מעשה ובא המשגיח של ישיבת ראדין לראש הישיבה רבינו החפץ חיים, וסיפר לו ברעד על אחד התלמידים שנתפס ברשת שפרשו המסכילים, וכבר ירד והדרדר לתהום והגיע לידי חילול שבת רחמנא ליצלן, בשמוע זאת ה"חפץ חיים" פסק לאלתר את פסוקו "מחוץ למחנה מושבו" יש להוציא בחור זה מן הישיבה. כששמע זאת המשגיח מיהר להודיע לבחור כי עליו לעזוב את הישיבה, הבחור ששמע זאת ביקש שיאותו לבקשה האחרונה שיש לו, לאפשר לו להיפרד מרבו החפץ חיים, כיבד החפץ חיים בקשה זו וניאות לקבלו לשהות קצרה, מיד לאחר מכן עזב את הישיבה ועקבותיו לא נודעו.

 

לאחר שנים רבות פגש אחד מבחורי הישיבה את אותו בחור כשהוא תלמיד חכם העוסק בתורה ובמצוות תדיר ירא שמים וסר מרע, שאלו אמור לי מה אמר לך רבנו החפץ חיים בפגישה שהנני רואה שאכן השפיעה עליך לחזור למוטב ולאחוז בדרך עץ החיים. השיבו אותו בחור: דע לך כי החפץ חיים לא דיבר עמי כלום, החפץ חיים החזיק את ידי בתוך ידו והחל פשוט לבכות.... תוך כדי הבכי הצליח להוציא שלש מילים מפיו, ואלו הם: ת-ו-ר-ה! ... מ-צ-ו-ו-ת! ... ש-ב-ת! ... הדמעות של רבי נשרו גם על ידי, וזעזעו את קירות לבי, והם אלו שסייעו בידי לשוב בתשובה שלימה, ולעלות חזרה במעלות התורה והיראה.