[1]   והנה בפסוק הקודם כתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט וגו' צדיק וישר הוא. ואמרתי לבאר המשך הפסוקים באופן נכון מאוד דהנה אנו רואין בימינו בעוונותינו הרבים שמצב הדור ירד מאוד מאוד לאלו הד' וה' שנים שלא כפי הנהוג לירד ונעשו כל כך דברים זרים בימינו הן מעניינים שבין אדם לחברו באופן מבהיל מאוד והן בעניינים שבין אדם למקום, עד שממש אם היה אחד מגיד לנו מראש שיהיה כך לא היינו מאמינים לו בשום אופן. והנה כל זה בא מצד גודל הסתר פנים. ודוגמא, אימתי התינוקות מכין איש את רעהו בעת שרבן אינו מתראה בחדר אז הופכין הקערה על פיה. אמנם זה גופא אנו צריכין להבין על מה הסתיר ד' יתברך כל כך פניו ממנו עד שבאנו לידי מדה זו. והנה לפי מה שאנו רואין שנתקיים בימינו כל הסימנים שנאמרו בגמרא בפרק חלק בעניין חבלי משיח ממילא מתורץ הכל. והוא ובהקדם שתי הקדמות: א. דהנה אם אנו רואין כעת שאחד נכנס לחנות עכו"ם וקונה בשר חזיר ושאר נבילות וטריפות או שמחלל שבת בפרהסיא לעיני הכל או שמלעיג על התורה והמצוות וכהאי גוונא כשעובר בעניינים שבין אדם לחבירו באופן נורא מאוד, אנו צריכין להבין שלא ביום זה ירד למדרגה זו. אלא דעתו ותשוקתו היה מקודם כמה שנים גם כן לזה. אכן אז היה יחיד בזה והיה מתיירא מאחיו ובית אביו ומשפחתו או מאנשי עירו שהיו רודפים אותו עד לחרמה. וכעת שיש לו הרבה מחבריו ורעיו שעומדים לעזרו, מוציא הדבר לפועל ממש. ולפי זה כאשר נתבונן היטב נראה כמה ישר ה' צורנו וכל דרכיו אמת וצדק. אך אנו צריכין להקדים לזה עוד הקדמה שנייה. הנה ידוע שהבטיחנו יוצרנו ע"י הנביאים שכאשר יבוא משיח צדקנו ישפוך את רוחו על כל בשר ויעלו כולם למדרגת נבואה . מכל מקום אנו צריכין להבין מי שאכל בשר חזיר ושאר נבילות וטריפות בשאט נפש (שלא כפוהו לזה) או שחילל שבת בפרהסיא למלאות תאוותו וכהאי גוונא בשארי עבירות החמורות בבין אדם לחברו המפורסמות לעיני הכל גודל העוולה אינו ראוי לנבואה בשום אופן ולא ייתן ד' את רוחו עליו [ואפילו אם לא עבר עליהן בפועל ממש מפני שהיה ירא מפני הבריות רק שתשוקתו היה לזה תמיד אימתי יבוא העת שאוכל לאכול בשר חזיר ושארי נבילות וטריפות או לחלל שבת בפרהסיא וכהאי גוונא בעניינים דבין אדם לחברו למלא תאוותו, גם כן הנפש הזו אינו ראוי שישרה עליו ה' יתברך את רוחו]. והנה אם לא הסתיר ה' יתברך את פניו כל כך לא היה האדם יכול לבוא למדרגה זו שיעשה מה שלבו חפץ, ואף שלבו סר מעל ד' ותורתו לא היה יכול לצאת לפועל. וממילא היה הדבר הזה לפלא בעיני הבריות לרנן על הנהגתו על מה אינו משרה שכינתו על אנשים הללו והלא גם אלו לבשו תפילין ולא עשו מלאכה בשבת ולא אכלו בשר חזיר וכדומה. ובני אדם אינן יודעין מחשבות המכוסות בלב איש. אבל בעת שכל אחד מוציא מחשבותיו לפועל, ולעתיד לבוא יתפרסם כל זה לעיני הכל וכמו שאמר בכתוב סוף דבר הכל נשמע, וכפי שתרגם התרגום כל עובדי בני עלמא עבידין דיתפרסמון עיין שם, אז ידעו הכל כי צדק וישר הנהגתו. [וראה כי כנים דברינו שאפילו בדור הראשון שהיה אז עמנו אדון הנביאים משה רבנו עליו השלום בעת שאמר הקב"ה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ואצלתי מן הרוח וגו' היה צריך גם כן לתת עצות בנפשו איך לעשות שלא יהיה לפלא על מה לקח מכל השבטים ששה ששה ומשני שבטים לקח רק חמשה חמשה, וכמו שפירש רש"י שם שאמר משה איך אעשה עיין שם. וכל שכן בדורות אחרונים]. ובזה יבואר הכתוב הנ"ל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא, רצונו לומר מה שמסתיר פניו ממנו כל כך הוא דרך המשפט. וחזר וביאר שיחת לו וגו' דור עיקש ופתלתול, והיינו שעל ידי כן מוכרח להתנהג בדרך המשפט. וחזר והוכיחם הלד' תגמלו זאת וגו' וסוף דבריו אמר זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, שקאי על דורות של ימות משיח, כדפירש רש"י, ורצונו לומר התבוננו על הדורות ההם מה שיהיה אז הנהגת הקב"ה עמהם שאז ישפוך ד' את רוחו על כל ישראל שהלכו בדרכיו בעת הגולה, כמו שהבטיחנו ע"י נביאיו. וזהו שאמר תיכף שאל אביך ויגדך, היינו הנביאים שנקראו אביהן של ישראל(כמו שאמר הכתוב אבי אבי רכב ישראל ופרשיו) וכפירוש רש"י, ורצונו לומר שאל אותם ויאמרו לך גודל אשרן של ישראל מה שיזכו בעת ההיא ואז יתברר למפרע שצדיק וישר הוא בכל הנהגותיו שהתנהג עד עתה:

[2]   כתיב בתורה בפרשת ואתחנן ושמרת את המצוה וגו' אשר רנכי מצוך היום לעשותם. ויראה לי שהתורה הקדושה מרמז לאדם שיחשוב תמיד שאין לו אלא יום אחד לחיות ובאופן זה בוודאי יזרז עצמו לתקן כל מה דאפשר לתקן. ובפרט לעת זקנתו כשרואה שכוחותיו הולכים ודלים כמה צריך על יצרו ולהכין צדה לבית עולמו. אבל בעוונותינו הרבים נתקיים בנו מה שאמר הכתוב אכלו זרים כחו והוא לא ידע גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע (הושע ז', ט'), שכל כוחות האשר של האדם שבכוחו לעשות בחייו לנפשו תאכל מעט מעט בשנות חייו ע"י זרים כוחות היצר התאווה והחמדה והכעס ואינו מתבונן כלל איך יצאו שנותיו בהבל כי מצד הטרדות הרבות המוטלות על כל איש ואיש כעת מצד היצר הרע אנו כשיכורים ממש, ושיכור בעת תוקף שכרותו אינו חושב כלל על סופו. ואכתוב דרך משל שמצוי בין ערלים כפריים ומזה ניקח מוסר לעניינינו עד כמה היצר מוליך אותנו שולל. והוא שבא עם רעיו השיכורים באישון לילה לבית המשתה ובידו כיס גדול מלא מעות נחושת בערך ג' רו"כ והולך ומרנן ומשבח את עצמו שיש לו כיס מלא מעות ומבקש יי"ש בעד שני זהובים ושותה אותם עם רעיו. והנה נתרוקן קצת הכיס ואפילו הכי הוא הולך ומרנן ומקשקש בכיס , כלומר עדיין יש לי מעות. ומבקש עוד בעד שני זהובים ושותה אותם עם רעיו. אפילו הכי הוא הולך ומקשקש עוד ומשמח ואינו מרגיש שהכיס מתמעט והולך. ומבקש עוד הפעם ועוד הפעם והכיס נתרוקן יותר מחציו ואפילו הכי הוא הולך ומשמח ומקשקש עדיין יש לי מעות עד שלבסוף סמוך לאור הבוקר שלא נשאר לו כי אם איזה קאפ' בכיסו אפילו הכי הוא הולך ומשמח ומקשקש. והאדם שרואה ומתבונן באיש הכפרי הזה חושבו כמשוגע. ובעוונותינו הרבים אנו מתנהגים גם כן באופן זה. מתחילה כשהאדם בנערותו כבן עשרים הוא שמח בילדותו ומטיב לבו, דהיינו שחושב עדיין אני בימי בחרותי ויש לי הרבה שנים לחיות. ורעיון זה תקוע בלבו אפילו כשנעשה בן כ"ה או בן שלושים אף שהכיס נתרוקן קצת אפילו הכי אינו מעלה על לבו לומר הלא ימי הולכים וכלים. ואחר כך אפילו כשנעשה בן ל"ה שכבר חי מחצית ימי חייו והכיס נתרוקן במחציתו אפילו הכי היצר בתוקפו ואינו חוש על סופו. ואחר כך נעשה בן ארבעים, ואחר כך בן חמישים, ואחר כך בן שישים, וגם בשנים שמשישים עד שבעים כשרואה בעצמו שכוחותיו הולכים וכלים ושערותיו לבנים והיה לו לחשוב ולהתבונן הלא מעט קט יובא לפני כסא כבודו ליתן דין וחשבון, והוא ממש כמו המשל הנ"ל שלא נשאר לו כי אם איזה קאפ' בכיסו, אפילו הכי הוא מקשקש ומרנן. וכן בענייננו בעוונותינו הרבים אנו רואים כמה זקנים שאינן חושבים כלל על זה ומטרידין עצמן בכל מיני טרדות. וזהו שאמר הכתוב בקיצור גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע. והנה מכל זה נוכל להתבונן גודל כוחו של היצר הרע שאף שאדם רואה כל זה בעיניו שכוחותיו הולכים וכלים והשמש נוטה להעריב אפילו הכי הוא מחליקו ומשכחו כאילו אין הדבר נוגע לו כלל. וזהו שרמזו חז"ל ליסעי איניש רחמי עד זיבולא בתרייתא שלמא, כי כל זמן שהאדם יש לו קצת כוחות אינו מסתלק ממנו. וביותר יש להפליא דבשיכורים הנ"ל כשהאדם מחוץ רואה שהכיס כמעט נתרוקן והוא עומד ומקשקש ומשמח הוא חושבו לשיכור ומשוגע, וכשאנו רואין בני אדם זקנים ששקועים כל היום וכל הלילה בהבלי תבל אין אנו מרגישים כלל ודבר ישר הוא בעינינו. אין זה כי אם כולנו כצאן תעינו בעוונותינו הרבים: