בס"ד

הלכות שבת מתוך הקיצור שולחן ערוך – להגאון הרב שלמה גאנצפריד זצוק"ל

ההלכות הועתקו מתוך קיצור שולחן ערוך השלם, שניתן להורדה מהכתובת הבאה

http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=5417

באדיבות אתר שופר

הלכות שבת - תוכן עניינים

סימן עב: גודל קדושת שבת

סימן עג: באיזה אופן מותר לתת קודם שבת מלאכה לגוי ולהשאיל ולהשכיר לו כלים

סימן עד: דין המפליג בספינה

סימן עה: דין הדלקת הנרות

סימן עו: דיני התפילות בשבת וביום טוב

סימן עז: דיני הקידוש והסעודות בלילה וביום

סימן עח: הלכות קריאת ספר תורה בשבת ויום טוב וחיובם

סימן עט: דיני מפטיר

סימן פ: קצת ממלאכות האסורות בשבת

סימן פא: ארבע רשויות לשבת

סימן פב: אסור העברה והוצאה מרשות לרשות

סימן פג: הקף המחיצות לא מהני אלא כשהוקף לדירה

סימן פד: דיני הוצאה דרך מלבוש ותכשיט

סימן פה: דין אם נפלה דלקה בשבת

סימן פו: דיני רחיצה

סימן פז: דברים שצריכין לזהר בבהמות, חיות ועופות

סימן פח: דיני מוקצה בשבת

סימן פט: דין בסיס לדבר האסור

סימן צ: דין עשית חפציו בלא מלאכה, ומלאכה על ידי גוי

סימן צא: דין מי שיש לו מחוש וחולה שאין בו סכנה

סימן צב: דין חולה שיש בו סכנה ודין אנוס לעברה

סימן צג: דיני יולדת

סימן צד: דיני ערובי חצרות

סימן צה: דיני ערובי תחומין

סימן צו: דיני תפילת ערבית ודיני הבדלה

הלכות שבת מתוך הקיצור שולחן ערוך

קיצור שולחן ערוך סימן עב: גודל קדושת שבת

סעיף א

שבת קודש היא האות הגדול והברית, שנתן לנו הקדוש ברוך הוא לדעת כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל אשר בהם ושבת ביום השביעית. והוא יסוד האמונה, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שקולה שבת ככל המצות. כל המשמר את השבת כהלכתו כאלו מקיים כל התורה כולה, וכל המחלל את השבת כאלו כפר בכל התורה כולה. וכן הוא אומר בעזרא ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות, ואת שבת קדשך הודעת להם.

סעיף ב

וכל המחלל את השבת בפרהסיא הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו, אם נוגע ביין אוסרו, והפת שהוא אופה הוי כמו פת של עובד כוכבים, וכן התבשיל שהוא מבשל הוי כמו בישולי עובד כוכבים. ופרהסיא הוי בפני עשרה מישראל, ולאו דוקא שעושה בפניהם ממש אלא שיודעין בהעבירה, דהכי מוכח בגמרא ופוסקים גבי, "והא אסתר פרהסיא הוה". וכן כתב הפרי מגדים פירסום הוי עשרה מישראל או שידע שיתפרסם.

סעיף ג

לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה, שומר שבת מחללו וגו'. וכל השומר את השבת כהלכתו ומכבדו ומענגו כפי כחו, גם כן מפורש על פי הנביא שכרו גם בעולם הזה חוץ מן השכר הרב הצפון לעולם הבא, שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי, וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד, וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר, אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.

סעיף ד

כתיב זכור את יום השבת לקדשו, פירוש שיזכור בכל יום ויום את השבת לקדשו, שאם נזדמן לו דבר מאכל חשוב שאינו שכיח בכל יום, והוא דבר שאינו מתקלקל, יקנהו לכבוד שבת. ובערב שבת מצוה שישכים בבוקר לקנות צרכי שבת, ויוכל לקנות גם קודם התפלה ובלבד שלא יאחר על ידי זה תפלת צבור, וטוב יותר לקנות בערב שבת לכבוד שבת מלקנות ביום חמישי, אך דבר שצריך הכנה יקנה ביום חמישי. ועל כל דבר שהוא קונה יאמר "לכבוד שבת". מתקנת עזרא שיהיו מכבסין הבגדים בחמישי בשבת לכבוד שבת ולא בערב שבת, מפני שבערב שבת צריך להתעסק בצרכי שבת.

סעיף ה

מצוה על כל אדם שאף על פי שיש לו כמה משרתים, מכל מקום יעשה גם הוא בעצמו איזה דבר לכבוד שבת כדי לכבדו, כדמצינו באמוראים, רב חסדא היה מחתך את הירק דק דק, ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים, ור' זירא היה מדליק את האש, ורב נחמן היה מתקן את הבית ומכניס כלים הצריכים לשבת ומפנה כלי החול, ומהם ילמוד כל אדם לא יאמר "לא אפגום בכבודי" כי זהו כבודו שהוא מכבד את השבת.

סעיף ו

המנהג בכל ישראל לאפות בבתיהם לחמים לכבוד שבת. לא מבעיא אם אוכלים בימי החול פת פלטר עובד כוכבים שיש ליזהר לאכול ביום השבת קודש פת ישראל, אלא אפילו אם בחול אוכל פת פלטר ישראל, מכל מקום לכבוד שבת יאפו בביתו כדי שתקיים האשה מצות הפרשת חלה. כי אדם הראשון נברא בערב שבת והיה חלתו של עולם, והאשה בחטאה אבדתו, ועל כן צריכה היא לתקן דבר זה. ועושין שלש לחמים, גדול, ובינוני, וקטן. הבינוני לסעודת הלילה והגדול לסעודת היום להראות כי כבוד היום עדיף, והקטן לסעודה שלישית.

סעיף ז

יכין בשר ודגים יפים ומטעמים ויין משובח כפי יכלתו, כי מצוה לאכול בכל סעודה מסעודת שבת דגים אם אינם מזיקים לו, אבל אם מזיקין לו או שאינם ערבים לו, לא יאכלם, כי השבת לעונג ניתן ולא לצער. וישחיז את הסכין שזהו גם כן מכבוד השבת, ויתקן את הבית ויציע את המטות, ויפרוס מפה על השלחן ותהא פרוסה כל יום השבת. ויש מדקדקין לפרוס שתי מפות, וישמח בביאת השבת, ויחשוב בדעתו אלו היה מצפה שיבוא אליו איזה אדם יקר וחשוב איך היה מתקן את הבית לכבודו, ומכל שכן לכבוד שבת מלכתא. בקצת מקומות עושין פשטידא או מולייתא לסעודת ליל שבת, זכר למן שהיה מונח כמו בקופסא, טל למטה וטל למעלה. יש לטעום בערב שבת את התבשילין שנעשו לשבת.

סעיף ח

אפילו עני שבישראל יזדרז ויתאמץ לענג את השבת, ויצמצם בכל השבוע כדי שיהיה לו מעות לכבוד שבת. ואם אין לו מעות ילוה אפילו על משכנות לצרכי שבת, ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, בני, לוו עלי ואני פורע. וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, שאם מוסיף מוסיפין לו. ואם השעה דחוקה לו ביותר, על זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ומכל מקום אם אפשר לו יראה על כל פנים לעשות לכבוד שבת איזה דבר מועט, כגון דגים קטנים וכדומה. מי ששלחו לו איזה דבר לאכלו בשבת, יש לו לאכלו בשבת ולא להשאירו לחול.

סעיף ט

אין לעשות מלאכה בדרך קבע בערב שבת ממנחה קטנה ולמעלה, אבל בדרך ארעי מותר, ולצורך שבת גם אחר כך מותר. ולעשות בגדי חבירו בשכר אסור, אך מי שהוא עני ורוצה להשתכר לצורך שבת, מותר לו כל היום כמו בחול המועד. לספר את ישראל מותר כל היום. אפילו מעשה אומן אפילו בשכר, מפני שהתספורת ניכרת שנעשתה עכשיו בשביל השבת. יש להסגיר את החניות שעה אחת לפני שבת.

סעיף י

מתשע שעות זמניות ולמעלה, מצוה למנוע מלקבוע סעודה, אפילו מה שהוא רגיל בחול, וסעודה שאינו רגיל בה בחול, אפילו היא סעודת מצוה, אם היה אפשר לעשותה ביום אחר, אסור לעשותה בערב שבת כל היום אפילו בבוקר. אך סעודת מצוה שזמנה קבוע היום, כגון מילה ופדיון הבן וכדומה מותר. ומכל מקום נכון להקדימה בבוקר ולא ירבה בה, ומכל שכן שלא לאכול אכילה גסה, כדי שיאכלו סעודת שבת לתיאבון.

סעיף יא

חייב כל אדם להשלים פרשיותיו עם הצבור, דהיינו שיקרא בכל שבוע פרשת השבוע שנים מקרא ואחד תרגום, ומיום ראשון ואילך חשוב עם הצבור (שכבר התחילו הצבור פרשה זו בשבת במנחה). אבל המצוה מן המובחר הוא לקרותה בערב שבת אחר חצות היום. ויש לקרות כל פרשה דהיינו פתוחה או סתומה שתי פעמים, אחר כך התרגום עליה, ואפילו הפרשה מסיימת באמצע פסוק יפסיק שם, בגמר יש לומר אחר התרגום פסוק אחד בתורה, כדי לסיים בתורה. וטוב שלא יפסיק בשיחה בין הקריאה. ונוהגין לקרות גם ההפטרה. ויש נוהגין עוד לומר אחר כך שיר השירים. ומי שהוא בדרך ואין לו רק חומש בלי תרגום, יקרא שתי פעמים מקרא, וכשיבא למקום שיהיה לו תרגום יקרא התרגום. גם יש לו לכל ירא שמים ללמוד פירוש רש"י על הסדרה. אם לאו בר הכי הוא ילמוד פירוש אשכנזי על הסדרה, כגון ספר "צאינה וראינה" וכדומה, שיבין ענין הסדרה.

סעיף יב

מצוה על כל אדם לרחוץ בכל ערב שבת פניו ידיו ורגליו בחמין, ואם אפשר ירחץ כל גופו בחמין, ויטבול את עצמו במקוה.

סעיף יג

אסור לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו. ובמקום שנוהגין לכסות ערותן בבית המרחץ מותר, וכן התלמיד לא ירחוץ עם רבו ואם צריך לו שישמשנו מותר.

סעיף יד

ומצוה לחוף את הראש ולגלח את הצפרנים, וכן לגלח שערות ראשו אם היו גדולים. ואין לקוץ צפרני ידיו ורגליו ביום אחד, גם אין לקוץ צפרניו או לגלח שערות בראש חדש אפילו חל בערב שבת. יש מקפידין שלא ליטול את הצפרנים כסדרן אלא בדילוג, דהיינו בימין מתחילין באצבע הסמוך לאגודל, והסימן: ב ד א ג ה, ובשמאל מתחילין אצבע הרביעי והסימן: ד ב ה ג א. גם יש מקפידין שלא ליטול הצפרנים ביום ה', כי מתחילין לגדל ביום שבת שהוא יום השלישי. טוב ליזהר לשרוף את הצפרנים.

סעיף טו

בכל ערב שבת יפשפש במעשיו ויתעורר בתשובה לתקן כל הקלקולים שעשה בששת ימי המעשה, כי ערב שבת כולל כל ימי השבוע, כמו ערב ראש חודש כולל כל החודש.

סעיף טז

ישתדל שיהיו לו בגדים נאים, וגם טלית של מצוה נאה לכבוד שבת דכתיב וכבדתו, ודרשינן שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. ואפילו אם הוא בדרך בין הנכרים ילבש בגדי שבת, כי אין המלבושים לכבוד הרואים אלא לכבוד השבת.

סעיף יז

התבשילין צריכין להשגיח להסירם מן הגחלים קודם שבת, ואם שכח ולא הסירם, אזי אם יבא בשבת לקחת את הקדרה וגחלים בוערות סביב לה שאם יקח את הקדירה יזיז את הגחלים, אסור לישראל לקחת אותה, ועל ידי אינו יהודי מותר.

סעיף יח

התבשילין שמטמינין בתנור ליום השבת כנהוג, אף על פי שהפתח אינו טוח בטיט מותר, ואסור לפתוח את התנור בלילה, כי שמא יש קדירות שעדיין לא נתבשלו כל צרכן, ועל ידי שיסתום אחר כך את התנור יגרום בישול.

סעיף יט

הא דמותר להטמין גם כשאין התנור טוח בטיט, זהו דוקא כשמטמינין בשר, וכן אפילו כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק, אלא שמטמינים זמן הרבה קודם הלילה, באופן שיוכל להתבשל קודם הלילה קצת עד שיהא ראוי לאכילה על ידי הדחק. אבל כשמטמינין מיני קטניות ומיני בצק סמוך ללילה צריכין דוקא לטוח התנור בטיט (כי מן הסתם אינו גרוף וקטום כראוי). וצריכין ליזהר בזה, כי אם לא עשו כן, אז אפילו בדיעבד המאכלים אסורים עד למוצאי שבת בכדי שיעשו.

סעיף כ

בשבת כשפותחין את התנור שהוא טוח בטיט יש לפתחו על ידי אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי יש לפתחו על ידי קטן, ואם אין קטן מותר גם לגדול לפתחו. ויש לעשות על ידי שינוי.

סעיף כא

המטמין קפה בערב שבת בתוך הגומא לצורך שבת, ומכסהו בכרים וכדומה שיהא חם, אם הוא מטמינו בתוך חול, אסור להטמין כל הכלי בתוך החול. ואפילו אינו מטמין כל הכלי אלא מקצתו, ועל מקצתו מכסה בבגדים וכדומה, באופן שכל הכלי מכוסה מכל הצדדים גם זה אסור, אלא צריך לעשות באופן זה, שהכלי אשר בתוכו הקפה יטמינו רק עד חציו, או עד שלישיתו בתוך החול, והמותר יהא באויר. ויתן על הגומא דף או יכפה עליו כלי, שיהא אויר בינו ובין הכלי שבתוכו הקפה, ואז יכול ליתן עליהם בגדים וכרים וכדומה. (יתר דיני הטמנה בשלחן ערוך סימן רנ"ז רנ"ח רנ"ט).

סעיף כב

סמוך לחשכה ישאל לאנשי ביתו בלשון רכה, הפרשתם חלה, ויאמר להם הדליקו את הנר.

סעיף כג

חייב כל אדם למשמש בבגדיו בערב שבת קודם חשכה, אם אין מחט תחוב בהם או אם אין איזה דבר בכיסים, ואפילו במקום שיש עירוב, שמא יש בהם איזה דבר מוקצה.

קיצור שולחן ערוך סימן עג: באיזה אופן מותר לתת קודם שבת מלאכה לגוי ולהשאיל ולהשכיר לו כלים

סעיף א

אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכת ישראל בשבת. וסמכוהו על הפסוק כל מלאכה לא יעשה דמשמע אפילו על ידי אינו יהודי. ואם מוסר לאינו יהודי את המלאכה בערב שבת, אף על פי שהאינו יהודי עושה בשבת מותר, אבל רק באלו האופנים: שהאינו יהודי יקח את החפץ מביתו של ישראל קודם השבת ולא בשבת.

סעיף ב

שיקצוץ לאינו יהודי שכרו, שאז הוא עושה את המלאכה בשביל עצמו שיקבל שכרו. ולכן מי שיש לו משרת אינו יהודי לזמן ידוע, אסור להניח לו לעשות מלאכה בשבת, מפני שהמלאכה היא רק לתועלת הישראל. ואינו יהודי הנוסע לאיזה מקום וישראל נותן איגרת שישאנה שמה, וישאנה גם בשבת, צריך הישראל לתת לו איזה שכר, כדי שהאינו יהודי יעשה בשביל שכרו ולא בחנם.

סעיף ג

השכר יהא קצוב לכל המלאכה, ולא יהא האינו יהודי שכיר יום.

סעיף ד

אסור לקבוע להאינו יהודי שיעשה המלאכה בשבת, ואפילו אם אינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אלא שהוא קובע לו זמן שיגמר המלאכה סמוך לאחר השבת, וידוע כי אי אפשר שיגמור את המלאכה עד יום זה אם לא יעשה גם בשבת גם כן אסור. וכן אם שולח בידו אגרת ואומר לו: ראה שתביאנה שמה ביום פלוני, וידוע כי אי אפשר להגיע שמה אלא אם כן ילך גם בשבת גם כן אסור. וכן אם יום השוק הוא ביום השבת, אסור לתת לנכרי מעות בערב שבת שיקנה לו איזה דבר שידוע שאינו מוצא לקנותו כי אם בשבת, וכן אסור ליתן לו איזה דבר למכרו בענין זה. ואולם אופן זה שאינו קובע לו בפירוש שיעשה בשבת, אינו אסור אלא בנותן לו בערב שבת, אבל קודם לכן מותר לתת לו החפץ לעשות או מעות לקנות. וטוב שלא לדור כלל בעיר שיום השוק הוא בשבת, כי אי אפשר שלא יחטא, ואם השוק אינו בשכונת היהודים אין לחוש.

סעיף ה

המלאכה לא תהא במחובר לקרקע, כגון בנין או עבודת השדה, אבל עבודת הבנין אסור שיעשה אינו יהודי בשבת אף על פי שהישראל קצץ עמו כל שכר הבנין לגמרי, ובשעת דחק גדול יעשה שאלת חכם. ואפילו לסתת אבנים ולתקן קורות לצורך בנין, אם ידוע שהמה של ישראל, והנכרי עושה ברחוב במקום פרהסיא, אסור שיעשה בשבת, וכן עבודת השדה כון לחרוש ולקצור וכדומה, אפילו אם שכר את האינו יהודי שיעשה כל המלאכה בעד סכום ידוע ואינו שכיר יום אסור. אבל אם האינו יהודי נוטל חלק מן התבואה, והמנהג הוא כן באותן המקומות שהעובד את האדמה נוטל חלק בתבואה מותר. ואם השדה הוא במקום רחוק שאין ישראל דר בתוך תחום שבת ממנו. מותר גם בשכירות בסכום ידוע, ובלבד שלא יהא האינו יהודי שכיר יום.

סעיף ו

אם בנה אינו יהודי לישראל בית בשבת באיסור, נכון להחמיר שלא יכנס בו (ויש בזה כמה חילוקין דינים).

סעיף ז

מי שיש לו שדה או ריחים מותר להשכירן לאינו יהודי ואף על פי שאינו יהודי עושה בהם מלאכה בשבת, אבל מרחץ אסור להשכיר לו. ואם המרחץ אינו של ישראל אלא בשכירות מאינו יהודי יעשה שאלת חכם איך ינהוג בו, וכל מי שהוא גובה מכס "מלונאי", מפעל ללבנים מפעל לזכוכית וכדומה, צריך לעשות שאלת חכם איך ינהוג בהם.

סעיף ח

בביתו של ישראל אסור להניח לאינו יהודי שיעשה מלאכה בשום אופן, ואפילו משרת אינו יהודי שרוצה לעשות מלאכה בשביל עצמו צריכין למחות בו.

סעיף ט

אומן אינו יהודי שעשה מלבוש בשביל ישראל, והביאו לו בשבת מותר ללבשו, ואם ידוע שגמרו בשבת אין ללבשו כי אם לצורך גדול, אבל אסור ליקח כלים ומלבושים מבית האומן, אפילו מאומן ישראל בשבת ויום טוב, ואינו יהודי שאינו אומן אלא שיש לו חנות שמוכר מנעלים וכדומה, מותר לישראל המכירו ליקח ממנו בשבת ולנעלם, ובלבד שלא יקצוץ עמו דמי המקח, וגם לא יהיו דברים שהובאו מחוץ לתחום.

סעיף י

כלים שעושין בהן מלאכה, כגון מחרישה וכיוצא בה אסור להשכיר לאינו יהודי בערב שבת ואף על פי שאין אנו מצווים על שביתת כלים, מכל מקום כיון שהוא נוטל שכר והשכירו ערב שבת, מחזי כאלו האינו יהודי הוא שלוחו, וביום ה' מותר לו להשכירו, ולהשאיל לו מותר אפילו בערב שבת ואפילו כלים שעושין בהם מלאכה, ובלבד שיקחם האינו יהודי מביתו של ישראל קודם הכנסת שבת, אפילו אם מתנה עם האינו יהודי שהוא ישאל לו עבור זאת כליו בפעם אחרת מותר, ולא אמרינן כהאי גונא דהוי כשכירות, וכן להשכיר לו כלים שאין עושין בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת כשאינו יהודי מוציאם קודם שבת.

סעיף יא

הא דמותר להשכיר כלים לאינו יהודי באופנים הנזכרים, דוקא כשאינו נוטל שכר שבת בפני עצמו אלא בהבלעה תוך שאר ימים, כגון שמשכיר לחדש או לשבוע ואומר לו, בעד כל שבוע או בעד כל חדש תתן לי כך וכך או אפילו בעד כל שני ימים או כל שלשה ימים, אבל שכר שבת בפני עצמו אסור ליטול אפילו השכיר לו לשנה וחושבין ימים נפרדים, שאומר, אני משכיר לך לשנה או לחדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכך, אף על פי שאחר כך משלם האינו יהודי בעד כל הימים בבת אחת אסור ליטל שכר המגיע לשבתות, כיון שמחשבין ימים נפרדים ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה, אפילו בעד כלים שאין עושין בהן מלאכה, ואפילו בעד חדר לדור בו, ואיסור שכר שבת הוא בין מאינו יהודי בין מישראל.

קיצור שולחן ערוך סימן עד: דין המפליג בספינה

סעיף א

אין מפליגין בספינה על הים פחות משלשה ימים קודם שבת, דהיינו מיום ד' ואילך אסור. אבל אם הולך לדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת.

סעיף ב

על הנהרות מותר להפליג בספינה בכל ענין אפילו בערב שבת ובלבד שלא יצטרך הישראל לעשות שם מלאכה בשבת, ואפילו אם בהמות מוליכות את הספינה מותר.

סעיף ג

היכא דמותר להפליג בספינה בערב שבת, אם נכנס בה בערב שבת וישב שם עד חשיכה, אף על פי שחזר לביתו ולן בביתו, מותר ליכנס בה אחר כך ביום השבת ובלבד שלא תלך הספינה בשביל ישראלים לחוד, אך מאחר שהיה בביתו בשבת קנה שביתה בביתו, ולכן אם הלכה הספינה יותר מתחום שבת, ובאה בשבת ליבשה אין לו שם אלא ארבע אמות, ויותר מזה אסור לו ללכת שמה.

סעיף ד

ללכת בספינה כדי להתפלל בעשרה או למצוה אחרת, אם הספינה הולכת גם בשביל אחרים יש להתיר, מכל מקום יש להישראל ליכנס בתוך הספינה בערב שבת בעוד יום ולישב שמה עד שתחשך, ואחר כך יכול לחזור לביתו וחוזר בשבת לתוך הספינה, אבל שתלך הספינה בשביל הישראל לבד אין להתיר.

קיצור שולחן ערוך סימן עה: דין הדלקת הנרות

סעיף א

חייב כל אדם להפריש את עצמו ממלאכה, ולהדליק את הנרות לכל הפחות חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ואם אמרו בבית הכנסת מזמור שיר ליום השבת, אף על פי שעדיין יש שתי שעות עד הלילה, מכל מקום חל שבת על המועט ואסורים בכל המלאכות. ואפילו מי שבא מעיר אחרת לכאן, חל עליו שבת מיד כשאמרו בציבור מזמור שיר ליום השבת, ובעיר שיש בה שני בתי כנסיות אין אחד נגרר אחר חברו.

סעיף ב

מצוה להרבות בנרות לכבוד שבת, יש נוהגין להדליק עשרה, ויש מדליקין שבעה. ועל כל פנים ראוי שלא לפחות משתי נרות נגד זכור ושמור, ואך בשעת הדחק גם בחד סגי. ויהיו ארוכים שידלקו לכל הפחות עד לאחר האכילה, ויהדר לקנות נרות יפים, דאמר רב הונא הרגיל בנר שבת להשתדל בו לעשותו יפה, הויין לו בנים תלמידי חכמים, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור, על ידי נר מצוה בא אור תורה. ולכן ראוי שתתפלל האשה בשעת הדלקה, שיתן לה הקדוש ברוך הוא בנים זכרים מאירים בתורה, וטוב שתתן מקודם איזה פרוטות לצדקה, ואשה קשת רוח בגידול בנים או שאין לה כלל, סגולה שתאמר לאחר הדלקת הנרות ההפטרה של יום ראשון דראש השנה, וטוב שתבין מה שהיא אומרת ותאמר בכוונה.

סעיף ג

מצוה מן המובחר להדליק בשמן זית, וגם שמן הרגיל בינינו שקורין "בלומענעהל" כשר אבל שאר שמנים יש מהם שאינם כשרים. וגם הפתילה יהדר שתהא מצמר גפן, או פשתן או קנבוס, כי בשאר דברים יש מהם שאינם כשרים, ובמדינתנו נוהגין להדליק בנרות העשוים מחלב והם כשרים. אבל להניח חתיכת חלב בתוך כלי ובתוכו פתילה אסור להדליק כן. המדליק צריך שידליק עד שיאחז האור ברוב אותה חתיכה פתילה היוצאה מן הנר, וכן בנרות העשוים מחלב צריך שיאחז האור ברוב הפתילה היוצאת.

סעיף ד

כבר ידוע שכל המצות מברכין עליהן עובר לעשייתן, אבל בהדלקת הנרות לשבת כיון שבהדלקה מקבלת האשה שבת על עצמה, והברכה הרי היא התחלה להדלקה, ואם כן אם תברך תחלה לא תוכל עוד להדליק, על כן היא מדלקת תחלה. וכדי שתהא הברכה עובר לעשייתן, פורשה ידיה כנגד פניה, שלא תראה הנרות, ומברכת ומסירה את הידים ורואה את הנרות, והוי כאלו בירכה קודם ההדלקה (ומשום לא פלוג נוהגת כך גם ביום טוב). ועיקר הנרות, שבהם הוי קבלת שבת, הם אלו שעל השלחן שאוכלין עליו, ועל כן תדליק אותם באחרונה. ובשעת הצורך כגון שהיא צריכה ללכת לטבילה או לחופה, או לשאר דבר נחוץ תוכל להתנות שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ואז תוכל לברך קודם הדלקה, ואפילו תנאי בלב סגי.

סעיף ה

מצות הדלקת הנרות, חלה בין על האנשים בין על הנשים, אלא שהנשים מוזהרות בה יותר, מפני שהן מצויות בבית, ועוד מפני שהאשה כבתה נרו של עולם, שהחטיאה לאדם הראשון והחשיכה נשמתו שקרויה נר, כמו שנאמר נר אלהים נשמת אדם, ולכן צריכה היא לתקן זאת בהדלקת הנרות לכבוד שבת. ולכן אם האשה בביתה היא קודמת למצוה זאת, ומכל מקום יש לו להאיש גם כן לסייע במצוה, ויתקן את הנרות ויהבהב אותם, דהיינו שידליקם ויכבם כדי שיהיו נוחים אחר כך להדליק. ואשה יולדת, בשבת הראשון ידליק הבעל ויברך, אבל אחר כך, וגם בכל פעם שהיא נדה, מדלקת ומברכת.

סעיף ו

נוהגות הנשים שקודם הדלקת הנרות רוחצות ולובשות בגדי שבת ואשרי להן, וצריכות להתפלל מנחה תחלה, כי בהדלקת הנרות היא מקבלת שבת על עצמה ואינה יכולה להתפלל אחר כך מנחה של חול. ואשה שנתאחרה בעסקיה ובאה לביתה קרוב לחצי שעה קודם שבת, שאם תרחץ ותלבש, תוכל לבא לידי ספק חילול שבת, מצוה יותר שתדליק כמות שהיא משתבא חס ושלום לידי ספק חלול שבת. ואם הבעל רואה שהיא מתאחרת מלבא, מצוה גדולה שידליק הוא ואל ישגיח ברוגזה.

סעיף ז

אם האיש מדליק הנרות והוא צריך לעשות אחר כך איזה מלאכה, טוב גם כן שיתנה שאינו מקבל שבת בהדלקה זו. אבל בדיעבד אם לא התנה יכול לעשות אחר כך מלאכה, כי בהדלקת הבעל אין מנהג שהוא מקבל שבת.

סעיף ח

צריכין להדליק במקום שיאכלו, שיהא ניכר שמדליקין לכבוד שבת, ולא להדליק במקום אחר. אך בשעת הדחק כגון שהאשה חולה ואינה יכולה ללכת אל השלחן, מדלקת כשהיא במטה, ומעמידין אותם אחר כך על השלחן בבית זה, כי כל הבית נחשב מקומם, ונשים שמדליקות הנרות בסוכה, ואחר כך נושאות אותן לתוך הבית לא יפה הן עושות. נר שהוא דולק מערב שבת, צריכין לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, כדי שיהא ניכר שמדליק לכבוד שבת.

סעיף ט

צריך להדליק את הנרות בכל החדרים שמשתמש שם. מי שהוא בביתו אצל אשתו כיון שהיא מברכת על הנרות שבחדר אחד, אין צריכין לברך על ההדלקה שבשאר חדרים, אבל אם הוא במקום אחר, אם יש לו שם חדר מיוחד צריך להדליק ולברך. ואם הם רבים שנתאכסנו בחדר אחד, ישתתפו לקנות נרות וידליק אחר ויברך, ויכוין להוציא את כולם בברכתו, וגם הם יכוונו לצאת בברכתו. ואם אין לו חדר מיוחד אלא שהוא בחדר אחד עם בעל האושפיזא ישראל, אינו צריך להדליק כיון שאשתו מדלקת עליו בביתו. ובחורים הלומדים במקום אחר, אם יש להם חדר מיוחד צריכין להדליק בברכה, וישתתפו גם כן לקנות נרות ואחד יברך ויוציא כולם, וצריכין שיהיו הנרות דולקים עד שיבאו שמה. ואם אין להם חדר מיוחד, כיון שאין להם נשים שמדליקות צריכין לתת פרוטה לבעל הבית שיהיה להם שותפות בנרות, ומי שהוא סמוך על שלחן בעל הבית הוא בכלל בני ביתו ואין צריך להשתתף.

סעיף י

נוהגין שאפילו כמה נשים מדליקות בבית אחד, וכל אחת מברכת על נרות שלה, כי כמה שניתוסף אורה יש בה שמחה יתירה, ואך יש ליזהר שלא תדליקו שתים במנורה אחת, ובשעת הדחק מקילין גם בזה.

סעיף יא

אין ליתן מים אפילו מבעוד יום לתוך נקב המנורה שמכניסין שם את הנר של חלב או של שעוה כדי שכשיגיע לשם יתכבה. ובמקום צורך יש להקל אם נותן מבעוד יום, אבל להעמיד כלי עם מים תחת מנורה התלויה, כדי שאם יפלו ניצוצות יתכבו איסור גמור היא אפילו להעמידו מבעוד יום. ולהעמיד כלי בלי מים לקבל הניצוצות מותר, אפילו משחשכה כי ניצוצות אין בהם ממש. ולהעמיד הכלי בשביל שיטפטף לשם השמן או החלב משחשכה אסור, דכיון שאם יטפטף יאסר הכלי בטלטול, נמצא שהוא מבטל כלי מהיכנו ואסור, משום דהוי כאלו דבקו שם, אבל להעמידו מבעוד יום מותר. ואם נטף לתוכו שמן אסור להסתפק ממנו בשבת והכלי אסור בטלטול, ואם לא נטף לתוכו לא נאסר הכלי בטלטול על ידי מחשבה בעלמא.

סעיף יב

טוב להניח את החלות על השלחן קודם שמדליקין את הנרות כדלקמן סימן פ"ט, סעיף ב'.

סעיף יג

אשה סומא אם יש לה בעל ידליק הבעל ויברך, ואם אין לה בעל והיא דרה לבדה, מדלקת ומברכת. ואם דרה עם אחרים בבית אחד והאחרים מדליקין, מדלקת הסומא בלא ברכה, אך אם היא עקרת הבית תדליק היא תחלה ותברך, ואחר כך ידליקו האחרים ויברכו.

סעיף יד

אשה ששכחה פעם אחת להדליק, תדליק כל ימיה נר אחד יותר ממה שהיתה רגילה. וכן אם שכחה כמה פעמים תדליק תמיד נר אחד יותר. והוא משום היכר שתהא זהירה מכאן ולהבא, ולכן אם מחמת אונס לא הדליקה אינה צריכה להוסיף.

קיצור שולחן ערוך סימן עו: דיני התפילות בשבת וביום טוב

סעיף א

נוהגין להקדים תפלת ערבית של שבת יותר מבימות החול, ונכון הוא כדי להקדים קבלת שבת בכל מה שאפשר, רק שיהא מפלג המנחה ולמעלה, ואף הנוהגין להתפלל כל ימי החול מעריב בזמנה דהיינו בצאת הכוכבים יכולין להקדים בשבת. ואפילו שלפעמים בימות החול מתפללין מנחה בשעה שמתפללין עתה ערבית, אין חוששין בזה בתפלת ערבית של שבת שיש בה מצוה שמוסיף מחול אל הקודש.

סעיף ב

בברכת השכיבנו אין חותמין כמו בחול שומר עמו ישראל, כיון שברכה זו היא על כללות עם ישראל, וכללות עם ישראל אינם צריכים שמירה בשבת כי השבת מגין עלינו, אלא אומרים ופרוס, וחותמין ברוך אתה ה' הפורס וכו' וכן ביום טוב. אם טעה וסיים כמו בחול, אם נזכר מיד לאחר תיבת לעד, יאמר מיד הפורס סכת שלום וכו', אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דיבור, אין צריך לאמרו עוד.

סעיף ג

נוהגין לומר בתפלת ערבית וינוחו "בה", ובשחרית ומוסף וינוחו "בו", ובמנחה שבתות קדשך וינוחו "בם".

סעיף ד

אחר תפלת הלחש בערבית בשבת אומרים כולם ביחד ויכלו, ויש לאמרו מעומד לפי שבזה אנו מעידים להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, והעדים צריכין להעיד מעומד.

סעיף ה

אחר כך אומר השליח צבור ברכה אחת מעין שבע, דהיינו ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', מגן אבות וכו', אלהינו ואלהי אבותינו וכו', ומסיים ברך אתה ה' מקדש השבת. יש להקהל לעמוד בשעה שהשליח צבור אומר ברכה זאת וישמעו היטב. ונוהגין שאומרים עמו מגן אבות עד זכר למעשה בראשית. וגם המתפלל ביחידות יכול לומר מגן אבות עד זכר למעשה בראשית, אבל יותר לא יאמר.

סעיף ו

בכל שבתות השנה אומרים ברכה זאת אפילו ביום טוב, ובשבת שחל לאחר יום טוב, אך כשחל יום טוב ראשון של פסח בשבת אין אומרים אותה.

סעיף ז

אין אומרים אותה אלא במנין קבוע, אבל במקום שאין מתפללין בעשרה אלא באקראי, כגון בבית החתן או בבית האבל אין אומרים אותה. ואם קבעו מקום להתפלל בעשרה איזה שבועות כמו בירידים יש לאמרה.

סעיף ח

במדינות אלו נוהגין שהשליח צבור מקדש בבית הכנסת בלילי שבתות ויום טוב (חוץ משתי לילות הראשונות של פסח). וכיון שהוא אינו יוצא בקידוש זה ואסור לו לטעום קודם קידוש, לכן כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, נותנים לטעום לקטן שהגיע לחינוך, והקטן ישמע את הברכה ממנו ויוצא בה ונמצא שלא בירך לבטלה (דמותר להאכיל את הקטן קודם קידוש כמו שיתבאר לקמן בסימן קס"ה אם ירצה השם). ואם אין קטן בבית הכנסת יכוין המקדש או אדם אחר לצאת בקידוש זה, וישתה שיעור רביעית כדי לברך ברכה אחרונה. ואף על פי כן יכול הוא לחזור ולקדש בביתו להוציא את אשתו ובני ביתו אם אינם יודעין לקדש בעצמם. והא דיוצא בקידוש שבבית הכנסת אף על גב דאין קידוש אלא במקום סעודה, בשעת הדחק סומכין על הפוסקים דסבירא להן דדי אם שותה רביעית שלם מן הכוס. וטוב שישתה רביעית חוץ מכמלא לוגמיו, דהיינו כמלא לוגמיו משום קידוש, ועוד רביעית משום סעודה.

סעיף ט

נוהגין לומר פרק במה מדליקין, ואין אומרים אותו ביום טוב שחל בשבת ולא כשחל יום טוב בערב שבת, ולא בשבת חול המועד.

סעיף י

נוהגין שבשבת אין משכימין כל כך לבא לבית הכנסת כמו בחול, משום דשינה מעונג שבת הוא, ואסמכוה אקרא, דבקרבן התמיד של ימות החול נאמר בבקר, ובשבת נאמר וביום השבת דמשמע איחור, ומכל מקום צריכין ליזהר שלא לאחר קריאת שמע ותפלה.

סעיף יא

זמן תפלת מוסף הוא מיד אחר תפלת שחרית, ואין לאחרה יותר מעד סוף שבע שעות. ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע, ואף על פי כן יצא ידי חובתו מפני שזמנה כל היום.

סעיף יב

היו לפניו להתפלל שתי תפלות, אחת של מנחה ואחת של מוסף, כגון שאיחר מלהתפלל מוסף עד שש שעות ומחצה, צריך להתפלל תחלה מנחה, ואחר כך מוסף, משום דמנחה תדירה יותר, וקיימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ומכל מקום בצבור אין לעשות כן.

סעיף יג

בקדושה דמוסף שאומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ומיד אומרים הקהל אחד הוא אלהינו וכו', הוא טעות, כי אסור לומר תיבת אחד שני פעמים רצופים, אלא יאמר ה' אחד הוא אלהינו וכו'. אך השליח צבור שהוא ממתין על הצבור, יכול הוא להתחיל בתיבת אחד, כיון שהפסיק בנתים.

סעיף יד

במנחה קודם קריאת התורה, אומרים ואני תפלתי וגו' והוא על פי מה שדרשו רבותינו זכרונם לברכה בפסוק ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתיב אחריו ואני תפלתי וגו'. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אין אומה זו כשאר אומות העולם, אומות העולם כשהם שותים ומשתכרים הולכין ופוחזין, ואנו לא כן אלא אף על פי ששתינו ואני תפלתי וגו'. ולכן אומרים אותו לפני קריאת התורה להודות ליוצרנו שלא שם חלקנו כהם, ואפילו הרקים שבנו באים לשמוע תורה. וביום טוב שחל בחול שאין קורין בתורה אין אומרים אותו, אבל בשבת אף על פי שאין ספר תורה לקרות מכל מקום אומרים אותו. ואומרים אותו אז קודם החצי קדיש, כדי שלא להפסיק בין הקדיש לתפלת שמונה עשרה.

סעיף טו

לאחר החזרת השמונה עשרה נוהגין לומר צדקתך צדק, והמה שלשה פסוקים כעין צדוק הדין על שלשה צדיקים שנפטרו בשעה זאת, יוסף משה ודוד. ואם הוא ביום שאם היה חול לא היו אומרים תחנון אין אומרים אותו, אך כשמתפללין בצבור בבית אבל, אומרים אותו, דאם לא יאמרוהו הוי פרהסיא ואין אבילות פרהסיא בשבת.

סעיף טז

אם טעה בשבת או ביום טוב והתחיל ברכות אמצעות של חול, ונזכר באמצע ברכה צריך לגמור כל אותה ברכה שתחיל, ואחר כך מתחיל ברכה אמצעית של שבת או של יום טוב. והטעם הוא, משום דמן הדין היה ראוי לתקן גם בשבת ויום טוב כל ברכות האמצעיות כמו בחול, ולהזכיר קדושת היום בברכת רצה, כמו בראש חדש וחול המועד, אלא מפני כבוד שבת ויום טוב לא הטריחו חכמים, ותקנו ברכה אחת אמצעית לקדושת היום, אבל זה שהתחיל, ברכה של חול, יש לו לגמור אותה ברכה, כיון שהיא ראויה לאמרה עתה מן הדין.

סעיף יז

אפילו לא התחיל רק תיבה אחת מן הברכה, ונזכר מיד, צריך לגמור כל הברכה, חוץ מברכת אתה חונן, שאם לא אמר עדיין רק תיבת אתה, כיון שגם תפלות שבת ערבית ומנחה, מתחילין אתה, לכן אם בתפלת ערבית או מנחה, אף על פי ששכח שהוא שבת והתחיל תיבת אתה, על דעת לומר אתה חונן, ונזכר מיד שהוא שבת, אינו צריך לומר ברכת אתה חונן, אלא גומר ואומר קדשת וכו'. ואם אירע לו כן בשחרית, אזי אם היתה הטעות מחמת שהיה סובר שהוא חול, צריך לגמור ברכת אתה חונן, אבל אם ידע שהוא שבת ושצריך לומר ישמח משה, אלא שנכשל בלשונו מחמת הרגלו, ואמר תיבת "אתה" אינו צריך לגמור ברכת אתה חונן, אלא אומר ישמח משה, דכיון שיש בתפלת שבת גם כן תפלות שמתחילין אתה, הוי ליה כמו שטעה בתפלת שבת מזו לזו, מאחר שידע שהוא שבת ולא אמר עדיין רק תיבת אתה.

סעיף יח

אם לא נזכר עד בברכות האחרונות (דהיינו מן רצה ולהלן), פוסק באמצע ברכה במקום שנזכר, ומתחיל בשל שבת או יום טוב וגומר כסדר, ואם לא נזכר עד לאחר שהתחיל לומר יהיו לרצון, חוזר לראש התפלה.

סעיף יט

בתפלת המוספין אם טעה בברכות אמצעיות של חול, פוסק באמצע ברכה שנזכר בה ומתחיל ברכה אמצעית של תפלת מוסף, כי בתפלת מוסף לא היה כלל מן הדין להתפלל כל ברכות האמצעיות כמו בחול, אלא ברכה אחת של מוסף.

סעיף כ

מי שטעה והתחיל תפלה של חול בשבת סימן רע לו, ויפשפש במעשיו כל ימי השבוע הבאה ויעשה תשובה.

סעיף כא

טעה בברכה אמצעית של תפלות השבת מזו לזו, אם נזכר קודם שאמר את השם מחתימת הברכה, חוזר לתחלת הברכה שהיה לו להתפלל עתה, אבל אם לא נזכר עתה עד לאחר שאמר את ה', גומר ואומר מקדש השבת ויוצא בדיעבד, לפי שהעיקר מברכות האמצעיות היא רצה נא במנוחתנו והיא שוה בכל התפלות.

סעיף כב

במה דברים אמורים בתפלת ערבית שחרית ומנחה, אבל בתפלת מוסף אם התפלל במקומה תפלה אחרת לא יצא, הואיל ולא הזכיר קרבן מוסף. וכן אם במקום ערבית או שחרית או מנחה התפלל מוסף לא יצא, הואיל והזכיר קרבן מוסף ואמר שקר לפני המקום ברוך הוא.

סעיף כג

אם טעה בתפלת יום טוב שהיה לו לחתום מקדש ישראל והזמנים וחתם מקדש השבת, אם חזר בתוך כדי דיבור ואמר מקדש ישראל והזמנים יצא, ואם לאו צריך לחזור ולהתחיל אתה בחרתנו וכו'.

קיצור שולחן ערוך סימן עז: דיני הקידוש והסעודות בלילה וביום

סעיף א

מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים, שנאמר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירות שבת בקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו בקידוש וגם ביציאתו בהבדלה, ותקנו חכמים שתהא זכירה זו על כוס יין, בין בכניסתו בין ביציאתו.

סעיף ב

יכולין לקדש ולאכול אף על פי שעדיין אינו לילה, אך הנוהגין כל ימות החול להתפלל מעריב בזמנה ובשבת מקדימין, אלו אסורין לאכול משהגיע חצי שעה קודם צאת הכוכבים. ולכן אם אין יותר מחצי שעה עד הלילה צריכין להמתין עד הלילה, ואז יקראו תחלה שלש פרשיות של קריאת שמע ואחר כך יקדשו. ואסור לטעום כלום ואפילו מים קודם קידוש.

סעיף ג

מצוה לקדש על יין ישן ומצוה לברור יין יפה, ואם אפשר יש להדר אחר יין אדום, ובמקום שאין יין כשר כראוי מצוי, מקדשין גם על יין צמוקין. ויכלו יש לומר מעומד, ומסתכל בנרות, ואחר כך ישב ומסתכל בכוס ומברך בורא פרי הגפן ואשר קדשנו וכו'. ואם אין לו יין מקדשין על הפת ולא על שאר משקין.

סעיף ד

גם הנשים חייבות בקידוש, על כן ישמעו היטב את הקידוש ויענו אמן, אבל ברוך הוא וברוך שמו לא יאמרו. וקטן אפילו הוא בן שלש עשרה שנה אם אינו ידוע שהביא שתי שערות אינו מוציא את האשה, ולכן תקדש האשה בעצמה. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה, וגם אם שומעת את הקידוש מן הבעל או מאיש אחר, יותר נכון הוא שתאמר עם המקדש מלה במלה, (אם יש כמה בעלי בתים בבית אחד, איך יתנהגו בקידוש, עיין לקמן סימן קל"ה סעיף ו').

סעיף ה

יין שנתחמץ אין מקדשין עליו, וכן יין שיש לו ריח רע אף על פי שלא נתחמץ אלא ריחו וטעמו יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן רק שמסריח קצת מחמת שהיה בכלי מאוס, וכן אם הוא מריח אחר החבית אין מקדשין עליו. וכן יין שעמד מגולה איזה שעות (אף על פי דהאידנא לא קפדינן אגילוי), אין מקדשין עליו, משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. יין שיש בו קמחין יש לסננו, ואם אי אפשר לסננו מקדשין עליו כך, אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו דמסתמא פג טעמו.

סעיף ו

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. אך יש אומרים שאין מקדשין עליהם כיון דאינן ראויין למזבח, על כן אם אפשר יש להדר אחר יין אחר.

סעיף ז

הכוס צריכה להיות שלמה ונקיה. וכל הדינים שהן בכוס של ברכת המזון ישנם גם בכוס של קידוש בין ביום בין בלילה, וכן בכוס של הבדלה, וטוב לקדש בלילה על כוס גדולה שישייר ממנה לקידוש היום ולהבדלה.

סעיף ח

החלות תהיינה מכוסות בשעת קידוש, ואפילו הוא מקדש עליהן יהיו מכוסות בשעת הקידוש, זכר למן שהיה מכוסה בטל מלמטה ולמעלה.

סעיף ט

כל המקדש ישתה מן הכוס לכל הפחות כמלא לוגמיו בלי הפסק, ומצוה שיטעמו כולם מכוס של ברכה, מי שאינו שותה יין מחמת נדר או מחמת שמזיק לו וכדומה, אין לו לקדש על היין על סמך שישתו המסובין.

סעיף י

יין של קידוש לפי שהוא מצרכי הסעודה, אינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו. אך יש פוסקים דסבירא להו דאינו פוטרתו, על כן אם אפשר יש לו להדר, שלאחר ברכת המזון יברך על כוס יין, וישתה רביעית, ויברך ברכה אחרונה לפטור גם את הכוס של קידוש.

סעיף יא

על היין שבתוך הסעודה אינו צריך לברך, שנפטר בברכת בורא פרי הגפן שבקידוש.

סעיף יב

קידש על הכוס סבור שהוא יין, ואחר כך נמצא שהוא מים או שאר משקה, יחזור ויקדש על היין. ואם עמד לפניו יין על השלחן, והיה דעתו לשתות יין גם בתוך הסעודה, אינו צריך לקדש שנית, דהוי כאלו קידש על היין. ואם לא היה יין לפניו על השלחן, אבל היה יין בביתו והיה דעתו לשתות בתוך הסעודה, אין צריך לברך בורא פרי הגפן אלא אשר קדשנו וכו'. ואם היתה הכוס של שכר או "מעד" (מי דבש), במקום שהוא חמר מדינה, בכל אופן אין צריך לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. ובמקומות שנוהגין לקדש אחר נטילת ידים קודם בציעת הפת, גם כן אין צריך לחזור ולקדש, אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש על הפת.

סעיף יג

גם ביום בסעודת שחרית צריך לקדש על הכוס, דהיינו שמברך עליה בורא פרי הקפן, וזהו הקידוש. וגם נשים חייבות בקידוש זה, וגם קודם קידוש זה אסור לטעום כלום ואפילו מים כמו בקידוש הלילה. ומצוה מן המובחר שיהיה קידוש זה גם כן על היין דוקא. ואם חביב לו יין שרף ומקדש עליו גם כן יוצא, אך יזהר שתהא הכוס מחזיקה רביעית וישתה מלא לוגמיו בלא הפסק, (ואם מקדש על היין ורוצה לשתות גם יין שרף או קפה עיין לעיל סימן מ"ט סעיף ו').

סעיף יד

בין בלילה בין ביום אין קידוש אלא במקום סעודה שנאמר, וקראת לשבת ענג, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה במקום שאתה קורא לשבת, כלומר קריא דקידוש, שם תהא עונג. ואם קידש בבית זה ואוכל בבית אחר, אפילו אם בשעת קידוש היה בדעתו כן, אינו יוצא ידי קידוש. וגם צריך לאכול מיד לאחר הקידוש, ואם לא אכל מיד לאחר הקידוש לא יצא ידי קידוש. וביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה קבועה, יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין, ואז צריך לשתות מן הכוס רביעית, כדי לברך ברכה על המחיה ועל פרי הגפן, וזאת יכול לעשות גם קודם מוסף אם לבו חלוש. ומוהל שהוא צריך לברך על כוס המילה ועדיין לא קידש, ישתה מן הכוס כמלא לוגמיו ועוד רביעית.

סעיף טו

מותר לטעום אחר תפלת שחרית קודם תפלת מוסף, וטעימה היינו פת כביצה ולא יותר, ופירות אפילו הרבה כדי לסעוד את הלב, ובלבד שיקדש תחלה וישתה כמלא לוגמיו ועוד רביעית יין, (דלעת הצורך סמכינן, דזאת הוי קידוש במקום סעודה), או ישתה רביעית יין ויאכל כזית מחמשת מיני דגן.

סעיף טז

כל אדם מישראל בין איש או אשה חייבים לאכול בשבת שלש סעודות, אחת בלילה ושתים ביום, וחייב לאכול בכל סעודה פת, ואפילו בסעודה שלישית יזהר מאד לאכול פת דוקא (וכיון שהוא נוטל ידיו ומברך על הנטילה, צריך לאכול פת כביצה). לכן יזהר כל אדם שלא למלאות כרסו בסעודת שחרית, כדי שיוכל לקיים מצות שלש סעודות, ואם אי אפשר לו כלל לאכול פת גמור, יאכל לכל הפחות פת כיסנין, או שאר מאכל העשוי מחמשת מיני דגן שמברכין עליו בורא מיני מזונות, שהוא נקרא מזון. ואם גם זאת אי אפשר לו, יאכל על על פנים דברים שדרך ללפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכיוצא בהם. ואם גם זאת אי אפשר לו יאכל על כל פנים פירות מבושלים. זמן סעודה שלישית היא משיגיע זמן מנחה גדולה, דהיינו משש שעות ומחצה ואילך.

סעיף יז

וחייב לבצוע בכל סעודה על שתי ככרות שלמות, ואוחז שתיהן בידו בשעת ברכת המוציא, ובוצע אחת מהן. ונוהגין לרשום בסכין על הככר במקום שרוצה לבצוע, והטעם מפני שבחול צריכין לחתוך קצת סביב הפת קודם ברכת המוציא, כמו שכתוב בסימן מ"א סעיף ג', ובשבת אי אפשר משום דבעינן שתהיה הפת שלמה בשעת הברכה, ולכן על כל פנים רושמין מקום החתך כדי שידע היכן יחתוך, ולא יצטרך להפסיק הרבה ולעיין באיזה מוקם יחתוך. ויש להניח הככרות שתהא זו שהוא רוצה לבצוע אותה לפניו, כדי שלא יצטרך להעביר על המצוה. ואפילו אוכל כמה סעודות צריך בכל סעודה שתי ככרות שלמות. וכן כשמקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, יש לקחת שתים שלמות.

סעיף יח

אם אין לכל המסובין בשלחן לחם משנה, אלא לפני אחד, יבצע הוא להוציא את כולם, וגם בברכת המוציא יצאו במה שבירך הבוצע. וקודם שיברך המוציא יאמר: ברשות מורי ורבותי, ולאחר שטעם הוא מפרוסת המוציא, נותן לכל אחד פרוסה ואוכלים.

סעיף יט

אם לא קרא הפרשה בערב שבת לא יאכל שבת בשחרית עד שיקראה, ואם לא קראה קודם האכילה יקרא על כל פנים קודם מנחה, ובדיעבד עד סוף יום שלישי.

סעיף כ

אסור להתענות בשבת לשם תענית אפילו זמן קצר, ואפילו שלא לשם תענית אסור על כל פנים להתענות עד חצות.

סעיף כא

אסור להצטער חס ושלום על איזה צרה רחמנא ליצלן, אלא יבקש רחמים מבעל הרחמים.

סעיף כב

מצוה להרבות בפירות ומגדנות ומיני ריח, כדי להשלים מאה ברכות, ומצוה לענגו בכל דבר שהוא לו לעונג, שנאמר וקראת לשבת עונג.

סעיף כג

אחר סעודת שחרית אם רגיל לישן יישן, אבל אל יאמר אישן מפני שאני צריך לעשות מלאכה או ללכת בדרך בלילה.

סעיף כד

אחר כך קובעים ללמוד תורה. בפרשת שבת נאמר ויקהל משה, ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, למה נאמר בפרשה זו ויקהל, ולא נאמר כן בכל התורה כולה, אמר הקדוש ברוך הוא למשה: רד ועשה לי קהלות גדולות בשבת, כדי שילמדו הדורות הבאים אחריך, להקהיל קהלות בכל שבת וללמד תורה ברבים. עוד אמרו, לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, כי הרבה אנשים טרודים כל ימי החול במלאכתם, ואין להם פנאי לעסוק בתורה בקביעות, ובשבת ויום טוב שהם פנוין מלאכתם יכולין לעסוק בתורה כראוי. לפיכך בעלי מלאכות ובעלי בתים שאינם עוסקים בתורה כל ימי השבוע, המה מחוייבים יותר לעסוק בתורה ביום שבת קודש, איש איש כפי השגתו ויכלתו.

קיצור שולחן ערוך סימן עח: הלכות קריאת ספר תורה בשבת ויום טוב וחיובם

סעיף א

כשמוסיפין בשבת, יכולין לקרות כהן או לוי לאחרון, כיון שכבר השלימו שבעה גברי וגם שהוא האחרון מעיקר הקרואים, (חוץ מן המפטיר). וכן המפטיר יכולין לקרות כהן או לוי, ואפילו כהן אחד לאחרון וכהן אחד למפטיר יכולין לקרות, כיון שהקדיש מפסיק ביניהם. ובשמחת תורה שמוציאין שלשה ספרי תורה יכולין לקרות כהן אחד לחתן תורה, ואחד לחתן בראשית ואחד למפטיר, כיון שכל אחד קורא בספר תורה אחר. אבל בראש חדש טבת שחל להיות בשבת אף על פי שמוציאין גם כן שלשה ספרי תורה אפילו אם רוצים לקרות בספר תורה הראשון שמונה גברי אין רשאי לקרות להכהן שיהיה השמיני, כיון שעדיין אין משלימין הקריאה בספר זה, והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ראש חדש, ואז יכולין לקרותו. וכן הדין בשבת שקלים ובפרשת החדש כשהם בראש חדש.

סעיף ב

אם קראו לכהן או ללוי באמצע המנין, יעלה אחר במקומו והוא ימתין אצל התיבה, ויעלה למפטיר או לאחרון לאחר מנין הקרואים.

סעיף ג

בשבת שקורין שתי סדרות יש לחבר הסדרות עם העולה רביעי.

סעיף ד

קללות שבפרשת בחקתי ובפרשת כי תבא, אין מפסיקין ביניהן. וצריך להתחיל פסוק אחד מקודם, אך למען לא יתחיל בפרשה פחות משלשה פסוקים צריך שיתחיל שלשה פסוקים קודם הקללות, ולבסוף צריך גם כן לקרות לכל הפחות פסוק אחד אחר הקללות, אך יראה שלא יסיים פחות משלשה פסוקים מן התחלת הפרשה. בפרשה כי תשא קורין עם הלוי כל פרשת העגל עד ומשרתו יהושע וגו', והטעם כי בני לוי לא היו בעשיית העגל. ונוהגין לקרות בקול נמוך מן ויתן אל משה ככלותו עד ויחל משה, וכשמתחיל ויחל חוזר וקורא בקול רם עד ויפן וירד משה, וכשמתחיל ויפן חוזר וקורא בקול נמוך עד ומשה יקח את האוהל וחוזר וקורא בקול רם עד סוף הפרשה. וגם הקללות שבפרשת בחקתי ופרשת כי תבא קורין בקול נמוך, ואת הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב קורין בקול כם ואחר כך הפסוק והארץ תעזב וגו' נמוך, ואף גם זאת בקול רם עד הסוף, ובפרשת כי תבא ליראה את השם הנכבד עד סוף הפסוק בקול רם ואחר כך נמוך עד ואין קונה. וגם בפרשת בהעלתך נוהגין לקרות בקול נמוך מן ויהי העם כמתאוננים עד והמן כזרע גד, והטעם להראות שהם מתחרטים. וכל מה שקורא בקול נמוך צריך שיהא על כל פנים הקול נשמע לצבור, דאם לא כן אינם יוצאים ידי חובת קריאה. ארבעים ושתים מסעות שבפרשת ואהל מסעי אין להספיק בהם שהוא נגד שם מ"ב.

סעיף ה

בין גברא לגברא צריכין לגלול את הספר תורה, ואין צריכין לכסותה, אך קודם מפטיר שאומרים קדיש ויש זמן ארוך, צריך לכסותה במעיל שלה, וכן בכל מקום שיש זמן ארוך כגון שמזמרין לחתן וכיוצא בו. ונראה דהוא הדין כשמאריכין במי שברך.

סעיף ו

אם טעו בשבת וקראו עם הששי עד גמר הסדרה, לא יאמר קדיש אלא יקראו מיד את המפטיר, וישלים גם למנין שבעה קרואים, ולאחר שיאמר ההפטרה עם הברכות אז יאמר הקדיש. וכן ביום טוב אם טעו וקראו עם הרביעי עד הגמר, לא יאמר קדיש, אלא יקרא מיד את המפטיר לספר תורה שני, ואחרי ההפטרה והברכות יאמרו הקדיש.

סעיף ז

כשצריכין להוציא שלשה ספרי תורה ואין להם אלא שנים לא יגוללו את השני לקרות בו מה שצריכין לקרות בשלישי, אלא יקחו את הראשון לקרות בו.

סעיף ח

אם נמצא פסול בספר תורה נתבארו הדינים בסימן כ"ד. ואם נמצא הפסול באמצע קריאת המפטיר, אם הוא מפטיר של חובת היום, כגון ביום טוב ובשבת ראש חדש או שקלים וכדומה, שמוציאין ספר תורה אחר למפטיר, אז דינו כמו בפרשה אחרת, אבל בשבת פשוטה, שהמפטיר חוזר וקורא מה שקרא השביעי, שאין זאת אלא משום כבוד התורה (שלא יהא כבוד התורה וכבוד הנביא שוים שהקורא בתורה מברך תחלה וסוף, וגם הקורא בנביא מברך תחלה וסוף, לכן תקנו שהמפטיר יקרא תחלה גם בתורה, להראות שהקריאה בתורה היא העיקר), בזה אין מוציאין ספר תורה אחר, אלא גומרין בספר תורה זה, ואינו מברך ברכה אחרונה, וההפטורה אומר בברכות. ואם נמצא הפסול קודם שבירך ברכה ראשונה, נראה דיש להוציא ספר תורה אחר, ואם אין ספר תורה אחר, אזי מי שיעלה באחרונה הוא יאמר ההפטרה עם הברכות, ואם עדיין לא אמרו הקדיש יאמרוהו לאחר ההפטרה.

סעיף ט

בסימן כ"ד סעיף א' נתבאר דאם נמצאה טעות בחסר ויתר, כל שאינה משתנה לא הקריאה ולא הפירוש, אין מוציאין ספר תורה אחר. מכל מקום אם נמצא כן בשבת, אף על פי שאין מוציאין ספר תורה אחר על על פנים לא יקראו בספר תורה זה יותר משבעה מקרואים, והשביעי יקרא ההפטרה בברכות, ולא יאמרו קדיש עד לאחר קריאת ההפטרה והברכות (והיינו בשבת פשוטה, אבל כשהמפטיר הוא מחובת היום, כמו בסעיף שלפני זה, ודאי צריכין לקרות למפטיר). ובמנחה לא יוציאוהו.

סעיף י

ביום שמוציאין שני ספרי תורה ונמצא פסול בראשון, ויש עוד ספר תורה בהיכל, ורוצים לקחת עתה את הספר השני לקרות מתוכו, ואחר כך יוציאו ספר תורה אחר לקריאה שניה, לא יעשו כן, כי צריכין לקרות מתוך הספר תורה מה שהוכן בשבילו, וכן ביום שמוציאין שלשה ספרי תורה, וכן אם החלפו ספרי התורה, שלקחו תחלה את המוכן לאחר כך, יגללוהו ויקחו את השני לקרות מתוך כל ספר תורה למה שהוכן.

סעיף יא

סדר החיובים, הקודם קודם: (א) חתן ביום חופתו, וחתן בשבת שלפני החתונה שמזמרים לו דהיינו שהוא בחור. (ב) ונער שנעשה בר מצוה באותו שבוע המה שוים. (ג) סנדק ביום המילה, והוא התופס את התינוק בשעת המילה. (ד) סנדק ביום המילה שמכניס את התינוק לבית הכנסת למולו. (ה) בעל היולדת שילדה בת והולכת לבית הכנסת. (ו) בעל היולדת שילדה בן והולכת לבית הכנסת. ואם אינן הולכות לבית הכנסת, אין הבעלים חיובים אלא אם היא יום ארבעים ואחד לזכר או יום שמונים ואחד לנקבה, שאז הוא זמן הבאת הקרבן. (ז) חתן שהיתה חתונתו מיום רביעי ואילך בשבת שלאחר החתונה, ודוקא כשהיה בחור או היא בתולה. (ח) "יארצייט" בו ביום. (ט) אבי התינוק ביום המילה. (י) "יארצייט" שיהיה לו בשבוע שלאחר השבת. (יא) מוהל ביום המילה. (יב) הסנדק ואחריו אבי הבן ואחריו המוהל בשבת שלפני המילה. שני חיובים שוים, תלוי בדעת הסגן או יטילו גורל, מי שאין לו עירנית אינו דוחה שום חיוב. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך אחר שבת או שבא מן הדרך, וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד לקרותו אבל אין דוחין שום חיוב.

קיצור שולחן ערוך סימן עט: דיני מפטיר

סעיף א

קודם שקורין למפטיר אומרים חצי קדיש, וכשאומרים הקדיש יהיה ספר התורה שקראו בו עתה וגם ספר התורה שיקראו בו מפטיר שניהם על השלחן. וביום שיש שלשה ספרי תורה אין צריכין להניח גם את הראשונה.

סעיף ב

המפטיר לא יתחיל בברכת ההפטרה, עד לאחר שהגולל כרך את ספר התורה.

סעיף ג

בברכה הראשונה לאחר הנאמרים באמת, אין עונין אמן עד לבסוף שמסיים וצדק, כי הכל ברכה אחת היא. וכן בברכות הראשונות מברכות האחרונות. אין עונין אמן אחר אמת וצדק, כי גם נאמן אתה וכו', שייכה לברכה זו. ולפי שיש טועים לענות אמן במקומות אלו, לכן טוב שהמפטיר לא יעשה שם שום הפסק, למען ידעו כי אין שם סיום הברכה.

סעיף ד

אסור לדבר בשעה שהמפטיר קורא את ההפטרה.

סעיף ה

עיקר הדין שזה שעלה למפטיר הוא בלבד יאמר ההפטרה, והצבור יאמרו אחריו בלחש. ומה שנהגו שהצבור אומרים בקול רם עם המפטיר, אין זה רק מחמת חסרון ידיעה, ונכון לבטל המנהג. וגם יש שעושין שהיות באמירת הפטרה, שאף אחר שסיים המפטיר ההפטרה והתחיל הברכות, אין רוצים להפסיק מאמירת ההפטרה. ולא יפה הם עושים, שאם אומרים בקול רם אינם שומעין קול דברים בהתחלת ברכות המפטיר, ולפעמים גורמים שגם אחרים הסמוכים להם אין שומעים. ואף אם מנמיכים קולם קצת בתחלת הברכות, מכל מקום הם בעצמם אינם שומעין. לכן יש לנהוג כי מיד שישמע שהמפטיר סיים ההפטרה ומתחיל הברכות, אף על פי שהוא עדיין לא סיים, יהיה מתון בשתיקה עד שיסיים המפטיר הברכות, ואחר כך יסיים הוא אמירת ההפטרה. גם המפטיר יהיה זהיר שלא להתחיל אמירת הברכות, עד שיפסיק קול ההמון הרב לגמרי.

סעיף ו

בשבת ששתי פרשיות מחוברות, מפטירין בהפטרה של פרשה שניה לבד באחרי קדושים כשהן מחוברות, שאז מפטירין הלא כבני כושיים. בקצת חומשים נרשם לפרשת וישלח ההפטרה ויברח יעקב, והוא טעות כי הפטרה זו שייכה לפרשת ויצא, והפטרת וישלח הוא חזון עובדי'.

סעיף ז

ראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין השמים כסאי. ואם טעה וקרא ההפטרה של פרשת השבוע, אם עדיין לא אמר הברכות האחרונות יאמר גם השמים כסאי ויברך אחר כך. ואם לא נזכר עד לאחר הברכות יאמר השמים כסאי בלא ברכות. אם חל ראש חדש באחד בשבת מפטירין מחר חדש, ואם טעה דינו כמו בשבת ראש חדש. חל ראש חדש בשבת וביום הראשון מפטירין השמים כסאי.

סעיף ח

בשבת חול המועד פסח, אין מזכירין בברכות הפטרה, "של פסח", לא באמצע ולא בחתימה, אלא מסיים מקדש השבת, אבל בחול המועד סוכות (כיון שאומרים הלל שלם וגם חלוק בקרבנות) מזכירין, כמו ביום טוב של סוכות שחל בשבת.

סעיף ט

קטן שהגיע לחנוך שיודע למי מברכין ויודע לחתך את האותיות בטוב, עולה למפטיר בשבת וביום טוב, מלבד בפרשת זכור ובפרשת פרה ובשבת שובה. וכן בשביעי של פסח שמפטירין השירה, נוהגין שאין קטן עולה למפטיר, וכן יום ראשון דשבועות שמפטירין במרכבה דיחזקאל, נוהגין לקרות דוקא גדול וחכם. וכן בשבת חזון נוהגין לקרוא את הרב למפטיר.

סעיף י

לא נתקנה קריאת הפטרה עם ברכות, אלא לאחר שקראו בתורה בברכות כל הקרואים הראוים. אבל אם נמצא פסול בספר תורה בשבת פשוטה, אפילו בשביעי ולא היה ספר תורה אחר, ולכן לא בירך באחרונה, וכן כשמפטירין בחובת היום אפילו נמצא במפטיר, אזי אין מברכין ברכות ההפטרה, אלא אומרים אותה בלא ברכות. אבל בשבת פשוטה, אם לאחר שקראו שבעה קרואים בברכות, נמצא הפסול הן בקרואים שהוסיפו הן במפטיר, נראה דיש לקרות ההפטרה בברכות.

קיצור שולחן ערוך סימן פ: קצת ממלאכות האסורות בשבת

סעיף א

(עיקר המלאכות שנאסרו לנו לעשותם בשבת, כבר נודעו לרוב בני ישראל, ולא נכתוב כאן רק מדברים שלא נודעו והמה דברים שכיחים). אסור להשתמש לאור הנר דבר שצריך עיון קצת, דגזרו רבנן שמא ישכח ויטה את הנר, לקרב את השמן אל הפתילה, ויתחייב משום מבעיר ושנים מותרין לקרות מתוך ספר אחד בענין אחד, שאם יבא אחד להטות, חברו יזכירהו. ובנרות שלנו שהחלב או השעוה כרוך על הפתילה נוהגין להתיר, אך צריך לעשות איזה היכר, שלא יבא לקצוץ ראש הפתילה שנעשה פחם, ולהרמב"ם הוי איסור דאורייתא ואפילו על ידי אינו יהודי אסור לקצוץ ראש הפתילה.

סעיף ב

אסור לפתוח דלת או חלון נגד נר דולק כשהוא קרוב להם, שמא יכבה על ידי זה אבל מותר לסגור דלת וחלון. ופתח התנור שיש בו אש, אסור בין לפתוח בין לסגור, כי על ידי זה הוא מבעיר או מכבה.

סעיף ג

אסר לערות רוטב רותח על חתיכות לחם או מצות, אלא יערב תחלה את הרוטב לתוך הקערה, ותתקרר קצת עד שתהא ראויה לאכילה ואחר כך יתן שמה את הלחם או המצות, אבל כל זמן שהרוטב הוא רותח, אפילו היא בקערה אסור ליתן לתוכה לחם או מצות. וכן אין ליתן מלח או תבלין לתוך הרוטב אפילו היא בקערה ומכל שכן לתוך הקדירה כל זמן שהוא רותח, אלא ימתין עד שתתקרר קצת שיהא ראוי לאכילה. ובמלח שנעשה על ידי בישול יש מקילין, והמחמיר גם בזה תבא עליו ברכה. וכן אין לערות "קפה" או "תה" רותח להכלי שרוצים לשתות בו אם יש שם סוכר, אלא יערה תחלה את "הקפה" "והתה" ואחר כך יתן לתוכו את הסוכר, ובמקום צורך יש להקל.

סעיף ד

אסור ליתן פרי או מים על התנור לאחר שהוסק משום דאפשר שירתיח המים ושיצלה הפרי. ואפילו אין דעתם אלא לחמם אותם קצת, מכל מקום אם במקום הזה אפשר שיתבשלו או יצלו אסור לחממן שם. וכן "פשטידא" שיש בו שומן אין להעמידו נגד המדורה או על התנור במקום שיכול להרתיח אף על פי שאין דעתו אלא לחממם, אבל במקום שאי אפשר שיתבשלו אלא יתחממו קצת שם מותר ליתנם, ואפילו נקרש השומן או המים מחמת הקור. אבל לתוך התנור שהטמינו בו אסור לתת שום דבר צונן שיתחמם, אף על פי שאי אפשר להרתיח שם. ולצורך קצת חולה יעשה שאלת חכם. וקצת נוהגין להחזיר בשבת המאכלים לתוך התנור שהטמינו בו כיון שהם עדיין חמים, אך אם נצטננו לגמרי אוסרים. ובעל נפש יש לו להחמיר בכל ענין.

סעיף ה

בשבת אסור להטמין בשום דבר (אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל), לכן אם נוטל קדירה שיש בה תבשיל שנתבשל בה או שנתחמם בה אסור לכרכה או לכסותה בכרים וכסתות וכדומה לשמור חומה.

סעיף ו

דבר שאי אפשר כלל לאוכלו בלי הדחה אסור להדיחו בשבת אפילו בצונן. ודג מלוח, מותר לשרותו במים צוננים לפי שגם קודם השריה ראוי לאכילה.

סעיף ז

חרדל ותמכא (חזרת) ושאר מיני טיבולין שלא נתן בהם חומץ מבעוד יום אסור ליתן בהם בשבת אלא בשינוי, דהיינו שיתן תחלה את החומץ בכלי ואחר כך יתן לתוכו את החרדל או התמכא. ולא יעשנו בלילה עבה אלא ישפוך חומץ הרבה שתהא בלילותה רכה, וגם לא יערבו בכף וכדומה אלא באצבעו, או שינענע בכלי עד שיתערב.

סעיף ח

פירות שנמצאו תחת אילן אסורים אפילו בטלטול שמא נפלו היום. וכן כל פירות שאצל אינו יהודי אם יש להסתפק שמא נתלשו היום אסור אפילו בטלטול.

סעיף ט

אסור לרדות דבש המחובר בכוורת, וכן אסור לרסק חלות דבש אפילו נתלשו אתמול מהכוורת. ואם לא ריסק אותו קודם שבת, אזי הדבש הזב ממנו בשבת אסור, אבל הדבש הזב בכוורת מותר.

סעיף י

פירות שנתפזרו במקום אחד בבית או בחצר מותר לקבצם, אבל אם נתפזרו אחד הנה ואחד הנה דאיכא טירחא לקבצם, אסור לקבצם לתוך הסל, אלא מלקט ואוכל.

סעיף יא

קטניות וכדומה שהן בקליפתן שקורין שרביט, אם הקליפות עדיין לחות וראויות גם כן לאכילה מותר לפתחן ולקחת מהן את הקטניות (דהוי כמפריד אוכל מאוכל), אבל אם הקליפות נתייבשו ואינן ראויות עוד לאכילה אסור לקחת מהן את הקטניות, וכן יש ליזהר מלהוציא את האגוזים מתוך הקליפה הירוקה שלהן, וכן השומשמין מתוך הקליפה.

סעיף יב

אסור לסחוט פירות לצורך המשקין, ולכן אסור לסחוט לימונים לתוך המים לעשות משקה שקורין לימונדה, ואפילו למצוץ פרי בפיו יש אוסרין. ויש ליזהר על כל פנים בענבים שלא למצוץ את המשקה ולזרוק הקליפות. אבל אם אינו צריך להמשקין היוצאין מותר לסחטן, ולכן מותר לסחוט חסה ומלפפונים שהמים הולכין לאיבוד.

סעיף יג

לא תקלח אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדרה ותניק את בנה, אבל מותרת לקלח מהחלב כדי שיאחוז התינוק את הדד ויינק, ואסור להתיז מחלבה על איזה דבר לרפואה במקום שאין בו סכנה ולא צערה יתרה.

סעיף יד

מותר ליתן שומן קרוש על מאכל חם אף על פי שהוא נימוח. השלג והברד אין מרסקין אותן בידים דהיינו לשברם לחתיכות כדי שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין או מים כדי לצננו והוא נימוח מאליו ואינו חושש. וצריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם שלג או ברד, ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו שלא יהא מרסק, ומותר לשבור קרח כדי ליטול מים מתחתיו. ולהשתין בתוך השלג טוב ליזהר אם אפשר, וכן יש ליזהר שלא להשתין על גבי טיט או לתוך עפר תיחוח.

סעיף טו

אוכל המעורב עם פסולת, מותר לברור את האוכל מתוך הפסולת אבל לא את הפסולת מתוך האוכל. וגם את האוכל אסור לברור על ידי כלי אלא דוקא ביד, ודוקא מה שהוא צריך לאכול מיד, ואפילו במאכלים שרוצים לברור מה שיאכלו עתה ממה שישאירו צריכין ליזהר לברור מה שרוצים לאכול עתה, ולא לברור מה שרוצים להניח, כי מה שרוצים לאכול עתה חשיב אוכל ומה שרוצים להניח חשיב פסולת. אפילו לקלוף שום או בצלים ולהניחם אסור משום בורר, ואינו מותר לקלוף אלא מה שצריכין לאכול מיד. והקליפה העליונה שעל השום המסבבת כל החלקים יש לאסור להסירם אפילו לצורך אכילה מיד משום דהוי מפרק תולדה דדישה.

סעיף טז

אפילו במידי דלאו בר אכילה שייך איסור ברירה, כגון בכלים וכיוצא בו דמה שהוא רוצה להשתמש בו עתה הוי כמו אוכל, והשאר הוי כמו פסולת.

סעיף יז

אין לסנן שום משקה כי יש בזה כמה חילוקי דינים. אבל מותר לשתות על ידי מפה, דלא שייך בורר אלא במתקן הענין קודם אכילה או שתיה, אבל בענין זה אינו אלא מעכב את הפסולת שלא יכנוס לתוך פיו. ומכל מקום לשתות מים כך על ידי מפה יש אוסרין משום כיבוס, ויש להקל בשעת הדחק כשאין לו מים נקיים לשתות, ומכל מקום לא ישתה דרך בית יד מן הכתונת שלו, דבזה איכא למיחש טפי שמא יסחוט.

סעיף יח

משקה קפה שיש בתחתיתו "הקפה" ממש שהוא הפסולת, וכן שאר משקה שיש בתחתיתו שמרים או שאר פסולת, כשמערין אותו צריכין ליזהר שלא לערות כל הצלול, אלא ישאיר מעט אצל הפסולת. וחלב שהועמדה אסור לקלט מה שלמעלה הנקרא קרום רק מה שצריך לאכול עתה, וגם בזה יזהר שלא ליקח הכל רק ישאיר קצת על החלב התחתונה.

סעיף יט

אם נפל זבוב וכדומה לתוך המשקה, לא יסיר את הזבוב בעצמו, אלא יקח גם קצת מהמאכל או מהמשקה ויזרוק עמו.

סעיף כ

אם צריך לדוך פלפלין או מלח וכיוצא בו לתת לתוך המאכל, מותר לדוך בקתא דסכינא על השלחן וכיוצא בו אבל לא במדוכה ולא במכתשת.

סעיף כא

אסור לחתוך בצלים ושאר ירקות אלא דוקא סמוך לסעודה, וגם אז לא יחתכם דק דק מאד.

סעיף כב

דבר שהמלח פועל בו לרככו או להפיג חריפותו אסור למלחו, משום דהוי כמו מעבד. ולכן אסור למלוח "גורקין" (קשואים, מלפפונים) חיין, וכן צנון או בצלים אסור למלוח אפילו מה שצריך לאותה סעודה, אלא מטביל במלח חתיכה חתיכה ואוכל. אבל ביצים ובשר מבושל וכיוצא בו שאין המלח מועיל להן אלא שיתן בהן טעם מלח, מותר למלחם לאכלם באותה סעודה, אבל בשביל להניחם לסעודה אחרת אסור.

סעיף כג

אין למלוח ביחד הרבה פולין וקטניות מבושלות כי המליחה מועלת להן לרככן, ואפילו כדי לאכלן לאלתר אסור.

סעיף כד

חסה ומלפפונים, וכן שאר מיני טיבולין שעושין מבצלים וכדומה מותר למלחן סמוך לסעודה, שכיון שנותנים לתוכן מיד שמן וחומץ מחלישין כח המלח, אבל אסור למלחן ולהשהותן איזה זמן.

סעיף כה

איסור בונה שייך גם במאכל, כגון המגבן גבינה, או שמדבק פירות ומשוה אותם שיהיו יפין, ולכן כשחותכין בצלים עם בצים או עם חלב דג מלוח יש ליזהר שלא להשוותם וליפותם, אלא יניחם כמו שהם.

סעיף כו

כשמדיחין כלים במים רותחין, לא יערה המים על הכלים אלא יערה את המים לתוך כלי אחר ואחר כך יתן בהם את הכלים. ולא ידיחם במפה משום איסור סחיטה, אלא מדיחם בסמרטוט המיוחד לכך שאינו מקפיד עליו לסחטו גם בחול וכשמדיח כלי זכוכית לא ידיחם בשבולת שועל וכדומה. ואסור להדיח כלים בשבת אלא אותן שצריכין לשבת.

סעיף כז

כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור גם כן על ידי אינו יהודי, ומכל מקום בימי החורף כיון שמותרין להסיק את התנור, כדי לחמם את הבית על ידי אינו יהודי, נוהגין שהאינו יהודי מעמיד את התבשילין שנצטננו על התנור קודם שהוא מסיקו ואחר כך מסיקו, דכיון שאין הכוונה בהסקה זאת לחמם את התבשילין אלא לחמם את הבית יש מתירין, ודוקא שיעמידם קודם ההסקה ולא אחר כך. ופשיטא שאם אין הכוונה בהסקה בשביל הבית אלא בשביל התבשילין ודאי אסור בכל ענין. ויש אוסרין אפילו אם הכוונה היא בשביל לחמם את הבית, ואף על פי שהמנהג כהמתירין, מכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו במקום שאין שם צורך כל כך. ומכל שכן באותן תנורי ברזל העושין לבשל עליהם תמיד אף על פי שמסיקים בהן בשבת לצורך חימום הבית, וגם האינו יהודי מעמיד עליו את התבשילין קודם ההסקה, מכל מקום הירא את ה' ימנע מזה.

סעיף כח

השופך משקים במקום שהקרקע מצמחת, חייב משום זורע, שהרי המשקה גורמת שתצמח הקרקע. ועל כן יש ליזהר מלאכול בגינה כי בקושי יכול ליזהר שלא לשפוך משקים על הארץ, ומלבד זאת יש בגינה איסור טלטול.

סעיף כט

ספוג שאין לו בית אחיזה אין מקנחין בו.

סעיף ל

אסור לרוק במקום שהרוח יפזר את הרוק.

סעיף לא

בתולה אסורה לקלוע שערותיה בשבת ולא להתיר קליעתה, אבל יכולה לתקן שערותיה בידיה. ובמסרק העשוי משער חזיר, אם הוא קשה מאד שאי אפשר שלא יעקור שערות אסור לסרוק בו, אבל אם אינו קשה מותרת לתקן בו שערותיה, ומכל שכן אם היא מיחדת אותו לכך.

סעיף לב

בגד וכיוצא בו שיש עליו איזה לכלוך, מקנחו בסמרטוט וכיוצא בו, אבל לא ישפוך עליו מים משום דנתינת המים הוי כמו כבוס, ולכן אם תינק השתין על איזה בגד אסור לשפוך עליו מים, (אבל השתין על הקרקע או על כלי עץ או עור, מותר לשפוך שם מים). וכשאדם נוטל ידיו ורוצה לנגבן במפה, טוב לשפשפם היטב זו בזו להסיר המים, כדי שלא ישאר עליהם רק מעט מים, (דבמעט מים שהוא מנגבן כיון שהוא דרך לכלוך לא הוי כיבוס). ובמפה צבוע אין לחוש בכל ענין (דלא שייך בה כיבוס כל כך).

סעיף לג

חבית שיש בה מים וכיוצא, אסור לפרוס עליה בגד שאינו מיוחד לה לכסותה בו, דחיישינן שמא יבא לידי סחיטה, אבל בבגד המיוחד לה מותר לכסותה, דכיון דמיוחד לה לא חיישינן שיסחוט.

סעיף לד

אם נשפך מים על השלחן וכדומה, אסור לקנחו בבגד שהוא מקפיד עליו, דכיון דאיכא מים מרובים חיישינן שמא יסחוט. וכן לא ינגב במפה כוסות או שאר כלי שפיהן צר, דמחמת דוחקן נסחט המשקה.

סעיף לה

היה הולך וירדו גשמים עליו ועל בגדיו מותר לילך לביתו, וכשפושטם אסור לשטחם כדי שיתייבשו. ואפילו היו לחים רק מן הזיעה אסור לשטחם, וכל שכן דאסור לשטחם נגד האש, ואפילו אם לבוש בהם אסור לעמוד נגד האש במקום שהוא חם הרבה, וכן אסור לנער בגד מן המים. ובגד שהוא מקפיד על מימיו, אסור אפילו לטלטל לאחר שפשטו מעליו, דחיישינן שמא יסחטו.

סעיף לו

היה הולך והגיע לאמת המים יכול לדלג ולקפוץ עליו אפילו הוא רחב, ומוטב שידלג ממה שיקיף מפני שמרבה בהילוך, ואסור לעבור בו שלא יבא לידי סחיטה. ואפילו במקום אחר במקום שיכול להחליק וליפול במים, אסור לילך בשבת שמא ישרו בגדיו ויבא לידי סחיטה.

סעיף לז

היה הולך לדבר מצוה, כגון להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, יכול לעבור בנהר, ובלבד שיעשה שינוי, כגון שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו, כדי שיזכור ולא יבא לידי סחיטה. ואסור לעבור בסנדלו, דכיון דאינו יכל להדקו ולקשרו יפה, חיישינן דלמא נפל ואתי לאתויי, אבל במנעלו מותר. וכיון שהלך לדבר מצוה מותר לו אף לחזור. ואם הולך לשמור פירותיו (דשמירת ממונו הוי גם כן קצת מצוה), מותר לו לעבור בהליכה אבל לא בחזרה.

סעיף לח

טיט שעל בגדו אם הוא לח מגרדו בצפורן או בסכין, אבל אם הוא יבש אסור לגרדו משום דהוי כטוחן.

סעיף לט

בגד שחור אסור לנערו מן השלג או מן האבק, אבל להסיר מעליו הנוצות בידו מותר. ויש חוששין גם בזאת.

סעיף מ

טיט שעל רגלו או מנעליו יכול להסירו בדבר שמותר לטלטלו, או שיקנחו בקורה, אבל לא יקנחו לא בכותל ולא בקרקע. ובשעת הדחק כגון שצואה על רגלו או על מנעליו ואין דבר שמותר לטלטלו, יכול לקנח בכותל, ואם אין כותל יקנח בקרקע, ואם יש לו מים יכול לרחוץ המנעל גם במים אם הוא של עור, (כי בעור שכשוך בעלמא לא הוי כבוס, אלא כשמשפשפו צד זה על צד זה כדרך הכובסים). אבל בסכין אסור לגרור הטיט והצואה מן המנעל של עור, והברזל שלפני הבית שעשוי לכך, אם הוא חד אסור לגרוס בו, ואם אינו חד מותר.

סעיף מא

נתלכלכה ידו בטיט, לא יקנחה במפה שמקנחין בה הידים (שחיישינן שמא יכבסה).

סעיף מב

אסור לצבוע שום דבר אפילו בצבע שאינו מתקיים, ולכן אסור לאשה לצבוע פניה. ויש ליזהר כשידיו צבועות מפירות שאכל, שלא יגע בבגדו מפני שצובעו, וכן דם חוטמו ודם מכתו לא יקנח במפה.

סעיף מג

אין ליתן כרכום לתוך התבשיל מפני שצובעו, (כך כתוב בספר חיי אדם).

סעיף מד

אסור לקרוע או לשזור אפילו שני חוטין או שערות התלושות.

סעיף מה

דרך הוא כשצריכין לקשור איזה דבר בשני חוטין או משיחות, או שמסבבין חוט או משיחה אחת וקושרין שתי הקצוות יחד כדרך החגורה, עושין שני קשרים זה על גב זה, כי בקשר אחד לא יתחזק, ואסור לעשות כן בשבת שני קשרים זה על גב זה, אפילו בדבר שדרכו להתירו בו ביום. וצריכין ליזהר במטפחת שכורכין סביב הצואר (או צעיף) שלא לעשות בו בשבת שני קשרים, וכן בערב שבת לא יהיו בו שני קשרים, דאם כן אסור להתירו בשבת כדלקמן. וכן לעשות אפילו קשר אחד בראש אחד של חוט או משיחה, או ליטול שתי הקצוות זה אצל זה ולעשות בשתיהן ביחד קשר אחד אסור, כיון דבזה גם קשר אחד מתקיים, ולעשות בשתי קצוות זה עם זה קשר אחד, ועליו עניבה, אם הוא דבר שדרכו להתירו בו ביום מותר, ואם לאו אסור אפילו אם הוא דעתו להתירו בו ביום, אבל לעשות שתי עניבות זה על גב זה מותר, ואפילו הרבה ואפילו אם דעתו שיעמוד כן ימים רבים.

סעיף מו

קשר שאסורין לעשותו קשר כזה אסורין גם כן להתיר, ובמקום צער יש להתיר על ידי אינו יהודי.

סעיף מז

דרך החייטים שקודם שתופרין את הבגד כראוי, מחברים את החתיכות בתפירות מרווחות, ואחר כך מסירין את החוטין מאלו התפירות, ואסור להסירן בשבת.

סעיף מח

בגדים העשוים להכניס בהם משיחה או רצועה, כגון מכנסיים או מנעלים או חלוק, אם הבגד חדש אסור להכניסו בהם משום דהוי תיקון מנא ובישן אם אין הנקב צר שאין טורח להכניסו מותר, ואם יש טורח אסור.

סעיף מט

לפעמים איזה תפירה מתקלקלה ומתפרדים החתיכות קצת זה מזה, ומושכין בחוט בתפירה והן מתהדקות ומתחברות, אסור לעשות כן בשבת משום דהוי תופר.

סעיף נ

ניירות שנדבקו שלא בכוונה, כמו שלפעמים נדבקו דפי ספרים מחמת הצבע שצבען הכורך, או שנדבקו איזה דפין בשעוה מותר לפתחן.

סעיף נא

כלים שכרכו סביב פיהם במטלית וקשרוהו במשיחה, מותר לקרען בשבת שזהו מקלקל ומותר לצורך שבת.

סעיף נב

אסור לצוד שום בעל חי בשבת ואפילו פרעוש אסור לתפוס, ואך אם היא על גוף האדם ועוקצתו, משום צערא דגופא מותר ליטלה ולזרקה, אבל אסור להרגה כי אסור להרוג שום בעל חי. אך הכנים כיון שהם מתהוים רק מן הזיעה (ומכל מקום אלו שבבגדים אסור להרגן, אלא נוטלן וזורקן רק אלו שנמצאו בראש) מותר להרגן.

סעיף נג

יש ליזהר כשרוצה לסתום תיבה או כלי שיש שם זבובים, שיפריחם תחלה משם, כי כאשר הוא סותמו המה נצודים שמה, ומכל מקום אינו צריך לדקדק ולבדוק שלא ישאר שם כלל אלא יפריח מה שנראה לו.

סעיף נד

אסור להוציא דם ואפילו דם שבין השינים אסור למצוץ, וכן אסור להניח על המכה רטיה המוציאה דם וליחה, ומכל שכן דאסור לדחוק את המכה להוציא דם או ליחה.

סעיף נה

ציצין שהן כמין רצועות דקות שפירשו מעור האצבע סביב הצפורן, אסור להסירן בין בכלי בין ביד בין בשינים. וצפורן שנפרש רובו וקרוב להנתק ומצערו מותר להסירו ביד אבל לא בכלי, ואם לא פירש רובו אסור להסירו אפילו ביד.

סעיף נו

אסור לשפוך לתוך החומץ שאר משקים, שיתהוו גם כן חומץ.

סעיף נז

בשר שלא נמלח וחל יום שלישי שלו בשבת, שאם לא ידיחהו יהא נאסר יש להדיחו על ידי אינו יהודי אבל על ידי ישראל אסור.

סעיף נח

אסור למרח רטיה וכן שעוה או זפת, לכן אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב לסתמו או לדבקו על איזה דבר לסימן, אבל אוכל מותר למרח כגון חמאה על הלחם וכדומה.

סעיף נט

אסור לשבור או לחתוך כל דבר שאינו מאכל, אבל מה שהוא מאכל אפילו רק לבהמה מותר, ולכן מותר לחתוך קש לחצוץ בו שיניו, ועצי בשמים מותר למלול ולקטום כדי להריח בהם, ואפילו הם קשים כעץ, אבל לקטום אותן כדי לחצוץ שיניו אסור.

סעיף ס

אילן בין שהוא לח בין שהוא יבש אין משתמשין בו שום תשמיש, ואף על פי שאינו מנידו (דאם מנידו בלאו הכי איכא איסור מוקצה) אין עולין בו ואין נתלין בו, ואסור להניח עליו איזה חפץ או ליטלו ממנו או לקשור בו בהמה וכל כיוצא בו. ואפלו בצדדי האילן אסור להשתמש, ולכן אם סל תלוי עליו, אסור ליטול איזה דבר מתוך הסל, או ליתן לתוכו דהסל הוי צדדי האילן. אבל אם יתד תקוע באילן ועליו תלוי סל, מותר ליטול או ליתן לתוכו, משום דאז הוי הסל צדי צדדין, והסל אסור ליקח משם או לתלותו שם, משום דמשתמש ביתד דהוי צדדי האילן.

סעיף סא

כלי שזורעין בו מיני עשבים או שושנים לנוי או להריח, אסור לתלוש ממנו כמו שאסור לתלוש מן האילן. וצריכין ליזהר שלא לטלטלו מעל גבי קרקע להעמידו במקום אחר, דכיון כשהוא עומד על הקרקע מריח הארץ הוא גדל, אם כן הנוטלו משם הוי כמו תולש. וכן אם עומד במקום אחר אסור ליטלו ולהעמידו על הקרקע, משם דבזה הוי כמו זורע. וצריכין ליזהר בכל זה בין שהוא של עץ בין שהוא של חרס, בין שהוא נקוב בין שאינו נקוב.

סעיף סב

אסור לכתוב או לעשות איזה ציור אפילו באצבעו עם המשקין שעל השלחן, או על ההבל שעל החלון זכוכית, וכן בכל דבר אף על פי שאינו מתקיים. ואפילו לעשות רושם בעלמא בצפרנו על איזה דבר לסימן אסור, נמצא שעוה וכדומה שנטף על הספר, אפילו רק על אות אחת אסור להסירו.

סעיף סג

כשם שאסור לכתוב כך אסוק למחוק כל מה שנכתב. ומכל מקום אותן עוגות שעשו עליהם אותיות וציורים מותר לשברן ולאכלן בשבת, אך אם נעשו כן לסגולה לקטנים יש להחמיר בהן.

סעיף סד

ספרים שעל חודי הגליונות מבחוץ נכתבו אותיות, יש אוסרין לפתחם או לסגרם בשבת, ויש מתירין, וכן נוהגין. ומכל מקום מאחר שיש אוסרין יש למנוע מלכתוב כן.

סעיף סה

מותר לומר לחברו: מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה, ואפילו הוא של מוכר אלא שהלוקח נוטלו ומוליכו לביתו, ומכל שכן שאם הלוקח מביא כלי שלו ואומר מלא לי כלי זה דודאי מותר. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה של המוכר, ולשפוך לתוך כלי של לוקח אסור. וכן מותר לומר לחברו: תן לי חמשים אגוזים וכדומה, ובלבד שלא יזכיר לו שם מדה ולא דמים, וגם לא יעשה חשבון לומר: הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי עוד חמשים ויהיו לך בידי מאה. ומכל שכן שלא יזכיר לשון מכר אפילו אינו קוצץ הדמים, ואפילו לצורך שבת. ועל ידי אינו יהודי אסור לקנות בשבת, והוא הדין בשכירות.

סעיף סו

מותר לומר לחברו: מלא לי כלי זה, או תן לי בו עד הרושם הזה ולמחר נמדוד אותו או נשקול אותו.

סעיף סז

כשם שאסור לעשות אפילו בנין עראי בשבת, כך אסור להוסיף על בנין קבוע אפילו תוספת עראי. ולכן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר אלא לעתים רחוקות, אם עשה לו דלת שאינה סובבת על ציריה, (ציר הוא עץ או ברזל הבולט מן הדלת, שמכניסין בחור שלמטה באסקופה, ולמעלה במשקוף שתהא הדלת חוזרת לכאן ולכאן, והוא הדין כמו במה שנוהגין במדינתנו לתקן את הדלתות בצירים), אלא שקשרה שם ותלאה שם לנעול בה, אם יש ציר בדלת זו, או אפילו אין בה עתה אלא שהיה לה ציר ונשבר ומקומו ניכר, מותר לנעול בה בשבת. ואפילו אם הוא בענין שכשפותחין אותה היא נגררת על הארץ, וכשנועלין בה מגביהין אותה ומעידין על האסקופה מכל מקום מותר, דכיון שהיא קשורה ותלויה וגם יש בה היכר ציר, ניכר שהיא דלת העשויה לנעילה ופתיחה ואינו נראה כבונה, ומכל שכן אם יש לה עדיין ציר. ובלבד שלא יחזיר את הציר למקומו דבזה הוי בונה.

סעיף סח

אבל אם אין לה היכר ציר אסור לנעול בה בשבת, דכיון שאינו עשוי להפתח אלא לעתים רחוקות, והדלת אינה ניכרת לדלת, נראית הנעילה כמו בונה. אך אם היא קשורה ותלויה יפה, בענין שאך כשהיא פתוחה אינה נגררת על הארץ, אפילו אינה גבוהה מן הארץ אלא כמלא נימא ניכרת היא שהיא דלת ומותר לנעול בה.

סעיף סט

אם אינה קשורה ותלויה כלל, וכשפותחין שומטין אותה לגמרי, אסור לנעול בה בשום אופן פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, אבל פתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר מותר לנעול בה ואפילו אין בה היכר ציר.

סעיף ע

דלת העשויה מלוח אחד אין נועלין בה פתח שאינו עשוי לכניסה ויציאה תדיר, ואפילו יש לה ציר, אם אינה סובבת על ציריה דכיון שאינה אלא מלוח אחד, ואינה סובבת על ציריה, נראה כבונה וסותם מקום הפתוח, אבל בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר יש להקל לנעול בה, ודוקא כשיש שם אסקופה דאז ניכר שהוא פתח.

סעיף עא

פקק החלון כגון לוח או שאר כל דבר שסותמין בו את החלון, יכולין לסתמו בו אפילו אם אינו קשור שם, והוא שכבר סתם בו פעם אחת קודם השבת או שחשב עליו קודם השבת לסתום בו, אבל אם לא סתם בו מעולם וגם לא חשב עליו, אסור לסתום בו בשבת אם הוא דבר שדרך לבטלו שם שיהא שם לזמן ארוך, אבל דבר שאין דרך לבטלו שם אלא לזמן קצר, כגון בגד וכיוצא בו מותר לסתום בכל ענין.

סעיף עב

דלתות וחלונות אף על פי שהם תלוים על צירי ברזל, שנקל להסירם ולהחזירם, מכל מקום אסור בשבת להסירם או לתלותם, כי התולה אותם הוי כבונה והמסירם הוי כסותר.

סעיף עג

אסור לכבד את הבית אפילו אם הוא מרוצף באבנים או בנסרים, ועל ידי אינו יהודי מותר. ואם עושה על ידי שינוי גדול כגון על ידי כנף אווז, וכדומה, מותר אפילו על ידי ישראל.

סעיף עד

לא ישפשף ברגלו רוק שעל גבי הקרקע, אבל מותר לדרוס עליו בלא שפשוף.

סעיף עה

אסור לפנות בשדה ניר בשבת (ובשל חבירו אסור ליכנס ואפילו בחול, כדלקמן סימן קפ"ג סעיף ה').

סעיף עו

מחיצה אפילו היא עראי, אם נעשית להתיר איזה דבר, אסור לעשותה בשבת וביום טוב. ולכן אסור לעשות מחיצה על ידי וילון וכדומה, בפני אור הנר כדי שישמש מטתו, וכן לפני ספרים כדי לשמש או לעשות צרכיו דכיון שמחיצה מתרת היא, חולקת שם רשות בפני עצמה, והרי זה כעושה אהל. אבל מותר לכסות הספרים בשני כיסויין זה על זה, שאין בזה משום אהל. ואם הוילון התלויה לפני המטה היתה מבעוד יום פרוסה טפח, בין מן הצד בין מלמעלה, מותר בשבת לפרסה כולה, משום דהוי רק תוספת אהל עראי. אבל מה שהוילון תלויה תמיד בקצה אחת מקופלת, לא מצטרף לטפח כיון שאינו לשם אהל, וכן המחיצה שקורין "שפאנישע וואנד" (מחיצה מתקפלת) אסור לפתחה אלא אם כן היתה פתוחה קצת מערב שבת, אבל מה שהיא עומדת מקופלת אף על פי שהדופן רחב יותר מטפח לא מהני. אבל מחיצה עראית שאינה עשויה להתיר איזה דבר אלא להגן בפני החמה או בפני הרוח שלא יכבה הנרות וכדומה מותר לעשותה.

סעיף עז

ואהל דהיינו גג המאהיל אף על פי שאינו נעשה אלא להגן מפני החמה או מפני הגשמים וכדומה, ואפילו הוא אהל עראי, אם הוא טפח על טפח ברום טפח אסור לעשותו. ולכן עריסה של תינוק שנותנים בו חשוקים של עץ, ופורסין עליהם סדין אסור לפרוש אותו בשבת וביום טוב אלא אם כן היה מבעוד יום פרוס טפח, דהוי רק תוספת אהל ארעי דמותר. וכן אם החשוקים סמוכין זה לזה בפחות משלשה טפחים נחשבים כאהל (כי הלכה למשה מסיני היא שכל פחות משלשה טפחים חשוב כלבוד, פירוש כמחובר וסתום) ומותר לפרוס עליהן סדין.

סעיף עח

תיבה שהכיסוי שלה אינו מחובר לה בצירים, אסור ליטלו משם, משום דהוי סותר אוהל, וכן אסור לכסות בו משום דעושה אהל, וכשנותנין טבלא על חבית להיות לשלחן, צריכין להעמיד את החבית בצד הפתוח למטה, שאם יתן את הדף על הצד הפתוח הרי הוא עושה אהל.

סעיף עט

פי העשן (ארובה) אם הוא מן הצד, שהסתימה היא כמו תוספת מחיצה מותר לסותמו, אבל אם הוא למעלה אסור לסותמו בשבת וביום טוב משום דעושה אהל, ואם קבוע שם דלת של ברזל סובב על צירים מותר לסתום, דכיון שהוא קבוע שם הוי ליה כדלת הסובבת על צירים.

סעיף פ

בגד ששוטחין על פי חבית לכסותה, אם החבית אינה מלאה לגמרי, אלא שיש בין המשקים שבתוכה להכיסוי חלל טפח, אזי לא יכסה אותה על פני כולה משום אהל, אלא יניח מקצת פיה מגולה.

סעיף פא

כל מחיצה או אהל שאסורין לעשותו, אם הוא עשוי אסורין להסירו דהוי סותר אהל.

סעיף פב

אסור לשאת מכסה העשוי להגן מפני החמה או מפני הגשמים שקורין (שירם) מפני שהוא עושה אהל.

סעיף פג

כלים שהם של פרקים תחובים זה בזה ונפרדו, אם דרכם להיות תמיד רפויים מותר להחזירם כך, אבל אם דרכם להיות מהודקים בחוזק, אסור להחזירם אפילו ברפיון. וכן אם הם מחוברים על ידי חריצים (הברגה) כיון שדרכם להיות מהודקין בחוזק, אם הם פרודים אסור לחברם אפילו ברפיון. אך כיסוי כלים מותר להסירם וכן לחברם, כיון שאינם עשוים לקיום רק לפתחם ולסתמם תדיר.

סעיף פד

מכבש והם שני לוחות זה על זה וכובשין ביניהם בגדים, אם המכבש הוא של בעלי הבית מותר לפתחו לקחת הבגדים לצורך שבת ויום טוב אבל אין כובשין אותו לפי שהוא לצורך חול. ומכבש של כובסין או שאר אומנין, אסור לפתוח, דכיון שהוא מהודק בחוזק, פתיחתו דומה לסתירה. ואפילו אם היה פתוח מבעוד יום אסור לקחת משם את הבגדים בשבת ויום טוב, גזרה שמא יבא לפתחו עתה.

סעיף פה

ספסל שנשמט אחד מרגליו אסור להחזירו, וגם אסור לסמכו על ספסל אחר אלא אם כן כבר ישב עליו כך. אבל מותר להניח דף על ספסלים או על חתיכות עצים שהכינם מערב שבת לכך.

סעיף פו

כלי המורה את השעות (שעון לסוגיו) אפילו שעדיין הולך אסור להעריכו בשבת ויום טוב שלא יפסיק הליכתו. וביום טוב שני יש להקל כל זמן שעדיין הולך להעריכו לצורך היום, אבל לא לצורך יום שלאחריו. ולצורך חולה יש להתיר בכל ענין, אם אינו נמצא אינו יהודי בנקל.

סעיף פז

אסור להשמיע קול של שיר בשבת בכלי או באיבריו (חוץ מבפיו), אפילו להכות באצבעיו זה על זה או על הלוח להשמיע קול, או לקשקש באגוז או בזוג לתינוק שלא יבכה ולא מטפחין יד על יד ולא מרקדין. ולכבוד התורה מותר לטפח ולרקד. וגם העושה לתינוק כדי שלא יבכה אין מוחין כיון שיש מתירין.

סעיף פח

קול שאינו דרך שיר מותר להשמיע, ולכן מותר להקיש על הדלת כדי שיפתחו לו וכיוצא בזה. ויש אומרים שאף על פי כן אסור להשמיע קול בכלי המיוחד לכך, כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבוע בה, או בפעמון המיוחד לזה. וכן אותן כלי שעות שהם עשויים לקשקש השעות על ידי מה שדוחקין בהם או שמושחין בחוט המיוחד לכך, אין לעשות כן בשבת ויום טוב.

סעיף פט

המשמר פירות או זרעים מפני חיה ועוף, לא יספיק כף אל כף, ולא יטפח כפיו על ירכו, ולא ירקד ברגליו כדי להבריחם כדרך שהוא עושה בחול.

סעיף צ

אין שוחקין באגוזים וכיוצא בהם על גבי קרקע אפילו מרוצף, ומכל מקום אין למחות בנשים וקטנים, לפי שבודאי לא ישמעו, ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.

סעיף צא

בענין קיפול בגדים יש הרבה חילוקי דינים ואין לקפל שום בגד.

סעיף צב

טלית שאחז בו האור, מותר לשפוך עליו שאר משקין שלא במקום אש, כדי שכשיגיע למקום המשקין יכבה, אבל מים אסור לשפוך עליו.

סעיף צג

אין מציעין את המטה משבת למוצאי שבת, אף על פי שיש שהות ביום שיוכל לישן עליו בשבת עצמו, מכל מקום כיון שאין דעתו לישן עליו עד למוצאי שבת, הרי הוא מכין משבת לחול ואסור.

קיצור שולחן ערוך סימן פא: ארבע רשויות לשבת

סעיף א

ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור, ונבאר קצת מהן בקצרה.

סעיף ב

איזה רשות היחיד, מקום שהוא לכל הפחות ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (שזהו מקום חשוב שראוי להשתמש בו), ומוקף במחיצות גבוהות לכל הפחות עשרה טפחים (אפילו אינן שלמות לגמרי), וחריץ עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים גם כן דינו כמחיצה. וכן בור שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, וכן תל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה, ואפילו כלי כגון תיבה אם גבוה עשרה, או חבית שהיא עגולה ויש בה לרבע ארבעה על ארבעה, כל אלו אפילו הן ברשות הרבים או בכרמלית, הרי הן נחלקות לעצמן והן רשות היחיד. ואויר רשות היחיד הוא רשות היחיד על לרקיע. והמחיצות עצמן שהן מקיפות לרשות היחיד, על גביהן גם כן דין רשות היחיד. והחורים שבמחיצות שכלפי רשות היחיד אפילו הן מפולשות מעבר לעבר כיון שיכולין להשתמש בהן ברשות היחיד הרי הן בטלין אצלו ונחשבין כרשות היחיד (ואם הם רק כלפי חוץ יתבאר בסעיף שלאחר זה).

סעיף ג

איזו רשות הרבים, רחובות ושוקים שהן שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, שכן היה רוחב הדרך במחנה לויה שבמדבר, וכן דרכים שעוברים בהם מעיר לעיר ורחבים שש עשרה אמה הרי הן רשות הרבים. וכל דבר שהוא ברשות הרבים אם אינו גבוה שלשה טפחים מן הקרקע אפילו הם קוצים או צואה, שאין רבים דורסים עליהם, מכל מקום בטל הוא לגבי הקרקע, והרי הוא כרשות הרבים. וכן גומא ברשות הרבים אם אינה עמוקה שלשה טפחים הרי הוא כרשות הרבים. והחורים שבכתלים כלפי רשות הרבים ואינם מפולשים לפנים לרשות היחיד, אם נמוכים משלשה טפחים לקרקע בטלי לגבי רשות הרבים והרי הן כרשות הרבים, ואם הן למעלה משלשה טפחים נדונין לפי מדותיהן, ואם יש בו ארבעה על ארבעה והוא למטה מעשרה טפחים הרי הוא כרמלית, ולמעלה מעשרה טפחים הוי רשות היחיד, ואם אין בו ארבעה על ארבעה הרי הוא מקום פטור, בין שהוא למעלה מעשרה בין שהוא למטה מעשרה. המבואות שנכנסין לרשות הרבים לפעמים הן רשות הרבים ולפעמים הן כרמלית, ויש בזה הרבה חילוקין דינים, יש אומרים שכל שאין ששים רבוא אנשים עוברים בו בכל יום כדגלי מדבר אינו רשות הרבים אלא כרמלית, ולכן בזמן הזה אין לנו רשות הרבים, וכל ירא שמים יחמיר לעצמו.

סעיף ד

איזהו כרמלית, מקום שאין הלוך לרבים וגם אינו מוקף במחיצות כראוי, כגון השדות, ונהר שהוא עמוק לכל הפחות עשרה טפחים ורחב לכל הפחות ארבעה טפחים, ומבואות שיש להן שלש מחיצות, ואצטוונית (הוא מקום שלפני החנויות שהסוחרים יושבים), ואיצטבא (הוא מקום שמניחים עליו פרקמטיא) שלפני העמודים ברשות הרבים, והיא רחבה וגבוה שלשה טפחים או יותר עד עשרה טפחים, וכן מקום שיש בו ארבעה על ארבעה מוקף במחיצות שאינן גבוהות עשרה, ותל שיש בו ארבעה על ארבעה וגבוה משלשה עד עשרה, ובור שהוא ארבעה על ארבעה ועמוק משלשה ועד עשרה. ועוד יש הרבה שהן כרמלית (ולשון "כרמלית" הוא לשון רך מל פירוש לא לח ולא יבש אלא בינוני, הכי נמי לא רשות היחיד לפי שאין לו מחיצות כראוי, וגם לא רשות הרבים לפי שאין רבים הולכין שם).

סעיף ה

איזהו מקום פטור, כל מקום ברשות הרבים שאין בו ארבעה על ארבעה, והוא גבוה משלשה ולמעלה או בור שאין בו ארבעה על ארבעה ועמוק משלשה למטה, וכן מקום שאין בו ארבעה על ארבעה ומוקף במחיצות משלשה ולמעלה, וכל אלו דוקא כשהן ברשות הרבים הן מקום פטור, אבל אם הן בכרמלית הרי הן גם כן כרמלית.

קיצור שולחן ערוך סימן פב: אסור העברה והוצאה מרשות לרשות

סעיף א

ברשות הרבים ובכרמלית אסור לטלטל שום דבר ארבע אמות, בין לשאת אותו בין לזרוק אותו בין להושיט אותו. ולטלטלו איזה פעמים פחות פחות מארבע אמות גם כן אסור.

סעיף ב

אסור לשאת או לזרוק או להושיט שום דבר מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, וכן מרשות הרבים או מכרמלית לרשות היחיד, וכן מרשות הרבים לכרמלית או מכרמלית לרשות הרבים, אבל מקום פטור מותר להוציא ולהכניס ממנו לרשות היחיד ולרשות הרבים ולכרמלית ומהם לתוכו, בלבד שלא יטלטל את החפץ ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית. ולפי שיש הרבה חילוקים מהו רשות הרבים ומהו כרמלית ומהו רשות היחיד (מלבד אלו שכתבנו בסימן שלפני זה) לכן בעיר שאינה מתוקנת בעירובין, מי שאינו בקי צריך ליזהר שלא לטלטל שום חפץ ממקום שהוא מונח למקום החלוק ממנו, כי אם במקומות שההיתר ברור לו.

סעיף ג

נטילת חפץ ממקום שהוא מונח נקרא עקירה, והנחת החפץ נקרא הנחה, וגם עקירה בלא הנחה או הנחה בלא עקירה אסור לעשות. ולכן אסור לישראל שיתן לנכרי איזה חפץ לידו שיוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים או לכרמלית, כי הישראל עושה בזה את העקירה, אלא הנכרי בעצמו יקח את החפץ. וכן כשמביא הנכרי איזה חפץ לא יקחהו הישראל מידו, כי בזה עושה הישראל את ההנחה, אלא הנכרי בעצמו יניח את החפץ. וצריכין ליזהר בזה בתינוק שהערלית נושאת אותו לבית הכנסת למול שתקח בעצמה את התינוק בבית, ובבואן אל חצר או עזרת בית הכנסת תניחהו ותקחהו ישראלית.

סעיף ד

חצר שיש בו פירצה, אם נשאר מן המחיצה בצד אחד רוחב ארבעה טפחים בגובה עשרה טפחים מן הקרקע, או שנשאר משני צדדי המחיצה בכל צד רוחב טפח בגובה עשרה טפחים, אזי אם אין בפירצה יותר מעשר אמות אינו צריך שום תיקון, כי הפירצה הזאת נחשבת כמו פתח. אבל אם הפירצה יתירה מעשר אמות, וכן אם לא נשארו מן המחיצה מצד אחד רוחב ארבעה טפחים או משני הצדדים מכל צד רוחב טפח וכל שכן אם נפרץ במילואו דהיינו שאין שום מחיצה בצד אחד, כזה אזי אפילו אם אין בפירצה רק שלשה טפחים, אסורין לטלטל בחצר זה עד שיתקנו אותו שם, (והתיקון המובחר הוא) בצורת הפתח (ואם דרים שם שני בעלי בתים או יותר צריכין עוד לעשות עירובי חצירות ויבואר אם ירצה השם בסימן צ"ד).

סעיף ה

זה שאמרנו דאם אין בפירצה שבחצר יותר מעשר אמות נחשב כמו פתח, ואינו צריך תיקון רק בפירצה אחת, אבל בשתים או יותר צריכין שיהא העומד הנשאר על כל פנים כמו הפרוץ, אבל אם היה הפרוץ מרובה על העומד כל שהפירצה יותר משלשה טפחים צריכה תיקון.

סעיף ו

מהו צורת הפתח, נועץ קנה מכאן וקנה מכאן כל אחד לא פחות מגובה עשרה טפחים ונותן עליהם קנה או חוט. וצריך שיהיה הקנה או החוט דוקא על ראשיהן ולא מן הצדדין, ואם תחב מסמרות בראשי הקנים וכורך החוט עליהם שפיר דמי. וצריך שכל קנה לא יהא רחוק מן המחיצה שלשה טפחים, וגם לא יהא גבוה מן הקרקע שלשה טפחים, ובשעת הדחק שאי אפשר לעשות צורת הפתח רק בענין שהקנים יהיו רחוקים מן הכתלים שלשה טפחים, יש להקל.

סעיף ז

חצר או בית שפתחו לתוך הרחוב, והדלת נפתחת לפנים, והמזוזות עם המשקוף שעל גביהם והאסקופה שבתחתית הן לצד הרחוב, הנה המקום הזה לפעמים הוא רשות היחיד ולפעמים הוא כרמלית. ולפי שאין הכל בקיאין בזה לכן מטילין עליו מספק חומר רשות היחיד וחומר כרמלית. אסור להוציא משם להרחוב שהוא רשות הרבים או כרמלית, ולא מן הרחוב לשם כי שמא הוא רשות היחיד, וכן אסור להוציא מן הבית או מן החצר לשם, ולא משם לתוכם כי שמא הוא כרמלית. ולכן אם הפתח נעול וצריכין לפתחו, צריכין ליזהר שהאינו יהודי יכניס את המפתח בתוך המנעול, ולאחר שיפתחו את המנעול טרם יפתח ישראל את הדלת, יסיר האינו יהודי את המפתח, כי אם יפתח ישראל את הפתח בעוד שהמפתח תוך המנעול, הרי הכניס את המפתח מכרמלית לרשות היחיד.

סעיף ח

בהרבה מקומות יש בתים אשר הגג נמשך מן כותל הבית לתוך הרחוב, ונסמך שם על עמודים, אסור להוציא מן הבית לשם או להכניס משם להבית, וכן אסור לטלטל שם ארבע אמות משום דדינו כמו הרחוב רשות הרבים או כרמלית, ואף שהגג נתון על העמודים דהוי צורת הפתח דדינו כמחיצה, מכל מקום הרי מן הצדדים אין מחיצה, ולכן צריך להעמיד מקצה זה קנה אחד אצל הכותל של הבית נגד העמוד שהגג עליו, שיהא גם כאן צורת הפתח, וכן מקצה השני. ואם כמה בתים סמוכים זה אצל זה, בענין זה, די להם שיעשו כן בקצה הבית אשר מקצה מזה ובקצה הבית אשר מקצה מזה ויעשו עירובי חצירות.

סעיף ט

מותר ליתן לפני אינו יהודי מזונות בחצר או בבית, אף על פי שיודע שיוציאן לחוץ, רק שלא יתנם לתוך ידו, דאם כן הוא עושה את העקירה. ודוקא כשיש להאינו יהודי רשות לאכלן שם אם ירצה, אבל אם אין לו רשות לאכלן שם, או שהם מזונות מרובות שאי אפשר שיאכלם שם, וכן שאר חפצים שניכר הדבר שיוציאם לחוץ, אסור מפני שנראה כנותן לו על מנת להוציא.

סעיף י

האשה מדדה את בנה אפילו ברשות הרבים ובלבד שלא תגררהו אלא יהא מגביה רגלו האחת ויניח השניה על הארץ וישען עליה עד שיחזור ויניח רגלו שהגביה, שנמצא לעולם הוא נשען על רגלו האחת, אבל כשהיא גוררת שתי רגליו הרי זה כנושאתו ואסור אפילו בכרמלית. ולשאת אותו ממש אפילו אם הוא גדול כל כך שיכול לילך ברגליו לבדו אסור, ואפילו בכרמלית, שלא אמרו "החי נושא את עצמו" אלא לפטור מחטאת, אבל על כל פנים שבות איכא, ובכרמלית הוא שבות דשבות, וצריכין להזהיר לרבים שטועין בזה.

סעיף יא

אמת המים העוברת בתוך החצר, אסור למלאות מים ממנה.

סעיף יב

לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין או ירוק לרשות הרבים או לכרמלית, וכן מרשות הרבים או מכרמלית לרשות היחיד, וכן מרשות הרבים לכרמלית, או מכרמלית לרשות הרבים. וכן לא ילך ארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית, או מרשות לרשות ורוקו בפיו, אם כבר תלשו בפיו ממקום למקום.

סעיף יג

מותר לשפוך שופכין בחצר שיש בו ארבע אמות על ארבע אמות אף על פי שיוצאין לרשות הרבים.

קיצור שולחן ערוך סימן פג: הקף המחיצות לא מהני אלא כשהוקף לדירה

סעיף א

היקף מחיצות לטלטל בתוכם לא מהני אלא כשהוקף לדירה, ומה נקרא מוקף לדירה, זה שבנה לו בית דירה, או שפתח פתח מביתו ואחר כך הקיף שם במחיצות כדרך שעושין החצרות לבתים, אז אפילו אם הוא גדול הרבה מאד הוי רשות היחיד גמור. אבל כל שהוקף שלא לשם דירה, כגון גנות ופרדסים שאין המחיצות עשויות אלא לשמור מה שבתוכן, באלו יש חילוק בגדלן, אם אינו גדול מבית סאתים מותרין לטלטל בתוכו, אבל אם הוא גדול מבית סאתים דינו ככרמלית.

סעיף ב

כמה הוא שיעור סאתים, כמו שהיה חצר המשכן, מאה אמה אורך וחמשים אמה רחב, ואם הוא מרובע עולה בחשבון שבעים אמה וארבעה טפחים על שבעים אמה וארבעה טפחים (ובאמות שלנו חמשים ושלש על חמשים ושלש ומעט יותר). ואם המקום עגול או בשאר ציור צריכין גם כן לחשוב כן שיעלה בתשבורת (בריבוע) חמשת אלפים אמה (ובאמות שלנו שלשת אלפים שבע מאות וחמשים). אך אם ארכו יותר על פי שנים ברחבו אפילו רק אמה אחת, אז נחשב כיותר מבית סאתים כיון שאינו דומה לחצר המשכן.

סעיף ג

מקום שמוקף שלא לשם דירה, והוא אינו גדול מבית סאתים שמותר לטלטל בתוכו, אם יש בסמוך לו חצר מותר גם כן להוציא מתוכו לחצר ומחצר לתוכו, כלים ששבתו בתוכו או בחצר, כי נחשב לרשות אחת עם החצר, אבל אינו רשות אחת עם הבית שהכלים ששבתו בתוכו אסור להכניסן לתוך הבית, והכלים ששבתו בבית אסור להכניסן לשם.

סעיף ד

מקום שהוקף שלא לשם דירה, דהיינו שמתחלה הקיף במחיצות ואחר כך בנה שם בית דירה, או שפתח לשם פתח מביתו, מאי תקנתיה לעשותו מוקף לדירה, יפרוץ במחיצות מקום יתר על עשר אמות (כי עשר אמות חשוב כפתח ויתר מיכן הוי פירצה) ונתבטלו המחיצות, ואחר כן יגדור אותה ונחשב מוקף לדירה.

סעיף ה

חצר שהוא יותר מבית סאתים, ונטע בו אילנות, אפילו ברובו, לא נתבטל בזה הדירה ועדיין מוקף לדירה שכן דרך האדם להסתופף בצל אילנות. אבל אם זרע בו זרעים אם הוא ברוב החצר (אפילו אינו במקום אחד אלא מפוזר) נתבטל בזה הדירה וחשוב כולו כגינה, אם הוא במעוט החצר, אם הוא פחות מבית סאתים בטל לגבי החצר וכולו דינו כחצר, אבל אם הוא יותר מבית סאתים (במקום אחד) הרי מקום הזרע כמו כרמלית, והשאר מן החצר הרי הוא פרוץ במילואו למקום האסור, ואסור לטלטל גם בו רק בארבע אמות.

סעיף ו

וכן חצר שאין בו אלא בית סאתים או פחות, וזרע במקצתו גם כן נדון אחר הרוב, ואם רובו זרוע אף על פי שמותרין לטלטל שם, כיון שאינו יתר מבית סאתים מכל מקום כלים ששבתו בבית אסור להוציא לשם, ולכן צריך לעשות מחיצה, בפני הגנה, שיהא מותר לו להוציא מן הבית אל החצר.

קיצור שולחן ערוך סימן פד: דיני הוצאה דרך מלבוש ותכשיט

סעיף א

כל דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט אסור לצאת בו לרשות הרבים או לכרמלית. ולכן אסור לצאת במחט התחובה בבגדו ואפילו במחט שאין בה נקב, ואפילו לצורך לבישה יש להחמיר באיש, אבל אשה כיון שדרך הנשים להעמיד קישוריהן, כגון הצעיפים וכדומה, במחטין, מותרת לצאת בהן לצורך הלבישה, ודוקא במחט שאינה נקובה אבל לא במחט נקובה.

סעיף ב

בתכשיטין יש גם כן דברים שאסרו רבותינו זכרונם לברכה לצאת בהם בשבת לרשות הרבים. יש תכשיטין שאסרו לאנשים ויש תכשיטין שאסרו לנשים, והיינו תכשיטין שיש לחוש שמא תסירם להראותם. ועכשיו נתפשט המנהג להתיר, והפוסקים כתבו טעמים לזה. וירא שמים יש לו להחמיר על עצמו, ובפרט יש ליזהר שלא יצא איש בטבעת שאין עליו חותם פתוח. ומכל שכן שלא ישא אצלו כלי השעות (שעון לסוגיו), ואפילו קשור ברביד הזהב שהוא נושא על צוארו והוא תכשיט, אבל הכלי שעות המונח בתוך הכיס הוי משא ואין לו היתר.

סעיף ג

מפתח של כסף אף על פי שהוא נעשה להשתמש בו, כיון שהוא גם לתכשיט נוהגין לצאת בו בשבת, אבל בתי עינים (משקפיים) אף על פי שהן משובצות בכסף אסור לצאת בהן.

סעיף ד

אסור לאשה לתת בגד על צעיפה, וכן האיש על הכובע שלו מפני הגשמים, שאין זה דרך מלבוש, ואם כוונתן שלא יצערו אותן הגשמים מותר.

סעיף ה

החיגר וכן החולה שעמד מחליו, וכן זקן מופלג שאי אפשר לו כלל לילך בלא מקל מותר לו לילך במקל בידו, אבל אם אפשר לו לילך בלא מקל, ובתוך ביתו הולך בלא מקל אלא כשהולך לחוץ נוטל אותו להחזיק בו אסור. וכן הסומא אסור לצאת במקל בעיר שאין מתוקנת בעירובין, ומי שאינו צריך כלל למקל אסור לצאת בו אפילו במקום שיש עירובין משום זילותא דשבת.

סעיף ו

מי שהוא אסור בשלשלאות מותר לצאת בהן.

סעיף ז

אין יוצאין בקשרים, והם עצים גבוהים שיש בהם מושב לכף הרגל, והולכין בהן בטיט ובמים.

סעיף ח

יוצאים ברטיה שעל המכה (ובלבד שלא יניח אותה בשבת על גבי המכה) כי לפי שהיא מרפאת הרי היא כתכשיט. ויכול לכורכה במטלית שאינו חשוב, ובטל לגבי הרטיה, אבל דבר חשוב כגון מטפחת וכדומה אסור לכרוך עליו, לפי שאינו בטל לגבי הרטיה וגם לא הוי דרך מלבוש, והוי משא.

סעיף ט

יוצאין במוך שנותנים באוזן לבלוע ליחה של צואת האוזן. ודוקא כשהוא קשור ומהודק שם היטב שלא יוכל ליפול, וכן יוצאין במוך ובקש שבסנדל, אם הוא באופן שאינו יכול ליפול משם.

סעיף י

לא תצא אשה במוך שהתקינה לנדתה שלא לטנף בגדיה, וכן לא תצא בסינר שהיא לובשת בשביל זאת אלא אם כן הוא מלבוש גמור. אבל אם נותנה את המוך או את הסינור בשביל להציל את עצמה מן הצער, שאם יפול הדם על בשרה ויתיבש תהא לה צער, מותרת לצאת בהן.

סעיף יא

במקום רפש וטיט מותר להגביה קצת בגדיו שלא יתלכלכו, אבל להגביהם לגמרי אסור.

סעיף יב

מותר לצאת בשבת בשני מלבושים זה על גב זה, ואף על פי שאינו צריך לעצמו את המלבוש השני אלא שמוציאו לצורך חברו וכדומה, ודוקא כשדרכו לפעמים גם בחול ללבוש שני מלבושים כאלו, דהוי דרך מלבוש (ואף על פי שברוב פעמים אינו לובש כן), אבל אם אין הדרך לעולם ללבוש שני מלבושים כאלו, אסור לצאת בהן בשבת, משום דהשני הוי כמו משא, וכן הדין בשני אנפלאות ובכובע גדול על כובע קטן (כיפה, קאפיל) וכדומה.

סעיף יג

ושתי חגורות זו על גב זו, אם מנהג המקום לחגור כך למטה חגורה גרועה, ועליה חגורה חשובה, מותר לחגור כך גם בשבת, ואף על פי שעתה אין לו צורך רק באחת, והשניה מוציאה לצורך חבירו, אבל אם אין הדרך לחגור בשתי חגורות, אף על פי שהוא רוצה לחגור כן בשביל עצמו אסור, דכיון שיש לו די באחת, הוי השניה כמו משא. ומכל מקום מותר לצאת בשתי חגורות כשיש מלבוש מפסיק ביניהן, כגון התחתונה על המכנסיים והעליונה על גבי הסרבל שאז יש לו הנאה ותועלת משתיהן.

סעיף יד

מטפחת שמקנחים בה את האף, נוהגין לכורכה תחת הבגד העליון על המכנסים, ויזהר שלא לעשות בה שני קשרים זה על גב זה וירא שמים אם הוא נוהג לישא רצועות המחזיקות את המכנסים (כתפיות) יסירן בשבת, כדי שתהא לו המטפחת לצורך, ויש נוהגין לכורכה סביב הצואר, וזה אינו מותר אלא אם אין לו שם מטפחת אחרת והוא רגיל לפעמים לכרוך שם מטפחת מפני הקור ויקשריה בהיתר, אבל אם נותנה רק על הצואר והקצוות תלויות לה לפניו, זהו איסור גמור, וכן לכורכה סביב הרגל או סביב היד ולצאת בה אסור.

סעיף טו

בתי ידים "כפפות" יש מתירין לצאת בהם בשבת ויש אוסרין, ובזה העשוי לחמם שתי הידים ביחד "מוף" יש להקל טפי.

סעיף טז

מותר לצאת בטלית מצוייצת בדרך מלבוש, אבל אם מקפלו סביב צוארו במקום שאין הדרך ללבשו כך אסור.

סעיף יז

בגד שיש לו רצועות או משיחות לקשרו בהן, או שיש לו קרסים לחברו ונפסק אחד מהן אף על פי שהשני שנשאר כנגדו אינו חשוב, מכל מקום אם דעתו לתקנו אחר כך להביא לו בן זוגו, אם כן זה שנשאר אינו בטל לגבי הבגד, והוי כמו משא ואסור לצאת בבגד זה. אבל אם אין דעתו לתקנו, אם כן כיון שזהו שנשאר אינו דבר חשוב, הרי הוא בטל לגבי הבגד ומותר לצאת בו. ואם הוא דבר חשוב כגון משיחה של משי או קרס של כסף, אף על פי שאין דעתו לתקנו אינו בטל לגבי הבגד ואסור לצאת בו.

סעיף יח

בעלי הקרחת שמניחין על ראשיהם פשתן סרוק או צמר מנופץ שיהא נראה כמו שער בראשיהן (פאה נכרית) מותרין לצאת בו בשבת לרשות הרבים שתכשיט שלהם היא (ובלבד שהוכנו מערב שבת).

סעיף יט

הנושא קמיע צריך לעשות שאלת חכם, אם מותר לצאת בו בשבת או לא, כי לא כל הקמיעות שוים, ואשה הנושאת אבן הנקרא "שטערנשוס" כדי שלא תפיל מותרת לצאת בו בשבת.

קיצור שולחן ערוך סימן פה: דין אם נפלה דלקה בשבת

סעיף א

אם חס ושלום נפלה דליקה בשבת, חשו רבותינו זכרונם לברכה כי הבעל הבית ובני ביתו אשר שם הדליקה, אם יתעסקו בהצלה, והמה נחפזים ובהולים על ממונם, שמא מתוך כך ישכחו שהיום שבת ויכבו את הדליקה, על כן אסרו להציל אפילו חפצים שהן מותרין בטלטול למקום שמותרין להוציא, ורק מה שהוא צורך לו להיום מותר לו להציל. כיצד, נפלה דליקה בליל שבת קודם הסעודה, מציל מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם. הראוי לבהמה, לבהמה. ובשחרית מזון שתי סעודות, ובמנחה מזון סעודה אחת. ואם יש בכלי אחת מאכלים הרבה, כגון סל מלא ככרות וחבית מלא יין וכדומה, כיון שמוציאו בפעם אחת מותר. וכן אם פירש סדין וכדומה וקבץ בה כל מה שיכול להוציא ממאכלים ומשקאות ומוציאה בפעם אחת מותר. גם מותר לו להוציא כל הכלים שהוא צריך להשתמש בהם היום.

סעיף ב

ואומר לאחרים באו והצילו לכם, וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו, או כלי אחד שמחזיק אפילו הרבה, והרי הוא של המציל, כיון שהבעל הבית הפקיר וזכה זה מן ההפקר. ואם הוא ירא שמים ומחזיר לבעל הבית מה שהציל, כיון שיודע שלא הפקיר ברצונו, מותר לו לקחת שכר ההצלה ואין זאת שכר שבת, כיון שמצד הדין הכל הוא שלו, ומכל מקום מדת חסידות שלא ליטול שכר על טורח הצלה שבשבת, אף על פי שאינו שכר שבת, כי החסיד יש לו לוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה.

סעיף ג

וכל זאת רק למקום שמותר להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא אסור להציל שום דבר. אך בגדים שיכולין ללבשם מותר לו ללבוש ולעטוף כל מה שיכול ומוציא אפילו לרשות הרבים, ופושט וחוזר ולובש ומוציא אפילו כל היום, ויכול לומר גם לאחרים, בואו והצילו, ומצילין כן.

סעיף ד

והבתים שאין שם הדליקה אלא שהם קרובים ויראים שתגיע גם להם, כיון שהם אינם בהולים כל כך מותרין להציל כל דבר למקום שמותרין להוציא לשם. יש אומרים דגם מעות ושאר דברים יקרים אף על פי שהן מוקצין מותר להצילן מן ההפסד הגדול הפתאומי, כגון דליקה או שטף מים או גזלה, על ידי מה שמניחין עליהם איזה דבר מאכל ומטלטלין אותו כן ביחד (אבל במקום שאחר אין שום היתר לטלטל כן מוקצה). ויש מקילין עוד יותר, שאפילו לבדם יכולין לטלטלם משום דבמקום הפסד גדול פתאומי נדחה איסור מוקצה, ובלבד שלא יוציא למקום שאסורין להוציא.

סעיף ה

כל ספרי קודש בין שהן בכתב, בין שהן בדפוס מצילין אותן מפני הדליקה או שטף מים וכדומה, אפילו לחצר או למבוי שאסורין להוציא לשם מחמת שלא עשו עירוב, והוא כשהם מתוקנין בענין שהיה מועיל עירובי חצירות או שיתופי מבואות, ועל ידי אינו יהודי מותר להצילם אפילו דרך רשות הרבים.

סעיף ו

מצילין תיק הספר עם הספק, ותיק התפילין עם התפילין.

סעיף ז

ספר תורה קודם להציל לשאר ספרים.

סעיף ח

כשיש חשש ספק נפשות מותר לכבות את הדליקה, ולכן במקומות שהישראלים דרים בין הנכרים מותר לכבות את הדליקה אפילו הוא בבית נכרי והכל לפי הענין. ודוקא לכבות מותר אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון, ואם עבר וחלל ילך אל הרב לבקש שיורהו תשובה.

קיצור שולחן ערוך סימן פו: דיני רחיצה

סעיף א

אסור לרחוץ כל גופו או אפילו רוב גופו במים חמים אפילו הוחמו בערב שבת ואפילו לרחוץ שלא בפעם אחת, אלא אבר אבר אסור ברוב גופו, ואפילו ליכנס למרחץ רק להזיע גם כן אסור, אבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו מחמין שהוחמו בערב שבת.

סעיף ב

המים שהם ממקורם נובעים חמים כמו חמי טבריא וכדומה, אם הם בקרקע ואין המקום מקורה מותר לרחוץ בהם אפילו כל גופו, אבל אם הם בכלי או שהמקום מקורה אסור, ואפילו לכנוס רק לבית המרחץ להזיע אסור. ויש אומרים דכל שהם בקרקע אפילו המקום מקורה מותר לרחוץ בהם.

סעיף ג

מותר לטבול כל גופו בצונן, אבל לא יעמוד אחר כך נגד התנור להתחמם, משום דהוי כרוחץ בחמין, ואפילו רחץ רק ידיו במים צוננים לא יחמם אצל התנור בעודם לחים, משום דהוי כרוחץ במים שהוחמו היום, דאסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד אלא צריך לנגבם תחלה יפה. ועיין לעיל סימן פ' סעיף ל"ב שישפשפם קודם הניגוב שלא ישאר עליהם רק מעט מים.

סעיף ד

הרוחץ צריך ליזהר שלא לסחוט שערו, וכן צריך ליזהר שלא לשוט, כי אסור לשוט בשבת וביום טוב, וכן אסור להשיט איזה דבר כגון הקיסמין שעל פני המים, ואם רוחץ במקום שאסורין לטלטל, צריך עוד ליזהר שקודם צאתו יסיר תחלה המים שעל גופו ושערותיו, לנגבם יפה שלא ישאר עליו מים ויוציאם מרשות לרשות. וגם בנהר עצמו צריך ליזהר שלא ישא את המים שעליו ארבע אמות, כי הנהר הוא כרמלית, ולפי שאין כולם יודעים ליזהר, על כן נתפשט המנהג במדינות אלו שלא לרחוץ כלל בשבת אפילו בצונן, כי אם לצורך מצוה כגון אשה נדה כדלקמן סימן קס"ב סעיף ז' ואיש לקריו.

סעיף ה

מותר לעמוד על שפת הנהר ולרחוץ ידיו בנהר, ואין זה איסור במה שהוא מוציא את המים שעל ידיו מן הנהר על שפתו, לפי שהנהר הוא כרמלית ושפת הנהר הוא גם כן כרמלית, ומותר להוציא מכרמלית לכרמלית בפחות מארבע אמות, רק שיזהר לנגב ידיו היטב קודם שילך ארבע אמות.

סעיף ו

מותר לשוף ידיו במורסן אף על פי שהידים רטובות, ובלבד שלא יתן את המים על המורסן ממש, אבל אסור לשוף ידיו במלח וכל שכן בבורית, סבון, משום דנימוח.

סעיף ז

מים שאין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה כגון שהם רעים או מאוסים, אסור לרחוץ בהם בשבת, כיון שניכר שהוא מכוין לרפואה. במה דברים אמורים כששוהה בהם, אבל אם אינו שוהה בהם מותר שאינו נראה אלא כמיקר. ובחמי טבריא וכדומה, אם אין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפילו אינו שוהה בהם.

קיצור שולחן ערוך סימן פז: דברים שצריכין לזהר בבהמות, חיות ועופות

סעיף א

כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו', והרי כי הזהירה התורה שגם הבהמה של ישראל תנוח, ולא בהמה בלבד אלא כל בעלי חיים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא. שאפילו יצאה מאליה לרשות הרבים והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה ואף דבר שהוא לה לנוי מכל מקום הוי משא. אבל דבר שהוא לרפואתה כמו אגד שעל המכה מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה הוי לה כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה אסור, וכן דבר שהבהמה זו אינה נשמרת בזה, אף על פי שבהמה אחרת נשמרת בה הוי לה לגבי בהמה זו משא ואסור.

סעיף ב

הסוס יוצא באפסר או ברסן אבל לא בשניהם, ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארו ויצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארו כדי למשכו אם ירצה להשמט. ומותר לטלטל באפסר וליתנו עליו ובלבד שלא ישען עליו משום דאסור לסמוך בשבת על בעל חי. אבל החמור לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתירה אצל החמור. ושור ופרה שאינם צריכין שימור אסורין לצאת בחבל סביב צוארם אלא אם רגילין לברוח. אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משא לפי שאינו משתמר בו שהוא נשמט מפיו, ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו.

סעיף ג

סוס וכן שאר בהמות לא יצאו במרדעת ואך החמור יוצא במרדעת שלא יתקרר מפני שטבעו להתקרר, ואם קשר לו המרדעת מערב שבת מותר שיצא בה בשבת שמלבושו הוא, אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו, ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו, ואך כשהחמור בחצר מותר לתת עליו מרדעת מפני הצנה ובלבד שלא יצא בה, אבל על הסוס לא יתן מרדעת כלל, אם לא כשהקור גדול שמזיק גם להסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי, ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס אסור, כיון דלית ליה צער לא יסירנה.

סעיף ד

אסורה לצאת בזוג אף על פי שהוא פקוק ואינו מקשקש, ואפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין אסור שתצא בו, רק בחצר מותר שיהיה עליה, ואם אינו פקוק ומקשקש אפילו בחצר אסור להיות עליה.

סעיף ה

מותר להוליך את הסוס בחבל שברסן, ובלבד שיאחז בקצה החבל שלא יצא מידו טפח וגם לא יגיע החבל שבין ידו לבהמה עד טפח סמוך לארץ, ואם החבל ארוך הרבה יכרכו על צואר הסוס.

סעיף ו

שתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכולן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת אפילו בעיר המתוקנת בעירובין, אבל מותר לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו להוליכן כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה.

סעיף ז

אין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין בהן לסימן, או שלא תשבור כלים, אבל אם קושרין רגליה שלא תוכל לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהם יחד שלא יוכלו לברוח מותר, ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול, "עקוד" היינו שיקשור יד עם רגל, "ורגול" היינו שקושר אחד מרגליו כלפי מעלה שלא תלך רק על שלש, שזהו אפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים.

סעיף ח

מי שיש לו משרת אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת, כשמוליכה להשקותה אינו צריך למנעו כי איסור הרכיבה בשבת אינו משום משא הבהמה, כי החי נושא את עצמו (ואינו אסר רק מדרבנן ובבהמה לא גזרו), אלא האיסור הוא על האדם, שהישראל אסור לרכוב בשבת ואינו יהודי לית לן בה. ואפילו הוא נותן אוכף או בגד לרכוב עליו הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יניח על הבהמה.

סעיף ט

מותר לומר לאינו יהודי לחלוב הבהמות בשבת משום צער בעלי חיים כי החלב מצערה, והחלב אסורה בו ביום אפילו בטלטול, אלא האינו יהודי יעמידה במקום המשתמר. וכן מותר לומר לאינו יהודי להברות האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים.

סעיף י

אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לאינו יהודי אלא בתנאי שיחזירנה לו קודם שבת, ואם אירע שלא החזירה, יפקירה הישראל קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו, כדי להנצל מאיסור, אבל לכתחלה אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה.

סעיף יא

לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו.

סעיף יב

אגודת שחת אם אינו קשור בקשר של קיימא (דהיינו שני קשרים זה על גב זה) מותר להתירו וליתנו לפני בהמה, ומותר לחתוך דלועין קשים לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול, ואם הדלועין רכים ויכולה לאוכלן כך אסור לחתכן.

סעיף יג

מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מה שתעקור העשבים אדרבה נייח לה. אבל עשבים שתלשן אינו יהודי בשבת שהם מוקצים אסור להעמיד שם בהמה שתאכל, אלא אם כן אין לה מה לאכול אז מותר משום צער בעלי חיים, וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לאינו יהודי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית.

סעיף יד

אין תולין על הבהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להן כלי עם מאכל בחצר, אבל לא יצאו בו מפני שמשא הוא להן.

סעיף טו

אין להשליך תבואה לעופות במקום לח שיכול להיות שישאר שם קצת ויצמיח אחר כך.

סעיף טז

הנותן מספוא לבהמות אסור ליתנו תחלה בכברה להוציא המוץ ולנקותו, אבל אם אינו מכוון לכך מותר לקחת אותו בכברה וליתנו באבוס.

סעיף יז

הנותן מורסן לבהמות או לעופות אסור לתת לתוכן מים, ואם נתן בהם מים ערב שבת אסור לגבלן בשבת, אבל מותר לנערן מכלי אל כלי כדי שיתערבו.

סעיף יח

בהמות חיות ועופות הגדלים בבית שמזונותיהן מוטלין עליך, מותר לתת להם מזונות בשבת, אבל אותן שאינם גדלים בבית ואין מזונותיהן עליך אסור לטרוח בשביל ליתן להם מזונות, ואפילו להשליך לפניהם אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני היונים לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב, ואפילו של הפקר יש קצת מצוה ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקדוש ברוך הוא חס עליו על שמזונותיו מועטין, ומשהה אכילתו במעיו שלשה ימים. יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהן עליך.

סעיף יט

מותר לזמן אינו יהודי לביתו לאכול עמו בשבת, ואף על פי שאסור ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל בשבת אין לחוש לזאת. ומותר לתת אפילו לו לבדו מזונות ואף על פי שאין מזונותיו עליך, מכל מקום כיון שמפרנסין עובדי כוכבים מפני דרכי שלום, חשוב כמזונותיו עליך.

סעיף כ

בהמה חיה ועוף שלא הורגלו עדיין לבא בערב לכלוב שלהם, וכן אפילו אם הורגלו אלא שעתה מרדו וברחו, אסור להכניסן לתוך הכלוב או לתוך הבית, ואפילו אם הם בבית או בכלוב אלא שהדלת פתוחה אסור לסגרה, משום דבזה המה נצודים והוי איסור צידה.

סעיף כא

ואם כבר הורגלו והמה בני תרבות, שדרכם לבא בערב למקומם ויצאו, והוא חושש שלא יגנבו אותן, מותר לדחותן שילכו למקום המשתמר, אבל לא יקח אותם בידים שהרי הם מוקצה.

סעיף כב

אין מילדין את הבהמה בשבת ואפילו לסעדה, היינו שיאחז את הולד שלא יפול לארץ אסור.

סעיף כג

מכה בתחלתה שיש להבהמה צער ממנה סכין אותה בשמן, אבל בסוף שאין הסיכה אלא משום תענוג אסור.

סעיף כד

אם אכלה כרשינין הרבה וכדומה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא. אם אחזה דם יכול להעמידה במים כדי שתצטנן, ואם הוא ספק שמא אם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לאינו יהודי להקיזה. וכן שאר רפואות עושין לה על ידי אינו יהודי.

קיצור שולחן ערוך סימן פח: דיני מוקצה בשבת

סעיף א

מוקצה מדעת, דהיינו שהקצהו האדם מדעתו מלאכלו בשבת, מחמת שאנו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק, או שראוי לאכילה אפילו בלא דחק אלא שהקצהו לסחורה, אף על פי שנתנו לאוצר, וכן דבר שהוא ראוי היום למאכל כלבים, אף על פי שבערב שבת לא היה עומד לכך כגון בהמה ועוף שנתנבלו בשבת, וכן דבר שנשתנה היום ממה שהיה אתמול, אבל מכל מקום גם היום עדיין ראוי לאיזה תשמיש, כגון כלים שנשתברו היום ועדיין ראויין להשתמש בהן מעין תשמישן הראשון, לקבל בהן איזה מאכל או משקה, וכן עצמות שנתפרקו היום מן הבשר והן ראויין לכלבים, כל אלו מותרין לטלטל בשבת, חוץ ממה שדחה בידים כגן גרוגרות וצמוקין.

סעיף ב

דברים שאינם ראויים כלל לאכילת אדם כמו שהן, אפילו על ידי הדחק שצריכין בישול, ואף על גב שראויין לבהמות או לכלבים הרי כיון שהם מוכנים למאכל אדם לאחר זמן אינם עומדין לבהמות ולכלבים, וכן דברים שאינם ראויין בשבת לשום תשמיש, כגון עצים ונוצות של עופות ועורות בהמות וצמר או פשתן וכל בעלי חיים אפילו אלו שהן בתוך ביתו, וקליפי אגוזים וקליפי ביצים ועצמות הקשות שאינן ראויין אפילו לכלבים, ודלתות וחלונות הבית (דאסור לתלותן בשבת), וכן שברי כלים שאינם ראוים עוד לשום תשמיש, כל אלו והדומה להם אסורים בטלטול ומכל מקום כלי זכוכית שנשתברו במקום שיכולין להזיק, מותר לפנות השברים.

סעיף ג

מאכל שהוא אסור באכילה ומותר בהנאה, והוא ראוי לאינו יהודי כמו שהוא, כגון בשר מבושל וכדומה ויכול הוא ליתנו לאינו יהודי שהוא שלו מותר לטלטלו, אבל אם אינו ראוי לאינו יהודי כמו שהוא כגון בשר חי (וגם לכלבים אינו עומד כיון שראוי לאינו יהודי), או שאינו יכול ליתנו לאינו יהודי מפני שאינו שלו אלא של אחר אסור לטלטלו.

סעיף ד

נולד, והיינו דבר שנתחדש היום, כגון אפר מן האש שהוסק היום על ידי אינו יהודי. וכן ביצה שנולדה היום, ומים הזוחלין מן האילנות בימי ניסן, וכן אפילו לא נתחדש היום אלא שבא מכח מעשה שהיו אסורין לעשות היום, כגון פירות שנפלו מן האילן או שתלשן אינו יהודי, וחלב שנחלבה היום וכדומה, גם כן אסורין בטלטול. ופת שאפאו אינו יהודי בשבת בעיר שרובה נכרים דמסתמא אדעתא דאינו יהודי אפאו, אם הוא שעת הדחק או לצורך מצוה מותר לישראל לאכלו בשבת.

סעיף ה

כלים שהם מיוחדים לעשות בהם מלאכה האסורה לעשות בשבת, כגון מכתשת ריחים וקורנס וקרדום ומכבדות שמכבדין בהן את הבית, ושופר ומנורה ומחט שתופרין בה, ונרות שלמים בין של חלב בין של שעוה, ופתילות מצמר גפן ובגד שעטנז שאסור ללבשו, וכן כל כיוצא באלו מותרין לטלטלן לצורך גופם, כגון קורנס לפצוע בו אגוזים, קרודם לחתוך בו דבר מאכל, מחט שלמה ליטול בה את הקוץ (אבל אם ניטל עוקצה או חודה אסור בכל טלטול) וכן מותרין לטלטלן לצורך מקומן, דהיינו שצריך להשתמש במקום שהכלי מונח שם, וכיון שנטלו בהיתר, וכן אם שכח ונטלו בידו, מותר לטלטלו גם יותר ולהניחו במקום שירצה, אבל שלא לצורך גופן ושלא לצורך מקומן, אלא לטלטלן בשביל עצמן לבד שלא יגנבו או יתקלקלו אסור לטלטלן. ותפילין גם כן אסורין לטלטל, אך אם מונחים במקום בזיון שיוכלו להתלכלך, מותר לטלטלן ולהניחם במקום דמשתמרין.

סעיף ו

מוקצה מחמת חסרון כיס, דהיינו שאדם מקצה מדעתו להשתמש בהם, מפני שהוא מקפיד עליהם שלא יתקלקלו, כגון כלי אומנות, שמקפיד עליהם שלא יפגמו, וסכין שמתקנים בו את הקולמוס, וסכין של שחיטה וסכין של מילה, וכן נייר העומד לכתיבה ושטרי חובות וכתבי חשבונות ואגרת, שהוא מקפיד עליהם לשומרם וכלים היקרים שאינו משתמש בהם כלל, וכן כל דבר שמחמת שמקפיד עליו הוא מיחד לו מקום ואינו משתמש בו, וכן כלים שבחנות שעומדים למכירה, אפילו הם כלי סעודה אם אין דרכו להשאילם (אבל אם דרכו להשאילם לפעמים אינם מוקצה) כל אלו והדומה להם, וכן כיס המיוחד למעות הוין מוקצה מחמת חסרון כיס, ואסורין בטלטול אפילו לצורך גופן או לצורך מקומם.

סעיף ז

דבר שאין עליו שם כלי כלל, כגון עצים ואבנים וחתיכות ברזל וכדומה אסורין גם כן בכל טלטול אפילו לצורך גופן וצורך מקומם, אלא אם כן יחדו בערב שבת לאיזה תשמיש שישתמש בו לעולם, ולכן אסור ליטול קיסם ולחצוץ בו שיניו. נרות שאינם שלמים גם כן אין שם כלי עליהם ואסורין בכל טלטול, וכן סולם של עליה אין עליו תורת כלי.

סעיף ח

כלי שמלאכתו להיתר או אפילו לאיסור ולהיתר, כגון קדרות ואפילו כלים מאוסים (דבשבת מוקצה מחמת מיאוס מותר) מותר לטלטלן אפילו רק בשביל הכלי שלא יגנב או ישבר, אבל שלא לצורך כלל אסור לטלטלו, וכתבי הקודש ואוכלין מותר לטלטלם אפילו שלא לצורך כלל.

סעיף ט

כשם שאסור לטלטל את המוקצה או את הנולד, כך אסור ליתן כלי תחתיהם כדי שיפלו לתוכו, כיון שעל ידי זה הוא מבטל את הכלי שלא יוכלו לטלטלו עוד, והרי זה כאלו חברו שם בטיט. אבל מותר לכפות סל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו בו כי לאחר שלא יהיו עליו מותר לטלטלו, ואם היו עליו בין השמשות נאסר הסל בטלטול לכל היום.

סעיף י

עפר וחול הצבור בזוית בחצר או בבית מותר לטלטלו, דכיון דצברו זה הוא הזמנתו לתשמיש, אבל אם הוא מפוזר בטל לגבי קרקע ואסור בטלטול. וכן אם חתך קודם שבת ענף מן האילן להניף בו ולהבריח הזבובים וכיוצא בו, מותר להשתמש בו בשבת כיון שיחדו לכך ועשאו כלי, אבל אסור ליקח בשבת בד מן המכבדות שהרי הוא מוקצה, ואפילו נטלו אינו יהודי אסור לטלטלו.

סעיף יא

נסרים של בעלי בתים שאינם עומדים לסחורה מותר לטלטלם, ושל אומן אסור, אלא אם כן חשב עליהם מבעוד יום להשתמש בהם בשבת.

סעיף יב

כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול, אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי, ולכן מותר ליגע במנורה העומדת אפילו נרות דולקות בה, וכן מותר ליקח דבר היתר המונח על גבי מוקצה, אבל אסור ליגע במנורה התלויה כי גם בנגיעה בעלמא הוא מנדנדה. ומותר לכסות דבר מוקצה בדבר שאינו מוקצה מפני הגשמים וכדומה.

סעיף יג

טלטול כלאחר יד מותר במוקצה, ולכן אם שכח איזה דבר מוקצה על איזה כלי או שנפלה שם בשבת, אם צריך לכלי המותר או למקומו מותר לנערו, או לישא את הכלי למקום אחר ולנער את המוקצה. וכן יכול לעשות אם שכח מעות בכיס שבבגדו והוא צריך לבגדו, אבל בשביל המוקצה לחוד אסור לעשות כן. (ואם הניח קודם שבת בכוונה דבר מוקצה על כלי נעשה בסיס לדבר האסור).

סעיף יד

אבל בשאינו צריך להכלי המותר, אסור לטלטלו אם יש עליו דבר מוקצה. ולכן אסור ליטול בידיו תינוק אפילו ברשות היחיד אם יש בידו אבן או שאר דבר מוקצה, אך אם יש להתינוק געגועין שאם לא יטלוהו יחלה, וגם אי אפשר להשליך מידו האבן וכדומה מפני שיצעק ויבכה, אז מותר ליטלו על ידיו ברשות היחיד ואם יש בידי התינוק איזה מטבע אסור אפילו לאחוז בידו, והוא מהלך ברגליו, ואפילו ברשות היחיד, ואפילו יש לו געגועין, משום דאיכא למיחש שמא תפול המטבע מידי התינוק, וזה ישכח שהיום שבת ויגביהה, ונמצא מטלטל מוקצה בטלטול גמור, ואסור אפילו במקום סכנת חולי, כיון שאין שם סכנת נפש אם לא יטלנו.

סעיף טו

מת אסור לטלטלו בשבת, אבל מותר לשמוט את הכר מתחתיו שלא יסריח, ובלבד שלא יזיז בו שום אבר, ואם היה פיו נפתח והולך, קושר את הלחי בענין שלא יוסיף להפתח, אבל לא כדי שלא יסגר מה שנפתח שאם כן היה מזיז אבר.

סעיף טז

אם נפלה דליקה ויראים שלא ישרף המת, מותרין לטלטלו אגב דבר היתר, דהיינו שמניחין עליו או אצלו איזה דבר מאכל, ומטלטל שניהם ביחד, ואם אין דבר מאכל מניחין עליו איזה כלי או מלבוש שמותר בטלטול ואם גם זאת אין, אזי מטלטלין אותו לבדו. בין כך ובין כך אין מטלטלין אותו אלא למקום שמותרין להוציא לשם, אבל למקום שאסורין להוציא אין להוציא כי אם על ידי אינו יהודי.

סעיף יז

כל דבר מטונף כגון רעי וקיא צואה בין של אדם בין של תרנגולים, אם הם בבית או בחצר שיושבים שם בני אדם מותר להוציאם לאשפה. וכשמוציא גרף של רעי או עביט של מי רגלים, כל זמן שהכלי עדיין בידו מותר להחזירו, כדין כל מוקצה שבעודו בידו מותר לטלטלו להניחו במקום שירצה, אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו, משום דמאיס טפי (וגרע משאר מוקצה מחמת מיאוס), ואך כשצריכין לו משום כבוד הבריות מותר להחזירו. וכן אם יכול לתת בתוכו מים שיהיו ראויין לשתיית בהמה יכול להחזירו כך.

סעיף יח

מותר ליתן כלי תחת הדלף בשבת, אם נתמלא שופכו ומחזירו למקומו, והוא שיהא הדלף ראוי לרחיצה, אבל אם המים מאוסים אסור ליתן שם כלי, משום דאין עושין גרף של רעי לכתחלה, ואם עבר ונתנו והוא במקום דמאיס עליו מותר להוציאם.

קיצור שולחן ערוך סימן פט: דין בסיס לדבר האסור

סעיף א

כלי שלו שהניח עליו בערב שבת דבר מוקצה בכוונה, והיה דעתו שיהא מונח שם בהכנסת שבת, נעשה הכלי בסיס לדבר האסור, ואפילו ניטלה משם המוקצה ביום השבת, מכל מקום כיון שהיתה מנוחת שם בין השמשות ונעשה אז הכלי בסיס לדבר האסור, אסור לטלטלו גם אחר כך כל היום, אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו.

סעיף ב

היה מונח שם בהכנסת שבת גם דבר היתר, ונעשה הכלי בסיס לדבר האסור, ולדבר המותר, אם הדבר המותר יותר חשוב לו מותר לטלטלו, ואם הדבר האסור יותר חשוב לו אסור לטלטלו. ולכן טוב להניח את החלות על השלחן קודם בין השמשות, כדי שיהיו המפה והשלחן בסיס להנרות והחלות, ויהיו מותרין בטלטול, ואם לא עשאו כן הרי נעשו המפה והשלחן בסיס לדבר האסור לחוד ואסורין בטלטול. ומכל מקום בדיעבד אם יש צורך גדול כגון שנפל נר על השלחן וצריכין לנערו, יש לסמוך על הפוסקים דסבירא להו דלא נעשה בסיס אלא אם דעתו שתשאר שם המוקצה כל יום השבת, והרי המנהג להסיר בשחרית את המנורות על ידי אינו יהודי ולא נעשה בסיס.

סעיף ג

היו מעות בכיס בתפור בבגדו מותר לטלטל את הבגד, שאין כל הבגד נעשה בסיס אלא הכיס, והכיס בטל לגבי הבגד אבל אין ללבשו אפילו בביתו, דחיישינן שמא יצא בו לרשות הרבים. אבל תיבה שבתוך השלחן (מגרה) ויש מעות בתיבה, אסור לטלטל את השלחן, משום דהתיבה הוא כלי בפני עצמה ולא בטל לגבי השלחן.

סעיף ד

לא נעשה בסיס אלא אם כן המוקצה היה מונח שם בין השמשות, אבל אם לא היתה שם בין השמשות רק אחר כך הניחה שם לא נעשה בסיס, ומותר לטלטל את הכלי אפילו בשעה שהמוקצה עליו, ולכן מותר לנער את השלחן או את המפה מעצמות וקליפין, כשאין השלחן והמפה נעשה בסיס מכח הנרות כמו שנזכר לעיל סעיף ב'.

סעיף ה

ולא נעשה בסיס אלא אם הניחו בכוונה, שיהא מונח שם בין השמשות, אבל אם נשאר שם מחמת שכחה או שנפל מעצמו לשם לא נעשה בסיס.

סעיף ו

ולא נעשה בסיס אלא כלי שלו, אבל אם הניח דבר מוקצה על כלי של אחר, לא נעשה בסיס, דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדלא ניחא ליה לחבריה.

קיצור שולחן ערוך סימן צ: דין עשית חפציו בלא מלאכה, ומלאכה על ידי גוי

סעיף א

יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינן דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה. ומפני מה נאסרו, משום שנאמר, אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי, ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. מהא דכתיב "וכבדתו מעשות דרכיך" דרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול. לפיכך אסור לרוץ בשבת, אבל לדבר מצוה מותר לרוץ (מדכתיב "דרכיך" משמע דרכיך אסורים, אבל דרכי שמים מותרין) ומצוה לרוץ.

סעיף ב

ומהא דכתיב "ממצוא חפצך" דרשו רבותינו זכרונם לברכה חפציך אסורים, אפילו אינך עושה מלאכה כגון שהוא מעיין בנכסיו, מה הם צריכין למחר גם זאת אסור. וכן אסור לטייל בעיר כדי למצוא סוס או ספינה או קרון לשכרם אחר השבת אם ניכר הדבר שהולך בשביל כך, אבל לשמור חפציו או חפצי חברו מותר.

סעיף ג

אסור להחשיך על התחום, דהיינו לילך בשבת עד סוף התחום או פחות, להתעכב שם עד שתחשך, כדי למהר דרכו לילך משם ולהלאה, שכיון שהולך משם והלאה במוצאי שבת ניכר הדבר שעיקר הילוכו היה בשביל כך, ודוקא כשמחשיך שם כדי לילך ולעשות דבר שאי אפשר בשום אופן לעשותו בשבת, כגון לשכור פועלים או לתלוש פירות או להביא פירות המוקצין שאין שם היתר לעשות דברים אלו בשבת. אבל מותר להחשיך על התחום כדי להביא בהמתו, כיון שאם היו בתים עד שמה, קרובים זה לזה שבעים אמה, היה מותר להביאם גם בשבת. וכן להביא פירות התלושין שאינן מוקצין מותר, כיון שאם היו מחיצות מקיפות כל הדרך, היה מותר, גם בשבת וכל כיוצא בזה. וכן מותר לילך בשבת תוך התחום אל הגינה, לתלוש שם פירות במוצאי שבת, משום דאינו ניכר שהלך בשביל זה, אבל הרואים יאמרו שהלך לטייל או לבקש בהמתו שנאבדה לו, ואחר כך כשהיה שם נמלך ונשאר עד הלילה כדי לתלוש פירותיו.

סעיף ד

ומהא דכתיב, "ודבר דבר", דרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול. הלכך אסור לומר: דבר פלוני אעשה למחר, או סחורה פלונית אקנה למחר, והיינו דבר שהיום אי אפשר לעשותו בשום אופן, אבל דבר שהיה איזה צד לעשותו היום, אף על פי שעתה אין זה הצד מותר. ולכן מותר לומר: למקום פלוני אלך למחר, רק שלא יאמר לשון המשמע שילך בקרון, וגם לא ירבה לדבר בזה. ואפילו בשיחת דברים בטלים אסור להרבות, ואסור לספר בשבת דבר של צער, אסור לאדם לחשוב חשבונות בפיו בשבת, בין חשבון שעתיד להיות, בין חשבון שכבר עבר, אלא שצריך לו עדיין לידע אותו, כגון כך וכך הוצאתי על בנין פלוני לשכר הפועלים, ועדיין נשארו בידו משכר הפועלים, שצריך הוא לדעת את החשבון אסור. אבל חשבונות שאין לו בהם צורך מותר לחשבן, ובלבד שלא ירבה בהם שאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת.

סעיף ה

מדכתיב "חפצך", למדו רבותינו זכרונם לברכה דאין אסורין אלא חפצי האדם אבל חפצי שמים מותרין, לפיכך מחשיכין על התחום משום צרכי מצוה, וכן מותר לפקח על עסקי רבים בשבת, כגון לילך לשלטון או לבית ועד השרים לדבר בשבילם, שצרכי הרבים הם כמו חפצי שמים. וכן מותר לדבר עם מלמד אודות תינוק, אם ירצה לקחתו ללמד עמו ספר או אפילו אומנות, שזהו גם כן מצוה, שאם לא תהא לו אומנות לפרנס את עצמו ילסטם את הבריות. אבל אסור לשכור את המלמד בשבת, כי השכירות הוא שבות גמור, ולא הותר אפילו בשביל מצוה, ורק מה שאינו אסור אלא מפני "ממצוא חפצך ודבר דבר" זה מותר בשביל מצוה, ומותר להכריז על אבדה בשבת, שהשבת אבדה מצוה היא.

סעיף ו

מדכתיב "ודבר דבר", למדו רבותינו זכרונם לברכה דדוקא דיבור אסור אבל הרהור מותר, ולכן הרהור בעסקיו מותר, ומכל מקום משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל ויהא בעיניו כאלו כל מלאכתו עשויה, וזהו שכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" והרי אין אדם יכול לעשות כל מלאכתו בשבוע אחת, אלא יראה האדם בכל שבת כאלו מלאכתו עשויה, ואין לך עונג גדול מזה, ומכל שכן שלא יהרהר בדבר שגורם לו טרדה או דאגה.

סעיף ז

מותר לומר לפועל: הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי לערב, אף על פי שמתוך כך מבין שצריך לו לערב לשוכרו למלאכה, לפי שלא נאסר אלא דיבור מפורש, אבל אל יאמר לו: היה נכון עמי לערב, שזהו כמדבר בפירוש שרוצה לשוכרו.

סעיף ח

השוכר את הפועל לשמור לו איזה דבר, אסור להפועל ליקח שכר שבת בפני עצמו, אבל אם היה מושכר לשבוע או לחדש, מותר ליטול בהבלעה גם שכר שבת.

סעיף ט

אסור ליתן מתנה לחבירו אלא דבר שהוא לצורך שבת, וכן אסור ליתן משכון לחבירו, אלא אם כן הוא לצורך מצוה או לצורך שבת, ולא יאמר לו הילך משכון אלא נותן סתם.

סעיף י

שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות ואגרת של שאלת שלום, אסור אפילו לעיין בהם בלי קריאה, ואף על פי שאינו אלא מהרהר מכל מקום אסור, ולא אמרו דהרהור מותר אלא כשאינו ניכר שמהרהר בחפצים האסורים, אבל כאן שניכר לכל שמהרהר בחפצים האסורים, הרי זה בכלל איסור ממצוא חפצך, ומי שנשתלח לו אגרת ואינו יודע מה כתוב בה מותר לעיין בה, כי שמא יש בה דבר שצריך לו לגופו, אבל לא יקרא בפיו, ואם יודע שאינו רק מעניני משא ומתן אסור אפילו לעיין בו וגם אסור בטלטול משום מוקצה.

סעיף יא

כותל או טבלא שיש בו איזה צורות או דיוקנאות וכתוב תחתיהן זו צורת פלוני וזו דיוקן פלוני, אסור לקרות כתב זה בשבת ואפילו לעיין בו בלא קריאה אסור, וכן ספרי מלחמות וספרי דברי הימים של מלכי העולם, וכן מליצות ומשלים של שיחת חולין, כגון ספר עמנואל ומכל שכן דברי חשק אסור לקרותן בשבת, ואפילו לעיין בהם בלי קריאה בפיו, ואף בחול אסור משום מושב לצים, אפילו הם כתובים בלשון הקודש, ובדברי חשק יש עוד איסור שמגרה היצר הרע בעצמו, אבל אותן ספרי דברי הימים שיוצא מהם עניני מוסר ויראת שמים, כגון ספר יוסיפון וכיוצא בו אפילו כתובים בלשון "לעז", מותר לקרותם אפילו בשבת, ומכל מקום אין ראוי להרבות בהם.

סעיף יב

אסור למדוד בשבת איזה דבר אם הוא לצורך אלא אם כן הוא לצורך מצוה.

סעיף יג

במקום פסידא מותר לדבר צרכיו בין עם ישראל בין עם אינו יהודי.

סעיף יד

כל דבר שהישראל אסור לעשותו, אסור לומר לאינו יהודי לעשותו, דאמירה לאינו יהודי הוי שבות, ואפילו לרמוז לו לעשותו אסור, ואפילו לומר לו קודם שבת שיעשה בשבת גם כן אסור, וכן אסור לומר לאינו יהודי בשבת שיעשה לאחר שבת, ודבר זה אינו משום שבות, כיון דהמלאכה נעשית בשעת היתר, אלא אסור משום "ממצוא חפצך" ולכן לצורך מצוה מותר.

סעיף טו

אפילו אם הנכרי בא מעצמו לעשות איזה מלאכה בשביל ישראל, צריך הישראל למחות בו, ולכן אינו יהודי שרוצה להסיר הפחם מנרות של ישראל, כדי שידליקו יפה צריכין למחות בו.

סעיף טז

אם רואה אדם שיוכל לבוא לידי הפסד, כגון שנתרועע לו חבית של יין וכדומה, מותר לקרות לנכרי לשם, אף על פי שיודע שהנכרי בודאי יתקנו, ואפילו במלאכה גמורה ובלבד שיזהר הישראל שלא לומר שום רמז צווי לתקן אבל מותר לומר לפניו כל מי שיציל הפסד זה לא יפסיד שכרו, ואין לעשות זאת אלא במקום הפסד מרובה.

סעיף יז

דבר שאינו מלאכה גמורה ואינו אסור אלא משום שבות, אם הוא צורך מצוה או במקצת חולה מותר לומר לאינו יהודי לעשותו, ומזה נהגו לשלוח אינו יהודי בשבת להביא שכר או שאר דבר לצורך שבת אף במקום שאין עירוב, ואין להתיר אלא בשעת הדחק שאין מה לשתות, אבל בשביל תענוג בעלמא אין להתיר, ולומר לאינו יהודי להביא מחוץ לתחום, אפילו בדיעבד אסור בשבת מה שהביא, ויש אומרים דהוא הדין במקום הפסד כגון לטלטל סחורה הנפסדת מן הגשמים מותר על ידי אינו יהודי, ויש לסמוך על דבריהם במקום הפסד גדול.

סעיף יח

בעת הקור מותר לומר להסיק את התנור, משום דהכל חולים אצל הצנה, אבל אם אינו מוכרח כל כך אין לעשות זאת, וגם אסור להניח לאינו יהודי שיסיק את התנור בשבת אחר חצות היום כדי שיהא חם בלילה.

סעיף יט

אסור לשלוח אינו יהודי חוץ לתחום בשביל קרובי המת או בשביל ספדן.

סעיף כ

נכרים המביאים תבואה לישראל בחובותיהם, והישראל נותן לו את המפתח לאוצרו, והאינו יהודי מודד ומונה לשם מותר, משום דהאינו יהודי במלאכת עצמו הוא עוסק, כי אין התבואה של ישראל עד לאחר המדידה והישראל מותר לו לעמוד שם שלא יטעה אותו, ובלבד דלא ידבר עמו כלל מן העסק, אבל אם הביאו לו תבואה שלו אסור לומר להם לפנותה מן העגלות תוך אוצרו, ואפילו אם מעצמם רוצים לפנותה צריך למחות בהם.

סעיף כא

נכרי העושה גבינה מחלב שלו, והישראל רואה את החליבה והגיבון, כדי שתהא מותרת לישראל ויוכל לקנותה לאחר שבת, אף על פי שהנכרי מכוין בשביל הישראל למכרה לו להרי זה מותר, כיון שהגבינה עדיין של הנכרי הוא, ולטובת עצמו הוא עושה, ומותר להישראל אפילו לומר שיעשה, ואפילו בשבת, שמותר לומר לנכרי עשה מלאכתך, אפילו מגיע מזה ריוח להישראל.

סעיף כב

אינו יהודי שקנה סחורה מישראל ובא בשבת לקחתה, אם אפשר יש למנעו.

סעיף כג

מי שיש לו "יארצייט" בשבת ושכח להדליק נר של יארצייט, יכול לומר לאינו יהודי בין השמשות שידליק אבל לא בשבת.

קיצור שולחן ערוך סימן צא: דין מי שיש לו מחוש וחולה שאין בו סכנה

סעיף א

מי שיש לו איזה מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כמו בריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפילו בדבר שאין בו משום מלאכה, ואפילו לסוך בשמן בין בעצמו בין על ידי אחרים אפילו על ידי אינו יהודי.

סעיף ב

כל אוכלים ומשקין שהם מאכל בריאים, מותר לאכלן ולשתותן לרפואה, אף על פי שהם קשים לקצת דברים, ומוכחא מילתא דלרפואה עביד אפילו הכי שרי, וכל שאינו מאכל ומשקה בריאים אסור לאכלו ולשתותו לרפואה, מותר לאכול מיצים מתוקים ולגמוע ביצה חיה כדי להנעים את הקול, ואין בו משום רפואה כיון שאין לו מכה בגרונו.

סעיף ג

החושש בשיניו במיחוש בעלמא ואין לו צער גדול לא יגמע בהן חומץ או שאר משקה לרפואה ויפלוט את המשקה, אלא מגמע ובולע או טובל בו פת ואוכלו כדרכו, וכן החושש בגרונו לא יערענו באיזה משקה, אלא בולע ואם נתרפא נתרפא.

סעיף ד

החושש במתניו וכדומה וכן מי שיש לו חטטין בראשו, במדינות אלו כיון שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה אסור לסוך בשבת משום דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד.

סעיף ה

הגונח מכאב לב שרפואתו לינק בפיו מן העז מותר בשבת, (משום דיניקה הוי מפרק כלאחר יד, ומשום צערא דחולי לא גזרו רבנן).

סעיף ו

החושש במעיו מותר ליתן עליהם כוס שעירו ממנו חמין, אף על פי שעדיין יש בו הבל, וכן מותר להחם בגדים ולהניח עליו.

סעיף ז

מי שנגפה ידו או רגלו, צומתה ביין כדי להעמיד הדם, אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה, ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור, ואם הוא על גב היד או גב הרגל או שנעשה על ידי ברזל מותר לרפאות בכל דבר כדלקמן סימן צ"ב סעיף ה'.

סעיף ח

יש לו איזה מיחוש בעיניו לא יתן עליהם רוק תפל (פירוש רוק שבפיו בעוד שלא טעם כלום) דמוכחא מילתא דלרפואה, אבל מי שאינו יכול לפתוח עיניו מותר ללחלחן ברוק תפל, כי אין זאת לרפואה אלא לפתוח העינים קמכוין.

סעיף ט

מי שמצטער מרוב המאכל שאכל, מותר לתחוב אצבעו לתוך גרונו כדי שיקיא.

סעיף י

מכה שאין בה סכנה לא יניח עליה רטיה אפילו עשאה מאתמול, ולא כל דבר שהוא משום רפואה אפילו עלה או חתיכת בגד יבש וישן שהוא מרפא גם כן, אבל נותן עליה איזה דבר לשמרה שלא תסרט. היה עליה רטיה מאתמול מגלה קצתה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה, ורטיה עצמו לא יקנח מפני שהוא ממרח, נפלה הרטיה מעל גבי המכה על גבי הקרקע לא יחזירנה, נפלה על גבי כלי יחזירנה, ואם מצטער הרבה מותר לומר לאינו יהודי להחזירה, אבל אסור לומר לאינו יהודי לעשות רטיה בשבת, כי מירוח הרטיה הוא איסור דאורייתא ואסור אפילו על ידי אינו יהודי אם לא כשחלה כל גופו.

סעיף יא

אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנה דם מפני שהדם יצבע אותו, ומכל שכן בגד אדום שהוא מתקנו, וגם אסור לדחוק במכה להוציא את הדם, אלא כיצד עושה, רוחץ במים או ביין להעביר הדם, ואחר כך יכרוך עליו סמרטוט, ואם אין הדם פוסק על ידי רחיצה, יניח שמה קורי עכביש ויכרוך עליה סמרטוט, אך יש מפקפקים בזה משום דקורי עכביש מרפא, על כן אם אפשר יש לעשות על ידי אינו יהודי.

סעיף יב

הפותח מורסא כדי להרחיב פי המכה, כדרך שהרופאים עושים שהם מתכוונים לרפואה להרחיב פי המכה, הרי זה חייב שזו היא מלאכת הרופא, ואם פתחה רק כדי להוציא ממנה את הליחה שמצערתו, ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד הרי זה מותר משום צערו, ודוקא לנקבה על ידי מחט וכדומה, אבל לא בצפרניו משום דתלוש קצת מעור המורסא ויש בזה חיוב, וגם על ידי מחט וכדומה כיון שיש לחוש שמא יתכוין שתשאר פתוחה כדי שתוציא ליחה גם אחר כך, על כן אם אפשר יש לעשות על ידי נכרי.

סעיף יג

מי שיש לו נקב בזרוע שקורין "אפטורא" (פונטינעללא אימפעראטור) אם נסתם הנקב קצת אסור ליתן לתוכו קטנית שיפתח, דהא כוונתו שישאר פתוח, ורטיה (שנעשית מאתמול), מותר ליתן על "האפטורא" שהיא רק לשמרה, אך אם יודע שהרטיה מוציאה ליחה או דם אסור וכן אם בא לקנחה אם יודע שעל ידי הקינוח יצא דם או ליחה אסור לקנחה (ולא דמי לפותח מורסא, דהתם במורסא, הליחה והדם כנוס ועומד בפני עצמו ואינו עושה חבורה, אבל כאן שהליחה, והדם מובלעים בבשר אם מוציאם עושה חבורה).

סעיף יד

מכה שנתרפאה נותנין עליה רטיה שעשאה מאתמול שאינו אלא לשמרה, ומותר להסיר גלדי מכה.

סעיף טו

נתחב לו קוץ מותר להוציאו במחט, ובלבד שיזהר שלא יוציא דם דעביד חבורה.

סעיף טז

חולה שנפל מחמת חליו למשכה ואין בו סכנה, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, שאז אף על פי שהוא הולך כנפל למשכב דמי, אומרים לאינו יהודי לעשות לו רפואה ולבשל בשבילו, ומותר לו לאכול בשבת בישולי אינו יהודי כיון שהותר לו היום הבישול על ידי אינו יהודי.

סעיף יז

ומותר לו לאכול ולשתות סמי רפואה, וכן לעשות איזה רפואה בין הוא בעצמו בין אחרים, ובלבד שלא יהא בדבר איזה איסור מלאכה אפילו איסור דרבנן, אבל כל שיש בו אפילו איסור דרבנן אסור לעשותו כי אם על ידי אינו יהודי, ואם אין אינו יהודי יש להתיר לעשות על ידי ישראל איסור דרבנן על ידי שינוי.

סעיף יח

רופא אינו יהודי שהוא מרכיב אבעבועות לילים, אם יכול הישראל לפייסו בממון שיעשה לאחר השבת יעשה כן, ואם לאו וצריכין לעשות בשבת, אל יחזיק ישראל אז את הילד אלא אינו יהודי יחזיקו.

קיצור שולחן ערוך סימן צב: דין חולה שיש בו סכנה ודין אנוס לעברה

סעיף א

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כמו שאר כל המצות שבתורה, לכן חולה שיש בו סכנה והוא אדם כשר ואף על פי שלפעמים עושה עבירה לתיאבון ואפילו הוא תינוק בן יומו מצוה לחלל עליו את השבת, ואם החולה אינו רוצה כופין אותו על כך, ועון גדול הוא בידו להיות חסיד שוטה שלא להתרפאות בשביל איזה איסור, ועליו נאמר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, והזריז לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה הרי זה משובח, ואפילו יש אינו יהודי לפנינו משתדלין לעשות על ידי ישראל, וכל מי שחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה, אף על פי שלא הוצרך לו הרי זה יש לו שכר, כגון שאמר הרופא חולה זה צריך גרוגרת אחת ורצו תשעה אנשים ותלש כל אחד גרוגרת והביא, כלם יש להם שכר טוב מאת ה' יתברך שמו אפילו הבריא החולה בראשונה. וכן בשביל כל פיקוח נפש, ואפילו ספק פיקוח נפש מצוה לחלל עליו את השבת, ולעשות בשבילו כל איסורי דאורייתא, שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, כי לא נתנה התורה אלא למען החיים שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ודרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכת דמים שהם ביהרג ואל יעבור.

סעיף ב

כל אדם שהוא אומר: מכיר אני באותו חולה שהוא מסוכן, אם אין שם רופא מומחה שמכחישו נאמן, ומחללין עליו את השבת, ואפילו אינו אומר בבירור אלא אומר שנראה לו שצריכין לחלל עליו, שומעין לו ומחללין עליו משום דספק נפשות להקל אם רופא אחד אומר שהוא מסוכן, ושהוא צריך לרפואה פלונית, ורופא אחד אומר שאינו צריך או שהחולה אומר שאינו צריך, שומעין להרופא שאומר שהוא צריך, ואם החולה אומר שהוא צריך לרפואה פלונית והרופא אומר שאינו צריך, שומעין להחולה, אך אם הרופא אומר שרפואה זו תזיקהו שומעין להרופא.

סעיף ג

אם רופא בקי אפילו הוא אינו יהודי או שאר מבין אומר שאף על פי שעתה עדיין אין החולה בסכנה, מכל מקום אם לא יעשו לו רפואה זאת אפשר שתכבד עליו החולי, ויכול לבא לידי סכנה, אפילו החולה אומר שאינו צריך שומעין להרופא ומחללין את השבת, ואם הרופא אומר שאם לא יעשו לו רפואה זאת ודאי ימות, ואם יעשו לו יכול להיות שיחיה, מחללין גם כן את השבת.

סעיף ד

כל מכה שבפנים הגוף דהיינו מן השפה לפנים וגם השינים בכלל, והיינו קלקול שמחמת מכה או בועה וכיוצא בזה, מחללין עליו את השבת ואינו צריך אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום. עושין לו כל מה שרגילים לעשות בחול, אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין, ואינו צריך לחלול שבת אין מחללין. מיחושים אין נקראים מכה. ומי שחושש בשינו ומצטער עליו מאד עד שחלה ממנו כל גופו, מותר לומר לאינו יהודי שיוציאו.

סעיף ה

מכה שעל גב היד ושעל גב הרגל, וכן על כל מכה שנעשית מחמת ברזל ועל שחין שבפי הטבעת, וכן מי שבלע עלוקה או שנשכו כלב שוטה, או אחד מזוחלי עפר, אפילו ספק אם ממית אם לאו, וכן מי שיש בו קדחת חזק ביותר, מחללין עליו את השבת אבל על קדחת המצוי אין מחללין אלא עושין על ידי אינו יהודי.

סעיף ו

מי שאחזו דם מקיזין אותו מיד, וכל שהקיז דם ונצטנן עושין לו מדורה להתחמם אפילו בתקופת תמוז.

סעיף ז

החושש בשתי עיניו או שהיה באחת מהן ציר או שהיו שותות או שהיה דם שותת או שאר דבר שהוא סכנה לעין, מחללין עליו את השבת.

סעיף ח

חולה שיש בו סכנה שצריך לבשר ויש כאן בשר אסור, שוחטין עבורו ואין מאכילין אותו בשר אסור, משום דחיישינן שמא כשיתודע לו שהאכילו אותו בשר אסור, יקוץ בו, אבל במקום דליכא למיחש לשמא יקוץ בו, כגון שהוא קטן או שדעתו מטורפת, מאכילין בשר אסור ואין שוחטין עבורו בשבת.

סעיף ט

המבשל בשבת בשביל חולה אסור לבריא לאוכלו בשבת, אבל למוצאי שבת מותר מיד גם לבריא אם בשלו ישראל.

סעיף י

מי שרוצים לאנוס אותו שיעבור עבירה לפי שעה אפילו היא עבירה חמורה, אין מחללין עליו שבת כדי להצילו מן העבירה, אבל אם רוצים לאנוס אותו להמיר את הדת ולהוציאו מכלל ישראל, אפילו הוא קטן או קטנה, החיוב הוא על כל מי שבידו להשתדל להצילו, אפילו צריך לחלל שבת באיסורי דאורייתא, כמו שמחוייבין לחלל שבת בשביל חולה שיש בו סכנה דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ואפילו אם הוא ספק אם תועיל ההשתדלות או לא, מכל מקום חייבין לחלל שבת ולהשתדל בכל מה דאפשר, כמו שמחללין בשביל ספק פיקוח נפש, אבל מי שפשע ורוצה להמיר אין מחללין עליו את השבת באיסור דאורייתא, דכיון שפשע אין אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך, ומכל מקום באיסור דרבנן כגון ללכת חוץ לתחום ולרכוב על גבי סוס או לילך בעגלה, וכן לטלטל מעות וכדומה יש מתירין לחלל בשביל להצילו.

קיצור שולחן ערוך סימן צג: דיני יולדת

סעיף א

מיד כשהתחלה האשה להרגיש סימני לידה, אפילו היא מסופקת קוראין לה מילדת אפילו ממקום רחוק כמה פרסאות.

סעיף ב

יולדת הרי היא כחולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה את השבת לכל מה שהיא צריכה, אך אם אפשר לעשות על ידי שינוי או על ידי אינו יהודי עושין, ונקראת יולדת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד. או שאין בה כח ללכת בעצמה, גם המפלת לאחר ארבעים יום מטבילתה דינה כיולדת.

סעיף ג

כל שלשה ימים הראשונים אפילו אומרת שאינה צריכה, מחללין עליה את השבת, ואחר כך אם אין בה חולי אחרת רק צער הלידה, עד שבעה ימים אם אומרת צריכה אני מחללין עליה, ואם אומרת שאינה צריכה אין מחללין, ומונין ימים אלו מיום הלידה ולא מעת לעת כגון אם ילדה ביום רביעי לעת ערב הרי היא ביום שבת לאחר שלשה, ואם ילדה בשבת לעת ערב הרי היא בשבת הבא לאחר שבעה, ואם יש קצת חשש סכנה שהאשה חלושה בטבעה, המקיל למנות ימים אלו מעת לעת לא הפסיד.

סעיף ד

לאחר שבעה ימים אפילו אומרת צריכה אני אין מחללין עליה, אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה ועושין כל צרכיה על ידי אינו יהודי, אבל להסיק עבורה מותר אפילו ישראל (כשלא נמצא אינו יהודי בנקל) ואפילו בתקופת תמוז, משום דיולדת כל שלשים יום מסוכנת היא בצנה.

סעיף ה

הולד שנולד, מרחיצין אותו וחותכין את טבורו ומישרין איבריו, ועושין לו כל צרכיו, אך אם אינו בן קיימא כגון שנולד לשמונה חדשים אסורין לטלטלו, אלא אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב המצערת אותה.

קיצור שולחן ערוך סימן צד: דיני ערובי חצרות

סעיף א

שני ישראלים או יותר הדרים בחצר אחד, כל אחד בחדר בפני עצמו, אסור לטלטל לא מן הבתים לחצר, ולא מן החצר לבתים ולא מבית לבית ואפילו בלא דרך החצר כגון שיש פתח או חלון בין ביתו של זה לביתו של זה, אסורין לטלטל דרך שם, ומצוה עליהם לעשות ערובי חצירות שלא יבואו לידי מכשול.

סעיף ב

שתי חצרות שיש ביניהם פתח, אם רוצים עושים כל בני חצר עירוב אחד בפני עצמם, ומותרים כל בני החצר לטלטל בחצר שלהם, אבל אסורין לטלטל מחצר לחצר כלים ששבתו בבית, ואם רוצים עושים כל הדרים בשתי חצרות עירוב אחד, כדי שיהיו מותרין לטלטל גם מחצר לחצר אפילו כלים ששבתו בבית, ואם יש בין החצרות אפילו רק חלון שהוא לכל הפחות רחב ארבעה טפחים וגובה ארבעה טפחים, והוא בתוך עשרה טפחים סמוך לארץ ואין בו סריגה גם כן יכולין לערב ביחד, אבל בפחות מזה אין יכולין לערב ביחד, ואם יש חלון בין שני בתים אפילו הוא גבוה למעלה מעשרה טפחים יכולין לערב יחד (משום דביתא כמאן דמליא דמי).

סעיף ג

שתי חצרות זו לפנים מזו, ובני החצר הפנימית אין להם דרך אל הרחוב רק דרך החצר החיצונה, שיש פתח בין החצרות ודרך שם הולכין, אם רוצים מערבים עירוב אחד ביחד, ואם לא עירבו ביחד, אם בני הפנימית לבדם עירבו, הם מותרים לטלטל בחצר שלהם ובני החיצונה אסורים, ואם בני הפנימית לא עירבו אלא בני החיצונה לבדם עירבו, לא מהני להם העירוב, כי מאחר שבני הפנימית יש להם דריסת הרגל דרך החצר החיצונה, הם אוסרים עליהם, וזהו דוקא אם בני הפנימית לא עירבו, דאז כיון שהם אוסרים זה על זה במקומם, דהוי ליה רגל האסורה במקומה, ורגל האסורה במקומה אוסרת גם במקום אחר, אבל אם עירבו גם הם בפני עצמם, שאז מותרים לטלטל במקומם והוי ליה רגל המותרת במקומה, אינם אוסרים גם על החיצונה, וכן אם בפנימית אינו דר רק ישראל אחד שאינו אסור במקומו, גם על החיצונה אינו אוסר, ואם בפנימית דרים שנים ולא עירבו, אף על פי שבחיצונה אינו דר אלא אחד, כיון דהוי ליה רגל האסורה במקומה אוסרים גם על היחיד.

סעיף ד

בתים הבנויים בעליה ולפניהם מרפסת שממנה יורדים במדרגות לתוך החצר ומחצר לרשות הרבים, דינם גם כן כשתי חצרות זו לפנים מזו, והמרפסת היא כמו חצר פנימית.

סעיף ה

בית שיש בו שתי דירות, דהיינו שיש פרוזדור אשר דרך זה נכנסים לדירה זו וגם לדירה זו, ודרים בשתי הדירות שני בעלי בתים, אסורים להוציא אפילו מבית לפרוזדור, וכן אפילו בדירה אחת שהיא חלוקה לשני חדרים ודרים בהם שנים, אף על פי שהפנימי אין לו פתח אלא להחיצון ומן החיצון יוצאין לחצר, מכל מקום אסורין לטלטל אפילו מחדר לחדר עד שעשו עירוב, (ואם שני הבתים או הדירות שייכים לאיש אחד והוא השכיר דירה לחבירו ויש לו גם כן שם תפיסת יד, עיין בזה בשלחן ערוך סימן ש"ע ובחיי אדם כלל ע"ג סימן ג' וסימן ד').

סעיף ו

כיצד עושין את העירוב (מן המובחר), אחד מבעלי הבתים שבחצר לוקח בערב שבת ככר אחד שלם משלו, ומזכה אותו על ידי אחר לכל הדרים בחצר, דהיינו שיאמר לאחר בלשון שהוא מבין ענין זה: קח ככר זה וזכה בו בשביל כל הישראלים הדרים בחצר זה (או בחצרות אלו), ולוקח זה את הככר ומגביהו טפח, והמערב לוקחו ממנו ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר "בהדין עירובא יהא שרי לנא לאפוקי ולעיולי מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים ומבית לבית לכל ישראל הדרים בבתים שבחצר הזה" וכיון שכולם זכו בככר זה, ובהכנסת שבת הוא מונח בבית הזה של המערב, נחשבים כאלו כולם דרו בבית הזה, ולכן מותרים לטלטל מבתים לחצר ומחצר לבתים ובכל החצר.

סעיף ז

צריך לזכות דוקא על ידי אחר, ולכן לא יזכה על ידי בנו ובתו הקטנים אף על פי שאינם סמוכים על שלחנו משום דידם כידו, אבל על ידי קטן אחר יכול לזכות (דבמידי דרבנן קטן זוכה לאחרים) ואם אפשר לא יזכה על ידי אשתו שמעלה לה מזונות וגם לא על ידי בנו ובתו הגדולים אם הם סמוכים על שלחנו משום דיש אומרים דגם אלו נחשבים כידו, ומכל מקום בדלית ליה איש אחר יכול לזכות על ידיהן, ואם הבן נשא אשה אף על פי שסמוך על שלחן אביו, לכולי עלמא יכול לזכות על ידו.

סעיף ח

כמה הוא שיעור העירוב, בזמן שהם שמונה עשר בעלי בתים או פחות שיעורו כגרוגרות (שהוא כמו שליש ביצה) לכל אחד, חוץ מזה שהוא עושה את העירוב, ומניחו בתוך ביתו, (כי הוא אינו צריך ליתן פת כיון שבלאו הכי הוא דר שם) ואם הם יותר משמונה עשר אפילו הם אלף, שיעורו מזון שתי סעודות שהם שמונה עשרה גרוגרות, שהם כמו ששה ביצים ויש אומרים שהם כמו שמונה ביצים (ולפי זה כגרוגרות הוא כשליש ותשיעית ביצה).

סעיף ט

צריך שלא יקפיד על העירוב אם יאכלנו חבירו ואם מקפיד עליו אינו עירוב לכן צריך ליזהר שלא יערב בדבר שהכין לצורך שבת.

סעיף י

העירוב צריך להיות מונח במקום שכל אחד מן הבעלי בתים שנעשה בשבילם יכול לבוא שמה בין השמשות, ולכן אם היה שם או בשכונה מת רחמנא ליצלן, ואחד מן הבעלי בתים הוא כהן ולא היה יכול לבא בין השמשות אל העירוב בטל העירוב.

סעיף יא

יש לעשות עירובי חצרות בכל ערב שבת ובשבת יבצע עליו, כדלקמן סימן ק"ב סעיף ב' (כי אינו צריך להיות קיים רק בהכנסת שבת) אך אם יש לחוש פן ישכח פעם אחת יכול לערב בככר אחד לכל השבתות שעד הפסח, וכשאומר בהדין וכו' יסיים בכל השבתות שעד הפסח הבא עלינו לטובה, וצריך שיעשה הככר דק ואפוי היטב שלא יתקלקל, ועל השבת שבתוך הפסח יעשה העירוב במצה כשרה.

סעיף יב

אין עושין עירובי חצרות ביום טוב, ואם חל יום טוב בערב שבת צריכין לעשותו בערב יום טוב.

סעיף יג

מי שאוכל במקום אחד וישן במקום אחר, מקום אכילתו היא העיקר לענין זה ושם הוא אוסר אם אוכל שם משלו בחדר מיוחד, אבל במקום שהוא ישן אינו אוסר.

סעיף יד

המתארח בחצר יש אומרים דאפילו נתארח בבית בפני עצמו, אם לא נתארח דרך קבע אלא לשלשים יום או לפחות אינו אוסר על בני החצר, וכולן מותרים לטלטל בין מבתי הבעלי בתים בין מבית האורח, ואפילו אם האורחים רבים, ובעל הבית אחד, ודוקא בדאיכא בעל הבית קבוע אפילו הוא אינו יהודי דאז האורחים בטלים לגביה, אבל אם כולם הם אורחים אוסרים זה על זה אם יש לכל אחד חדר מיוחד לאכילה, ואם יש ביניהם אינו יהודי צריכין לשכור רשותו כדלקמן, ויש אומרים שאין חילוק בין אורח לבעל הבית דכל שיש לו חדר מיוחד לאכול שם דינו כבעל הבית וכן יש להחמיר לכתחלה, ויש להם לערב בלא ברכה, ובדיעבד יש לסמוך על סברא הראשונה.

סעיף טו

ישראל הדר עם אינו יהודי בחצר אחד אין האינו יהודי אוסר עליו, ומותר לטלטל מבית לחצר ומחצר לבית, ואפילו הם שני ישראלים או יותר, רק שהם דרים באופן שהם לא היו צריכין לעירוב, כמבואר לעיל סעיף י"ג אז גם כן אין האינו יהודי אוסר עליהן, אבל אם הם שני ישראלים או יותר שהיו צריכין לערב, אז אם דר שם גם אינו יהודי הוא אוסר עליהם, ואינם יכולים לערב עד שישכרו ממנו את הרשות, ואם דרים שם שני נכרים או יותר צריכין לשכור מכל אחד ואחד.

סעיף טז

אפילו אם האינו יהודי דר בחצר אחד אלא שאין לו דרך לרשות הרבים רק דרך החצר שהישראלים דרים בו, או שהוא דר בעליה והמדרגות הן לתוך החצר גם כן אוסר עליהם.

סעיף יז

אם החצר הוא של ישראל אלא שהשכיר או השאיל שם דירה לאינו יהודי אינו אוסר, כי לא השכיר או השאיל לו על דעת שיאסר על בני ישראל, ואפילו אם בעל החצר בעצמו אינו דר שם.

סעיף יח

כיצד שוכרין, אומר לו הישראל: השכר לי רשותך במעות זה, ואינו צריך לפרש לו כדי להתיר הטלטול, אבל אם אמר לו תן לי רשות אף על פי שמפרש לו כדי שאוכל לטלטל בחצר לא מהני.

סעיף יט

יכול לשכור אפילו מאשתו ואפילו ממשרתו.

סעיף כ

שכר את הרשות סתם מהני לכל זמן שלא חזר בו האינו יהודי והוא דר שם, אבל אם יצא משם אינו יהודי זה, ונכנס אחר במקומו, צריכין לשכור מחדש מזה השני, ואם שכר לזמן ובתוך הזמן השכיר האינו יהודי דירתו לאינו יהודי אחר די בשכירות הראשון, אבל אם מת או שמכרה לאחר בתוך הזמן צריך לחזור ולשכור מהיורד או מהלוקח, ואם שכר ממשרתו, אם שכר סתם לא מהני אלא כל זמן שהמשרת הזה הוא שם, ואם שכר לזמן אפילו נסתלק המשרת מהני השכירות עד הזמן.

סעיף כא

בכל מקום שנתבטל השכירות וצריכין לחזור ולשכור, צריכין גם לעשות עירוב מחדש, דאין עירוב חוזר וניער.

סעיף כב

אם אי אפשר לשכור ממנו את הרשות, יבקש ממנו אחד מן הישראלים שישאיל לו מקום ברשותו המיוחד לו להניח שם איזה חפץ, ויניח שם את החפץ, ובזה קונה הישראל את המקום ואפילו לקח את החפץ משם קודם שבת, מכל מקום כיון שהיה להישראל רשות להניח שם חפצו גם בשבת, נחשב כאילו יש לו שם חלק בדירה, ויכול הישראל הזה להשכיר את הרשות לכל בני החצר.

סעיף כג

ישראל מומר או שהוא מחלל שבת בפרהסיא (יש אומרים אפילו רק באיסור דרבנן) הרי הוא כאינו יהודי וצריכין לשכור ממנו רשות.

סעיף כד

בהרבה קהלות מתקנים כל המבואות והרחובות בעירובין (דהיינו בצורת הפתח וכדומה) ושוכרין רשות מן הנכרים למען יוכלו לטלטל בכל העיר, וצריכין לעשות כל התיקונים על ידי רב מומחה ובקי. ובמקומות אלו נוהגין להניח את העירובי חצרות בבית הכנסת (משום דיש לו דין שותף ואינו צריך להיות דוקא בית דירה).

סעיף כה

אבל במקומות שאין העיר מתוקנת בעירובין, גם כשעושין עירובי חצרות בשביל הדיורין שבחצר בית הכנסת אסור להניח את העירוב בבית הכנסת אלא צריכין להניחו בבית דירה.

סעיף כו

עיר המתוקנת בעירובין ונתקלקל העירוב בשבת, אז כל החצרות שהן כתיקונן ואין בהם פירצה האוסרת, אפילו יש בחצר כמה בתים מותרין לטלטל שם כל אותו השבת, ואף על פי שהעירובי חצירות הוא ברשות אחד שנחלק עתה מחצר זה, מכל מקום מותר משום דלענין זה אמרינן שבת כיון דהותרה הותרה, וכיון שיש חשש גדול שלא יכשלו רבים לשאת גם במקום שנאסר כיון שהורגלו בהיתר, על כן אם אפשר לתקנו על ידי אינו יהודי מותר, ואם נקרע החבל שבצורת הפתח, ואפשר שהאינו יהודי יתקנו בעניבה, או בקשר אחד ועניבה על גביו מה טוב.

סעיף כז

אם חל יום טוב בערב שבת ונתקלקל אז העירוב, אף על גב דהעירוב מועיל גם ליום טוב לענין דברים שאינם לצורך, לא אמרינן הואיל והותר ליום טוב הותר גם לשבת, משום דיום טוב ושבת שתי קדושות הן.

קיצור שולחן ערוך סימן צה: דיני ערובי תחומין

סעיף א

אסור לצאת בשבת וביום טוב ממקום ששבת יותר מתחום שהוא שני אלפים אמה, ומקומו של אדם הוא ארבע אמות והיינו אם היה בין השמשות בשדה, אבל אם שבת בתוך עיר כל העיר הוא מקומו ועיבורה של העיר נחשב גם כן להעיר, ואיזה הוא עיבורה, שבעים אמה ושני שלישי אמה, ושייך להעיר אף על פי שאין שם בנין, והוא הנקרא קרפף העיר, וממקום שיכלה מתחילין למדוד תחום שבת.

סעיף ב

עיר שהיא מוקפת חומה אפילו היא גדולה מאד, מהלך את כולה ועיבורה ומשם תחום שבת, וכן עיר שאינה מוקפת חומה והבתים סמוכים זה לזה, כל שאין בין בית לבית יותר מן שבעים אמה ושני שלישים, נחשב חיבור ושייך להעיר אפילו הוא מהלך כמה ימים, ומבית האחרון מודדין את הקרפף ותחום שבת.

סעיף ג

אין נותנים קרפף אלא לעיר, אבל לבית אחד אין נותנים קרפף, לא תיכף מקיר הבית וחוצה מתחיל למדוד תחום שבת.

סעיף ד

היו שתי עיירות סמוכות זו לזו נותנין קרפף לזו וקרפף לזו, ולכן אם אין ביניהן יותר משיעור שתי קרפיפות נחשבות שתיהן לעיר אחת.

סעיף ה

יש כמה דברים בענין מדידת תחום שבת להקל ואין לעשות כי אם על ידי בקי.

סעיף ו

הנצרך ללכת בשבת או ביום טוב יותר מתחום שבת, צריך להניח בערב שבת או בערב יום טוב עירובי תחומין, וצריך להניחו בתוך תחום העיר במקום שהיה מותר לו ללכת שם, ובמקום שהניח את העירוב נחשב לו כאילו דר שם, ולכן יש לו ממקום ההוא שני אלפים אמה לכל צד, וממילא מובן כי מה שהוא מרויח בצד זה שהוא מניח את העירוב הוא מפסיד מצד האחר, דרך משל אם הניח את העירוב בסוף שני אלפים אמה לצד מזרח אסור לו ללכת כלום לצד מערב, שהרי כבר הוא רחוק ממקום דירתו תחום שבת.

סעיף ז

כיצד עושין את העירוב, לוקח פת כדי מזון שתי סעודות או לפתן כגון בצלים או צנון וכדומה שיש בו שיעור לאכלו עם פת, שהוא כדי מזון שתי סעודות חוץ מן המלח ומן המים שאין מערבין בהם, והולך אל המקום שהוא רוצה להניחו ומברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר: בזה העירוב יהא מותר לי לילך ממקום זה אלפים אמה לכל רוח, וחוזר לביתו. יכול להניח עירוב אחד לכמה שבתות, ובלבד שיניחנו במקום המשתמר שלא יהא נאבד או נתקלקל.

סעיף ח

יכול לשלוח את העירוב על ידי שליח, שינחהו בשבילו ויברך השליח ויאמר: בזה העירוב יהא מותר לפלוני לילך וכו'. וצריך שיהא השליח גדול ובר דעת, אבל על ידי קטן אין שולחין, ואפילו לא חזר השליח אל משלחו יכול לסמוך עליו, דחזקה שליח עושה שליחותו.

סעיף ט

יכולין לערב בעירוב אחד בשביל כמה אנשים, והוא שיהא בעירוב שיעור לכל אחד ואחד, וצריך לזכות להם על ידי אחר כמו בעירובי חצירות, ואין מערבין עירובי תחומין לאדם אלא לדעתו, והמניח אם הוא שליח לכולם אומר: יהא מותר לפלוני ולפלוני, ואם מניחו גם בשבילו אומר: לי ולפלוני ולפלוני.

סעיף י

צריך שיהא העירוב מונח במקום שאפשר לאכלו בין השמשות בלי עשיית איסור דאורייתא, ולכן אם הניחו בגומא וכסהו בעפר לא הוי עירוב, כסהו באבן הוי עירוב, נתנו באילן אם האילן קשה הוי עירוב, הניחו על אילן או קנה רך אינו עירוב.

סעיף יא

אם נותן את העירוב בתוך עיר אזי כל העיר נחשבת לו למקום עירובו, ויכול ללכת כל העיר אפילו היא גדולה מאד, וגם חוץ לעיר כדי עיבורה ותחום שבת, שהרי נחשב כאלו הוא דר באותה העיר.

סעיף יב

אם יש בתוך התחום איזה עיר שהיא מוקפת חומה או שהיא מתוקנת בעירובין, אינה נמדדת ואינו עולה לחשבון אלא לארבע אמות, ודוקא כשהתחום שבת מגיע עד חוץ לעיר גדון שמן העירוב עד העיר יש חמש מאות אמה, ואורך העיר היא אלף אמה אז העיר אינה נחשבת אלא לארבע אמות ויש לו מחוץ לעיר עוד אלף וארבע מאות ותשעים ושש אמה, ואין חילוק בין צד זה שלפני העירוב בין הצד שלאחר העירוב, אבל אם התחום שבת כלה באמצע העיר, אסור לו ללכת יותר כיון שהוא חוץ לתחום, כי בענין זה לא נחשב לו כל העיר לארבע אמות.

סעיף יג

וכן הדין כשהניח את העירוב קרוב לשני אלפים אמה מחוץ לעיר, כשהוא חוזר אחר כך לעיר וכלו האלפים אמה ממקום עירובו בתחלת העיר קודם ביתו, אסור לו אפילו לשוב לביתו (כן הוא דעת רוב הפוסקים וכן עיקר, עיין אליהו רבה).

סעיף יד

אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון להתפלל בעשרה או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך, או לסעודת מצוה או לפקח על עסקי רבים או שהוא בא מן הדרך ורוצה לילך לביתו וכדומה.

סעיף טו

אין מניחין עירובי תחומין לא בשבת ולא ביום טוב ולכן אם חל יום טוב בערב שבת והוא רוצה ללכת בשבת, צריך להניח את העירוב בערב יום טוב, וכן ביום טוב לאחר השבת ורוצה ללכת ביום טוב צריך להניח את העירוב בערב שבת. (דין המערב ברגליו בשלחן ערוך סימן ת"ט סעיף ז', ודין יום טוב הסמוך לשבת או שני ימים טובים של גליות ורוצה לערב ליום אחד לצד זה וליום שני לצד זה בסימן תט"ז).

סעיף טז

כליו ובהמותיו של אדם הרי הם כרגליו, ובמקום שהוא אינו רשאי להלך גם אותן אין אדם רשאי להוליכן, ואם השאילן לאחר או השכירן או מסרן לשמירה הרי הם כרגליו של זה שהם אצלו, ואפילו הוא אינו יהודי, קנו הבהמה והכלים שביתה אלו, ולא עוד אלא גם החפצים של אינו יהודי קונים שביתה במקומם שהיו בין השמשות.

סעיף יז

נכרי שהביא פירות במקום שאין לחוש בהם שנתלשו היום (וכן בכל דבר שאין לחוש שנעשה בו היום מלאכה) אלא שיש איסור תחומים, אם הביאם בשביל עצמו או בשביל אינו יהודי אחר מותרין לישראל מיד אפילו באכילה, אלא שאסורין לטלטלם חוץ לארבע אמות אלא אם כן הביאם תוך הבית, או שהעיר מתוקנת בעירובין אזי מותרין בטלטול בכל העיר, שכל מקום שמותרין לטלטל שם נחשב כמו תוך ארבע אמות, ואם הביאן בשביל ישראל אסורין לישראל זה ולכל בני ביתו עד לערב כדי שיעשו, דהיינו זמן שהיו יכולים להביאם, ומכל מקום מותרין לו בטלטול תוך ארבע אמות או במקום המותר בטלטול, ובספק אם הובאו מחוץ לתחום גם כן אסורים אלא אם כן יש לתלות יותר שלא הובאו מחוץ לתחום.

סעיף יח

קיימא לן דאין תחומין למעלה מעשרה טפחים, ולכן מי שבא לתוך ספינה בערב שבת קודם הכנסת שבת, והלכה הספינה אפילו דרך רחוקה מכל מקום כשהגיע בשבת לנמל ויצא יש לו משם אלפים אמה לכל צד, כי מסתמא בהליכת הספינה הוא תמיד למעלה מעשרה טפחים מהקרקע, ולא קנה שביתה עד המקום שהוא בא ליבשה, אבל אם בתוך השבת יצא מן הספינה וחזר ונכנס לתוכה, מאחר שהיה בשבת ביבשה קנה שם שביתה, ואם הלכה הספינה אחר כך חוץ לתחום, אזי אין לו שם אלא ארבע אמות כדין יוצא חוץ לתחום, וכן אם היתה הספינה בשבת במקום אחד שאין שם עשרה טפחים עד הקרקע, קנה שם שביתה, ואם מסתפק אם היתה במקום כזה או לא, אזלינן לקולא.

קיצור שולחן ערוך סימן צו: דיני תפילת ערבית ודיני הבדלה

סעיף א

נוהגין שמאחרין תפלת ערבית, ובאמירת והוא רחום וברכו ממשיכין בנגון כדי להוסיף מחול על הקודש. בתפלת ערבית אומרים אתה חוננתנו, ואם שכח ולא אמר, אם נזכר קודם שאמר את השם מן הברכה, אומרו במקום שנזכר וגו' אומר וחננו וכו', אבל אם נזכר עד לאחר שאמר את השם גומר את הברכה חונן הדעת, ואינו חוזר שהרי יבדיל אחר כך על הכוס, רק שיזהר מאד שלא לעשות שום מלאכה ושלא יטעום כלום קודם שיבדיל על הכוס, ואם עשה מלאכה או טעם צריך לחזור ולהתפלל (ומי שאין לו כוס להבדיל עליו, ושכח לומר אתה חוננתנו יש לו דינים אחרים).

סעיף ב

לאחר שמונה עשרה אומרים חצי קדיש, אחר כך אומרים ויהי נועם לפי שהוא מזמור של ברכה שבו בירך משה את ישראל בשעה שסיימו מלאכת המשכן, ויש לאמרו מעומד, ונוהגין לכפול את הפסוק האחרון אורך ימים וגו', אחר כך אומרים ואתה קדוש וגו' וסדר קדושה ששייך לויהי נועם, שעל ידי מלאכת המשכן שרתה שכינה בישראל, וזהו ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, אם חל יום טוב בשבוע הבא אפילו בערב שבת אין אומרים ויהי נועם ואתה קדוש, דכיון שאומרים בויהי נועם ומעשה ידינו כוננהו, צריך שיהיו כל ששת ימים ראוי למלאכה, וכיון שאין לומר ויהי נועם, גם ואתה קדוש אין אומרים דשייכי להדדי. לאחר ויהי נועם ואתה קדוש אומרים קדיש שלם, ואחר כך אומרים ויתן לך וכל זה האריכות שמאריכין לאחר תפלת ערבית במוצאי שבת הוא כדי שישהו ישראל בהשלמת סדריהם, כדי להאריך לרשעים מלחזור לגיהנם כי ממתינים להם עד שישלימו כנסיה האחרונה שבישראל את סדריהם.

סעיף ג

כשם שמצוה לקדש את השבת בכניסתו על כוס יין, כך מצוה לקדשו ביציאתו על כוס יין דהיינו בהבדלה, ומברכים גם על הבשמים ועל הנר, וגם נשים חייבות בהבדלה, ועל כן ישמעו היטב ברכת הבדלה, במקום שאין למצוא יין מבדילין על שכר "מעד" (מי דבש) או שאר משקה שהוא חמר מדינה חוץ מן המים.

סעיף ד

כיון שהגיע בין השמשות, אסור לאכול או לשתות שום דבר חוץ מן המים קודם הבדלה, אך מי שמאריך בשלש סעודות אפילו עד תוך הלילה מותר כיון שהתחיל בהיתר, ומותר לו לשתות גם מכוס של ברכת המזון מפני שהוא גם כן שייך לסעודה, ודוקא כשדרכו לברך תמיד על הכוס אבל מי שמברך לפעמים בלא כוס מפני שסומך על הפוסקים דברכת המזון אינה טעונה כוס, אסור לו לשתות עתה מכוס ברכת המזון קודם הבדלה.

סעיף ה

גם מלאכה אין לעשות קודם הבדלה, והנשים שצריכין להדליק נרות קודם הבדלה יאמרו תחלה "ברוך המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה ברוך המבדיל בין קודש לחול", ואם חל יום טוב ביום ראשון יסיימו המבדיל בין קודש לקודש.

סעיף ו

מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר ליהנות ולאכול ממלאכתו אף על פי שאחר כך מזכיר עדיין של שבת בברכת המזון.

סעיף ז

כשמוזג את הכוס להבדלה, ימלאו על כל גדותיו עד שישפך קצת ממנו, וזהו לסימן ברכה, ונוטל את הכוס בימין ואת הבשמים בשמאל עד אחר שמברך בורא פרי הגפן, ואחר כך נוטל את הכוס בשמאל והבשמים בימין ומברך בורא מיני בשמים ואחר כך מברך על הנר, ואחר כך שוב נוטל את הכוס בימינו ומברך ברכת המבדיל, ולאחר הגמר יושב ושותה כל הכוס כולו בעצמו, והמעט שנשאר בכוס שופכו ומכבה בו את הנר, ורוחץ בו עיניו לחיבוב מצוה, ונוהגין שאין הנשים שותות מכוס הבדלה.

סעיף ח

יש ליתן בתוך הבשמים קצת "פיזעם" (מוסק) לפי שעליו מברכין לכולי עלמא בורא מיני בשמים, ויש ליקח גם הדס הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא זמנא, ליעביד ביה נמי מצוה אחריתא.

סעיף ט

הנר, מצוה שיהא משעוה איזה נרות קלועות יחד שהוא אבוקה, ואם אין לו יברך על שתי נרות אחרות שיתקרבו יחד בשלהבת שתהא אבוקה, ונוהגין שלאחר בורא מאורי האש מסתכלין בצפרנים, ויש לראות בצפרני יד ימין, גם נוהגין להסתכל בכף יד ימין ויש לכפוף ארבע האצבעות על האגודל לתוך כף היד, ומסתכל בצפרנים ובכך היד בבת אחת ואחר כך פושט את האצבעות ומסתכל בצפרנים מאחוריהם.

סעיף י

סומא אינו מברך על הנר, ומי שאינו מריח לא יברך על הבשמים.

סעיף יא

אם לאחר שבירך על היין ואוחז את הבשמים בידו ונתכוין לברך עליהם טעה בלשונו ואמר בורא מאורי האש, ותוך כדי דיבור נזכר וסיים עוד בורא מיני בשמים עלתה לו הברכה להבשמים אחר כך על הנר, אבל אם נתכוין בברכתו על הנר, עלתה לו על הנר ומברך אחר כך על הבשמים.

סעיף יב

מצוה להרבות קצת בנרות במוצאי שבת, ולומר הזמירות ללות את השבת ביציאתו דרך כבוד, כדרך שמלוין את המלך ביציאתו מן העיר, ומזכירין אליהו הנביא ומתפללין שיבא ויבשר לנו הגאולה, לפי שאין אליהו בא בערב שבת שלא לבטל את ישראל מעסקי צרכי השבת, וגם בשבת אין מתפללין שיבא, כיון דמספקא לן דלמא יש תחומין למעלה מעשרה ואינו יכול לבא בשבת, ועל כן לאחר שעבר השבת שיכול לבא אנו מתפללים שיבא ויבשר לנו טוב, ועוד אית במדרש דבכל מוצאי שבת אליהו נכנס לגן עדן ויושב תחת עץ חיים, וכותב זכותן של ישראל המשמרים את השבת ולכן מזכירין אותו אז לטובה.

סעיף יג

מי שאפשר לו יקיים סעודת מלוה מלכה בפת ותבשיל חם, ויסדר שלחנו יפה לכבוד הלוית השבת, ומי שאי אפשר לו לאכול פת יאכל לכל הפחות מיני מזונות או פירות.

סעיף יד

מי שהבדיל כבר יכול להבדיל בשביל בניו שהגיעו לחינוך להוציאן ידי חובתן, ומכל שכן בשביל גדול, והמבדיל בשביל אחרים, כשמברך בורא מיני בשמים צריך להריח בהם שלא תהא ברכתו לבטלה, (דברכת בורא מיני בשמים בהבדלה לא נתקנה אלא בשביל הנאת אדם) ובשביל נשים לחוד אין להבדיל מי שהבדיל כבר (משום דיש אומרים דפטורות).

סעיף טו

שכח או נאנס או הזיד ולא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל עד סוף יום שלישי, אבל לא יברך על הבשמים ולא על הנר, רק ברכת בורא פרי הגפן וברכת המבדיל, ולאחר שכלה יום שלישי אינו יכול להבדיל עוד, כי שלשה ימים הראשונים של השבוע נקראו ימים שלאחר שבת והרי הן בכלל מוצאי שבת, אבל שלשה ימים האחרונים נקראו ימים שלפני שבת הבא, ואין להם ענין לשבת שעברה.

שבוע טוב ומבורך!!!