הקדמה לספר דברים מנחם אב תשנ"ג
המלבי"ם מציין בתחילת פירושו לספר דברים שבהשקפה כללית
על ספר דברים נמצא שהוא מחולק לשני חלקים.
מ"ד' אלקינו דבר אלינו בחורב" (א, ו) ועד לסוף פרק
י"א מופיעים דברי מוסר ותוכחה, הזכרת טובות הבורא עליהם ומה שחטאו כנגדו
ומזהיר אותם על יראת ד' ושלא לשכוח טובותיו ומעמד הר סיני וכדו'. "וזה להודיע
להם חסדו עימהם... ושלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם. ולחזק לבם בהודיעו אותם
כי במידת הרחמים יתנהג עימהם לעולם... כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר
לבני אדם בעבודתו" (רמב"ן).
ומפרק י"ב ועד פרק כ"ז הוא ספר המצוות שציוה אותם
מצוות חדשות שלא נזכרו כלל בספרים הקודמים ומצוות רבות שכבר נזכרו והוסיף בהם
ביאור ופירוש. ועל שני אלה נבוכו המפרשים וישאלו שאלות רבות.
ודאי שספר זה נאמר מפי הגבורה כשאר החומשים, שהרי כבר אמרו
חז"ל שהאומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי
דבר ד' בזה, ועוד שאם לא כן איך הובאו כאן מצוות רבות שלא הוזכרו בספרים הקודמים
והרי לא יתכן שהוסיפם משה מדעתו בלא ציווי ד'. אך עדיין יש לברר מדוע הספרים
הקודמים נכתבו בלשון נסתר כשלישי המדבר וספר זה כתב משה בלשון מדבר בעדו, כמייחס
הדברים לעצמו. "וזה ממה שיסבב מיעוט האמונה וחסרון בדבריו חלילה לחשוב שהוא
יחדשם מעצמו אחרי שלא נאמרו לו במה שעבר עם שאר המצוות שנתן ד' לעמו"
(אברבנאל).
לביאור שורש דברי ספר זה ציווה השי"ת לכתוב את חמשת
הפסוקים הראשונים אשר נאמרו בלשון נסתר. חז"ל אמרו ש"קללות שבתורת כהנים
אמר משה מפי הגבורה, וקללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן", ר"ל שדברי
התוכחה המובאים במשנה תורה דבר משה תחילה מפי עצמו מבלי ציווי ד', כשהוכיחם על
מעשיהם בזמנים ובמקומות שונים. "אלה הדברים", דברי התוכחה, "אשר
דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן", כמו שנאמרו בימים ההם במקומות הראויים
אליהם "במדבר בערבה וכו'". דברים אלו דיבר משה מדעת עצמו בזמנים מחולפים
כדרך הדורש והמוכיח, ולא הייתה לו רשות לכותבם בספר. אבל בארבעים שנה באחד לחודש
שבט ציוה לו הקב"ה לאומרם שנית אל ישראל בציווי מפי הגבורה, וכן ציוה לו
שיכתבם בספר מפי ד', בסדר שסידר לו ד'. הכל נכתב מפי ד' ולא כתב מדעתו אפילו קוצו
של יו"ד, לכן דינו ככל יתר הספרים שנכתבו מפי ד' וזהו שאמר "דבר משה אל
בני ישראל ככל אשר צוה ד' אלהם" המצוות שבספר זה נאמרו לקראת פטירת משה רבנו
ע"ה, לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג שזה היה ראוי שיעשה על ידו ומיד יאסף אל
עמיו, כשהיו כבר בעבר הירדן סמוכים לזמן ההעברה. בארץ מואב, ששם תהיה קבורתו,
"הואיל משה באר את התורה הזאת". כשהגיע זמנו לפטר, שמאז אין נביא רשאי
לחדש דבר, והיה מוכרח לחתום את התורה ולפרש תעלומותיה כפי שנאמרו לו בסיני, אז
ציוה ד' לכתוב ולבאר את דברי התורה ולא
תהיה עוד חתומה בלב משה לתת תורה בעת הצורך רק תהיה תורה שלימה מפורשת לכל הקורא
בה.
והנה בזה נשלמה ההקדמה שראתה החכמה האלקית להקדים לדברי
מרע"ה להסיר החשד והספק אשר היה אפשר שיקרה בדבריו שיזכור בתוכחה ובמצוות.