הרמב"ן בספרו האמונה והבטחון פרק יט כותב, נאמר: זכור את יום השבת לקדשו, ובמשנה תורה נאמר: שמור את יום השבת. ואמרו חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמר, ובאגדה: זכור לזכר ושמור לנקבה. וכתיב את שבתותי תשמרו לא אמר שבת אלא שבתותי, לפי שמצינו שבת זכר ונקבה דכתיב שומר שבת מחללו, וכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם מחלליה מות יומת. ואלמלא שמור לא היו הנשים חייבות בקידוש היום לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, ובא שמור לחייבן שהוא מצות לא תעשה, כמו שאמרו כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה.
ואמר הכתוב: "לקדשו" ולא אמר "לכבדו", מהו קידוש הזה, אם לאיסור מלאכה כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה. אם לקדשו על היין, כבר נאמר זכור את יום השבת, וממנו למדו רז"ל לומר זוכרהו על היין, ולא למדוהו מלקדשו. ומהו לקדשו, לקרא אליו "הקדש". אם תבין בו, נאה לשון קדש בענין שבת כשתעמוד על עיקרו.
וטעם לקידוש היום על היין כי הוא כנגד יין המשומר בענביו. וכל המברך על היין בערבי שבתות זוכה וממלא גרבי יין, ובפירוש אמרו: נובלות העולם הבא שבת. וכתיב ויין ישמח לבב אנוש, אמר לבב ולא אמר לב, רמז לב' לבבות. ואמרו בענין וסעדו לבכם, שלא אמר לבבכם שאין להם אלא לב אחד, נמצא לפי דבריהם כפל הבי"ת אינו ללא צורך כמו שיחשבו הפתאים אבל היא מורה על ב' לבות.