כלל א – מעין ומקוה הכשרים לטבילה.
א. מעין כיצד:
דין בארות הנובעים:
- מהרי"ק – כמעין לכל דבר.
- פת"ש – משכנות יעקב – במקוואות הסמוכות לנהר אין להקל בשום דין של מעין.
וכ"כ דרכי תשובה בשם דברי חיים ושאילת יעב"ץ.
הצ"צ הקל לענין דין מקוה שנפרצה אחת מכתליה, אך חשש להקל בזוחלין ממש.
· משיב דבר: ואפילו למשכנות יעקב אין להחמיר ברחוק מהנהר יותר מד"א.
· חזו"א: כונת התוספתא דוקא כשאין שם אלא מזיעת הנהר, אך אם בא מהנהר גופא – כשר.
· מהרש"ם בדקדוק במהרי"ט: במים הנובעים תמיד ולא מתייבשים לגמרי בעת החום, אין להחמיר.
· הגרי"א הנקין: התוספתא איירי במים הבאים מלמעלה דדינם כתמציות שלא פסקו, אך מים הבאים מתחת לקרקע ונוזלים תמיד, הרי הם כמעין, אפילו בא מנהר או ממי גשמים.
ב. נהרות:
בכורות נה.
– ר"ת – כשמואל דנהרא מכיפיה מבריך.
– ר"י – טור, רא"ש, ר"מ, ב"י בשם הרי"ף – כרב, וכן הורה שמואל למעשה (ר"מ) – גזירה אטו חרדלית של גשמים.
– רמב"ם: אם רבו מי הגשמים על מי הנהר אין מטהרין אלא באשבורן, לפיכך צריך להקיף מפץ... עד שיקוו המים ויטבול בהם;
- כס"מ – אף בתשרי חשש לריבוי הנוטפין ולכן הצריך מפץ, שלא יהיו זוחלין. והיינו במפץ שאינו מקבל טומאה או שקבעו דרך בניין.
– ראב"ד - בנהרות דעלמא (שאינם כפרת המתייבש כשמגיע לבבל) טובלים לעולם במקום שהנהר מושך, ובמקום שנתרחב אסור.
· איסור טבילה בנהרות מדרבנן (המהר"ם, ר"ן, רא"ש, רשב"א סברי דעיקר דין זחילה דרבנן, כנה"ג בשם ר"ש חקאן דאפילו לסוברים זחילה דאורייתא, ברבו הנוטפין הוי דרבנן לכו"ע ).
· ב"י בשם מהרי"ק: המנהג במקומות שונים לטבול בנהרות, וכן נהגו במקום אביו, כסמ"ג, סמ"ק ור"ת. וסיים נהרא נהרא ופשטי'.
· תה"ד – טעם המתירין דלא אסרו כדי שלא יזלזלו בטבילה לגמרי בעיירות בהם מעט מאוד יהודים ואין בידם סיפק לחפור מקוואות.
· שו"ע סעיף ב – כרמב"ם.
רמ"א – כתה"ד.
ג. ימים, בריכות, אגמים ונהרות:
פרה ח,ח. מקוואות ה,ד.
- רמב"ם בפיהמש"נ – כל הימים מטהרין בזוחלין זולת הים הגדול.
- רא"ש, רע"ב, מג"א – ים אוקיינוס.
- תפא"י – ובכללם כל הימים המחוברים לים הגדול \ דווקא הים הגדול עצמו.
- רש"י, ר"ש, רע"ב – כל הימים (ובכללם הים הגדול) כשרים לזוחלין.
- רמב"ם פרה- ים הגדול כמקוה ואינו כמעין.
- רמב"ם מקוואות – כל הימים מטהרין בזוחלין.
ב"י – לעניין טהרה כל הימים מטהרין בזוחלין, וכ"פ בטשו"ע (סעי' ה').
לעניין מים חיים, בעינן אשבורן ולא זוחלין בשאר הימים אך בים הגדול פסול למים חיים.
שו"ת עצי חיים: הרמב"ם הכשיר ים בזחילה שכן טבעו, אך לשאר הדברים, כיון דהכתוב קראו מקוה – דינו כמקוה.
· ואף ביאר: מעין מטהר בזחילה, כיון שטבע סתם מעיינות לזחול.
· ולכן כשנבלעין מעט מעט בקרקע אין זו זחילה ( רשב"א, שו"ע סעי' נ"א) – דכן דרך כל מקוה בכך שבולעת.
- שו"ע- כל הימים מטהרין בזוחלין.
- שמלה – וכ"נ לי ברמב"ם סמ"ג והרא"ה בבד"ה – ים הגדול פסול בזוחלין, ובדרכי תשובה חשש לדבריו.
חבור לטהרה: היינו בגל שנתלש, אך בים גופא לא מקרי זוחלין, כמש"כ הרמ"א (סעי' נ') בשם הריב"ש, דלא מקרי זחילה כשחוזרים לגבולם.
גידולי טהרה: והוא הדין בבריכות מי גשמים, דלא מקרין זוחלין.
ומכאן – כיון שאין אנו חוששין לשיטת רב נטרונאי גאון ורב פלטו גאון המצריכים מיים חיים לנדה, מותר לטבול בים. וכן רבו המתירין לטבול בנהרות אפיל בזמן הפשרת שלגים (סעי' ב), ועל פי זה יש להתיר לטבול בימים, בנהרות ובבריכות כשאין מצוי מקוה. (ואפילו לס"ט יש להתיר כאן כיוון ששעת הדחק, כשאין תקנה אחרת, כדיעבד דמי).
אך יש ב' חששות:
א. תוס', ר"ת, שו"ע (קצח, לד) - שמא לא תטבול כראוי מפני הבושה – ולכן תטבול בבגד ים (שאינו מהודק), וברא"ש והאשכול התירו זאת לכתחילה, ואף לרמב"ם מותר לכתחילה כשאין עיצה אחרת.
ב. שו"ע (קצח, מ) – צריכה אשה יהודית גדולה שתשגיח שלא תצוף שערה, ולכן תקשור בבגד רפוי על שערותיה. ובשעת הדחק, אם היא זריזה ואינה נבהלת תאסוף שערותיה בידה ותטבול ואז תשחרר את שערותיה (ס"ט).
כלל ב – שיעור המעין והמקוה.
תו"כ – ת"ל אך מעין, מעין מטהר בכל שהוא ומקוה במ' סאה.
ד. דין מעין;
מקוואות א,ז
מחלוקת אי בעי מ' סאה במעין לאדם קטן:
- רמב"ם, ראב"ד – מעין לא בעי מ' סאה, אלא שיתכסה כל גופו, ואפילו לאדם ואפילו מדרבנן (דלא כחכמ"א. שמלה) וכ"כ המרדכי בשם ר' שמחה.
- ר"י, רא"ש, ריטב"א, פרישה – מעין בעי מ' סאה לאדם מדרבנן.
- תוס', ראב"א, ר"ן – מעין בעי מ' סאה מהתורה. ר"ן- באיסור כרת יש לחוש לדברי המחמירין.
דין מקוה;
מחלוקת אי בעי מ' סאה מהתורה באדם קטן שכל גופו מתכסה מפחות מכך:
- אפילו לרמב"ם (ע"פ משנה אחרונה) ורש"י – מ' סאה מהתורה. וכ"כ הפמ"ג בדעת הרמב"ם והראב"ד, וכן מבואר בראב"ד רשב"א וריב"ש.
- וכ"נ בב"י דבעי אמה שוחקת משום שיעורי תורה בעירובין ג'. חזו"א – וכן מוכח במשניות הפוסלות כשיש ספק אם הי מ' סאה, וכ"נ בתוס' יבמות.
- ר' יונה, לבוש ב"ח בשם הסמ"ג, מלבושי טהרה – כל דין מ' סאה דרבנן. אך רבים חולקים עליהם.
השדה חמד חולק על הסוברים בדברי ר' יונה שמ"ס דרבנן, וכ"נ בפמ"ג.
- אור זרוע בשם ר' שמחה – מעין מטהר בכל שהוא לאדם, אך אם אין בו שיעור לכל הפחות לכסות את הקטן פסול מהתורה ופוסל בו שאובין.
|
|
מקוה |
מעין |
|
מאירי |
דרבנן |
----------- |
|
רמב"ם, ראב"ד |
דאורייתא |
----------- |
|
ב"ח, לבוש, סמ"ג, ר' יונה |
דרבנן |
דרבנן |
|
רא"ש, ריטב"א, פרישה |
דאורייתא |
דרבנן |
|
תוס', רשב"א, ר"ן |
דאורייתא |
דאורייתא |
· דין אדם גדול;
- טו"א – בגדול בעי מהתורה יותר ממ' סאה.
- גולות עליות והרבה אחרונים – די בשיעור מ' סאה לכל אדם. דאפילו בהרבה פחות מתכסה הגוף, והדבר תלוי בשטח מקום הטבילה, אלא שחכמים הצריכו שיתנו מים במקוה מ' סאה ממש מבלי להתחשב עם מה שגופו תופס ומפחית את המים כשהוא נכנס בהם, ושיערו חכמים שגופו תופס אמה על אמה ברום ג' אמות.
· סיכום:
- תוס', רשב"א, ר"ן – בין המעין ובין במקוה בעי מ"ס מהתורה.
- ר' יונה, סמ"ג בב"ח ולבוש – בין במעין ובין במקוה די שיתכסה הגוף, ובדרבנן בעי בתרוויהו מ"ס, וכ"כ תפא"י גם במקוה.
- רא"ש, ריטב"א, פרישה – במקוה בעינן מ"ס מהתורה, ובמעין די שיתכסה כל הגוף, ומדרבנן בעי מ"ס אף במעין.
- רמב"ם, ראב"ד – במקוה בעי מ"ס מהתורה, ובמעין אפילו מדרבנן לא בעי אלא שיתכסה כל הגוף.
- מאירי – במקוה בעי מ' סאה מהתורה לאדם בינוני, ולאדם קטן בעי מ"ס מדרבנן, ובמעין אף דרבנן די שכל גופו עולה בהם.
ולקמן יתבאר דאם היו מים מועטים במעין, אפילו פחות מכיסוי הגוף, יכול למלא בכתף עד לשיעור כיסוי הגוף (לרמב"ם) או מ"ס (לרא"ש), וכ"פ השו"ע (סעיפים יא, טו, מ).
אך הרמ"א מחמיר לפסול אף מעין בשאובין, ולכן צריך שמי המעין ישלימו לשיעור.
ה. כיצד משערין את המקוה;
חגיגה יא. ורחץ את בשרו במים במי מקוה, את כל בשרו מים שכל גופו עולה בהם, וכמה הן אמה על אמה ברום ג' אמות, ושיערו חכמים מ' סאה.
בד"ה: היינו 44,118 אצבעות מעוכבות בגודל ועוד חצי אצבע.
שו"ע (סעיף א): השטח (אמה על אמה ברום ג"א) לאו דוקא, נפח המים (מ' סאה) דוקא.
באמה בת 6.5 אצבעות: כגון אורך 38 אצבעות X רוחב 24 אצבעות X 41.5 אצבעות.
רגל = חצי אמה: אמה על אמה על ג"א = 2X2X6=24 רגל מעוכבים.
· צריך להיזהר שלא להחשיב את נפח השליבות.
טעמים לאיסור הנמכת המקוה יותר מדאי:
ולכן נהוג לסמן על קיר המקוה גובה מ"ס, וכן גובה זרת מעל טבור אשה בינונית (דלמעלה ממ"ס אפשר להוסיף שאובין).
הצעת הר"ד מילער – גובה החריץ תמיד יהא 12 אצבעות לפחות מעל גובה המים למניעת זוחלים לחוץ.
מנחות קג: כל מדות חכמים כן הוא, במ"ס הוא טובל, במ"ס חסר קורטוב אינו יכול לטבול.
- תורה שלימה בשם בעל "חשבון תקופות ומזלות" (מילואים לסדר בא) – קורטוב הוא כעשרים טיפי מים, ולפ"ז במקוה 1,200,000 טיפין.
- תוס', תוי"ט בשם התוס', ב"י בניגוד לדעה שהביא הרשב"ץ – אפילו חסרה טיפה אחת פסולה.
ולכן – צריך תמיד להחמיר ולתת במקוה מים כשרים יותר מן השיעור, דאם יצמצם יש חשש שתחסר טיפה אחת ויפסל.
ו. מקוה מרודדת:
- הרא"ה בבד"ה – אפילו יש מ"ס ויותר במקוה, אם מימיו מרודדים ואין כל גופו עולה כאחת, אינה ראויה לטבילה, נפסלת בשאובין ואסור להשיק אליה מקוה פסולה. ולכן כתבה המשנה סוף פרק ז שבמקוה מרודד כובש חבילי עצים וכו' ולא כתבה שיוסיפו שאובין.
- רשב"א – דחה ראית הרא"ה דאפשר שלא היו לו שאובין, ואדרבה, הביא ראיות דכשר ק"ו מכך שמותר להוסיף מים לעליון שיפלו לתחתון אף שלא היו בו מים כלל (ו, ח) וכן שמותר להוסיף מים כשנפסל המקוה בשינוי מראה (ז, ג), כ"ש דמותר כשיש מ"ס כשרים אלא שהם מרודדים.
חת"ס: דברי הרא"ה דברי טעם, והרשב"א דחאו בקש, ולכן חושש החת"ס לדעת הרא"ה לכתחילה.
מקוה טהרה לגאון דחוסט (וכ"כ הר' קהתי בשם הר' אונטרמן):
ובזה נחלקו הש"ך דמתיר לכבוש אפילו דברים המקבלים טומאה "דהא המקוה כשרה בלאו הכי".
והט"ז אסר לכבוש בדבר המקבל טומאה משום הויתו ע"י טומאה – הרי דסבר כרא"ה דבלא כבישה המקוה פסול.
וכ"נ למקוה טהרה בשו"ע (סעיף א') שהוסיף "שאם הוא רחב יותר ואינו גבוה כ"כ אם יכולה לכסות כל גופה בבת אחת... כשרה" אף שכבר כתב שצריך שתטבול כל גופה בב"א. אלא שכוונתו לפסול את המקוה הנ"ל גופה. ומה שהתירו לכה"ג ביומא לטבול בשכיבה – י"ל שטבילת נדה שאני.
· דברי מלכיאל – גם לרא"ה יש להכשיר כשיש גובה אמה, דאז יכולה לטבול בשכיבה. (והגרש"ז תיקן שתטבול בשכיבה דקשה להטיל כ"כ מים שיגיעו זרת מעל טיבורה).
· מקוה טהרה לר' דפולטוסק: אפילו לרא"ה אין דין מקוה רדודה אם תינוק יכול לטבול בו בפישוט ידים ורגלים, וכן במעין כל שהוא אפילו מרודד דמותר להוסיף שאובין.
ולכן לכתחילה אין לעשות אוצר צר מידי (פחות מרוחב אמה) מפני דעת הרא"ה שהחת"ס חושש לה, אבל אם כבר התקינו וקשה לתקן יש לסמוך על דברי החת"ס ולהכשיר בדיעבד.