א. מצות עשה לקדש את השבת בפיו. ולרוב הדעות מקיים מצוה זו כבר כשמזכיר את השבת בתפילת ליל שבת, אולם תיקנו חכמים לקדש את השבת אף על היין, לכן מיד כשיבא לביתו יקדש את השבת על היין, ובסמוך לקידוש יטול ידיו לסעודה.

ב. אחד מבני הבית יכול לקדש בקול, ולהוציא את כל בני הבית בשמיעת הקידוש ידי חובת הקידוש, וצריך שהוא יכוין להוציאם בזה ושגם הם יכוונו לצאת על ידו את מצות הקידוש, וראוי להזכיר זאת לבני הבית.

ג. אף שמצוה זו היא מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום גם הנשים מחוייבות במצוה זו מן התורה, ולכן קטן אינו יכול להוציא אשה ידי חובת הקידוש, כיון שהאשה חייבת בו מן התורה ואילו הקטן אינו חייב אלא מדרבנן.

ד. מי שהוא דחוק בממון ביותר, יקנה תחילה כזית פת ללילה וכזית פת ליום, ואם נשאר לו כסף יקנה יין לקידוש ליל שבת, ואם גם לאחר מכן נשאר לו כסף יקנה את סעודות השבת ולקידוש של שחרית. אמנם מי שאוהב פת יוכל לקדש לכתחילה על הפת.

ה. אסור לטעום כלום לפני קידוש הלילה, ואפילו מים לא ישתה. אמנם מותר לקנח את פיו אף אם נכנסים מעט מים לפיו, כיון שאינו מתכוין להנאת טעימה. ומ"מ אף אם עבר ואכל שלא כדין לא הפסיד את הקידוש, אלא יקדש לאחר מכן מיד כשנזכר.

ו. מי ששכח לקדש על היין, ונטל ידיו לסעודה ובירך ברכת המוציא ולאחר מכן נזכר שעדיין לא קידש, אם לא טעם עדיין מן הפת יאמר מיד את ברכת הקידוש [אבל לא יאמר פרשת ויכולו], ולאחר מכן יאכל את הפת. אבל אם כבר טעם מן הפת, יחזור ויקדש על היין, ואחר מכן יחזור לסעודתו ולא יברך המוציא פעם שניה.

ז. מי שגמר סעודתו ולאחר מכן נזכר שלא קידש, יקדש על היין מיד כשנזכר אף שאינו אוכל לאחר מכן. ואם לא נזכר בלילה, יקדש ביום כשנזכר, אבל ביום לא יאמר פרשת ויכולו.