"ומרדכי לא יכרע
ולא ישתחוה"
אדר
תשנ"ג
המילים
המופיעות בכותרת מאמר זה כבר הפכו לשיר נודע המושר בפי כל בימי הפורים.
ננסה להעמיק
מעט בהבנת הגורמים לכך שמרדכי נוקט בדרך זאת, והשלכותיה הרעיוניות וההלכתיות.
"וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן
ציוה לו המלך, ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. ויאמרו עבדי המלך אשר בשער המלך למרדכי
מדוע אתה עובר את מצות המלך. ויהי כאומרם אליו יום ויום ולא ישמע אליהם ויגידו
להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי".
יש לברר:
במסכת מגילה
מצוין שהמן עשה עצמו ע"ז. אחשורוש עצמו נהג בו כבוד, "וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו", משום
שעשה עצמו ע"ז. "כי כן ציוה לו המלך",
ציווי שמגמתו היא עילוי כבוד המן, ולא מצד השפלת נתיניו.
"מה ראה מרדכי דאקני בהמן... דשוי נפשיה ע"ז".
מרדכי נקרא "איש יהודי" לפי שייחד שמו של הקב"ה נגד כל באי עולם (אסתר רבה ו ב) שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי (מגילה י"ג).
עבדי המלך
המושפעים ממעמדו החדש של המן פונים אל מרדכי. "כיוון
שאמרו אל מרדכי יום יום לכך לא שמע מרדכי אליהם מפני שבזה שאמרו אליו יום יום
שיכרע וישתחוה א"כ בודאי בשביל שעשאו ע"ז ואם לא כן מה בכך ששניהם היו
אצל המלך אחשורוש והיו משרתיו מה בכך אם לא יכרע ולא ישתחוה אחד לשני, אלא שעשאו
ע"ז ועל זה היו מקפידים מאד לכן אמרו יום יום" (אור חדש קסח-קסט).
אך עדיין
שאלה מספר 3 דורשת את פתרונה. א"א להסתפק בהסבר שמרדכי היה מכרח מתוקף תפקידו
כשומר המלך ומשרתו להישאר תמיד בשער. ע"מ לברוח מהסכנה ניתן היה להסתלק עם
התקרבות המן, בתירוצים שונים, ולומר שהולך הוא לעשות את מה שצריך לו...
בעיון נוסף
אנו מוצאים שמרדכי מתגרה בהמן. באופן קבוע ומתמשך הוא "לא יכרע ולא ישתחוה", "כי כך משמע לשון עתיד על דבר שהוא תמיד... ועוד י"ל לא
יכרע היינו שהיה יכול לילך דרך אחר שלא היה פוגע בו ולא יכעוס המן, היה מרדכי הולך
נגד המן על דעת זה שלא יכרע ולא ישתחוה" (אור חדש קכח-קכט). עבדי המלך
רוצים לראות היעמדו דברי מרדכי "האומר לא ישתחוה לו
עולמית כי הוא יהודי והוזהר על עבודת כוכבים" (רש"י). מובא במדרש שמרדכי
אמר להם למסור את דבריו להמן. אנו מוצאים את מרדכי מבזה את המן ומתגרה בו מילולית
ופיזית (עי' מגילה ט"ז). א"כ צ"ל דיש כאן יותר ממסירות נפש גרידא של מי שכופים אותו
לעבוד ע"ז.
במסכת
סנהדרין כ"א: איתמר: העובד עבודת כוכבים מאהבה ומיראה
(רש"י,
ראב"ד, ריב"ש: מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא מיראתו שמא יהרגנו, אלא
מיראת אדם שמא יזיקהו, ולא חשבה בלבו לאלוהות)... אביי אמר חייב דהא פלחה. רבא אמר פטור... אמר אביי מינה אמינא
לה דתניא: "לא תשתחוה להם, להם
אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך (העמק דבר שמות נב, ב – ר"ל מפני שהוא כמותך ואין
דרך לטעות בו שהוא אלוה) יכול
אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם", והא המן מיראה הוה נעבד. ורבא – כהמן
ולא כהמן. כהמן דאיהו גופיה עבודת כוכבים, ולא כהמן דאילו המן מיראה והכא לאו
מיראה (כלומר "לא
תעבדם" אוסר לעבוד אדם הנעבד לשם עבודת כוכבים שלא מיראה, ונקט
"כהמן" כדוגמא למי שעשה ע"ז ולא לאסור עבודה מיראה).
נמצא
לפ"ז (וע"פ תוס' שם ובשבת ע"ב: וע"פ הכסף משנה הלכות ע"ז פ"ג ה"ו) מספר מצבים ביחס לחיוב העובד ע"ז:
א.
ע"ז גמורה שעובדיה היו עובדים אותה בקבלת אלוהות גמורה חייב
לההרג ולא לעובדה.
ב.
הרואה צורה שאינה נעבדת והוא חושק בה ליופיה או שירא ממנה
שמא תרע לו ומתחיל עתה לעובדה פטור, כיוון דלא קבליה עליה באלוה.
ג.
מי שעובד ע"ז מהסיבות דלעי"ל דומיא דהמן, אפילו
עבדה בארבע עבודות, כגון המן שהיו משתחוים לו והשתחואה היא מארבע עבדות, נחלקו
בדינו אביי ורבא, ולרבא פטור. וכבר רבו החולקים על הרמב"ם המחייבים במקרים
אלו שכן רוב עכו"ם שבעולם כך הם חושבים שיש אלוה למעלה מגילוליהם, אלא שהם
מייחסים להם כוח להרע או להטיב. ועל זה הזהירה התורה.
ד.
לשיטת רש"י, תוס, ראב"ד וריב"ש:
המודה שאין בה ממש אלא שעובדה מאהבת אדם או מיראתו שמא יזיקהו, דומיא דהמן, ע"פ
אביי חייב כאילו עובדה מרצונו, ועל פי רבא פטור.
תוס' שואל מדוע א"כ, לדעת
רבא, לא השתחוה מרדכי להמן, שהרי עבדוהו רק מאהבה ומיראה ע"פ ציווי המלך?
בתירוצו הראשון מתרץ תוס' די"ל
כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו. וכן פי' האבן עזרא:
"ונכון מה שדרשו חז"ל כי צורת צלם וע"ז
היו בבגדיו או על מצנפתו".
ענין צלמים אלו מופיע ג"כ בתרגום"ומרדכי לא הוה גחין לאנדרטא ולא הוה סגיד להמן"
(אסתר ג ב, ו-ה), וכן על הפסוק "וכראות המן את מרדכי
בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו..." (שם ה ט) מתורגם "לא קם מן קדם אדרטיה ולא רתת מניה". מפרש המהר"ל כי ב' דברים היו להמן שבשבילם יש להשתחות
לו. האחד מצד הצלם שהיה על המן, השני מצד המן עצמו, ומשמע שאף אם לא היו עליו
אנדרטיה שהוא הצלם לא היה משתחוה לו.
לשיטת המהר"ל ההיתר
להשתחוות לאדם קיים רק כאשר אין עושה עצמו אלוהות, אבל המן עשה עצמו ע"ז,
ובודאי היה אסור להשתחות לו. ומרדכי לא מילט עצמו והתגרה בהמן מהטעם שיבואר להלן.
בתירוצו השני מתרץ התוס' "א"נ משום קידוש השם". וכן מובא בקיצור פסקי התוס' – ומה שלא
השתחוה מרדכי להמן מפני קידוש השם ברב עם. מרדכי הצדיק הוא מצאצאי
בנימין "כל השבטים נולדו בחוץ לארץ וזקני נולד בארץ
ישראל", והיותו צדיק גמור פועל לקידוש ד' כמה שנאמר: "עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם".
מובא ב"טל חרמון":
אמר מרדכי אני איני מתרפס. איני שתדלן. לי יש שיטה אחרת: אני מתמודד אני
לוחם... הנכם חושבים שזקיפות קומתי היא מסוכנת, אדרבה הכנעתכם היא המסוכנת. היוםפ
המן דורש לכרוע ולהשתחות לו, מחר ידרוש יותר, ומחרתיים עוד יותר, עד שנגיע
ח"ו לכיליון מוחלט... ומרדכי יודע בדיוק עם מי יש לו עסק, והוא עשה חשבון
ריאליסטי. "העושה עצמו שה, הזאב אוכלו" כפתגם הקדום...
מרדכי מבין שזה הומני ומוסרי לעשות שפטים בשונאים מסוכנים.
"עלינו לזכור שלא ברפיון רוח נשיג את בטחון שלומנו, לא מתוך כך יבושו
ויסוגו שונאנו" (לנתיבות ישראל א 60).
אין שלום
לרשעים, אמר מרדכי. הדורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.
ד' עוז לעמו
יתן ד' יברך את עמו בשלום.