א. ההלכות שלפנינו מבוססים על דברי השו"ע והמשנה ברורה או"ח סי' רע"ד ונוהגים בכל העדות ללא חילוק.
ב. יברך ברכת המוציא על שני ככרות שלימות, וזה נקרא לחם משנה. וטעם דין זה הוא זכר למן שהיה מוכן לבני ישראל מערב שבת מנה כפולה לצורך השבת. לכן גם ביום טוב צריך לחם משנה, גם הנשים חייבות בלחם משנה לפי שהיו בכלל אותו נס.
ג. המנהג להוציא את כל המסובין בשמיעת ברכת המוציא, בכדי שיחשב הלחם המשנה שביד המברך לכולם, כי הברכה שנאמרה להוציא את כולם נאמרה כראוי על לחם משנה. וראוי למברך לומר תחילה ברשות רבותי שישמעו ברכתו כראוי, ואפילו אם הוא הבעל הבית יאמר בדרך נטילת רשות ממידת הענוה.
ד. בשעת הברכה יאחז בידו את שתי הככרות. יש דעות בין הפוסקים אם צריך לבצוע את שני הככרות, או שמספיק בבציעת אחת מהם, וכל אחד יעשה כמנהג אבותיו.
ה. נכון לבצוע את הככר התחתון, וכדי שלא יהא כמעביר על המצוות, יאחזם בידו באופן שהככר התחתון יהא קרוב אליו יותר מן העליון. ויש אומרים שדין זה שיבצע את התחתון נאמר על פי הקבלה רק בליל שבת ולא ביום השבת.
ו. כשאין לכל אחד מהמסובים לחם משנה לפניהם, לא יטעמו מן הפת לפני שיטעם המברך בעצמו.
ז. קודם שיטעם את הפת, יטבילנה במלח שהשולחן דומה למזבח והאכילה לקרבן, ונאמר על כל קרבנך תקריב מלח, עי' שו"ע סי' קס"ז ה'. הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סי' תק) כותב שאם אין לו מלח, אפשר שמועיל להטביל בדבר אחר או בסוכר.
ח. מצוה לאכול ג' סעודות בשבת, שתי הסעודות הראשונות צריכות להיות דווקא באכילת פת, אולם הסעודה השלישית יש מחלוקת אם היא חייבת פת או שמא אפשר לקיימה בלא פת, וכתב השו"ע שהעיקר כדעת הסוברים לעשותה בפת. ומכל מקום מי שמחמת אונס לא היה יכול לסעוד סעודת ליל שבת בפת, יסעד ביום סעודה נוספת במקומה בפת.