א. בתפילת מנחה בערב שבת אין אומרים תחנון, ואפילו אם התפלל בזמן מנחה גדולה, וכן מי שמברך ברכת המזון מחצות היום לא יאמר על נהרות בבל. מפני שהוא סמוך לשבת.

ב. בתפילת ערבית אינו חותם בברכת השיבנו שומר עמו ישראל, לפי שהשבת שומרת אותנו, אלא אומר הפרס סוכת שלום וכו', ואם טעה ואמר כהרגלו שומר עמו ישראל, אם נזכר תוך כדי דיבור יאמר הפורס, ואם לאו אינו חוזר.

ג. לאחר התפילה אומרים כל הציבור פרשת ויכולו השמים וכו', להעיד על מעשה בראשית. ובדיעבד אם לא אמר ויכולו, אין מעכב, ובפרט שהרי נוהגים לומר ויכולו בקידוש הלילה.

ד. תפילת השבת כוללת רק שבעה ברכות, שלשת הראשונות ושלשת האחרונות שבכל יום וברכה אמצעית בה אומר קדושת היום. אם טעה והתפלל תפילת יום חול, לא יצא, [ואפילו אם מסופק איזו תפילה התפלל, צריך לחזור לפי שמסתבר שהתפלל תפילת חול כהרגלו]. אמנם אם הזכיר את השבת בתוך הברכות יצא.

ה. אם טעה ופתח בברכה רביעית "אתה חונן", ימשיך ויגמור הברכה ולאחר מכן יחזור לברכת קדושת היום, וכן אם שכח והמשיך שאר הברכות של ימות החול כשנזכר יגמור תחילה אותה הברכה, ולאחר מכן יחזור לתפילת שבת.

ו. אם טעה ואמר רק תיבת אתה מברכת אתה חונן, אם היה יודע שהוא שבת אלא שמחמת הרגלו פתח באתה, יפסיק ויאמר מיד את ברכת קדושת היום, אבל אם טעה לחשוב שהוא יום חול ולפיכך אמר אתה, ומיד נזכר שהוא שבת, בזה נחלקו הדעות אם יגמור את הברכה, או שיוכל להפסיק ולומר את ברכת קדושת היום.

ז. אם החליף והתפלל בלילה את תפילת היום, שאמר "ישמח משה" או "אתה אחד" במקום "אתה קדשת", אם סיים את ברכת קדושת היום, יצא בדיעבד ואינו חוזר. וכן להיפך. אבל אם טעה והזכיר של מוסף, לא יצא ידי חובתו וחוזר.

 

א. מצות עשה לקדש את השבת בפיו. ולרוב הדעות מקיים מצוה זו כבר כשמזכיר את השבת בתפילת ליל שבת, אולם תיקנו חכמים לקדש את השבת אף על היין, לכן מיד כשיבא לביתו יקדש את השבת על היין, ובסמוך לקידוש יטול ידיו לסעודה.

ב. אחד מבני הבית יכול לקדש בקול, ולהוציא את כל בני הבית בשמיעת הקידוש ידי חובת הקידוש, וצריך שהוא יכוין להוציאם בזה ושגם הם יכוונו לצאת על ידו את מצות הקידוש, וראוי להזכיר זאת לבני הבית.

ג. אף שמצוה זו היא מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום גם הנשים מחוייבות במצוה זו מן התורה, ולכן קטן אינו יכול להוציא אשה ידי חובת הקידוש, כיון שהאשה חייבת בו מן התורה ואילו הקטן אינו חייב אלא מדרבנן.

ד. מי שהוא דחוק בממון ביותר, יקנה תחילה כזית פת ללילה וכזית פת ליום, ואם נשאר לו כסף יקנה יין לקידוש ליל שבת, ואם גם לאחר מכן נשאר לו כסף יקנה את סעודות השבת ולקידוש של שחרית. אמנם מי שאוהב פת יוכל לקדש לכתחילה על הפת.

ה. אסור לטעום כלום לפני קידוש הלילה, ואפילו מים לא ישתה. אמנם מותר לקנח את פיו אף אם נכנסים מעט מים לפיו, כיון שאינו מתכוין להנאת טעימה. ומ"מ אף אם עבר ואכל שלא כדין לא הפסיד את הקידוש, אלא יקדש לאחר מכן מיד כשנזכר.

ו. מי ששכח לקדש על היין, ונטל ידיו לסעודה ובירך ברכת המוציא ולאחר מכן נזכר שעדיין לא קידש, אם לא טעם עדיין מן הפת יאמר מיד את ברכת הקידוש [אבל לא יאמר פרשת ויכולו], ולאחר מכן יאכל את הפת. אבל אם כבר טעם מן הפת, יחזור ויקדש על היין, ואחר מכן יחזור לסעודתו ולא יברך המוציא פעם שניה.

ז. מי שגמר סעודתו ולאחר מכן נזכר שלא קידש, יקדש על היין מיד כשנזכר אף שאינו אוכל לאחר מכן. ואם לא נזכר בלילה, יקדש ביום כשנזכר, אבל ביום לא יאמר פרשת ויכולו.

 

ההלכות שלפנינו מבוססים על דברי השו"ע והמשנה ברורה או"ח סי' רפ"ה ונוהגים בכל העדות ללא חילוק.

א. חייב אדם לקרוא כל שבוע את פרשת השבוע שני פעמים ופעם נוספת יקרא את התרגום. קריאה אחת של המקרא יכול לקרוא בפיו יחד עם הקורא בתורה, אבל בשמיעה לחוד יש דעות שאין הדבר מועיל.

ב. הסדר הראוי לקריאה זו, יש בו דעות חלקות ואינו מעכב, וכל אחד ישאל את רבו היאך לעשות. ומ"מ לכתחילה יקרא לפי סדר הפרשה, וכן יקדים את קריאת המקרא לפני התרוגום, וגם לא יפסיק באמצע הקריאה.

ג.           אם קורא פירוש רש"י, יוצא ידי חובת התרגום, ובפסוקים שאין עליהם פירוש רש"י יקרא את הפסוק ג' פעמים. ומכל מקום ירא שמים יקרא גם פירוש רש"י וגם תרגום. מי שאינו מבין פירוש רש"י ראוי שיקרא בשאר פירושים שמבין.

ד. מקריאת התורה במנחה בשבת שקורין את הפרשה שאחריה, יכול להתחיל לקרוא את הפרשה הבאה, שזה נקרא בציבור.

ה. מצוה מן המובחר לקרוא את הפרשה לפני שבת. ואם לא קרא יקרא עד שבת שחרית קודם שהולך לבית הכנסת. ואם עדיין לא קרא יקראנה לפני סעודת השבת, ואם לא קרא קודם הסעודה עדיף שישלים את הקריאה לפני מנחה.

ו. לא יאחר את סעודת השבת לאחר חצות בשביל לקרוא את הפרשה, וכן אם בני ביתו או אורחיו תאבים לאכול, לא יעכבם בשביל קריאת הפרשה, אלא יאכל ויקרא לאחר הסעודה.

ז. יש אומרים שבדיעבד יכול להשלים קריאת שני מקרא ואחד תרגום עד יום רביעי שלאחר השבוע, ויש אומרים שיכול להשלים עד שמיני עצרת שמחת תורה, שאז מסיימים הציבור קריאת כל התורה כולה.

 

א. ההלכות שלפנינו מבוססים על דברי השו"ע והמשנה ברורה או"ח סי' רע"ד ונוהגים בכל העדות ללא חילוק.

ב. יברך ברכת המוציא על שני ככרות שלימות, וזה נקרא לחם משנה. וטעם דין זה הוא זכר למן שהיה מוכן לבני ישראל מערב שבת מנה כפולה לצורך השבת. לכן גם ביום טוב צריך לחם משנה, גם הנשים חייבות בלחם משנה לפי שהיו בכלל אותו נס.

ג. המנהג להוציא את כל המסובין בשמיעת ברכת המוציא, בכדי שיחשב הלחם המשנה שביד המברך לכולם, כי הברכה שנאמרה להוציא את כולם נאמרה כראוי על לחם משנה. וראוי למברך לומר תחילה ברשות רבותי שישמעו ברכתו כראוי, ואפילו אם הוא הבעל הבית יאמר בדרך נטילת רשות ממידת הענוה.

ד. בשעת הברכה יאחז בידו את שתי הככרות. יש דעות בין הפוסקים אם צריך לבצוע את שני הככרות, או שמספיק בבציעת אחת מהם, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.

ה. נכון לבצוע את הככר התחתון, וכדי שלא יהא כמעביר על המצוות, יאחזם בידו באופן שהככר התחתון יהא קרוב אליו יותר מן העליון. ויש אומרים שדין זה שיבצע את התחתון נאמר על פי הקבלה רק בליל שבת ולא ביום השבת.

ו. כשאין לכל אחד מהמסובים לחם משנה לפניהם, לא יטעמו מן הפת לפני שיטעם המברך בעצמו.

ז. קודם שיטעם את הפת, יטבילנה במלח שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח, עי' שו"ע סי' קס"ז ה'. הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' תק) כותב שאם אין לו מלח, אפשר שמועיל להטביל בדבר אחר או בסוכר.

ח. מצוה לאכול ג' סעודות בשבת, שתי הסעודות הראשונות צריכות להיות דווקא באכילת פת, אולם הסעודה השלישית יש מחלוקת אם היא חייבת פת או שמא אפשר לקיימה בלא פת, וכתב השו"ע שהעיקר כדעת הסוברים לעשותה בפת. ומכל מקום מי שמחמת אונס לא היה יכול לסעוד סעודת ליל שבת בפת, יסעד ביום סעודה נוספת במקומה בפת.