1. כלי שנשבר, ואין השברים ראויים לשום מלאכה, יש להם דין מוקצה מחמת גופו כעצים ואבנים, מאחר ובטל מהם תורת כלי, ולפיכך אין לטלטלן אפילו לצורך גופו ומקומו. (ש"ח ו'. וביאוה"ל ד"ה כגון שברי)

2. אמנם כששברי הכלים מונחים על הארץ באופן שהם עלולים להזיק, מותר לטלטלן כדי לפנותן. וכשאינם עלולים להזיק אין לטלטלן, ואפילו אם יעברו עליהם בני אדם ויוסיפו לשוברם בדריסת רגליהם, כיון שהוא דבר שאינו מתכוין אין בו איסור. (ש"ח ס"ל)

3. דעת המשנה ברורה שמותר לטלטל מוקצה על ידי דחיפתו ברגל, כיון שנחשב טלטול מן הצד. אולם החזון איש חולק וסובר שדחיפה ברגל אינו נחשב כטלטול מן הצד אלא כטלטול גמור ואסור. (ש"ח ס"ל. חזו"א או"ח מז, יג)

4. שברי כלים הראויים לאיזה מלאכה, אפילו אינה מסוג המלאכה שהיו משתמשים בכלי כשהיה שלם, לא נעשו מוקצה, ואפילו אם נשברו בשבת. [אף שעצים ואבנים הראויים למלאכה כזו הם מוקצה, חלוק דין שברי כלים משום שעמד לשימוש בהיותו כלי, לכך אם עדיין שייך להשתמש בו לאיזו מלאכה אין האדם מסלק דעתו ממנו]. (ש"ח ו' ז' סכ"ח)

5. כמו כן אף אם היה הכלי בהיותו שלם עומד למלאכה האסורה בשבת, והיה עליו דין כלי שמלאכתו לאיסור, אם שבריו ראויים למלאכה, גם עליהם יהא דין כלי שמלאכתו לאיסור שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. (ביאוה"ל ד"ה כל הכלים)

6. כלי שנשבר בחול, והיו שבריו ראויים למלאכה [ואפילו לאותה מלאכה שהיה נוהג בהיותו שלם], אלא שזרקם לאשפה [ואפילו זרקו לרחוב, ויל"ע בהניחו אחורי הדלת], אסור לטלטלו. ואם זרקו בשבת לאשפה מותר לטלטלו, כיון שבכניסת השבת לא היה מוקצה. (ש"ח ז' סל"ב, וביאוה"ל ד"ה ואם זרקה וד"ה לאשפה)

7. כלי שלם שזרקו לאשפה, אינו נאסר בטלטול, לפי שבטלה דעתו אצל כל אדם. (ש"ח ביאוה"ל ד"ה ואם זרקה)