כאן מובאים
שני מאמרים לפרשת שלח בעניין חטא המרגלים:
משמעות חטא
המרגלים
סיוון תשנ"ב
ננסה לברר את עניין חטא המרגלים ומה גרם לאותם "אנשים
ראשי בני ישראל" ליפול במצודת חטא זה.
בתחילת הפרשה שלח משה שנים עשר איש הנבחרים ע"פ ציווי
ד' לביצוע שליחות מודיעינית "וראיתם את הארץ... ואת העם אשר הוא יושב בה...
והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ" (יג, יח-יט). וביאר רש"י: יש ארץ מגדלת ויש
ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין. משה התובע מהם דיווח על
המתרחש בארץ מצפה מהם להבין מתוך אמונה בדברי ג' שהבטיח לתת לנו את הארץ שראיית
מציאות של גיבורים, עם רב, ופרות גדולים וטובים הם עדות למעלת הארץ.
לאחר שתרו את הארץ חוזרים המרגלים ועל כתפיהם מוטות, הנושאים
את פרות הארץ הטובה. כולם פגשו בארץ בעם העז אשר עליה, בערים הבצורות ובילידי
הענק, אך נוצרות שתי גישות בפרשנות העובדות המוסכמות.
קבוצת "מוציאי דיבת הארץ" מבקשים לרפות את ידי העם
מלעלות לארץ ולכובשה, ולהפחיד ע"י שיבוח הארץ בהסתייגות והזכרת שם אויב אכזרי
ומוכר: "אפס כי עז העם... עמלק יושב בארץ הנגב".
כנגדם מופיעים בעלי האמונה, המפיחים אמונה ותקווה במסוגלות
העם לעלות ולכבוש את הארץ. "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו
אותה" (יג, ל). פי' רש"י: השתיק את כולם לשמוע מה שידבר במשה. הזכרת
המופתים שנעשו בעבר בתהליך בחירת עם ישראל, גאולתו והנהגתו הם הנוטעים ביטחון
לעזרת ד' גם בעתיד.
מוסיף ה"משך חכמה": עיקר פחדם של ישראל היה מזה
ששמעו את נבואתם של אלדד ומידד: משה מת, יהושע מכניס. ונפל רוחם בקרבם. כיצד יוכלו
להתגבר על ענקים וערים בצורות כאלה בלעדי משה. הסביר להם כלב כי טעות היא בידם
ביחסם כל המופתים למשה. אדרבה, בני ישראל עצמם חוננו בכוחות כבירים שיהיו ראויים
לנסים אלו, כך שגדולתו של משה נובעת מקדושתם הם. עכת"ד.
העולה מכאן וממקומות רבים נוספים הוא חוסר האמונה בדורם,
בזכותו לרשת את הארץ ובמסוגלותו לחונן את חייו בפלטין של מלך.
מובא ב"ליקוטי אברהם" בשם "הכתב והקבלה"
שחסרונם היה הגאווה: "בשביל שהם היו ראשי בנ"י ואנשי שם, היה נדמה להם
כל דבר לכלום, ולא יכלו לדבר מחמת גאווה דבר טוב, ודברו לשון הרע על הארץ. לא ראו
את הטוב רק את הרע, לכן נפלו ממדרגתם...".
תוצאות גאוותם ניכרת בענווה פסולה, "ונהי בעינינו
כחגבים וכן היינו בעיניהם" (יג, לג), שכן דרכו של יצר הרע, היושב על שני
מפתחי הלב, להתהפך בתחבולותיו. ענווה זו גורמת להתנער מהאחריות המוטלת עלינו
ע"פ ערכנו האמיתי ולרפיון גדול בעשיית תפקיד האדם בעולמו, שהרי "אין
אנשים פשוטים כמוני נדרשים לדבר זה" כמובא בפרק י"ט משמירת הלשון
ח"ב.
המשבר שבעקבות חטא זה גרם למות כל הדור ההוא, לנדודים במשך
ארבעים שנה ותוצאות הניכרות ב"בכיה לדורות". "וזאת היה גם לבכיה
לדורות שגם היום בזמנינו יש אנשים שרואים רק את הצד הרע" (ליקוטי אברהם).
מתוך רצון לתקן מצב זה עלינו, ובמיוחד על תלמידי החכמים בדורנו,
לפעול מתוך ענווה גדולה ואחריות, לחזק את האמונה בסגולת העם וביכולתו, בסגולת ארץ
ישראל, בדרך של הוספת עוז ורוח לעם והדגשת החיוב והטוב.
"ומיאוס הארץ עמד לכלותנו בכל הדורות, ובעבורו גלינו מן
הארץ... ואין לנו שום מבוא לשוב אל שלמותנו כי אם בשובנו אליה" (עקידת יצחק).
פרשת
המרגלים / ירון הר-שושן
במדבר יג' א' – יד' מה'
שאלות רבות הועלו על עניין המרגלים ולחלקם נתנו המפרשים
פתרונות ,אך אני לא ראיתי פתרון אחד אשר מיישב את כל השאלות .
א:
מדוע הביטוי "יושיעך" שמשמעו הצלה מצרה המתרגשת לאדם מבחוץ , לכאורה
צריך היה
לומר "יחזקך " כנגד פיתויי המרגלים.
ב:אם
משה חשש מכישלון , מדוע בכלל שלח את המרגלים.
ג: אם משה ראה לנכון לחזק את יהושע , מדוע לא חיזק את
שאר המרגלים גם כן.
והתשובה :
בפרשה קודמת בהעלתך יא' כז' " וירץ הנער ויגד
למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה " – אומר רש"י: "היו מתנבאים
משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ".
איננו יודעים מה היה שם בדיוק , אך ניתן לשער
כי נבואה זו הכתה גלים בישראל , ואולי נוצר חוסר אימון במנהיגותו העתידית של
יהושע, ולכן שלח משה את המרגלים שהיו אנשי שם וקולם נשמע בעם, ובתוכם יהושע, הכובש
לעתיד של ארץ ישראל, לתור את הארץ ביחד על מנת שיראו המרגלים את שיעור קומתו
ויאמינו ביכולתו להנהיגם בכיבוש הארץ.
למעשה , לפני המרגלים הייתה הברירה להיכנס לארץ ע"י
יהושע, או להישאר במדבר תחת משה .
ובחירתם הייתה למרות מאמצי משה, להישאר במדבר.
לפי הסבר זה נפתרות השאלות ששאלנו לעיל :
א.
לכן "יושיעך" ולא "יחזקך", אין פה חשש של פיתוי אלא של
התמודדות של יהושע מול
המרגלים אשר יעצו עליו רע.
ב.
משה חשש מכישלון בכך שלא יקבלו המרגלים את מנהיגותו של יהושע, אך לא ידע כי
המרגלים יוציאו את דיבת הארץ רעה וימרידו את בני ישראל נגד הקב"ה.
ג. במצב זה ודאי משה צריך לחזק רק את יהושע, ולא את שאר
המרגלים.
5. הקב"ה
משבח את כלב ולא את יהושע, משום שזכותו של כלב הייתה בכך שתמך ביהושע.
ואולם , אם הסבר זה נכון , הרי אנו רואים כי בסופו של דבר
צדקו המרגלים לכאורה, כי הרי יהושע התרשל בכיבוש הארץ, ויש אפילו מרבותינו אשר
אומרים כי עשה זאת במזיד על מנת להאריך את חייו.
יהושע השאיר מעם הארץ ולא השמידם, והתרשלות זו, בעקיפין,
גרמה לכך שבני ישראל ילמדו מדרכיהם, יחטאו ובסופו של דבר יגלו מארצם.
ואם אכן היה בסיס לחשש המרגלים מדוע נענשו?
כמו כן שאלה 6 עדיין פתוחה.
אלא , עלינו לנסות להאיר את חטא המרגלים באור אחר.
מפשט הכתובים מבינים כי לא נענשו המרגלים על הנעת לב העם
מלהיכנס לארץ, אלא על הוצאת דיבת הארץ באומרם "ארץ אוכלת יושביה"
.
מה הייתה כוונתם? רש"י אומר "
בכל מקום שעברנו מצאנום מקברים מתים".
אך לאור האמור לעיל, אולי אפשר לדייק ולמצוא פירוש עמוק יותר
למילים "ארץ אוכלת יושביה".
המרגלים לא חששו לפן הצבאי של כיבוש הארץ, בנושא זה הם ראו
מספיק ניסים ונפלאות.
אך הם אומרים, ארץ ישראל אינה ככל הארצות, ארץ ישראל היא ארץ
קדושה ואינה סובלת חטא.
ורואים זאת במקורות רבים :
1. בראשית פרק טו פסוק
טז
וְדוֹר
רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי
עַד הֵנָּה:
2. ויקרא פרק יח פסוק כח
וְלֹא
תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי
אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם:
ולכן קוראים המרגלים
לארץ "ארץ אוכלת יושביה", ולראיה הם ממשיכים ואומרים, הנה
"כל העם אשר ראינו שם אנשי מידות.... ושם ראינו את הנפילים וכו'". ובכל
זאת חוזקם וגבורתם לא מסייע בידם, והארץ מקיאה אותם מקרבה משום חטאיהם.
וגם משה בקברות
התאווה אומר :
במדבר פרק יא פסוק יב
הֶאָנֹכִי
הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי
שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל
הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו:
האומן נושא את העולל
על ידיו , במנותק מהקרקע . ומשה , אינו רוצה בתפקיד זה
,וכאילו אינו רוצה לעמוד חוצץ בין אדמת ארץ ישראל ובין עם ישראל, בכפרו על חטאי
בני ישראל על מנת שלא תקיא הארץ אותם.
והמרגלים אינם
מאמינים בכוחו של יהושע לקבל את התפקיד אשר משה לא רצה בו, והוא לעמוד חוצץ בין
ישראל לארצם, ואילו כלב אומר : " יכול נוכל לה"
וזהו גם הפיתרון
לשאלה 6
"יכול נוכל לה" = לארץ ישראל .
אבל לכאורה נראה כי
דווקא צודקים המרגלים ולא כלב , כפי שאומר משה:
1. דברים
פרק לא פסוק כט
כִּי
יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן
הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית
הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי יְדֹוָד לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה
יְדֵיכֶם:
וכן
2. דברים
פרק ל פסוק יח
הִגַּדְתִּי
לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר
אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:
ושוב חוזרת השאלה ,
אם צדקו המרגלים ,מדוע נענשו?
מפשט הכתובים מבינים כי לא נענשו המרגלים על הנעת לב העם
מלהיכנס לארץ , אלא על הוצאת דיבת הארץ .
כמו שכתוב:
1.
במדבר פרק יג פסוק לב
וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר
עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר
רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת:
וכן
2.
במדבר פרק יד פסוק לז
וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים
מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְדֹוָד:
חטאם היה כפשוטו , הוצאת דיבה.
ארץ ישראל הנה ארץ קדושה
, ואם בני ישראל אינם יכולים להיאחז בה , הרי הדבר משום חטאיהם .
המרגלים נהגו כמי
שתולה קללתו בחברו. במקום לומר ארץ ישראל קדושה ואנו החטאים , אמרו אנו הצדיקים
וארץ ישראל - אוכלת יושביה, ועל כך נענשו.
( כל הדברים לעל הינם
בגדר השערה בלבד , אולי כך היו הדברים, אבל מצד שני – אולי לא.)