אסור לרוץ בשבת, שנאמר וכבדתו מעשות דרכיך, ודרשו חכמינו ז"ל שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול. אבל לדבר מצוה כגון כשהולך לבית הכנסת מותר לרוץ. ש"א א סק"א

אסור לקפוץ או לפסוע פסיעה גסה (ובאדם בינוני שיעורו כשעובר יותר מאמה בפסיעה אחת), אלא אם כן אינו יכול באופן אחר, כגון שצריך לעבור מעל שלולית מים, ואף אם יכול להקיפה עדיף שידלגה בקפיצה כדי שלא ירבה בטורח ההילוך.  ש"א א ג' סק"ב

בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר להם לכתחילה לקפוץ ולרוץ בשבת, כיון שזהו עונג שלהם. וכן מותר לאדם לרוץ כדי לראות דבר שמתענג בו [ובלבד שאינו דבר האסור חלילה]. אבל לרוץ כדי להתחמם שיועיל לרפואתו אסור, כיון שהדבר מוכח שהוא לרפואה ואסרוהו חכמים גזירה משום שחיקת סממנים. ש"א ב' סק"ה וביאוה"ל

אסור לעבור בשבת בתוך שלולית מים, שמא יסחוט לאחר מכן את בגדיו, ויעבור על איסור סחיטה בשבת. לכן ידלג מעל השלולית, ואם אי אפשר לדלגה, יקיף את השלולית למרות שמרבה בזה בהליכה. ש"א ג'

ההולך לדבר מצוה כגון להקביל פני רבו או פני אביו מותר לעבור במים בין בהליכתו ובין בחזרתו (שאם לא נתיר לו בחזרתו עלול להימנע מלילך), ובלבד שיעשה שינוי כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור שלא יבא לידי סחיטה. ש"א ד' ה' סק"י.

ההולך לשמור פירותיו, מותר לו ג"כ לעבור במים כיון שיש בדבר קצת מצוה, ובלבד שיעבור בשינוי כמו שהוזכר לעיל. אולם חלוק דין ההולך לשמור פירותיו שבחזרתו לא התירו לו לעבור במים, כיון שאינו דבר מצוה כל כך, לכך לא חששו שמא ימנע משום כך, ובפרט שהאדם בהול על ממונו ולא ימנע. ש"א ו' סקי"ד

אף שהתירו לעבור במים כשהולך לדבר מצוה, זהו רק כשבגדיו אדוקים ואין לחוש שמא יפלו לו במים, אבל אם אינם אדוקים כגון שלבוש בסנדל שאינו יכול לקשרו היטב, אסור לעבור בו בכל אופן, שמא יפול ממנו ויבא להעבירו בידיו ברה"ר. ש"א ד'

 

1. אסור מדברי חכמים ליטול מקל בשבת, ואפילו במקום שיש בו עירוב, מטעם שהוא דבר שאינו עומד לשימוש, הרי זה נקרא מוקצה מחמת גופו. (שח הקדמה)

2. ואפילו ייחד את המקל מערב שבת, אסור לטלטלו בשבת שלא לצורך, כיון שטלטולו שלא לצורך יש בו משום זילותא לשבת. (שא, שעה"צ ע"ג)

3. אבל חיגר שאינו יכול לילך בלא מקל, מותר לו לילך עם מקלו ואפילו לצאת בו לרשות הרבים, כיון שהמקל נחשב אצלו כמו מנעל אצל שאר בני אדם. (שא, יז)

4. וכן זקן או חולה שאינם יכולים לילך בלא מקל, רשאים ג"כ להוציא מקלם לרשות הרבים. אולם אם בביתו הרי הם הולכים בלא מקל, ורק בחוץ רוצים לילך במקל מחשש שמא יפלו, אסור להם לצאת בו לרשות הרבים, כיון שבאופן כזה אין המקל נחשב כמנעליהם אלא כמשא, אמנם במקום שיש בו עירוב מותר. (שא, סס"ד)

5. מקום שהאדם מפחד שמא יפול בו, כגון מדרון או מקום רטוב העלול להחליק בו, יש מתירים לילך בו עם מקל ויש אוסרין. (שא סס"ה)

6. סומא ההולך עם מקל, אסור להוציאו לרשות הרבים, כיון שיכול לילך בלעדיו, והמקל לא נועד אלא ליישר פסיעותיו, לכך אינו חשוב כמנעלו. (שא, יח)

7. אדם הנושא בידו מקל לכבוד ולתפארת, אסור ליטלו ברה"ר, כיון שזה נחשב כמשא, ואף שהותר לצאת בתכשיט, מכל מקום אסור לישא את התכשיט בידו, אבל במקום שיש בו עירוב מותר. (שא סס"ו)