בס"ד

עיקרי הדברים המובאים לעי"ל, נאמרו בליל שבת קודש, כ"ח סיון תשס"ב, בה נרצחו על קידוש ד' בכרמי צור אייל ויעל סורק ואף עובר במעי אמו היושב עם המלאך המלמדו את כל התורה בעוד הנר דולק העל ראשו. ויהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמתם, ולרפואת כל אחינו היקרים שנפצעו ע"י האויב הקם על ה' ועל משיחו.

 

פרשת קרח


בשבוע זה חל יום פטירתו של ר' יוסי בן קיסמא. המוכר לכולנו מהמשנה באבות פ"ו:


אמר רבי יוסי בן קסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. ואמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של סופרים וחכמים אני. אמר לי רבי רצונך שתדור עמנו במקומותינו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות  ומרגליות  שבעולם אין אני דר אלא במקום תורה. וכן כתוב בספר תהלים על ידי דוד מלך  ישראל טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף…


ונשאלת השאלה מדוע מתנגד ר' יוסי בן קסמא ללכת לייסד מקום תורה חדש, להיענות לאתגר של הקמת גרעין תורני במקום ששואף לכך ואף מוכן להעניק לו מלגה מכובדת.


השאלה מתחדדת כאשר אנו יודעים מאגרת ר' שרירא גאון כי רב שהגיע לבבל בחר להקים את ישיבתו דווקא בסורא, לפי שהיא הייתה מקום של שממה רוחנית.  וכן במהלך הדורות הלכו גדולי עולם לייסד מרכזי תורה, כפי שידוע על ר' חיים חזקיהו מדיני מחברון שהקים עולה של תורה במקום של עמי ארצות בקרים. וכשיצא משם השאיר ארזים, גדיים שנעשו תיישים.


גם בפרשה שלנו, פרשת קרח אנו מוצאים את  חשיבות ההשפעה החברתית הסביבתית:


מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכניו אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה:

 יהודה שנאמר (בראשית מח) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים,

 ביששכר כתיב (ד"הא יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם, והיו מסמיכין הלכה על פיהם.

 ומזבולן מושכים בשבט סופר (שופטים ה) על שהיו שכיניו כלם נעשו בני תורה.

ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד, מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום אבדו עמו במחלקותו שנאמר (במדבר טז) ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.
           

מדרש תנחומא פרשת במדבר (וכן נמצא העניין בבמדבר רבה פרשה יח)

וביחס להשפעה של סביבתו המיידית של האדם, ביתו זו אשתו, מופיע בבמדבר רבה בפרשתינו, פרשה יח:

(התוספות בסוגריים הם ממסכת סנהדרין דף קט: ושם).


ואון בן פלת, למה נקרא שמו און שכל ימיו באנינות, בן פלת בן שנעשו בו פלאות.

אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו ואמרה ליה מה לך להתחבר למחלוקת, אם אהרון כהן גדולאתה תלמידו, אם קרח כהן גדול אתה תלמידו.
(אמר לה: מה אעשה, הייתי בעצה, והשביעו אותי איתם.)

 אמרה לו יודעת אני שכל העדה קדושים כמו שכתוב עליהם "כי כל העדה כולם קדושים" (אמרה לו: שב, שאני מצילה אותך. )

מה עשת השקתה אותו יין והתבשם והשכיבה אותו במיטה (פנימית) וישבה בפתח – היא וביתה (בגמ' לא מוזכרת הבת)- ופזרה שערה. כל מי שבא  בשביל און בעלה כיון שראה אותה חזר, בין כך ובין כך נבלעו וזהו שכתוב (משלי יד) "חכמת נשים בנתה ביתה" זו אשתו של און "ואולת בידיה תהרסנה" זו אשתו של קרח.


מעניין לציין כי האנשים המוכנים לחלוק על נבואת משה ועל קדושת אהרון, ובעצם לחלוק על ריבונו של עולם, עדיין אמונים על משמרת הצניעות. ברשעותם הם ממשיכים במחלוקת על נופלים לתהומות הארץ, אך לפרוץ גדרי צניעות לשם כך אין הם מוכנים.


ובמסכת סנהדרין (שם קי.)

אשת קרח אמרה לו: ראה מה עשה משה! הוא נעשה מלך,את אחיו מינה כהן גדול, את בני אחיו מינה סגני הכהנים, אם באה תרומה – אמר תהיה לכהן, אם באה מעשר שלוקחים אתם, אומר תנו אחד מעשרה לכהן, ועוד שגילח לכם את השיער (ומשחק בכם כאילו אתם שוטים) והניף אתכם  כגללים, עין נתן בשערכם (כדי שלא תהא לכם צורה כמותו). - אמר לה: הרי גם משה גילח שערו! - אמרה לו: כיון שכל הכבוד שלו, אמר הוא גם כן (שופטים ט"ז) "תמת נפשי עם פלשתים" (אינו חושש אם גילח עצמו, שאמר אגזוז שערי  ומה לי בכך שהם מקיימים אפילו מה שאני מצווה לשחוק, אגזוז אתה כמותם כדי להפיס דעתם). ועוד: שאמר לכם עשו תכלת, אם עולה בדעתך שתכלת חשובה מצוה – הוצא גלימות של תכלת והלבש את כל תלמידך! וזהו שכתוב (משלי י"ד) חכמות נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און בן פלת, ואולת בידה תהרסנהה - זו אשתו של קרח.


ומפורסמים דברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו, ה"א)

דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע, ואומר אשרי האיש וגו', וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים, ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו (יש להתייחס לכך שהרמב"ם מצא לנכון להוסיף את שתי המילים האחרונות. והדבר מבהיל), או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים.


ומובא במגדל עוז שכן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות (כתובות יז.) כלומר שהאדם מושפע מסביבתו מעצם טבעו, ועליו לחיות עם סביבתו.


כדי להתרחק מדרכיו של קרח יש להתרחק מסביבתו, כי אדם מושפע מסביבתו. אך להפצת תורה ודאי שניתן ללכת למקומות צמאי דעת וזוהי תורה של חסד. ומה שר' יוסי בן קסמא מתנגד להצעה הנדיבה, מבואר בפי' המהר"ל למסכת אבות (דרך החיים, שם) כי רצו אותו כטפל להם, להתפאר כי עירם אינו חסר אף דמויות של אנשי רוח ההוגים בתורה בהיותם בדרך. בשביל להיות מעין "מזוזה" שרק מתפארים בו בלא לתת לו את המקום הראוי, לא עוזבים עיר גדולה של סופרים וחכמים.


ובעזרת ד' נזכה להתרחק מקורח ולהידבק במשה ואהרון ואשרי לצדיק ואשרי לשכניו.

 
 

הסתכלות נוספת בדברי ר' יוסי בן קיסמא

 
ר' יוסי בן קיסמא מציין : פעם אחת הייתי מהלך בדרך.


את ר' יוסי קסמא אנו פוגשים עוד שלוש פעמים, ובכולם הוא עוסק בדרך, במובן של דרך הנהגת העולם ע"י גורמים מנגדי התורה עד להופעת בן דוד. הוא עוסק בענייני מלכות רומי הרשעה  שמן השמים המליכוה, ובענייני חורבנות בדרך לביאת בן דוד הוא עוסק בעניינם של המלכויות המושלות בעולם בדרך לתיקונו השלם. ההתמודדות עם המלכויות מלווה בגזירות נגד לימוד התורה. התגברותם מקשה על לימוד התורה, וכן קריעת התורה  - מובילה להרס מוקדי התורה ע"י התגברות מוקדי עבודה זרה. לא כך היה המעשה בבית הכנסת של טבריא, בנגר שיש בראשו גלוסטרא שנחלקו בו רבי אלעזר ורבי יוסי, עד שקרעו ספר תורה בחמתן? קרעו ס"ד? אלא אימא: שנקרע ס"ת בחמתן, והיה שם רבי יוסי בן קיסמא, אמר: תמיה אני אם לא יהיה בית הכנסת זו עבודת כוכבים! וכן הוה. (מסכת יבמות דף צו:).



ובמסכת סנהדרין דף צח.:

שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא: אימתי בן דוד בא? - אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות. אמרו לו: אין אנו מבקשין ממך אות. - אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול, ויבנה, ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא.

המציאות שסביבו מאיים לחזור ולהפיל את קירות בית המדרש, ולכבות את נר ישראל. קשיים אילו מובילים להופעת הגואל בתוך מציאות בו השער נפול. גם כאשר אין אפשרות ללמוד, ויהיה העולם שמם – אין להתייאש, כי אז יופיע בן דוד.

(לפרש"י שם מדובר בשער של עיר רומי. ולולא דבריו היה נלע"ד לפי המשך הסיפור נראה כי ר' יוסי ותלמידיו היו ליד מי הפמייס בא"י ולא ברומי. כפי שמוזכר בסנהדרין שם מיד לפני כן שאליהו מסר לריב"ל ששם בשער רומי יושב המשיח בין עניים סובלי חולאים. והוא זה שלא מאפשר את בנית שער רומי בפעם השלישית. ויש אפשרות לדייק מאותו מעשה דריב"ל, אליהו והמשיח ש"עיר רומי" נמצאת בתוך ארץ ישראל, עיי"ש. ולכן אף שר' יוסי בן קיסמא ותלמידי היו בארץ ישראל ואולי אף בקרבת מי מערת פמייס, הם יכולים לראות את שער רומי לפניהם). אמרו לו: רבינו, תן לנו אות! - אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשין ממני אות? - אמרו לו: ואף על פי כן. אמר להם: אם כך - יהפכו מי מערת פמייס לדם, ונהפכו לדם.

מי מערת פמייס הם המקור העיקרי של הירדן, ובהפיכתם לדם הם אות על היותנו בדרך.

[בעניין מהות מי פמייס, איתא בבכורת נה. - תניא נמי הכי: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי, ובימה של טבריא, ובימה של סדום, והולך ונופל לים הגדול, ואין ירדן אלא מבית יריחו ולמטה. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: למה נקרא שמו ירדן - שיורד מדן. א"ל ר' אבא לרב אשי: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה, (יהושע י"ט) ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם, וא"ר יצחק: לשם זו פמייס, ותניא יוצא ירדן ממערת פמייס.
אמר רב כהנא: זכרותיה דירדנא ממערת פמייס. וכן מובא במסכת בבא בתרא דף עד:

ואמר רב יהודה אמר רב: ירדן יוצא ממערת פמייס. תניא נמי הכי: ירדן יוצא ממערת פמייס, ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא, ומתגלגל ויורד לים הגדול, ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן, שנאמר: (איוב מ') יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו. מתקיף לה רבא בר עולא: האי בבהמות בהררי אלף כתיב! אלא אמר רבא בר עולא: אימתי בהמות בהררי אלף בטוחות? בזמן שמגיח ירדן בפיו של לויתן.]

הפיכת מים זכים וטהורים לדם, הם ביטוי למתח המאבק בין מלכות הרשעה ששופכת דמינו כמים בכל גבולות ארץ ישראל, ופוגעים במקור טוהרתנו , ברודפם את התורה ומחזיקי בדקה. העכרת המים פוגעת ביציבות העולם: יש בעיה בהספקת המים לפי הלויתן ובהמות בהררי אלף אינן בטוחות. הצרות כוללים את החיים ואף את המתים .

בשעת פטירתו אמר להן: העמיקו לי ארוני (עשו לי קבר בקרקע עמוק), שאין כל דקל ודקל שבבבל שאין סוס של פרסיים נקשר בו, ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן. המפלט בשטף סוסי המלכויות המחליפות זו את זו הוא בהטמנות עמוקה באדמת ארץ ישראל. חיות הבהמתיות המדית,  שזרמתם זרמת סוסים, נמשך מקברינו. מתוך הקברים הם שותים, רק לאחר נפילתנו יש להם כוח ומלכות.

וכך היא גישת ר' יוסי בן קיסמא כפי שמשתקפת מדבריו לר' חנינא בן תרדיון עת גברה מלכות הרשעה וגזרה מיתה על העוסק בתורה, להטמין את עצמו, לעסוק בתורה בדרך. (כדי שלא יתגלה "עוונו" ושלא יענישו את סביבתו, כפי שהמשיכו את הסמיכה בדרך).


תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו.

אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה  (ומקהיל קהלות ברבים) וספר מונח לך בחיקך!

אמר לו: מן השמים ירחמו.

אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!

אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא?

אמר לו: כלום מעשה בא לידך?

אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. 

 

מסכת עבודה זרה (יח.)

 

 

הולך ר' יוסי בן קיסמא  בדרך, שם יכול ללמוד, והוא זוכר מאין בא. כשהוא נשאל למקומו הוא לא מוסר שם של מקום אלא מאפיין  מעיר גדולה של סופרים וחכמים אני. הוא לא מסכים להצעה מפתה של מגורים שישכיחו ממנו את היותו בדרך וזוכר את מקום מוצאו. הוא זוכר את היות המציאות רק מקטע מהמכלול של מאין בא ולאן הוא הולך. ובנימוק הוא ממשיך ומציין לאן הוא הולך:  ולא עוד אלא שבשעת פטירתו של אד אין מלוין לו לאדם לא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד.

שנאמר: בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך,

 בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה ("פעם אחת הייתי מהלך בדרך"),

בשכבך תשמור עליך בקבר ("העמיקו לי ארוני"),

והקיצות היא תשיחך לעולם הבא ("ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא").

ואומר לי הכסף ולי הזהב נאם ב' צבאות.


וכדרכם של דברי תורה הפרים ורבים, יש עוד ועוד להוסיף על המחלוקת בין "דברים של טעם" לבין "מן השמים ירחמו" בנוגע להמשך קיום פומבי של מצוות אשר יש רשעים ארורים הרוצים ליטול את נפשנו כדי למנוע את קיומן. ובעז"ה, תכלה במהרה כל הרשעה ולא תוסיף לקום.

 

 

יגדיל תורה ויאדיר

 

1