סבא וסבתא שלי, עליהם השלום, גדלו שניהם בגרמניה של לפני השואה, ועלו לארץ בעקבות ליל הבדולח, עם שני ילדים קטנים, דודים שלי. כאן בארץ הם בנו את ביתם, שהיה בעצם צריף של עץ, בתוך מושב בעמק יזרעאל. אחר כך הם עברו להתגורר בחיפה.

כשאני באתי לעולם, הם היו כבר מבוגרים מאוד. כשגדלתי, הם היו כבר די קשישים. תמיד אהבתי להיות אצלם, בשבתות, ובימות הקיץ החמים. היתה אצלם אוירה חמה, תמימה. אוירה שלא קיימת היום, וחבל.

ביום שישי אחד, הייתי אני אחראית על ההכנות לשבת. אני כבר לא זוכרת למה. הייתי בחורה צעירה. אולי בכיתה ח`, אולי בתחילת תיכון, והייתי צריכה לדאוג לבצע את ההכנות האחרונות לקראת שבת. פחות או יותר, לדאוג לדברים שרשומים ברשימה שהביאה shirel27.

אבל אני אסטרונאוטית. על זה כבר סיפרתי?

בקיצור, מה שקרה, הוא ששכחתי את האור דולק במקרר.

עד היום אני זוכרת את האירוע הטראומטי ההוא, למרות שעברו כבר מעל עשר שנים. בליל שבת, אחרי הארוחה, אני פותחת את המקרר - ו - אוי. האור דולק.

מרוב בהלה, סגרתי אותו.

אני יודעת שלפי ההלכה הייתי אמורה להשאיר אותו פתוח, אבל נבהלתי כל כך...

הלכתי וסיפרתי לסבא וסבתא שנשאר אור דולק במקרר.

והם אמרו, לא נורא, פשוט לא נשתמש במקרר בשבת.

אני כבר בקושי זוכרת איך התארגננו במשך השבת הזו. אני חושבת שאת הסירים של סעודת הערב, השארנו במקרר אצל שכנים, ואת האוכל של שבת בבוקר, הלוינו מדודה שלי, שגרה כמה רחובות משם. אני זוכרת שהסתדרנו בלי ירקות לסלט, ובלי חלב. ואולי אני קצת מתבלבלת, וכן היה חלב, בסופו של דבר. אני באמת כבר לא כל כך זוכרת.

אבל את המקרר הם לא פתחו.

הם יכלו למצוא תירוצים. אני יודעת.

אולי הם יכלו לומר שיש כאן עניין בריאותי, כי היו לסבתא שלי תרופות במקרר.
אולי הם יכלו למצוא ילד קטן שיפתח את המקרר, ויכבה את האור.
אולי הם יכלו לחפש איזה "גוי".
אולי הם יכלו לחפש איזה "היתר".
אבל לא. הם לא חיפשו לעצמם היתרים. הם פשוט הסתדרו ככה. ואת התרופות לקחה סבתא שלי אחרי שבת, באיחור של כמה שעות. (לא נורא. אפילו בבתי החולים לא מקפידים על השעות שרשומות על המרשם...)

אני זוכרת שבשנים האחרונות של סבא וסבתא שלי, היתה באה להם אורחת. אסתר, קראו לה. היא היתה אישה מבוגרת, ספק רב אם היתה יהודיה בכלל, אבל מצוות היא לא שמרה. לא ידעה לשמור. היא ידעה לדבר רק גרמנית, ורק כמה מילים בעברית. סיפרו שהיא היתה עובדת עם איש קשיש אחד במשך שנים, וכעת, כשהקשיש נפטר, היא נותרה גלמודה בעולם. ואישה צדיקה אחת, חברה של סבתא שלי, ביקשה ממנה לארח את אסתר לסעודת השבת. וסבתא שלי הסכימה.

אסתר היתה "נודניקית" אמיתית, אני זוכרת. היה קשה איתה. על כל דבר היה לה מה להעיר ולטעון, וכל דבר הפריע לה. אבל סבא וסבתא שלי אירחו אותה יפה. אף פעם לא התלוננו. אף פעם לא העירו לה. תמיד קיבלו אותה יפה ובסבר פנים יפות. תמיד הגישו לה מה שביקשה, ושמעו מה שיש לה להגיד, ואירחו אותה יפה, ובנימוס, ובאורך רוח.

וגם באותה שבת, אסתר היתה שם. ואסתר לא היתה שומרת מצוות. הם יכלו לומר לה לפתוח את המקרר - הרי ממילא היא לא שומרת שבת!!! אבל לא. הם לא עשו זאת. והמקרר נותר סגור.

אני זוכרת גם עד היום קטע מעצבן מאותה השבת. אני זוכרת איך אישתו של דוד שלי, שהיתה שם באותה שבת ושמעה מהסיפור, רמזה להם שהם לא היו צריכים לסמוך על ילדה קטנה כמוני. ואני כל כך נפגעתי...

נפגעתי, אבל את אותה השבת אני אזכור עד סוף ימי.

אני אזכור את השבת הזו, השבת שבילינו בה בלי מקרר, השבת הזו שאולי בזכותה הבנתי מה המשמעות של ההקפדה דוקא על הפרטים הקטנים, והמעצבנים. כי דוקא בפרטים הקטנים, נבחנת עוצמתה של יצירת האומנות הזו, של חיינו כאן, בעולם הזה.

ואני זכרתי את השבת הזו, ברגעים הקשים של חיי. זכרתי את השבת הזו, והיא לא הרשתה לי ליפול. האור הזה שבקצה המקרר עזר לי להחזיק מעמד גם בקטעים היותר קשים שלי. עזר לי לא ליפול. עזר לי לקום כשנפלתי.

לפעמים יש דיונים, בכל מיני פורומים, על תופעת ה"יוצאים בשאלה" או ה"דתל"שים". אנשים מנסים להבין איך זה קרה. למה זה קרה. יש לי אישית חברה, מאמינה מאוד, שגדלה בבית שומר מסורת, ופגשה בחור חילוני ו-הופ. פתאום גם היא כמוהו. פעם ניסיתי לשכנע אותה על הנושא הזה של שמירת שבת. הסברתי לה שהשבת יותר יקרה מאשר הצורך להיות פראירית של החבר... והיא התנצלה והסבירה שגם בבית שלה, בו היא גדלה, היו "חיפופים".

אולי אני טועה, אבל לדעתי זהו סוד הקסם. סבא וסבתא שלי, עליהם השלום. לא חיפפו בכלום. לא חיפשו היתרים ולא חיפשו תירוצים. לא "עיגלו פינות" ולא העלימו עין. ואולי, דוקא בזכות זה, היתה להם סיעתא דשמיא שעזרה להם בחינוך ילדיהם.

הדרך של סבא וסבתא שלי כבר לא קיימת יותר. מהמורשת המפוארת של יהדות גרמניה, לא נותר הרבה. צאצאי ה"יקים" השתלבו בתוך המסגרות הקיימות. יש לי דודים חרדים, ודודים דתיים לאומיים. יש לי בן דוד שגר בעיר חברון, ובן דוד אחר שלומד בישיבת חברון, ובת דודה אחרת שבעלה תלמיד של הרב מרדכי אליהו, ובן דוד אחר שהוא פיזיקאי, ואחיו הוא כתב ספורט מלוס אנג`לס.

יש לי בני דודים עם כיפה סרוגה גדולה, וסרוגה קטנה, וסרוגה שחורה, ושחורה לא סרוגה, ומגבעת - מה שתרצו. כל סוגי התלבושות. בני הדודים שלי מיקמו את עצמם איש איש בעולמו - אבל כולם נותרו נאמנים לאמונה. נאמנים לשבת. נאמנים למסורת.

הדרך הפוליטית של סבא וסבתא שלי כבר לא קיימת יותר. אבל כל הילדים שלהם, וכל הנכדים שלהם, המשיכו ברוך ה` בדרך הרוחנית שלהם. כולם כולם שומרי שבת ברוך ה`.

ואולי זו הסיבה לכך. אולי דווקא ההקפדה על הפרטים הקטנים, הדוגמא האישית שמראה שהצו האלקי הוא מעל כל דבר אחר, מעל הנוחות שלנו, מעל התירוצים שלנו, אולי דווקא זו הסיבה שהביאה לכך שכולנו, כל צאצאיהם, המשכנו בדרך הזו שירשנו. אמנם, כל אחד בואריאציה שלו ובניואנסים הדקים שלו - אבל כולנו המשכנו לצעוד בדרך העולה בהר ה`. וכולנו נותרנו ברוך ה` נאמנים לתורה שקיבלנו מסיני.

אז למה אני מספרת על כל זה? ואולי לכם לא היו סבא וסבתא כאלו?
אולי כן. אולי לא.
אבל אתם יכולים בע"ה להיות סבא וסבתא כאלו עבור הנכדים שלכם.
החיים שלכם נמצאים בידיכם. אם תרצו - תשמרו.  אם תרצו - תקפידו. וככל שתקפידו יותר, כך תוכלו בע"ה להצליח יותר במשימה של חינוך הדורות הבאים.