פרשת מצורע

 

וְצִוָּה, הַכֹּהֵן, וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת, טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז, וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.

 

מכוח גסות הרוח בא לומר לשון הרע על אחרים, כי אינם חשובים כלום בעיניו (שפתי חכמים).

 

עיקר חטא הלשון בא על ידי גאוה, שהוא מחשיב עצמו לאיש חשוב באנשים, לפיכך מלאו לבו לגנות את חברו, שאלו היה מכיר נגעי עצמו לא היה מחפש מומי זולתו. והעד לזה, שאמר הכתוב בטהרתו, שיקח עץ ארז ואזוב ושני תולעת. ופרש רש"י[1]: אם נתגאה כארז, ישפיל עצמו כתולעת וכאזוב, ויתכפר לו. (שמירת הלשון, חלק ב, פרק ט"ז).

 

ויש לברר:

·        מדוע עץ הארז המייצג את הבעיה, את גסות הרוח, מצטרף לתהליך היטהרותו של המצורע.

·        מה משמעות הכפילות של החפצים המייצגים את שפלות הרוח. מה ההבדל בין ההשפלה מהגאווה המיוצגת ע"י שני התולעת לזו המיוצגת ע"י האזוב. (אמנם בפסיקתא שמשם דרשה זו לא הזכירו שני תולעת רק עץ אזוב, והוא בודאי, ואין להוסיף על דברי חכמים – מהר"ל, גור אריה).

 

עץ ארז כמבוא לאזוב

 

כתב במעיינה של תורה בשם השפת אמת: לשם מה עליו להביא גם עץ ארז, המרומז על גאות? אם הכוונה היא בעיקר שישפיל את עצמו כאזוב, הרי די שיביא אזוב בלבד?

ברם, כשהחוטא חוזר בתשובה והוא מתבונן על החטאים אשר חטא, הריהו בא לידי שפלות-הרוח ולידי הבושה העמוקה ביותר מן הגאוה שהיתה בו לפני כן, בוש ונכלם הוא על אשר התגאה בו-בזמן שהיה חוטא, יוצא איפוא שהגאוה מסייעת לו עכשיו לבוא לידי שפלות-הרוח. ואם כן שפיר יש לו ל"ארז" חלק ברפואה.

 

תיקון הארז בשלב ראשון בשני תולעת – ובשלב שני באזוב

המהר"ל בגור אריה מביא אף הוא שאלה זו: ואם תאמר למה מזכיר שני דברים כאזוב וכשני התולעת יזכיר השפל יותר. ומתרץ על דרך שפירש הרמב"ם ז"ל בהקדמת מסכת אבות כי מי שחטא בגאוה כשמתקן דרכיו צריך לאחוז בקצה להשפיל עצמו יותר מדאי עד שתוסר ממנו המדה המגונה, ואחר כך יעמוד בענוה, והוא גם כן שפלות אלא שאין כל כך. כך כאן, מתחילה יש להשפיל עצמו כתולעת שהוא שפל מאוד, עד שיתרחק מן העבירה שהיה מתחילה חוטא בגאוה. ואם לא יפרוש לצד אחר לאחוז במדת השפלות  מאוד מאוד לא יצא מידי חטאו כי יחזור לידי גאות שלו. לכך יהיה בתחילה כתולעת עד שיתרחק מן העבירה ולא יהא לבו גס  עליו ואחר כך יהיה כאזוב ואין צריך להשפיל עצמו כתולעת. ולפיכך מקדים הכתוב שני התולעת ואח"כ האזוב, כי השפלות יותר מדאי אין ראוי כי כל מדה טובה בעולם יש לו מיצוע ושני הקצוות אינם טובות.  

 

ארז, אזוב ושני תולעת: גבהות לב, שפלות לב וחוסר בושה כדרכים בעבודת ה'

החתם סופר על-התורה מוסיף בביאור עניין עץ הארז ושני תולעת ואזוב, וז"ל: כי כל הקדושה וישרת אדם תלוי בגבהות ושפלות לב ויגבה לבו בדרכי ה' ואינו מתבייש מפני המלעיגים, וזהו רמוז בארז, ושפלות לב נגד ה' ויראיו להיכנע לפני ה' ועבדיו ולשמור מצותיו וחוקיו, וזה רמוז באזוב... ונ"ל דשני תולעת רומז עוד שמלבד שלא יתגאה אך יהיה כאזוב, לא סגי בהכי, אלא גם ייביש עצמו ויפתח פיו ושפתיו מרחשו קמיה רביה ולא יתבייש מלשאול ואם יצחקו עליו הצעירים, שהרי לפעמים מרוב ענוותנותו ונפשו כעפר על כן לא יפתח פיו ואם כן תורה מה תהא עליה ולא הביישן למד, ואמרו חז"ל (ברכות ס"ג:) אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה, על כן נמשל כשני תולעת, מה תולעת אין כוחה אלא בפה (ישעיה מ"א ורש"י שם)  וכחוט השני שפתותיך וק"ל. עד כאן לשונו.

 

גבהות לב כארז בדרכי ה', שפלות כאזוב במילי דעלמא ודקדוק כחוט שני התולעת

 

וכן כתב  רבי יהושע השיל מאפטא: וצריך גם ארז לרמוז לאדם שיגביה עצמו כארז במילי דשמיא, על דרך "ויגבה לבו בדרכי ד' " (דברי הימים ב, יז, ו). אמנם צריך בזה חוט המשקל להכריע, כמה מהגבהות לעבודת ד' וכמה מהשפלות למילי דעלמא כמו חוט הלשון במאזנים, שצריך לעמוד באמצע, שלא להכריע לכאן או לכאן, אף כחוט השערה, על זה רמז שני התולעת, שהביא עם הארז והאזוב.

 

לפיכך אמר הכתוב, שבגדיו יהיו קרועים וראשו יהיה מגודל, כדי לנולו, שיהיה נראה לכל כבזוי, ולא יתגאה לבו לדבר בזולתו (שמירת הלשון שם).

 

 

 

יגדיל תורה ויאדיר