בס"ד                                                                                         כסלו תשנ"ג

 

הצער

 

על כל צרה שלא תבוא, יש לדעת איך לנצל את התחושות להתעלות ולא לתת להם חלילה לדכא.

 

ראשית נבחין בין המונח "צער" לענייני ה"כעס והעצבות" אשר מהם נשתדל להתרחק. "מדת העצבות היא מדה גרועה מאוד בכל המדות, שהיא מולדת עצלות על האדם בעשיית הטוב ומונעתו מעבודת ה' בשמחה ובזריזות[1]" אם אדם מצטער על הבלי העולם הזה הוא חסרון דעת. דממה נפשך אם הוא דבר שיש לו תקנה – יעשה התקנה וינצל. ואם אין לו תקנה מה יתן לו ומה יוסיף לו ומה בצע בצערו[2].

אם הקב"ה מצער את האדם במיני יסורין לכפרת עוונותיו והוא מצטער ובוכה, הרי זה דומה לילד שאמו רוחצת אותו מצואתו והוא צועק ובוכה שאמו אינה חוששת עליו. וכמו שהרופא עושה לחולה רפואות קשות לפעמים חותך אבר ואינו חושש על צערו כי יודע שהוא להנאתו ולטובתו, כן הדבר הזה, דכל דעביד רחמנא לטב עביד. והאיש שיבין זאת אין ראוי לו להצטער כלל[3].

 

וכן מובא ב"נפש החיים"[4] דאף דהלכתא שהיחיד רשאי לחדש דבר בתפילתו על צורכי עצמו וצערו בכל ברכה לפי עניינה, גם בזב צריך שלא תהיה תכלית כוונתו על צערו… כי באמת ייפלא איך שייך כלל לבקש ולהתחנן כלל לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו ויסוריו… הלא הם רטיה וסמא דחיי לכפר עוונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה.) "אין יסורין בלא עוון". ואם לא אפוא, נפש החוטאת במה תתכפר. אומנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צורך גבוה. כי במקום שיש חילול שמו יתברך, כגון צרת כלל ישראל "באמור עם ה' אלה" (יחזקאל ל"ו, כ"א) והמה מוכים ומעונים, מחויבים לבקש ולשפוך שיח לפניו יתברך שמו על חילול שמו יתברך. ואך למען שמו יעשה.

וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול ה' בדבר, יש מקום לבקש לפניו על גודל הצער של מעלה בזמן שאדם שרוי בצער למטה. כמאמרם ז"ל (סנהדרין, ו' ה') אמר רבי מאיר בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלנו מראשי קלני מזרועי... דאז אין ההתקשרות וההדבקות כביכול בין האדם ובינו יתברך שמו בשלמותו כראוי...

והוא שדרשו רז"ל בחנה (ברכות ל"א:) "והיא מרת נפש ותתפלל על ה'" שהטיחה דברים כלפי מעלה. רוצה לאמר, הגם שהיא עצמה היתה מרת נפש, עם כל זה, השליחה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל על זה כלל. אלא שהטיחה דברי תפילתה לפניו יתברך שמו על הצער של מעלה, הנעשה מחמת שהיא שרויה עתה בצער..."[5].

 

וכ"כ הנצי"ב[6] שקפצה חנה ונדרה "ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו", שרגזה על החשד שחשדה אלקנה שמרעשת עולם בשביל תענוג. ואינו ראוי להיות כן. על כן נדרה שתתנהו למשכן ולא תשתעשע עמו כלל. וכן רחל אמרה דעיקר הרעש שאינה מתפייסת באהבתו היתרה לה הוא בשביל ד"אם אין מתה אנוכי וכו'" עיי"ש.

 

לאחר שנשאנו עיננו אל ההרים, לאבותינו ולרבותינו וראינו את יחסם לצער אין לנו אלא להודות למי שהבדילנו מן התועים והאיר עיננו בתורתו ובחיי עולם הנטועים בתוכנו, ולהתפלל לפניו שיחיינו ויחזקנו להצטער רק על צער השמים,  על צערו של מלך רם ונשא ש"בכל צרתם לו צר" בצער האומה ובצער היחיד.

 

"עתה כאשר אנו עומדים על סף הגאולה ואנו רואים עין בעין את רוב הצרות התכופות ובאות על ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ועד שנשכחת צרה אחת שנייה ממהרת לבוא, עלינו לעמוד על המשמר לתקן את היסוד שגרם לכל זה והוליך אותנו לכל כבלי עול הגלות. לשוב אל התורהלהבין ולדעת. שמבלעדיה אין לנו שום תקומה ותקווה[7]". אף אם "חיי צער תחיה" עליך לעמול בתורה[8]. "אשרי הגבר אשר תייסרנו י'ה ומתורתך תלמדנו" (תהלים צ"ב).

 

"ואם עמוק הצער על מכאובי הגוף והשמה, אם גדול הכאב על עלבון העולם ומחשכיו על הכל אור חדוות ה' ומשוש תקוות ישעו הולך ומתגבר[9]". ובע"ה יבואו ימים שינוסו יגון ואנחה ונזכה להשראת שכינה אשר אינה שורה "אלא מתוך דבר שמחה של מצווה שנאמר (מלכים ב' ג') ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'[10]".