תלמיד - הנה הגדלת חסדך עמדי באשר למדתני עד הנה. עתה הואל נא והודיעני איזה סדר אקח ללימודי למען אצליח:

רבי - הנה מה שצריך כל הרוצה להיות חכם בישראל לדעת תחלה, הוא כ"ד הספרים עם ביאוריהם הראשיים. ואחרי זה י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, עם כל ביאוריהם, כי הם דרכי התורה שבעל פה. אחר כך צריך שידע לימוד הש"ס עד שידע להבין כל הלכה שתהיה על בוריה, וידע דרכי המשא ומתן בקושיות ובתירוצים. וידע להבדיל בין תירוצי הדחיה ובין התירוצים האמתיים ובין הקושיות הנעשות להצעה לתירוץ, והקושיות החזקות והאמיתיות. ואחר שידע כל אלה ראוי שילמוד כל הש"ס מראשו לסופו, בהבנת לכל פשוטי הסוגיות על בוריין. אחרי כן צריך שילמוד ספר היד להרמב"ם מראשו לסופו עם מפרשיו, לדעת מוצא כל דין ודין. אחר כך ילמוד הש"ע ויראה כל דין שיש בו חלוק מדברי הרמב"ם, או נוסף עליהם יבקש מוצאו בבית יוסף ויבין טעמו ונימוקו. אחר כך ילמוד כל מדרשי הקדמונים עד תומם. עוד ילמוד מלאכת ההיגיון והמליצה והשיר עד שידע אותם, ויזהר ללמוד אותם מספרי המחברים שקצרו בהם. עוד ילמוד עיקרי ההנדסה התשבורת והתכונה הראשיים עד שידעם, ושאר החכמות והמלאכות מה שצריך לו ילמוד עד שידעם. ואז ישים עיקר כל עיונו באלקיות כל ימי חייו. ואולם אין צריך שילמוד כל הש"ס תחלה ואחר כך יתחיל בהרמב"ם ואחר כך המדרשים ואחר כך החכמות, אלא יחלק שעותיו ללימודים האלה וירבה תחלה באותם שכמותם יתר עד שיגמור אותם, ואחר שגמרם אז יוכל למעט בהם מרגילותו הראשון, רק שיקבע להם שעות לשלא ישכחם. והמלאכות והחכמות החיצוניות כשידעם יניחם, אך למען לא ישכחם יחזור עליהן בהפנותו אל בית המים. ויחלק שעותיו באופן שעיקר עיונו והשתדלותו יהיה באלקיות, ומכל שאר חלקי התורה לא יניח ידו, אלא ילמוד בהם דבר יום ביומו לחיבובה של תורה, וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

דרך חכמה, הרמח"ל.

 פלא קלות התשובה והמתחייב מכך

במה אקדם ה'... הירצה ה' באלפי אלים ... הגיד לך ... (מיכה ו')

במה אקדם ה' וגו'. אין ספק שהמציאות כלו חסד פשוט, כמו שאמר הכתוב (תהלים פט) "עולם חסד יבנה". כי לא קדם לנו דבר ראוי שנקבל עליו גמול. אבל טובותיו מתמידות עלינו תמיד, ומרוב התמדתם והרגלם אצלנו סכלנו בהם. כמו שאמר הכתוב (הושע יא) "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ולא ידעו כי רפאתים". פירוש כי מרוב הטובה שהטיב השם יתברך לאפרים סכלו בה ולא חשבוה לטובה כלל, כי הדבר המורגל לא יורגש.

ומן הטובות הגדולות שהטיב השם יתברך לנו והחסדים העצומים הוא ששיער המצוות בעניין שתוסג עשייתם בנקלה ולא יבואו לטורח. כי רצה השם יתברך לזכותנו ולא העמיס עלינו העבודות הכבדות שנקוץ בהם. וזהו שדרשו בתענית (דף ד) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי". ובפרט נתבאר זה בעניין התשובה, שההקש יורה ויחייב שעבד סכל שהמרה במלך גדול שהטיבו בתכלית הטוב, שאם ייתן איש כל הון ביתו בכופר עוונו בוז יבוזו לו, ושיהיה כוסף בתכלית הכוסף לתת כל אשר לו גם בניו ובנותיו בכפרת חטאיו, זה היה מן הראוי. אבל השם יתברך הקל על זה ובחר בתשובה וצווה עליה ובאר ענינה בדבר קל מאד, והוא החרטה על מה שעבר והטבת המעשה על העתיד. והבטיחנו בזה הבטחה שלימה שאם יעשה כן יכופרו העוונות הקודמים לגמרי. וזה פלא עצום וחסד נשגב למאוד.

כל זה ביאר הנביא בכאן אמר על צד ההצעה, שהיה מן הראוי ושהשכל יורה שיהיה החוטא בזאת המחשבה ושיאמר כן, במה אקדם ה' וגו' ויכפר לי על חטאי היספיק לי בזה שום דבר. האקדמנו בעולות וגו' הירצה ה' באלפי אלים ויכפר על חטאי. ואם כל זה לא יספיק לי היספיק לי אם אתן בכורי לכופר פשעי ופרי בטני לתרופת חטאת נפשי. ובכאן דקדק הר"ר יונה זצ"ל שעל הפשעים שהם המרדים, כמו שמוזכר ביומא פרק הממונה (דף לו), אמר בכורי שהוא היותר יקר, ועל החטאים שהם השגגות אמר פרי בטני. כל אלה דברי הנביא על צד ההצעה שהיה ראוי שיאמר כן החוטא, כאיש נכסף להשיג דבר יקר שלא יוקר בעיניו דבר ובלבד שיוכל להשיג הדבר ההוא שהוא כוסף ומשתוקק אליו, והוא סליחת העוונות.

והייתה התשובה "הגיד לך אדם מה טוב וגו'". כלומר, באמת כן היה ראוי וכן גוזר השכל כדבריך עמך, אבל השם יתברך הפליא עמך לעשות ואינו רוצה מעמך אלף אלפים אלים וכו' ולא בכורך ופרי בטנך, כמו שאמר הכתוב (ירמיה יט) "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי", וכמו שדרשו רז"ל, אינו רוצה ממך רק כשרון המעשה והוא עשות משפט וגו'. והם דברים קלים מאד יושגו מהרה. ואין ספק כי החסד הזה הנפלא הוא הצלחה גמורה לטובים המתעוררים על התשובה. והוא לרעת הרעים שאינם מתעוררים עליה. שאילו היה התשובה מה שהשכל גוזר שיצטרכו בהשגתה כמו אלפי אלים ורבבות נחלי שמן והבכורות והפרי בטן היה קצת התנצלות לרשעים, שאע"פ שמן הראוי לתת כל זה או יותר אם אפשר, בעבור היות יצר לב האדם רע, לא ימצא עם לבבו להעמיס על עצמו העבודות הכבדות. אבל כיון שהשם יתברך הקל בזה אי זה התנצלות יש למי שאינו מתעורר. והוא אומרם ז"ל בסוכה (דף נב) בכיוצא בזה רשעים נדמה להם כחוט השערה ואומרים היאך לא יכולנו לפסוק חוט השערה הזה. והוא שאמר הכתוב (הושע יג) "שחתך ישראל כי בי בעזרך". ירצה בזה כי העזר הגדול וההזמנה הרבה שנתן לנו בעבודתו וכוון בזה לתת לטובה, זאת הכונה שבה למשחית לרעים, שאין להם טענה על עוזבם תורתי . הוא שאמר הנביא (הושע יד) "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". וביאורו שאינך צריך לאלפי אלים אבל החרטה על מה שעבר וכשרון המעשה להבא ובקשת הרחמים מהשם יתברך שתקובל תשובתו ויעתר אל אלוה וירצהו. והוא אומרו (שם) "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ואמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו". והבטיחנו שאם נעשה זה ישוב חרון אף ה' ממנו. ובאומרו "אוהבם נדבה" רמז כי לא היה מן הראוי שיקובל השב בדברים לבד כהצעת הנביא באומרו (מיכה ו) "במה אקדם ה' האכף לאלקי מרום האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה הירצה ה' באלפי אלים בריבבות נחלי שמן האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי". אבל הוא מצד הנדבה והוא הפלגת החסד.

אחר זה אמר (הושע יד) "מי חכם ויבן אלה, נבון וידעם כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". וצריך לבאר מה עניין פסוק זה לכאן אחר זכרו ענייני התשובה. אבל הפירוש הוא על פי מה שאמרנו, שמה שהזמין לנו ה' יתברך דרכי התשובה הוא טוב לטובים ומכשול לרעים. והוא אומרו "כי ישרים דרכי ה'", רצונו לומר שאין בהם רכסים ועקלקלות שאין טורח בהליכתם כלל, וצדיקים ילכו בם ורשעים יכשלו ביושר הדרכים ההם, כי יותר טוב היה להם שלא יהיו הדרכים ההם ישרים כאשר הם, כי אז יהיה להם קצת התנצלות, מה שאין להם בהיות הדרכים ישרים ורחבים ומוכנים בתכלית ואינם מתעוררים לשוב בתשובה.

 דרשות הר"ן, הדרוש השישי

דברי התעוררות: סוד נפלא מסוד הייחוד

שמעתי סוד נפלא מסוד הייחוד הגדול הגבור והנורא בסוד אחד דקריאת שמע דרך רמז גדול, ובסוד התפילה, היאך האדם התחתון והשפל יכולת בידו להעלות מיין נוקבין של ניצוצות הקדושים מתתא לעילא על ידו בכל פעם ובכל רגע לפי העת ושעת רצון עד ביאת המשיח, שאז ישתלם האדם בשלימות גדול שאין כמוהו וידע ויבן לייחד ולקשר קשר ואחדות גדול עד אין סוף ואין תכלית במחשבתו דק מן הדק, ויתעלו על ידי יחודו שיעלה כל הניצוצות ונפשות ורוחות ונשמות מסוד מיין נוקבין ולא ישאר מאומה במקום הקליפות ובמקום החושך, ואז יהיו כל המחשבות וחיצוניית דסטרא אחרא בטל ומבוטל כי לא יהיה בהם שום חיות והארה של שום ניצוץ דקדושה כלל וכלל, ולא יהיה שום מות וחולה כלל בסוד בלע המות לנצח (ישעיה כ"ה) רק אסוותא תזדמן בעלמא ולא יהיה שום בעל מום בעולם.

גם ייחוד זה תיקון גדול לבעל תשובה, הרוצה לעשות תשובה שלימה גמורה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו באהבה גדולה, ולכן נסמכה פרשת אהבה ואהבת, לפסוק של הייחוד, גם מקודם ששה תיבות של הייחוד אנו מתפללים על אהבת ה' יתברך וייחודו, בסוד וייחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. ודי למבין.

 רק נקדים הקדמה שרשית ואמיתית, מעט הכמות ורב האיכות, ובדבר זה אגלה טפח ואכסה טפחיים, כי עמוק עמוק הוא ומי ימצאנה, אף על פי שהקדמה זו ידועה ומפורסמת ליודעי חן.

ידוע כי כל אחד ואחד מישראל הוא עולם קטן (אבות דר"נ פרק ל"א), וכן כתב בתיקונין (תיקון ע' דף קע"ה ע"א) וזה לשונו, תרי"ג אברין דבר נש מסודרין על סדרי בראשית, ובגין דא אקרי בר נש עולם קטן כו', ותו התם מאן דאמליך לקודשא בריך הוא על כל אבר ואבר, אתחשיב כאילו אמליך ליה על כל עלמא, דבר נש עולם קטן איקרי. גם דע כי האדם כלול מטוב ורע, ודבר זה צריך האדם לתקן שיתגבר הטוב ותכלה הרע, וזהו בעל תשובה גמור ובעל יחוד, שרוצה להתפלל ולקשר עולמות, וליחד יחוד עליון ולהעלות ניצוצות ונשמות בסוד מיין נוקבין, ויאמר בליבו איך אני אנוש אנוש ושפל רוח מכל הרע שנפל בי, לא די עוונות ראשונים, גם הוספתי חדשות גם ישנות, ומה אעשה ומה אפעל בתפלתינו ובתורתינו ובמצותינו שנעשה, כי אנחנו מלא בושה וכלימה, ולא זה בלבד, כי גם העוונות מפסיקים ומפרידים בינינו לבין אלהינו, ואיך אנחנו רוצים לייחד שמו, רק טוב לישב בדד ולידום.

בכן להשיב הנפשות ורוחות ונשמות לכלים הנשברים ונבוכים ותמהים על עצמם במרירות לבם על מה שעשו נגד בוראם, ובוכים ומבכים אחרים עמם על צרות נפשם ורוחם ונשמתם, המוטבע ומשוקע בין הקליפות, אז יקח עיטא לנשמתו ורוחו ונפשו וגופו השפל.

מקודם יסיר מן מחשבתו ולבו כל הרהורים הרעים, ויעזבם בחרטה גמורה, וידבק מחשבתו לעשות מצות עשה מה שאפשר כל ימי חייו, ועוד יתן מחשבתו דבוקה בה' באמונה גדולה עד מאוד, בשעת התקשרות מוחו ולבו באימה באהבת ה', כי הוא מחיה את כולם אפילו הקליפות והחיצונים וכל מדות ומעשים רעים, בסוד (תהלים ק"ג) ומלכותו הכל משלה, ומטיב לרעים ולטובים, ואפילו במקום העבירה החמורה שם חיותו, כי אי אפשר זולתו, ובלתי חיותו היה תוהו ובוהו, אפילו מקום החושך שם יש קצת כחו, בסוד י"א סממני הקטורת, להחזיק דבר החשוך שיהיה בו ממש, או איזה חולשא או מיתה רחמנא ליצלן בארבע מיתות בית דין, שבוודאי בלתי כחו וקצת חיותו, אילו לא היה שם קצת חיותו וכחו של הקב"ה כביכול אז היה כלא היה, והיו בטלים ומבוטלים ומושלכים החשכות והמיתות לנוקבא דתהומא רבה, בסוד (מיכה ז' י"ט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם, ולא היו עושים שום רושם כלום, בסוד (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח, נמצא כשהאדם לא יוכל להשתמר מפני יצרו הרע, בכל מיני רע ועבירות שיש בתורה ח"ו רחמנא ליצלן, אז גורם ונותן כח וחיות יותר לזה כח הראשון שהיה שם במיתה ועבירה ההוא, ומתגברת עליו ורוצה להמיתו רחמנא ליצלן, ונקרא רשע ומת בחייו (ברכות י"ח ע"ב) מכח אבי אבות הטומאה השורה עליו רחמנא ליצלן, בכחם הגדול.

אמנם כשהאדם משפיל ומכניע עצמו בסוד נקודה קטנה, כאילו יושב כבוש במקום נידוני מיתה רחמנא ליצלן, מכח זה שהמריד במלכו של עולם, מלך גדול גבור ונורא, ומשם ממקום העמוק והחשוך מקום המיתה, נותן ידיעתו ואמונתו חזקה עד מאוד בה' אלהים ה' אחד, בסוד יחוד גדול עד אין סוף ואין תכלית, ואפילו במקום המיתה ממש שבו חיותו וכחו, כי אין דבר זולתו וכחו וחיותו, יתברך שמו, ברוך הוא וברוך שמו, ואלמלא היה חלק אלוקי ממעל בעבירה זו מתחלה קודם שעבר אותה וודאי היה כלא היה בעבירה זו שום כח להסיתנו למרוד בך ובכבודך הגדול, נמצא בתחלה מכניע את עצמו בשבירת לב, בסוד (תהלים נ"א) זבחי אלהים רוח נשברה וגו', כדי שלא יקרב אלהים אחרים ח"ו להייחוד הגדול, ואח"כ מקשר ומייחד וחושב מחשבה זו שהוא אל גדול ונורא, בתכלית האחדות ושלימות גדול עד אין סוף ואין תכלית, אפילו במקום הקליפות והעבירות שם כחו ואלהותו כנזכר לעיל, בסוד (תהלים ק"ג) ומלכותו בכל משלה, וודאי בזה היחוד נעשה יחוד גדול, ורצון וחשק גדול בכל העולמות עליונים ותחתונים, משום כי האדם הזה ממשיך גדלותו והארתו וחיות של הקב"ה בזה המחשבה מאין סוף כביכול, קודשא בריך הוא ממש בא עם חיותו, ושהוא חי החיים, למקום נמוך כזה לאקמא ניצוצין דשכינתא...

דרך משל, בת מלך עם בניה הם בשביה כמה שנים אצל מלכות אחרת, ואח"כ נודע למלך ולמלכה ולבנו שבתו בת מלך בצער ובדוחק גדול בשביה, ומתמרמרת על שמרדה עם בניה באביה המלך, ומתאוה הרבה לבוא אל מקומה הראשון, מה עשה המלך הגדול עם המטרוניתא, הלך לבית האוצר, ולקח כמה סגולות מלכים ואבנים טובות ומרגליות, ונתנו ליד בן המלך, כדי שילך לבת המלך, ולקחה אותה עם בניה בכבוד גדול, רק לתת חלק קטן לאלו האוסרים אותה, כדי שלא ילכו אחריהם עוד, ולא יקרבו לשולחנם עוד כלל וכלל, כדי שלא יבלבלו אותם, ואח"כ תשא אתה את בת המלכה לאשה, עד כאן המשל.

והנמשל אדם הצדיק התחתון, הוא הסרסור בין השבויים היקרים וניצוצותיה, ובין הקב"ה, בדחילו ורחימו, שהם סגולות מלכים, שמכנה בשם אבא ואמא, בסוד יה, ודי לחכימא וליודעי חן סוד זה, על דרך משל, השתא בגלותא צריכין ליתן חלק גם כן לסטרא אחרא, בסוד י"א סמני קטורת ובסוד שעיר המשתלח, ושעיר ראש חודש, וגם בסוד ציפורניים של האשה קודם טבילתה, אבל בביאת המשיח יעשה יחוד לפי בחינתו הגדולה עד סוף כל העולמות, ואז יהיה יחוד וקשר גדול שאין להשיג, בסוד הטבה של הרצון דלעילא, שאז יתלהב ויתעלה למעלה כל חיות וניצוצות סטרא אחרא, ולא ישאר מההוא זוהמא כלל בעלמא, בסוד (ישעיה כ"ה) בלע המות לנצח, ולא יהיה שום אחד מהקליפות, ואין אנו צריכים ליתן להם שום חלק כלל, כי אז הם כלים, ולא כמו השתא שאדם צריך לכוון בסוד ד דאחד לקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין באהבה רבה ובשמחה, וזה רומז כדי לקבל החיות שיש שם במקום המיתות רחמנא ליצלן למטה, שיעלה עם חיות האדם ההוא למיין נוקבין למעלה לחיי החיים, כבן העולה ומדבק לאביו בחשק גדול שלא ראה אביו כמה שנים, והגוף ניתן בעד חלק לסטרא אחרא, שלא יתקרב הסטרא אחרא אל הקדושה בשעת הייחוד, אמנם לעתיד לא ישאר בשעת הייחוד שום ניצוצוין בין הקליפות, ויתבטלו מכל וכל בסוד בלע המות לנצח.  

וכל מי שישכיל ויבין עד היכן הדברים מגיעים, ושורש גדול לעבודת השם יתברך ולבעל תשובה גמור, על זאת יתפלל ויבכה ויבקש מהשם יתברך, שיזכה אותו שיוכל לכוון דברים עמוקים הנ"ל קודם יציאת נשמתו מן זה העולם, ולא תטרוף דעתו ח"ו, וודאי מחשבה טובה זו והרהור זה, מביאו לחיי העוה"ב, והשם יתברך יצילנו מצרות ומבור גלות יעלנו ויתקיים מקרא שכתוב (זכריה י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אמן כן יהי רצון.

חסד לאברהם, בשם הרב המנוח המפורסם סבא קדישא ביצינא דנהורא רבה עילאה ויקירא ר' דוד ממיקלאייב ז"ל, והאמת יורה דרכו ששמע זה מפה קדשו של הרב הבעל שם טוב ז"ל.

 בעל שם טוב על התורה ומועדים – פרשת ואתחנן, יד

דברי התעוררות: הצורך בהעמקת העיון להשגת סתרי התורה,  ומשל לבת מלך הסגורה במגדל

ויתחיל בלמודו בנחת לאט מלה במלה כדי שלא יטה מדרך הישר ויוכל לכוון אל האמת, כי לא נמצא הטעות והשגיאה כי אם בשביל שאינו מדקדק בדבריו וקורא במרוצה ואינו שוקע בעיונו, אלא מתרצה ברצי כסף המובן בתחילת העיון. ובזה אפשר לטעות שאין הכוונה כך, אבל המעמיק משיג כוונת העניין ומגיע אל התכלית ותמצית העניין. הרי זה דומה לסוחט אשכול של ענבים בראשי אצבעותיו ויוצא מה שיוצא ומשליך השאר, כי נמצא כל מה שמוציא הוא הטפל של האשכול המוהל של ענבים אבל עיקרם ותמצותם נשאר עדין בתוכה, ומי גרם לו זה – העצלות ומיעוט השתדלות לסחוט בכוח בכל ידו, ואם אין לו כוח בידו היה לו לדרוך ברגלו עד שיצא ממנו המבוקש, ואותו יין ודאי יהיה טוב ומתוק מדבש ויכל להתקיים כראוי וישמח אלהים ואנשים, מה שאין כן בעצל שחושב להוציא יין והוציא מים בלבד ומוציא שם רע על הענבים שיינם אינו מתוק ולא חזק, ומעשיו הם שגרמו שלא ידע דרך סחיטת הענבים כיצד נעשה, ומפני זה לא הועילו מעשיו.

כן דרך הלומד, שיש הפרש רב ועצום בין המעמיק לקורא על פני המים, כי זה מוציא לאור מבוקשו ומוציא לאור משפטו להבין ולהורות חוק ומשפט ותעלומה יוציא אור וטועם טעם העניין מדבש ונופת צופים, מה שאין כן בקורא כאגרת כי הלך בחושך ואומר לכל סכל הוא, והימים והשנים חולפים ובאים ולא ימצא אתו לא שכל ולא יושר להוציא דבר מאפלה לאורה ולעמוד על עקרן של דברים להשיג הכוונה האמיתית שלא ייכשל בה.

וזה היה המנהג שנהגו לקבוע ישיבות לפלפל בהם סוגיות ודיבורים קשים, ואף על פי שנראה כאיבוד זמן אחר שאין מוציאים ממנו לא דין ולא משפט, מפני העניין שאמרנו כדי ללמוד להישיר השכל כדי שידע להעמיק העניינים כאשר יבואו לידו כדי שיוציא לאור משפטו. ומי שלומד בעניין אחר, כצולל במים אדירים והעלה חרס בידו ומוציא שם רע על חמדת התורה הקדושה והעמוקה, כי נראה שאין עניין התורה כי אם אותו דרש שעולה בדעתו בתחילת עיונו, והוא הפשט הדומה למלבוש החיצון שנותן האדם על בגדיו החשובים כדי שלא יתלכלכו ולא יראו לכל, כי עיקר התורה סודותיה ורזיה הנסתרים והעמוקים, הם נעלמים מעיני הכל בתחילת העיון, עד שמי שיש לו שכל יטה שכמו לסבול הטורח והמשא לעיין יום אחר יום עד שיגלה העניין אשר הוא מבקש. והמקום ברוך הוא בראות טוב כוונתו לידע ולהבין מגלה לו את חפציו, הכל לפי מה שהוא אדם. ועל זה נאמר תפוחי זהב במשכיות כסף, כי התפוח הוא זהב מופז חשוב בתכלית אבל הוא מנוקד ומצוייר במשכיות כסף כדי לחפות עליו שלא יראה חשיבותו לכל ואינו מתגלה לכל אלא חורין וסדקין שיש מן הכסף אל הזהב ומתגלה אליו כל אשר חפץ אחר העיון והעסק בה ואחר עמל וטורח, כי צריך דבקות השכל מראות העיניים היטב.

ומשלו משל לזה לבת מלכים שהיא נתונה בתוך המגדל סוגרת ומסוגרת ואין איש אתה בבית כי אם הנערות הראויות לתת לה המשמשות לפניה, ואפילו פתח המגדל אינו נמצא כי אם אחר עמל וטורח, ומי שיחפש בה היטב ואחר כך צריך לחפש אחר המפתחות הראויות לפתוח אותו פתח ואחר שיפתח הפתח הראשון שהוא החיצון עדין יש חדר לפנים מחדר וכולם סגורים היטב. ועלה ברצון המלך שלא יתן בתו לא מפני עושר ולא מפני יופי ולא מפני יחס ולא מפני שום צד בעולם אלא למי שישתדל להיות הוא שיוכל לבקש אהבת בתו שתגלה אליו מן החלון עד שתגיד אליו הפתח ויהיה חכם וחריף לבקש מפתח ויוכל להיכנס לפני ולפנים למקום מושב ומשכב בתו לו תהיה לאשה ולא ימנע אותה ממנו. וכן הכריז בכל מלכותו עד שבאו מקצות הארץ אל המגדל ההוא רבים והיו בהשכם והערב סביבות המגדל בכל מיני שירות ותשבחות וכל מיני ניגון לעורר את לב הנערה אולי תחפוץ באהבתו ותתגלה אליהם מה בחורין ובסדקים. ועינה בצום נפשו לחורב ביום וקרח בלילה אולי תיקר נפשו בעיניה, ועם כל זה לא הועיל לו מפני שלא התמיד בעניין וחשב שבמעט זמן שיבקש ימצא מבוקשו. והוא לא כן ידמה כי לא בדבר נקל תושג בת מלך לישא אותה, והיא אינה חוששת לו וממקומה לא תמיש. וכיון שרואה אותו האיש או אותם האנשים שהשתדלו הבא מידם ולא השיגו, תוהים על מה שעשו חוזרים לדרכם בפחי נפש, יגעו לריק וירדו לבהלה. וכן באים אנשים אחרים מאיי הים ומקצות הארץ לשמע בת המלך מיופיה ומתכונתה, ומסבבים כמו כן אותו המגדל השכם והערב ומתעכבים שם יותר מן הראשונים ומתקנים כלי שיר וניגון ואמרות טהורות של פיוסים וריצויים לרצות את בת המלך ולבקש אהבתה. ומתחננים אליה שלא ישיבו ריקם. וסוף העלו  חרס בידם וחוזרים בפחי נפש לדרכם. כן יום יום מתחדשים ובאים ממזרח וממערב לראות אם יוכלו להשיג המציאה ההיא ולדבר על לב הנערה ותתגלה אליהם ויהיו לרצון אמריהם, ועמדו כמו כן זמן מה וכיון שראו שלא השיגו חזרו לאחוריהם בפחי נפש ונתייאשו מן המבוקש. עד שבא פיקח אחד ערום ואמר המגדל הזה אי אפשר שלא בנו לו פתח להיכנס ולצאת, אנוכי אשב ארבעים יום וארבעים לילה עד שאשיג את מבוקשו ואמצא איזה פתח או חלון שאוכל לראות את בת המלך או לדבר אליה ותינתן לי נפשי בשאלתי או אמות עליה. והיה כשבת האיש ההוא בתוך חושך נמרץ ימים ושנים הולך ובא סביבות המגדל, עד שמצא כמין חלון אחד במגדל. התחיל לחטט אחריו והיו עפר וצרורות נופלים, עד שגילה חור אחד קטן, התחיל לצעוק ולצווח יום ויום לקרוא לבת המלך בקול גדול ולהתחנן אליה תיקר נא נפשי בעיניך, עד שיהמו רחמיה אליו בראותה שכבר התחיל למצוא מקום וטרח ועמל לבקש אהבתה. והתחילה לספר עמו ולדבר על ליבו שלא יחוש מכל הטורח אשר טרח כי סוף הכבוד לבוא וישמח ויגיל, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, וכיון שהתחיל הוא יגמור וימצא הפתח ומשם יכנס. עד שהוא בעצמו טורח יום אחר יום עד שמצא צורת פתח בנויה בכותל, התחיל לחטט אחריה עד שפתח ונכנס. אחר שנכנס התחיל לקרוא ולצעוק אל בת המלך תפתח לו החדרים הפנימיים להיכנס אליה, עד שראתה בעיניו וגילתה לו מקום המפתחות היכן הם, והוא לקח מפתח אחד ופתח חדר אחד ומפתח אחר ופתח עד שמעט מעט בישוב דעתו ובהשכלת שכלו פתח את כולם אחת אחת. ובראות בת המלך חפץ האיש ההוא בה וכל הטורח שטרח בשבילה, שלחה להגיד לאביה כל המאורע. והמלך שמח לקראת האיש ההוא כי פרי מעלליו יאכל, ורצה להשיאו עם בתו וגילה לו מסתרים אחרים ונתן מפתחות המגדל בידו לסגור ולפתוח כל זמן שירצה ונתן לו בתו לאשה. והגדיל האיש ההוא עד מאוד עד שנעשה משנה למלך וכל אשר הוא גוזר הוא מצליח בידו.

כך הוא דמיון התורה עם האיש אשר חפץ לעסוק בה. כי אין עיקרי הדת וסודותיה מתגלים בדבר נקל לכל לומד כי אם אחר עמל וטורח הרבה מאוד לעסוק בה יומם ולילה לאכול פת במלח ולשתות מים במשורה ולמסור נפשו עליה, כדכתיב אדם כי ימות באהל. ולעולם אינו מסיח דעתו ממנה בשכבו ובקומו בשבתו ובלכתו, לאיש אשר אלה לו ודאי ישיג את כל אשר יחפוץ, כי כמו שהוא רודף אחר התורה ומבקש אהבתה כך תרדוף היא אחריו להתגלות אליו ולמסור בידו גנזי סתריה ורזי עמקיה. כעניין שנאמר תכבדך כי תחבקנה, ואין לך כבוד גדול מזה לעסוק בה תמיד וכל חפציך לא ישוו בה ולעיין היטב כל דבריה ולספור כל תיבותיה ואותיותיה אם יש איזה תיבה יתר או אות יתרה ומה עניין יתרתה כי לא דבר ריק הוא, ואם ריק הוא, ממנו, שאין אנו רודפים אחריה בטורח הראוי להשיג אמריה אמרות טהורות מזוקקות שבעתיים, וכן לידע כלליה ופרטיה לדקדק בהם כל מה שאפשר ומתוך כך יצא משפט לאור ומעקשים למישור ויברר העניין היטב.

סדר היום לרבי משה בן יהודה מכיר

דברי התעוררות: עניין הביטחון בה' הזן ומפרנס לכל

צריכים אנו לבאר באר היטב עניין הביטחון בה'. כי יש כמה אנשים שאומרים בפיהם שהם בוטחים בה', אך אינם בוטחים בו באמת כי אינם יודעים מהו הביטחון. אמנם כאשר התבוננתי בספרים הקדושים, עלה במחשבתי להמתיק את עניין הביטחון בפי כל, שיהיה מושרש הביטחון האמת בלב האדם, ועשה אוזניך כאפרכסת לקבל את דברי.

הנה כשתצא בשוק ותשאל את פי איש אחד "מאין פרנסתך?" יענה ויאמר "הטרם תדע כי הנני חנוני או בעל מלאכה אני", ובחשאי יסיים מענתו ויאמר "תהלה לאל מוצלח אני במסחרי או במלאכתי".

דע אחי! כיון שראשית מענתו הייתה שמקור מחייתו תצא מחנותו או ממלאכתו, ואחרי זה יזכיר בשפה רפה את שם ה', נוכל לחשוד אותו שאומר בלבבו כי ע"י כוחו ועוצם ידיו הוא מתפרנס, והקב"ה יעזרהו רק מאומה. איש כזה הוא משתף מסחרו להקב"ה, כמו שהוא מאמין בה' כן הוא מאמין בחנותו או במלאכתו, נמצא שהוא עובד עבודה זרה בשיתוף, ואנחנו עם בני ישראל מוזהרים אף על שיתוף עבודה זרה, וזהו העיקר הראשון מהשלושה עשר עיקרים "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, רצונו לומר בכל עניינים שבעולם, רק הקב"ה לבדו עושה אותם מתחילתם ועד סופם.

על כן להשיב אמרים אמת להשואלים אותו מאין פרנסתו, כן צריך להגיד, "הקב"ה הזן ומפרנס לכל הוא מפרנס גם אותי". ואם מי ששמע ממנו את דבריו אלו, ראה אותו אחרי כן שהוא רץ לחנותו, ושואל אותו "הלא אתה אמרת לי שהקב"ה מפרנס אותך, אם כן מדוע ולמה אתה רץ לחנותך?", ישיב ויאמר "באמת רק הקב"ה בעצמו מפרנס אותי, וזה אשר אני עוסק בסחורה או במלאכה, הוא רק לקיים את הגזירה שגזר הקב"ה על האדם בזעת אפך תאכל לחם. והב' של בזעת הוא במקום בעבור, רצוני לומר בעבור זעת אפך ייתן לך השי"ת לחם לאכול, כי יען שחטא אדם הראשון בהעץ הדעת, נגזר על האדם גזירה שרק ע"י זעת אפו ייתן לו השי"ת לחם, אבל השתדלות ועמל הפרנסה לא יתאחדו עם עצם הפרנסה, כי מפתח הפרנסה הוא ביד ה' לבדו, כמו שאמרו חז"ל במסכת תענית, והעסק או המלאכה גזירה היא על האדם, שבאם יקיים האדם את הגזירה ייתן לו ה' פרנסה על כן מוכרח אני לעסוק בעסק או במלאכה כדי לקיים הגזירה, אבל באמת אני מאמין באמונה שלמה שפרנסתי אין לה שום השתתפות עם מסחרי, רק מהשי"ת לבדו אני מתפרנס".

לכן אל יאמר האדם שהמלאכה או המסחר אשר הוא עושה, היא היא דווקא מפרנסת אותו, ובלא זו הסיבה, יהיה נעזב מפרנסה, לא כן הדבר כי מאן דיהיב חיי יהיב מזוני, הרבה שלוחים למקום ובוודאי יתפרנס, כי הקב"ה נותן לחם לכל בשר. 

וזאת תדע! שאם יחשוב אדם שפרנסתו ומחייתו, הוא רק ע"י רוב השתדלות ועמל היגיעה, ועל ידי עזר קצת מה', אז הוא עלול לעבור על כל התורה כולה, ולהיות ח"ו רשע גמור. אך אם יאמין האדם שפרנסתו הוא מה' לבדו, ולא ההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח מצד הגזירה של בזעת אפך, הוא עלול להיות צדיק גמור. 

באור הדברים, שכמה פעמים ראינו שבבית הכנסת עומד איש ומתפלל בכוונה גדולה ובהתלהבות, ואחרי כן כשייצא לחנותו הוא עוסק במשא ומתן שלו גם כן בהתלהבות, ומחמת גודל התלהבותו הוא מדבר שקרים, היינו כשייבוא איש אחד בחנותו לקנות סחורה, וזה האיש אינו רוצה ליתן לו המקח שהוא מבקש בעד סחורתו, הוא אומר שהוא נותן לו הסחורה בעד המקח עצמו שקנה מן הסוחר הגדול, וגם ישבע על זה, ובאמת לא כן הדבר, וגם המידות והמשקולות שלו מזויפות הנה.

ובהשקפה ראשונה היא פליאה נשגבה, כי תרתי דסתרי הוא הנהו מתפלל בכוונה ומאזני מרמה בידו. אך באמת אינה הפליאה נשגבה כל כך, כי הלא הוא עובד עבודה זרה בשיתוף, היינו הוא עובד ה' וגם עובד את חנותו, לפיכך בשעה שהגיע העת לעבוד את ה', עובד אותו בכל לבבו ובכל נפשו, ואחרי כן כשיגיע העת לעבוד את חנותו הוא עובד גם כן בכל לבבו, לכן בשעת התפלה עשה כל השתדלות להתפלל בכוונה, ואחרי התפלה אמר יאמר עכשיו אני צריך לעבוד את חנותי, וכאשר בא אל החנות הוא עושה גם כן כל השתדלות לחזק את מסחר החנות, ואם הוא רואה שמסחר החנות מכריחתו לדבר שקר ולשבע על שקר, הוא עושה את רצון חנותו, ועושה כל המרמות אך לחזק את החנות, כי באותו החשק וההתלהבות שעובד את ה' עובד גם כן את החנות. 

לכן כאשר יבוא אליו גבאי צדקה לבקש ממנו נדבה לדבר מצווה, אזי איך יעשה? אם לא ייתן יירא הוא מה' המזהיר על הצדקה, ואם ייתן ירעד ויפחד מהחנות שבל תרגז עליו מחמת חסרון כיס, על כן מה הוא עושה כדי לצאת ידי שניהם? הוא נותן רק נדבה קטנה, וכדבעי ליה למעבד לא עבד.

וכן כאשר יזכה אותו ה' בבנים ובאה העת לגדלם לתלמוד תורה, אם לא ישכור עבורם מלמד, יירא מה' המצווה ולמדתם אתם את בניכם, ואם ישכור בעדם מלמד יפחד מהחנות, על כן מה הוא עושה? שוכר בעדם מלמד רק ללמדם סדר התפלה ומעט תורה שבכתב ולא יותר, כדי לצאת ידי שניהם. ובאמת הדין מפורש בשולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה (סימן רמ"ה), שמצווה על האב לאגמוריה לבנו משנה וגמרא הלכות ואגדות.

וכן אין לו פנאי לקבוע עתים לתורה, וגם אין לו פנאי ללכת להתפלל מנחה ומעריב, כיוון שעיקר אמונה שלו היא רק בחנותו, ואמונתו בה' אינה באמונה שלמה שהבורא יתברך לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, לפיכך יחשוב בלבבו שלצאת ידי ה' די מה שהתפלל שחרית.

נמצא שזה האיש הוא רחוק מלמוד התורה, ומתפלה בצבור, וממצות צדקה כראוי, ומהדרכת בנים לתורה, וקרוב לשקר, ולמרמה, ולהשגת גבול, וגם כשרואה שחברו משופע בפרנסה יותר ממנו, הוא קרוב לקנאה, ולשנאת חנם, ולפי זה האיש הוא יורד ח"ו למדרגת רשע.

 ומאין יוצמח הדבר הרע הזה? אין זאת כי אם מחמת שמושרש בלבבו שהמכלכל והמפרנס אותו רק החנות היא היא העיקר, על כן ישתדל בכל כוחו מה שיצטרך לחנותו, כי יחשוב אשר פרנסתו תלויה בהשתדלותו, וכל מה שישתדל יותר, אף ע"י מרמה וביטול תורה, יתרבה פרנסתו.

אבל מי שמאמין באמת שהמכלכל והמפרנס אותו הוא רק השי"ת לבדו, ופרנסתו אינה תלויה כלל בהשתדלותו רק בה', ומה שעוסק בחנות או במלאכה הוא רק לקיים הגזרה של בזעת אפך, ויחשב בלבבו שחנותו או מלאכתו הוא רק "דעקרע"ט" עליו, וה' לבדו הוא נותן לו פרנסה, האיש הזה הוא מקיים רק מה שכתוב בהדעקרע"ט, אם היה כתוב בתורה שעור על בזעת אפך תאכל לחם כמה זעה ישפוך, אם כן כשיגיע זמן המנחה ועדין לא הרוויח כדי פרנסתו, כי לא יצא ממנו שיעור מדת הזעה, אז אפשר לומר שאינו יכול להתפלל מנחה וללמוד תורה, כי מוכרח הוא לקיים את הגרה למלאות את המדה של בזעת, בכדי שיתן לו ה' את מחייתו, אבל כיוון שבתורה כתוב סתם בזעת אפיך, ולא כתוב שעור כמה זעה ישפוך, אז מי שהוא מאמין באמת בהשגחת ה' ייקח לו משענת הביטחון ויאמר כך בזה הלשון, "ריבונו של עולם שמונה שעות יגעתי ועמלתי וקיימתי את הדעקרע"ט של בזעת אפך, אף שעדין לא הרווחתי היום על פרנסתי אין לי שום דאגה מזאת, ואני אלך משמחה לבית הכנסת להתפלל מנחה וללמוד תורה, ובך בטחתי שבוודאי תפרנס אותי ואת בני ביתי, ואף אם לא נתת לי היום תתן לי למחר, ואם הייתי הולך באמצע המלאכה או העסק לטייל או לישון, יוכל היות שכיוון שבתורה כתוב סתם בזעת אפך ולא כתוב שעור כמה זעה ישפוך, וכאשר אין שיעור למטה כך אין שיעור למעלה, אז הייתי מפחד פן הביטול מעסק אף שעה אחת גורם היזק לפרנסה, אבל עתה שאני הולך ללמוד תורה, אני מאמין באמונה שלמה שלא יתגלגל היזק על ידי זה לפרנסתי, שכמו שאתה ציווית וגזרת שמחויב האדם לעמול המלאכה או בעסק, כן ציוית להתפלל תפילה בציבור ולקבוע עתים לתורה.

והאיש הזה כאשר הוא רואה שחברו הוא משופע בפרנסה יותר ממנו, אין לו שום קנאה בחברו, ויחשוב בלבבו כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, ואם ירחם ה' עלי בוודאי ייתן גם לי פרנסה, ובוודאי הוא רחוק משקר ומהשגת גבול, כי יחשוב בלבבו שהבורא יכול לפרנס אותי בהיתר, וכאשר יבקשו ממנו נדבה לדבר מצווה בוודאי ייתן נדבה הגונה, כי יחשוב בלבבו שאין נזק יתגלגל ע"י צדקה, וגם ידריך את בניו וישכור מלמד בעדם שילמוד עמהם, ולא יקמץ בשכר לימוד בניו עד שיהיו תלמידי חכמים, כי מאמין באמונה שלמה במה שאמרו חז"ל במסכת ביצה כל מזונותיו של אדם קצובים לו וכו' חוץ מהוצאות בניו לתלמוד תורה, ולא ידאג בעבורם מאין יתפרנסו, ואמר יאמר בזה הלשון: "הזן ומפרנס אותי הוא יפרנס גם את בני, ועלי מוטל רק להשתדל שיהיו עובדי ה' ותלמידי חכמים". ולפי זה האיש הזה הוא במדרגת צדיק, וזכות הביטחון לבדו ישפיע לו שפע פרנסה.

מתוך הדרוש הראשון בספר תוכחת חיים למגיד מקלם

דברי התעוררות: שירת הנפש לקרבת ה'

מיוסד לשלב שמי משה עם אותיות נשמה בראשי החרוזים.

ה' נגדך כל תאותי, ואנחתי ממך לא נסתרה.

נפשי חולת אהבתך.

מה אעשה לה, איך אמצאך.

שמע אתה בקולה, והאר עליה פניך.

שאור מעיסתה הסר, רצוננו לעשות רצונך.

מאויבי פדני, כי בטחתי בעזרתך.

הלא עליך לרפאות שבת אמתך.

הוריני ה' דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעינך.

ה' נגדך כל תאותי, ואנחתי ממך לא נסתרה.

מתוך שירת משה, לרבנו החתם סופר

דברי התעוררות: על האדם להתגבר על הנטיות הטבעיות של חיפוש הערב והמועיל ולבקש את הטוב מצד עצמו

הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים, גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב (תהלים י"ט). 

האדם! באשר הוא אדם, ועיר פרא יולד על ברכי הסכלות, ועל שור תנחומיו ישתעשע מיום הולדו. ובטרם לדת החושים הפנימים נשי השכל, חק אהבת הטוב, עת יהיה לאיש, הנה בן סורר אשר ילדה התאווה להכח המתעורר מצחק. נצני השכל והמרע עוד לא נראו בארץ, והדמיון פרה ראש ולענה על תלמי שדי הילדות חבל ורעות רוח, אל אהבת הערב והמועיל – על כן עת יקרב האדם אל עץ החיים, ויראה פריו כי טוב, ואכל וחי לעולם בחיים הנצחיים, והאושר האמת, ויפתהו הנחש, לאמור, כי נחמד העץ לתאוה, וכי תאוה הוא לעינים, מזורה הרשת ליד מעגל, לפול בפח יוקשים, והאספסוף אשר בקרבו יתאוו תאווה, לשאול אוכל לנפשם, את הערב והמועיל, ואת הטוב לא יבקרו, והאיש הנמלט מפח, הנה רוח אלהים מרחפת על רוחו, קדוש יאמר לו.

כבר נתנו חכמים, ארבע סבות, למה ישמע האדם יותר אל עצת התאוה, מאל עצת השכל, שלוש סבות הם תלויים בטבע החומר עצמו, מצד האיכות והכמות והאנה, והטעם הרביעי, מצד הזמן והמתי:

האחד, כי כוחות התאווה שמושם תדיר, כי הכוח המתעורר, אשר הוא מעורר אותם, לא ישקוט בכל עת להזהיר את הכוח המתאווה, אל הערב והעידונים, ויתר התאוות. וגם הכוח המדמה יעוררהו תמיד, אל אהבת המועיל, מהעושר והכבוד, ויתר חמודות, אשר יובילו אליו החושים החיצונים. לא כן אהבת הטוב אשר יבוא מצד השכל, אשר הוא לא יתעורר מעצמו. ימים יעבורו ועתים יחלופו, והכוח הזה השכלי יהיה כאיש נדהם, אם אין מקיצו לעמוד על המשמר.

(ב) כי הכח התאווה מתפשט בכל הגוף וכחותיו, אין מקום אשר לא יפוזו שם תעלותיה. ואפס פנה, אשר לא יאיר אל עבר פניה. וכן יעש הכח המדמה אל אהבת המועיל, מצד החושים, אשר ימלאוהו בדמיונות מהבילות באפס מקום. לא כן כח השכל, בודד הוא, יחיד ואין עוזר לו במלאכתו.

(ג) התאוה והדמיון, תושבים הם פה, בעולם הגופים, בעמק עכור, ועל צאצאי הארץ יחשבו גם המה. לא כן השכל, הוא גר בעולם החומרי, ויט אהלו מבית אל מצבא השמים, אל מערת המכפלה שדה עפרון, ותשובתו הרמתה, כי שם ביתו...

ועוד בזה טעם רביעי, מצד הקדימה והאיחור. כי הכוח המתעורר מתחיל למלוך בכוחות האדם מעת יצא מרחם אמו, וכן כוח הדמיון. כי מהעת ההוא, כבר החלו החושים לפעול פעולתם. והיונק משדי אמו כבר יתעורר לקראת אבנים מזהירים, ומן הקולות הנעימים, ירגיש היופי וההידור, ויתעורר לקראתם. אבל הכוח השכל, המורהו דעת לבחור בטוב ואושר, הוא לא יפקח את עיניו הפנימיים, עד עת יגדל ויהיה לאיש, ואז עת יקרע השכל סגור לבבו, לנטוע בתוכו הטוב והאושר, שישובו אצלו טבע שני, כבר ימצאהו מלא משרשי ראש ולענה, פרי החמדה והתאווה, ותנובת אהבת המועיל להצלחות מדומות, אשר שלחו שורשיהם מנעוריו, והיה בקרבו טבע ראשון. ואין ספק כי יתעצמו התושבים בנפש ההיא מלפנים, ויעשו לאורח הבא אליהם כרצונם, לדכא כוחות השכל תחת רגלם, בל יסור מעצתם, ולעבוד עמו עבודת עבד...

 וזה מה שאמרו במדרש פרשת בחקותי, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, חשבתי מתן שכרן של מצות, והפסדן של עברות, ואשיבה רגלי אל עדותיך. כי הסבה אשר הודיעה התורה שכר המצות, ובייחוד מה שהבטיחה שכר הגשמי, מהערב והמועיל, הגם שצריך לעשות המצות בעבור הטוב, ובעבור המצווה בעצמה, לא בעבור טובות הזמנים הנמשכים מהם, הוא יען ראתה החכמה העליונה, כי לא רבים יתחכמו לבחור הטוב בעבור הטוב הנמצא בו, ועל כן הבטיחה אותם, הערב והמועיל, שאל זה יטו רוב ההמון, וכמו שנבאר (בדרוש הבא), אולם בעבור זה האיש השלם העושה המצווה שלא על מנת לקבל פרס, רק בעבור המצווה בעצמה, הלא מן ההכרח הוא שיעביר מנגד עיניו שכר המצווה, ולא ישימם כל זכרונו כלל. כי אם יזכור בהם, יטה אליהם הכוח החומרי בהכרח, ויקיים המצות בעבורם, כנ"ל באורך. וכן בעונש העברות, הרוצה ליזהר מן העברות בעבור יראת הרוממות, ע"כ צריך להעביר יראת העונש מזיכרונו, לבל ישמור מן העברות מפחדם. אבל דוד התפאר על עצמו, כי הגיע בסוף אל זאת המדרגה של אברהם אע"ה, אשר גם בעת מצוא הערב והמועיל במצוה מן המצות, לא התפעל מהם כלל, כי כבר בטל חושיו הגשמים, וכל כוחותיו החומריים נהפכו לרוחני, ולבקש גם כן אך את הטוב לבדו, ועל כן הגם, שחשבתי דרכי, הגשמיים, ועל זה אמר, הגם שחשבתי מתן שכרם של מצות, שנמצא בהם הערב והמועיל, והפסדם של עברות, השולל אלה הדברים, מכל מקום לא עשו בנפשי שום רושם וחיקוי כלל, לעשות המצות עבורם, רק ואשיבה רגלי, דמיונות האלה, אל עדותיך, מצד עצמם, בעבור הטוב הנמצא בעצמם.

 וכבר שמתי זה על נס, במקרא קדש אשר העמדתי על גפי מרומי הדרוש להתנוסס. אומר כבר ידעתי והשגתי בכלל התורה והמצות, שמלבד שנמצא בהם הטוב והאושר האמיתי, עוד נמצא בהם גם המועיל והערב. כי אם לעומת המועיל אומר, הנחמדים מזהב ומפז רב. ואם לעומת הערב, אומר, ומתוקים מדבש ונופת צופים. אמנם כבר הגעתי לזאת המדרגה הגדולה, כי הגם שאחשוב ואזכור כל החמודות האלה הנמצא בם, לא אעשה אותם בעבור כוונות הפוסלות האלה. זהו שאמר, גם עבדך נזהר בהם, בעצמם מצד עצמם, לא מצד הנמשך מהם, כי, בשמרם, בעצמם ומצד עצמם, כבר יש, עקב רב, שאין שכר במציאות אשר יערך אל יקר החכמה והמצוות מצד עצמם, כי כולם כסף צרוף בעליל לארץ, לקדושים אשר בארץ, ועמך לא חפצתי בארץ.

ארצות השלום למלבי"ם, דרוש ב

דברי התעוררות: חשיבות תיקון המידות בגיל הנעורים

לא במשקל ולא במידה, אף לא לפי חתוך אבריו וערך בגדיו נערך האדם, כי אם על פי עצמיותו תכונתו ומידותיו. כשאומרים: איש פלוני טוב הוא, תלמיד פלוני טוב הוא – המכוון הוא רק לתכונותיו ומעלותיו.

המידות – אלה הן כל האדם, הן הן כל היסוד ליראת ה' ולשמירת המצווה, ללמוד התורה, לאנושיות ולנעימות חברת החיים. וכל תכונת האדם ומהלכו, משאו ומתנו בחייו – הם תוצאת פרי נטיעת המידות, שנטעו בקרבו בעודנו נער רך בשנים.

ולכן שקוד נא בילדותך לעקור מקרבך כל שורש פורה, ראש ולענה ותן מקום לנטוע בו כל מידה טובה וישרה. ודע כי הרע והטוב שניהם לא ידורו יחדיו. ולאום מלאום יאמץ, כאשר יתרוקן הלב מהצד האחד יקנן בו הצד השני.

ולכל ראש הסר ממך עיקשות. העקשנות זוהי מחלה יסודית שאינה מניחה שום תרופה למחלות הנפש. העקשן שאיננו שומע בקול הוריו ורבותיו, הרי הוא כאותו כסיל הכועס על רופאו ומשבר צלוחית הרפואה לבלתי שתותה ולבלתי הרפא. לבב עיקש – מסוכן, והוא כעס לאביו ולרבו וממר ליולדתו ולמחנכו. דע בני את אשר אתה עושה לנפשך בעקשנותך! שמע לעצת אהובך והינצל ממנה בעוד מועד. שטה ממנה וברח!

ואל נא תהיה רגזן וכעסן. הרגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו. הרבה יותר פועל הנער השוקט בדברים הנוחים מאשר הרגזן הטורף את נפשו בכעסו. הוא כועס על אחרים – ומחבל בכעסו לעצמו, מרעיל את דמו ואת נפשו ללא הועיל לו כלל.

אל תהי קפדן על כל דבר. ראה את הנער הסכל שהכל מתקוטטים בו מפני שעל כל דבר קל הוא רוגז, קוצף וגם בוכה, וקוראים לו: "פגע רע", פגיעתו רעה, ידו בכל ויד כל בו.

אל תהי גרגרן ורעבתן. אל תתאווה להכניס בקרבך מותרות מזיקים לגוף ולנפש. אל תהי פזרן, גם לא כילי וצר עין. אל תיתן דבר שהוריך יקפידו על נתינתו בלי שאלת פיהם, ואל תקבל מחברך דבר הדורש את שאלת פי ההורים.

הרודף אחר תאווה וכבוד – רגיל לקנא בחבריו. והקנאה מביאה לידי שנאה ונרגנות, ולידי עצבת לב ורוח נכאה. וזה שאינו מקנא – לב שמח לו תמיד.

ואשרי האיש אשר רכש לו המידה הטובה לא לנקום ולא לנטור שנאה לחברו, אפילו אם פגע בו שלא בנימוס. – סגולה יקרה זו מכניסה לו אושר נפשי וחיים נעימים אציליים, מין רכוש אשר לא יירכש בכל כסף וזהב שבעולם, אלא רק במידות נפשות טהורות הנקנות במיני ויתורים פעוטים כאלה!

הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי אל התלמיד, סדרת חוברות לבני הנעורים א 

דברי התעוררות: התנאים להיתר דיבור על חברו

אם אחד ראה לאדם שעשה עולה לחברו, כגון שגזלו או עשקו או הזיקו, בין אם הנגזל והניזק יודעים מזה או לא, או שביישו או שציערו והונה אותו בדברים, ונודע לו בבירור שלא השיב את הגזילה ולא שילם לו את נזקו ולא ביקש פניו להעביר לו על עונו, אפילו ראה דבר זה ביחידי, יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות; אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך. ואלו הן:

א. שיראה זה הדבר בעצמו ולא על ידי שמיעה מאחרים, אם לא שנתברר לו אח"כ שהדבר אמת.
ב. שיזהר מאוד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להזיק וכיוצא בזה, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא ע"פ דין בכלל גזל או היזק.
ג. שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה אולי יכול להועיל לו וייטיב עי"ז את דבריו, ואם לא ישמע לו אז יודיע לרבים את אשמת האיש הזה מה שהזיד על רעהו (ואם יודע בו שלא יקבל תוכחתו, יבואר לקמן אי"ה בסעיף ז).
ד. שלא יגדיל העולה יותר ממה שהיא.
ה. שיכווין לתועלת וכמו שנבאר לקמן בסעיף ד, ולא להנות ח"ו מהפגם ההוא שהוא נותן בחברו, ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.
ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת, שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.
ז. שלא יסובב ע"י הסיפור הזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בב"ד וביאור דבר זה עיין לקמן בהלכות רכילות בכלל ט, כי שם מקומו.

וכל זה אם הרואה טוב ממנו, אבל אם הוא חוטא כמותו, וגם הוא חולה בעברות האלה כמוהו, הרי זה אסור לפרסמו. כי איש כזה אין כוונתו בגלותו מסתוריו לטובה וליראה, כי אם לשמוח לאד ולבזותו בזה. וכבר נאמר בעניין זה ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא, אף על פי שעשה יהוא מצווה בהכריתו את בית אחאב ביזרעאל כי נצטווה כן ע"י נביא, ונתנה לו עבור זה מלוכה עד ארבעה דורות. כמו שנאמר יען אשר בלבבי עשית לבית אחאב, בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל. בכל זאת נפקד עליו לבסוף דמי אחאב, מפני כי גם הוא היה רב פשע.

חפץ חיים, חלק א' כלל י'

דברי התעוררות: הרחבת הבית הלאומי מחייבת להרבות אור תורה

הנה האומה פושטת את אבריה, ומתגדלת בכוחותיה, על כל פנים לפי ציורה הפנימי בערך סוביקטיבי. לפי המידה הזאת צריכים להכין מראש את אור התורה והמצווה, את רגש הדת והאמונה, ששומרה מכל אסון ושחייתה באנרגיה יותר שלמה וביתר עז. משל לבית קטן, שמנורה דולקת בו באור נמוך וכהה, ומכל מקום הוא מואר יפה מפני ששטחו קטן וצר, ניצוצי האורה המעטים הם מתכנסים בתוכו במקום מוגבל מאד, ומאירים את חשכתו, ואח קטנה מבוערת בתנורו מגזרי עצים אחדים, והוא מלא חום נעים. כיוון שהרחיבו את קירותיו, הגביהו את רהיטיו, ויעשוהו לבית גדול גבוה, ארוך ורחב, הנה אם יאירו בו את חשכו, בהגביהם את אור המנורה במידה יפה והגונה שתפיץ אור יקרות בהארה יפה באור גדול לפי מדת הבית שנתגדלה, הרי יהיה טוב ויפה, מתוק האור וטוב לעיניים בבניין מרווח. ואת תבערת האח אם יגדילו בהוספת עצים במידה הראויה לבית גדול, יהיה החום יפה ומעונג, מרחיב את הלב ומתלווה לקורת הרוח של דירה נאה המרחבת דעתו של אדם באופן הגון. אבל אם רק את הכתלים ירחיבו, את הרהיטים יגביהו, ומצד האור ישאירו את האור הכהה כמידתו שהיה בבית בקטנותו, ואת האח הקטנה יניחו לבער רק כמידת גזרי עצים האחדים,  כמנהג במצב הקטנות של הבית, ולא ידאגו להוסיף עצים להגדיל החום הנחוץ למידת הבית בהתרחבו, אז תחת אשר בבית הקטן ישב בה יושבו והתענג מאור וחום, לא ביקש לו גדולות ולא נשא עיניו למרחוק, ישב עתה בבית הגדול, בחושך וצלמות, ועצמותיו תרעדנה מני קרח.

הלאומיות, כאשר תרחיב את הדעת ותגדיל את הכוחות הכלליים באיזה מובן שיהיה, בפועל או בציור, החובה היא להרבות בה אור תורה, והם רגש קודש של אמונה ודת, הנלקחת מאהבת שם ה' שבאה משמירת מצוותיו וחוקי תורתו. ובאפס מעשה, גם בלא שום כוח סותר ושולל, גם כן תחשב הגדלת הבניין לסתירה עצומה, ושכלול הבית החיצוני, יהיה על חשבון דלדולו הפנימי של הבית בית ויושבו, על חשבון חשכת עיניו ודאבון נפשו. ומה נורא החיזיון, אם נוסיף עוד לרדת לסוף ערכו של הדמיון האמיתי הזה. אם גם נגד האור הכהה שאין כוונה להגדילו, ונגד האח המצערה, עוד יפתחו רוחות של סועה וסער לכבותם כליל - הה! מה מאויים ומחריד הוא המצב! יושב הבית ייאנח מרה ויצעק, מה לכם העלי טובתי, למה הרעותם לי בהגדילכם את קורות ביתי ורהיטיו, ואותי שכחתם, עשקתם את אורי, וגזלתם את חומי, והנני כמתים שוכבי קבר, ממשש כעוור קיר, וארכובותי דא לדא נקשן מקור הנורא, אשר הבאתם לביתי, שלמען עשות לכם שם על פני כל חוצות הגדלתם את מדתו החיצונה! וכמה צודקת היא תביעתו, כמה היא ראויה לשימת לב.

הרחבתם או חושבים אתם שהרחבתם את הקירות של בית ישראל, הגבהתם רהיטיו, הבו הוסיפו לו גם אור תורה, ורגש חם של אש-דת, המקביל לפי ערך מידת הגדלות, - להגדלת האור והחום אין דרך אחר, אין תרופה אחרת בעולם, כי אם שעל כללות הציונות תיכתב תעודתה: לרומם קרן דת תורת ישראל בעמנו...

כללו של דבר: באיזה דרך, באיזה עבר שנפנה מוכרח הדבר שתהיה הציונות מקודשת כולה בקדושת הדת והאמונה, מצד ערכה הלאומי דווקא בייחוד, ודווקא שתראה פעולתה בחיים ובפועל, לא רק באהבה פלטונית, ושיחה נאה, כי אם להתאמץ ולהשתדל בדבר, להשיב לב בנים לאביהם שבשמים, לשוב אל ד' לשמוע בקולו ולשמור חקיו ומצותיו, - לא לטעות בדברי טעות שהרגש הלאומי בלבדו, גם בהיותו ריק ונבוב מכל קודש מקיום תורה ושמירת מצותיה, הוא יהיה יסוד התשובה והיא השמיעה לקול ד' האמורה בתורה, חלילה לנו מהטעאת עצמנו באופן גס כזה. אנחנו גלינו מארצנו לא בשביל שרגש לאומי היה חסר לנו. פטריוטים נלהבים היינו, אדרבא - אמנם "על מה עשה ד' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה, ואמרו על אשר עזבו את ברית ד' אלהי אבותם אשר צוה אותם בהוציאו אותם מארץ מצרים". עזיבת ברית ד' גרמה את גלותנו, והתשובה לשמירת בריתו, תשיבנו לארצנו.

מובן הדבר שהיסוד הלאומי, אי אפשר שיהיה חסר מן הספר. הלאומיות היא נכללת בישראל, עם ההשבה אל התורה, כמו שפרוטה אחת נכללת באלף זוז, - והכתובים ודאי אינם צריכים פירוש שהשמיעה בקול ד' היא קיום התורה ומצותיה.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אפיקים בנגב, הפלס תרס"ד

דברי התעוררות: שלימות קיום כל התורה והמצות - בשמירתן לקיים רצון הבורא יתברך

והנה בעניין קיום המצות בין אדם לחברו, נפלינו אנו בני ישראל עם סגולה מכל העמים, כי ראינו שגם שאר האומות כתבו על דגלי דתיהם "ואהבת לרעך כמוך" ומקיימים מצוות בחברה אנושית, כגון שפיכת דמים וגזילה וגניבה, ומדה ומשקל במסחור, ולגמול חסד עם חולים ודלים וכדומה, אמנם המה עושין כל זאת מחמת חכמתם ושכלם שראו העולם אינו עומד ולא יכול להתקיים בלתי דתי הללו, ומקיימים כמה מצות מצד תבונתם, ומכבדים אבותם מכוח "פיעטעט". אמנם בני ישראל אשר רוח ה' נוססה בקרבם והנחיל להם תורתו, לא זזו ממקור החיים, "ועל פי ה' יצאו" להטיב עם אנשי גילם ולגמול חסד עם אביונים, "ועל פי ה' יחנו" מלהרע ולבגוד איש באחיו, ובעת אשר זרח ה' למו ללמד לעמו תורה ומצות, והשמיעם את הוד קולו, ענו ואמרו כל העם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" היינו "כל" אפילו מצות שכליות, "אשר דבר ה'", רק מפני שהוא דבר ה', נעשה ונשמע, ולא מצד התבונה ושכל. והבן.

ובאמת מי שמעמיק בתורתנו הקדושה, ולומד הלכות בשולחן ערוך בכל ענינו מצות בין אדם לחברו יבין וישכיל כי חילוק גדול ומרחק רב בין קיום המצות מצד שכל אנושית, או מצד חוקי התורה, ודתי אנושית שונות זה מזה, ואינו דומה מי שעושה חסד עם חברו מחמת חיוב שכלו, ומכבד אב ואם מחמת פקודי חכמתו, או אם נזהר על כל פרט לפי תורתנו ודינו בשולחן ערוך, ואריכות בזה אך למותר.

וגם החכם מכל אדם אמר "צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת", ופירשו חכמנו ז"ל ב"ב יו"ד, צדקה וכו' אלו ישראל, וחסד וכו' חסד שעושין האומות חטאת. והכוונה, ישראל עם קדוש שלא יטו מנתיבי התורה, ואור התורה מאיר לפניהם את הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון בין אדם לחברו, נתעלה ונתרומם ע"י קיומם, "וצדקה תרומם" עושין המצוה על צד המובחר, כי מגמת פניהם לעשות רצון הבורא ב"ה. וכאשר צווה עליהם בתורתו. אמנם "חסד לאומים" שמקיימים המצווה ע"פ חכמתם ושכלם "חטאת", כי אי אפשר לקלוע למטרת הקיום שלא יחטיא האיש אשר לפי שכלו עושה המצווה. ולהחרדים על דבר ה' אם עושין איזו מצווה בין אדם לחברו אומרין לפעלו טבא יישר כוחך.

ונלע"ד לפרש מאמר חכז"ל בטוב טען, מעשה בנכרי אחד וכו' א"ל גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת, וכו'. בא לפני הלל גיירי', אמר לו דעלך סני לברך לא תעביד, זו היא כל התורה וכו' זיל גמור (שבת ל"א). כבר אמרנו כל המצות נחלקות לשני חלקים, א' מה שנוגע לחברו, ב' בין אדם למקום. והאי נכרי חכם ומשכיל שבא להתייהד רצה ללמוד מכל מצות שבתורה רק חלק "האחד" מה שיש בין אדם למקום, אבל חלק "השני" בינו לבין חברו חשב בדעתו שלא יצטרך ללמדו, על כן אמר למדני וכו' כשאני עומד "על רגל אחת", על אותו מקום לתועלת בני אדם אני עומד מכבר, ובחברת אנושית לפעולת אדם לחברו אני מקיים כל החובות מצד השכל והתבונה, על כן למדני חלק השני ממצוות. והשיב הלל מה דעלך סני וכו' [כמו שאמר רבי עקיבא ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה] זה היסוד לכל מצות בין אדם לחברו, גם חלק זה אתה צריך ללמוד ממקור התורה, ולעשות מצוות הללו ע"פ דתי התורה וכדי לקיים רצון הבורא ב"ה, ע"כ זיל גמור גם חלק הא' מהמצוות שכליות. ופירוש נכון הוא...

אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קי"ט) זו השבח ואשרם של ההולכים בדרך תמים הוא בעבור שבכל התעסקם במצות, ופעולתן בחוקים, והתנהגם בתורות, הולכים רק בתורת ה', ומחשבתם טהורה רק לקיים רצון הבורא ב"ה, ואין עושים שום מצווה מהמצוות ע"פ שכלם ותבונתם, אלא על פי התורה המאירה לעולם, וזו דרך התמים.

הרב בנימין ברויר , נחלת בנימין, פתיחת הספר

דברי התעוררות: חשיבות בירור יחוס המשפחה בישראל

זה עתיק יומין הוא בישראל, מאז היותו לגוי מיום צאתו מארץ מצרים עד ימינו אלה׳ אשד כל איש ואיש אשר בשם ישראל יכונה. יסדר לו שלשלת היוחסין עד למעלה ראש, לדעת את מקור מחצבתו וטהרת גזעו, כי לא נתערבה במשפחתו שמץ פסול. האבות יודיעו זאת לבניהם והמה לבניהם אחריהם, את תולדות אבותיהם ושמותם לדעת את מקוד מהצבתם, ועטרת בנים אבות.

והנה דבר זה מצאנו בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתיב בתורה: ויתילדו על משפחותם לבית אבתם (במדבר א׳ י״ח), ושנוי בנביאים, כי בסוף מגילת רות, מצאנו את שלשלת יחוסו של דוד המלך ע״ה, עשרה דורות עד לשבט מטה יהודה, ומשולש בכתובים, הוא ספר דברי הימים אשד בו נמצא כתוב כל משפחות עולי הגולה עד למעלה ראש, וכן כל משפחות חמיוחסות בישראל עד זמן ראשון, גם בספר עזרא מצאנו את שלשלת היוחסין מן חבאים משבי הגולה להתיישב בארץ ישראל. גם בזמן בית שני היה נודע לכל איש ואיש אשר בשם ישראל יכונה את דורות אבותיו, על ידי ספר היוחסין אשר היה מונח בעזרה (יבמות מ״ט.) אשר בו היו נרשמים כל משפחות בית ישראל דור אחד דור בלי שום הפסק כלל׳ לדעת מאיזה שבט מוצאו ואם לא החליפו את גזעיהם עם אומות אחרות. אך כאשר עלה הורדוס על כסאו מלכותו של עם בני ישראל בארץ יהודה, והוא מזרע אדומים צוה לשרוף את הפנקסאות האלו, למען לא יוכלו עוד המשפחות המיוחסות להתימר בשלשלת יחוסם דור אחד דור, כי לא נמצא בהם שמץ פסול כי לא מבני הנכרים המה, כי זאת היתה למורת רוחו, יען כנודע היה הוא מזרע אדומים אשר לא מבני ישראל המה.

וגם אחר חורבן בית שני, כאשר הלכו בני ישראל בגולה, ונתפזרו לארבע כנפות הארץ, והגלות המרה הראה אותותיה בבית יעקב, כי מצוקות רבות ורעות עבדו עליהן, בכל זאת שמרו בני ישראל את טהרת גזעם, ולא התערבו בגוים, ולא לקחו להם נשים נכריות, ודורות אבותם ושלשלת יחוסם, היו חרותה על לוח לבם, והאבות הודיעו זאת לבניהם והמה לבניהם אחריהם, אף שלא היה כתובים על ספר. כמו שמצאנו בדברי חז״ל (מנחות י״ג.) שהיו יודעין בדיוק, כי ר' עזרא בר ברי' אבטולס, היה עשירי לר' אלעזר בן עזריה, וזה האהרון היה עשירי לעזרא הכהן. אך מפני אורך הגלות ופיזור הנורא והאיום, וע״י הרדיפות והריגות והשחיטות והמציקות השונות, אשד עברו על בני ישראל, בגלות המרה והאיומה הלזה, כי הלכו מדחי אל דחי, גולה אחר גולה, נשכחו מלב בני ישראל את שלשלת יחוסם ומקור מחצבתם, וירתק חבל הכסף היא שלשלת היוחסין של כל משפחה ומשפחה עד למעלה ראש, רק זעיר שם זעיר שם, נמצאו עוד היום איזה משפחות מיוחסות בישראל, אשר יודעים לשלש יחוסם, ויודעים שמות אבותיהם בן אחר בן רק איזה דורות ולא יותר.

והנה בשנות ת״ח ות״ט, וכן אחר כן בשנות תט״ו ותט״ז, ע״י הריגות והשחיטות אשר היתה במדינת פולניא, ונעשה ערבוביה גדולה במדינה הזאת בימים ההם ובזמן ההוא, כתב הגאון מו״ה שבתי שעפטיל הלוי איש הורוויץ זצ״ל, בצוואתו ״שמן הראוי שכל איש אשר הוא בימים ההם, שיעשו סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהא לאות ולמשמרת״. כן בזמננו אלה ע״י המלחמה האיומה, מלחמת העולם -שנות תרע״ד-תרע״ח- נעשה שנוי גדול לאחינו בני ישראל באוראפא, קהלות רבות וחשובות במזרח אוראפא נחרבו ונעשו שממה, הרבה מתושביה נודדו ממקומם, והלכו נע ונד בארץ עד אשר מצאו מנוח לרגלם העיפה, אשר גם אני הייתי כאחד מהם, כאשר נתפשטה חיל הרוסים במדינת גאליציא ארץ מולדתי, הייתי נאלץ לעזוב את ארצי ועיר מולדתי, אז נטשתי גם אני את ביתי ואהלי להמלט עם בני ביתי ולהציל את נפשי ונפש בני ביתי, והייתי יחד עם יתר הגולים נע ונד בארץ, עד אשר באתי עירה ברעסלא אשר בארצות אשכנז, וכאן מצאתי את המנוחה השלימה שאני רוצה בה, אז אמרתי בלבי לקיים ג״כ צוואת של אותו הצדיק הוא הגאון מו״ה שבתי שעפטיל הלוי איש הורוויץ זצ״ל, כי בשעת חורבן והרס צריך להיות בשבילנו שעת כינוס וקיבוץ, וחוב קדוש מוטל על כל איש אשר בשם ישראל יכונה, לכתוב סדר יוחסין שלו עלי ספר, להודיע לבניו ולזרעו אחריו מקור מחצבתו להיות לאות ולמשמרת, ותכתב זאת לדור אחרון, בנים יולדו אשר יקומו אחרינו ויספרו לבניהם אחריהם את מקבת בור בקרתם וצור מחצבתם.

אברהם אבא אייזנער, תולדות הגאון ר' דוד לידא זללה"ה

דברי התעוררות: נקדש את שמך בעולם

ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש ת"ח ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהו מט, ג). אבל מי שקורא ושונה ומשמש ת"ח ואין משאו ומתנו באמונה ואין דבורו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו (יחזקאל לו, כ).

מסכת יומא, דף פו.

דברי התעוררות: סלח לנו - כי אנו עזי פנים המאמינים בהשגחה

לה׳ אלקינו הרחמים והסליחות כי מרדנו בו (דניאל ט) עכ״ל. והקשה האלשיך כי לא המרד סיבת הרחמים אלא הזכות. ועיין בילקוט הגרשוני שמתרץ בדוחק, כולו חייב זכאי עיי״ש.

ולענ״ד נראה במה שראיתי בזכרון יהודה שכתב לפרש מה שאנו אומרים בפיוט סלח לנו מחל לנו וכו׳ כי אנו עזי פנים ואתה ארך אפים, כי לכאורה לא היה סליחה, אם אנו מחשבים שקב״ה אין רואה אותנו ואין לו השגחה עלינו, כי זה כפירה גמורה, ועל זה אמר הנביא אם יכופר העון הזה עד תמותון, לכן אנו אומרים אמת שחטאנו ״לפניך״ שאתה רואה, אבל אנו עזי פנים, ועל עזות יש סליחה וכפרה ועיי״ש.

וזה שאמר דניאל לה׳ אלקינו הרחמים והסליחות׳ יען פי מרדנו בו אבל לא ח״ו שחטאנו מחמת כפירת השגחה, ואנחנו מאמינים דלית אתר פנוי מיניה, לכן הרחמים והסליחות.

הרב יצחק שוויגר, ברכת יצחק