| בס"ד

בס"ד

 

יום א', יב' סיוון התשנ"ד לפ"ג

"ושבתה הארץ...[1] "

 

 

ידועה הגמרא ביבמות סב: שהשרוי בלא אשה שרוי ללא שמחה, בלא חומה, בלא תורה וכו' והוא בכלל רק פלגא דגופא.

 

לעומת זאת החתן והכלה הם חידוש, מציאות חדשה, "אשר ברא... חתן וכלה[2]". "אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות[3]".

 

והחתן, ביום חתונתו וביום שמחת לבו[4], נמחלים לו כל עוונותיו[5]. מעניין שאת זה לומדים מעשו שנשא את בשמת בת ישמעאל הנקראת ג"כ "מחלת[6]". ועיין בפירוש הנצי"ב בשלהי פרשת תולדות המבאר שעשו תכנן להסית את ישמעאל לרצח ואח"כ להורגו כנקמה וכגאולת דם. אלא שמסכת התחבולות והמזימות המרושעות נגדעו באיבן לדאבונו עם מותו של ישמעאל. ומנישואין אלו אנו לומדים שנמחלים לחתן כל עוונותיו, כי זו מציאות כל כך מחודשת ומרוממת. התחלה חדשה, קומה חדשה.

 

שמחת החתן, היא שמחתנו. שמחת בנין עם ישראל, שמחת הופעת תורה-שמחה-חומה, ושמחת ארץ ישראל – "אם הבנים שמחה[7]". קניין האשה נלמד מקניין חברון, "קיחה קיחה משדה עפרון[8]". "כל המשמח חתן וכלה כאלו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים[9]".

 

בנין התא המשפחתי הישראלי היא הוספת לבנה לבניין ירושלים, לבנין האומה והארץ,  להופעת השלמות הפרטית והכללית במציאות יום יומית בהווה ובעתיד. אך כאן דרושה עבודה מתמדת. אי אפשר להתעורר למחרת החתונה ולצפות להיות סתם כך עמוס בתורה-חומה-שמחה. יש לשקוד על הבניין, ההולך ונבנה, בע"ה, להופעת שכינה.

 

אם נחפש עיצות להצלחת הנישואין נזכור ש"אין חכם כבעל הניסיון" ונעיין בקדש הקדשים[10], ב"שיר השירים אשר לשלמה", החכם מכל אדם. "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין[11]". מבאר רש"י על המקום[12]– לא כהנושקים על היד או על הכתף אלא פה אל פה כחתן הנושק לכלה.

 

ומבואר בזוהר במדרש הנעלם על שיר השירים (אשר הגיע לידי ב"מקרה" במהלך שבת החתן והספקתי להציץ בו לבקשת היושב לידי בשולחן) שנשיקת חתן וכלה היא פה אל פה, כי כאן מופיע קישור רוחני, קשר בין בני הזוג – בינו לבינה, בינה לבינו, בינו לבין עצמו ובינה לבין עצמה. ארבע רוחות אשר בהופעתן בחיבור שלם מופיעות יצירה חדשה מארבע רוחות, אשר יוצרת את הופעת הנשמה הישראלית, ניצוץ המשיח, הכלולה מארבע רוחו, כפי שיופיע בשלמות במשיח "ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עיצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'[13]".

ר' לוי יצחק מברדיטשב בספרו קדושת לוי[14] מבאר (אם זכרוני אינו מטעני) שנשיקת פה אל פה היא ביטוי לקשר על בסיס קישור נפשי הדדי, קשר נשמתי, קשר שלם בין בני זוג, שאינו מבוסס על תלות מצד הדרישות לקבֵל (נשיקה על היד) או על הרגשת המשענת החברתית (נשיקה על הכתף).

 

ומתוך ההתאמה הנפשית והבניין הרוחני הולכת וניבנת ירושלים, ועלינו לשמוח בשמחתם-שמחתנו- שמחת ירושלים.

 

בגמ' בכתובות למדנו על חשיבות הריקוד לפני הכלה, "כיצד מרקדין לפני הכלה", על משמעות וגדלות השוטיתא-שטוטיתא-שיטתא בריקוד עם הדס ע"י גדולי ישראל (כתובות יז. כמדומני[15]).

 

ובכל זאת הגמ' בפרק קמא דברכות (ה: או ו:[16]) הדגישה "אגרא דבי הילולא – מילי". עיקר שכר ההשתתפות בשמחת הנישואין הם המילים שאומרים לשמח ולחזק את החתן.

 

אם כבר הבאנו דברים על דרך הפשט, דרש וסוד, נוסיף רק בדרך הרמז והחידוד ש"אגרא דבי הילולא – מילי", היינו שעיקר השכר נובע כאשר נעמיק ונבין את משמעות המילים המרכיבות את שמחתנו:

"חתן" – "ח' תן", מציאות של התרוממות לנתינה בדרגה חדשה, המשפיע בדרגת השמונה, בקדושה שמעל המציאות הטבעית, טוב המקושר לנצח, לנצח ישראל לדורותיו.

ויתכן שרמוז כאן "חת - ן", "אשרי אדם מפחד תמיד, ההוא בדברי תורה הוא דכתיב[17]". עם כל החששות לקראת המהלך החדש , יש מקום רק לפחד, לחת – ביחס לשער החמישים. לגשת בחרדת קודש לקראת משימה קדושה זו.

"כלה" – "כל ה'". כוליותהּ מוקדש ל- "ה". האות הא, כידוע מספרי המהר"ל[18] מרמז לקדושה של העוה"ב, האות "י", המופיעה בתוך ריבוי הופעות העוה"ז, האות "ד". ולכן האות "ה" מסמל את עם ישראל אשר משכינים את שכינתו יתברך בתוככי המציאות החומרית בעוה"ז. כלה, כולה מסורה לטובת עם ישראל.

ויתכן שרמוז ג"כ "כ – לה". למציאותהּ אנו מייחסים את האות "כ" שעניינו ריבוי וברכה, היינו האות "ב" במדרגת העשר. ודי בזה.

 

ביחס לשאלה האם יש פשט לשיר השירים, ישנם מספר גישות. שהיו שפירשו[19] ששיר השירים הינו קדש קדשים  כי אין לו פשט. אין לו "קודש" גרידא.

 

המלבי"ם בפירושו הנפלא לשיר השירים מביא ג"כ פירוש פשט לספר, ומתוך התעמקות במשל הוא מגיע ג"כ להתעמקות בנמשל, יחס שלמה המלך לנפשו ויחס עם ישראל והקב"ה.

 

הרבי מליסא בפירושו "צרור המור"[20] מציין שגם המשל, היחס בין אהוב לאהובתו, הוא קדש קדשים, אך מפני שיש גסים ושפלים אשר לכלכו את המשל ומושגיו, קשה להסתכל דרכו על יופי הנמשל. למה הדבר דומה לצייר שצייר העתק נפלא של מגדל מרהיב ביופיו, וכל מי שהביט בציור נפגש עם יופי המגדל. אך כשבא מישהו וטינף את הציור, חשבו הכל שהמגדל מטונף. כמו כן לענייננו, קישורם של האיש והאשה הוא קדוש וטהור, ומהווה משל נפלא לקשר הקב"ה ועמו, "אני לדודי ודודי לי[21]", "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך[22]", "תקראי לי אישי[23]", "וארסתיך לי לעולם[24]","כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוקיך[25]", כי בקדושת הופעת השכינה בתא המשפחתי המקושר לאלוקי ישראל מופיע הבסיס והדגם להופעת השכינה בעולם כולו ע"י עם ד'. אך משטינפו גסים ומכוערים את מושגי הקודש, קשה לראות דרכו את יופי הנמשל.

 

ולסיום נאחל ונברך את הזוג הצעיר, הכהן הנכנס לפני ולפנים לקדש הקדשים של בניין הבית הישראלי מתוך תורה, שיבנו בניין עדי עד באהבה. כאשר שניהם ירכזו את כוחותיהם למטרה משותפת, כפי שמופיע ב"קדושת לוי", "אהבה": אלף ל-"ה", בֵּית ל-"ה". א' ב' = אלף בינה, פעולות שנעשות מתוך אילוץ, הרגל ומצוות אנשים מלומדה (כוח האנשים) ופעולות הנעשות מתוך בינה יתירה[26] (כוח הנשים) כולם יופנו להופעת השינה בעולם, ל- "ה".

 

וכדרכם של כוהנים הזריזים במצוות, וכהדרכת הרמב"ן[27] "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת שמא יש דבר תוכל לקיימו", הולך החתן מתוך מסכת כתובות וקידושין ליישם את אשר למד.

 

ולנו, המחזיקים עמדות אי שם הפטורים מלבוא לנישואין, או במילים אחרות, אשר לא קיבלו פטור מתפקידם כדי לבוא לנישואין, נוכל להשתתף בשמחכם-שמחתנו במילים. מזל טוב וכל טוב סלה.

 



[1] ויקרא כה, ב

[2] ברכת אשר ברא, מתוך "שבע ברכות"

[3] תהלים סח, ז

[4] שיר השירים ג, יא

[5] ירושלמי ביכורים פרק ג, הלכה ג. מדרש שמואל ריש פרשה יז. ועיין ב'שלחן שבת', המעובד עפ"י ליקוטי-שיחות כרך ל, עמ' 161

[6] בראשית כח, ט

[7] תהלים קיג, ט. וכתב ב"אם הבנים שמחה" בהקדמה השניה: וקראתי את שם הספר "אם הבנים שמחה", ע"פ הירושלמי ברכות (סוף פרק "היה קורא") דמכנה את ארץ ישראל שם אֵם דישראל, וארצות הגולה בשם אם חורגת, עי"ש. וידוע מאמר חז"ל דאמנו ציון בוכית ומיללת עלינו בהיותנו בגולה, וממתנת לנו שנשוב לחיקה

[8] קידושין ב.

[9] ברכות ו:, וא"ר חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות... ואם משמחו מה שכרו... רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שנאמר (ירמיהו לג) כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה

[10] ידים ג, ה, ... אמר רבי עקיבא: חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידיים. שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל כתובים קדש ושיר השירים - קודש קדשים. ואם נחלקו לא נחלקו אלא על קהלת.

[11] שיר השירים א, ב

[12] לשון רש"י: זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה מי ייתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו כמו מאז, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאווה ומשתוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה, פה אל פה

[13] ישעיהו יא, ב

[14] קדושת לוי, שיר השירים:... ויש לרמוז זה בדברי רש"י  ז"ל... שיהיה כחתן המנשק את הכלה פה אל פה, היינו שיהיה אהבתנו אותו ית' מחמת אהבתו ית' אותנו בלבד, ולא כמנשקים על גב היד, לא שיהיה אהבתנו אותו ית' מחמת שמאהבתו ית' בנו יתן לנו שכר טוב...

[15] כתובות יז., אמרו עליו על ר' יהודה בר' אלעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה. ר' שמעון בר' יצחק מרקד אתלת. א"ר זירא מיכסף לן סבא (רש"י: שמזלזל בכבוד תלמיד חכם ונוהג קלות ראש בעצמו). כי נח נפשיה איפסיק עמודא דנורה בין דידה לכולי עלמא. וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא אלא לחד בדרא או לתרי בדרא. א"ר זירא אהנייה ליה שוטיתיה לסבא, ואמרי לה שטותיה לסבא, ואמרי לה שיטתיה לסבא

[16] ברכות ו:, אמר רב אשי אגרא דבי הלולי מילי

[17] ברכות ס., ההוא תלמידא דהוה קא אזיל בתריה דרבי ישמעאל ברבי יוסי בשוקא דציון חזייה דקא מפחיד אמר ליה חטאה את דכתיב (ישעיהו לג) פחדו בציון חטאים אמר ליה והכתיב (משלי כח) אשרי אדם מפחד תמיד אמר ליה ההוא בדברי תורה כתיב

[18] נר מצווה: כי בשם י"ה ברא ד' יתברך עולמו (מנחות כט:), עולם הבא נברא ביו"ד משמו הגדול (וע"ע בנתיב העבודה פ' יא, ובנצח ישראל פ' כח), והעולם הזה נברא בה"א משמו הגדול (וע"ע בדרשת שבת תשובה עמ' עט). וזה כי שם י"ה ברוך הוא, היו"ד מן שם י"ה מורה שהוא יתברך אחד ואין בו חלוק כלל, כי היו"ד שהיא קטנה א"א לחלקה רק היא אחת, ולכך היו"ד מורה על שהוא ית' אחד. והה"א מורה, כי אל תאמר כי הוא ית' אחד ואין כוחו ית' על הכל, אבל ד' ית' הוא אחד וכחו מתפשט אל הכל. וזה מורה הה"א משמו הגדול, כי הה"א יש בו הד' ויש בה נקודה תוך הד', וכבר אמרנו כי הד' מורה על ההתפשטות של ד' צדדין, וזה מורה כי עם שהוא ית' אחד יש בכחו הכל. 

[19] הקדמת האלשיך לפירושו שושנת העמקים: ... בכל אמרי יתר חכמתו ימצא בה פשט עם דרך סוד, כדרך קמח של רוקד אשר בו קמח סולת. אך השיר הזה משולל פשט, כי כולו סולת הוא סוד.

[20] בהקדמתו לפי' צרור המור. עיין שם.

[21] שיר השירים ו, ג

[22] ירמיהו ב, ב

[23] הושע ב, יח

[24] הושע ב, כא

[25] ישעיהו סב, ה

[26] נדה מה:, א"ר חסדא מ"ט דרבי דכתיב (בראשית ב) ויבן ה' [אלהים] את הצלע מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש

[27] באגרת הרמב"ן