א.     יין שריחו רע, כגון שהסריח מחמת שהניחו בכלי מאוס וכדומה, אף שברכתו בורא פרי הגפן אין לקדש עליו. ואפילו אין לו יין אחר לא יקדש עליו, ונראה שאף אם עבר וקידש עליו לא יצא ידי חובת קידוש. (רע"ב א' ס"א ס"ב ועי' ביאוה"ל).

ב.     יין שעמד מגולה, אין לקדש עליו. אמנם אם אין לו יין אחר יקדש עליו, וכן אם עמד מגולה רק זמן מועט אין להקפיד מלקדש עליו בזמנינו שלא מצויים נחשים. (רע"ב א' ס"ג).

ג.     יין שהחמיץ טעמו עד שבני אדם נמנעים מלשתותו אין לקדש עליו, ואפילו שריחו דומה לריח היין. אמנם אם הוא להיפך שריחו דומה לחומץ וטעמו כטעם היין מקדשין עליו. ומ"מ מצוה לברור יין טוב לקדש עליו. (רע"ב א' ג' ס"ד).

ד. מצוה לכתחילה לחזר אחר יין אדום בשביל קידוש, ואם אין לו יין אדום או שהיין הלבן משובח מן האדום, נחלקו הראשונים אם יוכל לקדש על היין הלבן, ומנהג העולם לקדש עליו. ומ"מ יין שהוא לבן יותר מדאי נכון שלא לקדש עליו אלא בשעת הדחק. (רע"ב ד' ס"י סי"ב).

ה. יין חי מצוה מן המובחר לערב בו מים, ובלבד שלא יערב הרבה ויחליש טעם היין יותר מדאי, ויינות שלנו לפעמים טובים יותר בלא תערובת מים. והמברכים על יין שטעמו כטעם מים ואין בו אלא מתיקות חלשה של היין, אין יוצאים בזה ידי חובת קדוש, ומברכים ברכה לבטלה. (רע"ב ה' סי"ג סי"ד).

ו. נחלקו הדעות אם מקדשין על יין מבושל או על יין שעירבו בו דבש וכדומה בכדי למתקו, ובמקום שאין יין זה עולה באיכותו על היין שאינו מבושל  יש לחוש לדעת הפוסלים, ויקדש על היין שאינו מבושל וללא תערובת דבש, אבל במקום שהיין המבושל טוב יותר משאינו מבושל, ישאל כל אחד לרבו איך לנהוג. (רע"ב ס"ח סכ"ג).

ז. אין לקדש על חמר מדינה במקום שמצוי בו יין, ואף אם היין יקר לא יקדש על חמר מדינה את קידוש הלילה, אבל את קידוש היום יש מקום לסמוך על המקילין ולקדש בו, ומכל מקום מצוה מן המובחר לקדש דווקא ביין. (רע"ב ט' סכ"ט).

ח. דברי אגדה

ט. כתב רבנו בעל החינוך (מצוה לא) משרשי מצוה זו של הקידוש, כדי שיתעורר האדם מתוך מעשה זה לזכור את גדולת היום, ויקבע בלבבו את אמונת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.

י. ועל כן נתחייבנו לעשות את מעשה הקידוש עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה כשהוא סועד ומשמח, ולפי התעוררות האדם ומעשהו יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה בגמרא מסכת פסחים דף קו: שאם הפת חביב על האדם יותר מן היין יקדש על הפת, כי מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב. ואין צורך לתת טעם על מה שנתחייבנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא יתעורר לב האדם עליו. וגם אשר חייבונו בהדחת הכוס, ושלא לטעום כלום עד שיקדש, ושיקדש במקום סעודה, כל זה מענפי שורש ההתעוררות שאמרתי.

יא. הנהגות הצדיקים

יב. האפיקי ים (פניני ים שבסוף ספרו אות יד:) כותב: יקדים בערב שבת קודש להכין את עצמו לכבוד שבת קודש, ויתבונן במה שכתבו הספרים הקדושים, כי באותו זמן שמקבל שבת פה בעולם הזה, יקילו מעליו עונשי גיהנם בעולם הבא, וכבר כתב הרמב"ן ז"ל כי כל יסורי איוב רח"ל אינם כלום נגד שעה אחת יסורי גיהנם, והוא חשבון נורא, וממילא הוא הדין לענין לצאת מן השבת.

יג. בספר במעלות השבת (ח"ג עמוד יט) הביא מה שסיפר הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, איך שבשנת תרפ"א הגיע מפולין לירושלים האדמו"ר מגור בעל האמרי אמת זצוק"ל, ובאו המונים לראותו ולקבל את ברכתו, גם הנער יהודה צדקה היה חפץ בכך, ולשם כך הגיע קרוב לחצות הלילה ונדחק פנימה עד שהגיע אל האדמו"ר בכבודו ובעצמו.

יד. לשאלת האדמו"ר מה הוא לומד, השיבו הנער: שהוא לומד משניות מסכת שבת, שאל אותו האדמו"ר: כמה פרקים יש בה במסכת שבת, השיבו: עשרים וארבעה פרקים. חזר האדמו"ר ושאלו מה טעם ראו מסדרי המשנה לקבוע בה בדיוק כ"ד פרקים. לא ידע הנער מה להשיבו, אך השתוקק להשיב לרבי על שאלתו, נטל רשות מן האדמו"ר לילך ולברר מה המענה לשאלה זו, ופנה לבית הכנסת שושנים לדוד לשאול את פי קרוב משפחתו רבי יעקב חיים סופר זצוק"ל בעל ה"כף החיים" שהיה עוסק באותה השעה בעריכת תיקון חצות.

טו. אמר לו הגרי"ח סופר: שבת מלכתא נקראת בלשון חכמים כלה, כמו שאמרו בגמרא במסכת בבא קמא בואו ונצא לקראת כלה, וכן אנו אומרים בקבלת שבת לכה דודי לקראת כלה, בואי כלה בואי כלה, וכ"ד פרקי מסכת שבת הם כנגד כ"ד קישוטי כלה הנזכרים בספר ישעיה. ועוד טעם אמר לו, כ"ד פרקי מסכת שבת מכוונים כנגד כ"ד ספרי התנ"ך, לרמוז שכל המשמר את השבת כראוי כאילו קיים את התורה כולה.

טז. עם שתי התשובות החלו חזר הנער על האדמו"ר, התייצד בחדרו והשלים את תשובותיו, למשמע דבריו שנאמרו בענוה וחן, הפיקו פני האדמו"ר שביעות רצון, ובירכו שיצליח בתורה וביראת שמים.

 

הקידוש צריך להיעשות במקום בו הוא סועד את סעודתו, שנאמר "וקראת לשבת עונג", במקום עונג הסעודה תהא קריאת הקידוש, ואף אם אינו רוצה לסעוד כלל, אינו יוצא ידי חובת קידוש בלא סעודה. (רע"ג א' ג' ס"א)

כמו כן הקידוש צריך להיעשות סמוך לסעודתו, ולכן מיד לאחר שקידש יטול ידיו לסעודה, ואין להפסיק ביניהם אפילו זמן קצר, וכ"ש שלא יצא חוץ למקומו, ויש ליזהר בזה מאד, אך בדיעבד אין צריך לקדש שנית. (רע"ג ג' סי"ב סי"ג)

כדי שיהיה הקידוש במקום סעודה, מספיק שיאכל כזית פת או מיני מזונות מחמשת מיני דגן או אפילו רביעית יין [כלומר רביעית נוספת פרט ליין הקידוש], ולאחר מכן יכול לסעוד את המשך סעדתו במקום אחר. אמנם מובא במעשה רב שהגר"א היה מקפיד לקדש במקום שבו סועד סעודה גמורה. (רע"ג ה' סכ"א סכ"ג ביאוה"ל)

אכילת פירות אינה נחשבת כסעודה לענין זה, אמנם מי שלבו חלש ואין לו פת או מזונות, יש מקום להקל לאכול פירות, אך רק בקידוש של היום ולא בקידוש הלילה. (רע"ג סכ"ו)

מי שנאלץ לסעוד בחדר אחר, אם אינו רואה משם את המקום שקידש, צריך לחזור ולקדש שנית. (רע"ג ס"ד)

קבוצות רבים שאוכלים במקום אחד, אף שכל קבוצה אוכלת בפני עצמה, יכול אחד מהם להוציא את כל הקבוצות בקידוש לכתחילה, ואפילו אוכלים בחדרים נפרדים אם שומעים ממקומם את הקידוש ומתכוונים לצאת ידי חובתם ואף הבמקדש מכוין להוציאם, יצאו ידי חובת הקידוש לכתחילה. (רע"ג ו' סכ"ח)

יכול אדם שאינו אוכל סעודתו כעת להוציא אחרים ידי חובת הקידוש, שכיון שהם יוצאים ידי חובתם בברכתו, והרי הם עומדים לסעוד במקומם, הרי זה בכלל קידוש במקום סעודה. ומ"מ הוא בעצמו אינו יוצא בזה ידי חובת קידוש, שהרי לא סעד עמהם, ולכן ישים לב שלא יטעם עמהם שום דבר שהרי לא יצא ידי חובת הקידוש. (רע"ג ד')

 

מדיני כוס הקידוש ושתייתו

א. כוס הקידוש צריך שלא יהיה שבור, ואפילו אם נפחת מעט בשפתו, או נשבר רק בסיסו ויכול לעמוד בלעדיו, אעפ"כ הרי זה כוס שבור. אמנם אם אין לו כוס אחר יש להקל לקדש עליו, אבל אם אינו יכול לעמוד כלל צ"ע למעשה, וכן כוס שיש בשוליו נקב, ומחמת כן אינו יכול להחזיק שיעור רביעית, אין מקדשין בו אפילו בשעת הדחק. (רע"א סמ"ד. קפ"ג יא שעה"צ יג' יד')

ב. צריך להדיח את הכוס מבפנים ומבחוץ במים או על ידי ניגוב במפה, ואם היה הכוס נקי ומצוחצח אין צריך לנקותו בשנית. (רע"א סמ"ד, קפ"ג א' ס"א ס"ג שעה"צ א')

ג. ימלא כל הכוס ביין ואם אין לו מספיק יין בכדי למלאותו, ואין לו כוס קטן שיוכל לשפוך היין לתוכו, די בשיעור רביעית. ויש עצה למלאות את הכוס בלא להוסיף יין, על ידי שיכניס לתוך הכוס חתיכה ויעלה בזה את מפלס היין לשפת הכוס. (רע"א י, קפ"ב סל"ב)

ד. צריך שלא יהיה היין פגום, כלומר שאם שתו אפילו מעט יין מן הכוס הרי הוא פגום (וי"א אף אם שתו מהבקבוק), ועי' בסימן קפ"ב כמה דרכים איך לתקן יין שנפגם, ובשעת הדחק כשאין לו אלא יין פגום ואינו יכול לתקנו, יש להקל לקדש עליו. (רע"א י' סמ"ג, קפ"ב ג' ז')

ה. צריך לשתות לכל הפחות מלא לוגמיו, ובאדם בינוני זהו כשיעור רוב רביעית, ומ"מ מספיק אם שתה רביעית אף שאינו מלא לוגמיו כגון אדם גדול. ושתיית שיעור זה הוא לעיכובא שאם לא שתה כן לא יצא ידי חובת הקידוש. וצריך לשתות שיעור זה בלא הפסק מרובה. (רע"א י"ג סס"ד סס"ח) 

ו. לכתחילה יש למקדש בעצמו לשתות את היין, אמנם כשמוציא גם אחרים ידי חובת הקידוש י"א שיכול אחד מהשומעים לשתות את היין, וי"א שאפילו שתיית כולם יחד מצטרפת לשיעור מלא לוגמיו, ובלבד שישתו בזה אחר זה ללא הפסק מרובה ביניהם. ובכל אופן אף אם שתה המקדש יש מצוה שיטמעם כל אחד מהשומעים מעט. (רע"א י"ד סע"א סע"ג)

ז. אם דיבר המקדש לפני טעימת היין דברים שאינם מענין הסעודה או מענין הקידוש, צריך לחזור ולברך בורא פרי הגפן. אבל אין צריך לחזור גם על ברכת הקידוש. אבל אם יצא ממקומו קודם שטעם, צריך לחזור ולברך גם את ברכת הקידוש. (רע"א ט"ו סע"ה סע"ח)

 

כתב ה"אבן עזרא" זצ"ל באגרת השבת: מיום אשר ידעתי את השם הנכבד והנורא אשר בראני ולמדתי מצותיו, לעולם אהבתי את השבת ... וגם בצאתה הייתי משלחה בשמחה ובשירים.

רבנו חיים פלאג'י זצ"ל מעיד בספרו, כי האר"י הקדוש זצ"ל פעם אחת שכח ונתן ידו בזקנו בשבת, וחשש שמא בהוציאו את ידו מזקנו עלול להינטל שיער, ומרוב פחדו ויראתו לא הוציא ידו מהזקן עד מוצאי שבת.

בספר אמונת התחיה מסופר: "שפעם בשבת קודש הניחו לפני הגר"א מוילנא זצ"ל קטניות עם השרביטין כדי להשלים בהם מאה ברכות, ופירק הגר"א את הקטניות מהשרביטים, ולאחר מכן שכח ונגע שלא במתכוין בשרביטין, וכשהרגיש בזה נזדעזע הגר"א מאד שטלטל בידי מוקצה. זוגתו הצדקנית שהרגישה בזה, נטלה את השרביטין ואכלה מהם בכדי להפיס דעתו ולגלות לו בזה כי גם השרביטין ראויין לאכילה ואינן בכלל מוקצה, ונחה דעתו מזה".

על רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זצ"ל אב"ד שינאווא, סיפר חותנו הצדיק בעל "אריה דבי עלאי": פעם בליל שבת, כשעלה רבי יחזקאל על מטתו, נתקלו רגליו בכלי ובו המים לנטילת ידים בבוקר, המים נשפכו והרטיבו את גרביו. חשש ר' יחזקאל שאם יסיר אותם, יסחט מהם טיפת מים, ולכן לא הסירם, אבל גם להניח את רגליו על המטה כשהן בגרביים - לא רצה, מחשש כי יגרום סחיטה בשבת. לכן שכב ער כל הלילה והחזיק את רגלו הרטובה תלויה באויר מחוץ למטה.