הדברים הבאים מובאים לעי"נ מו"ר הרב ישראל שורין זצ"ל, שמרוב צניעותו, יש ציבור רחב, אף בקרב בני התורה והרבנים, שלא שמע את שמעו.

בפרק המתאר את הגאון ר' ראובן מרגליות – כותב הרב ישראל שורין זצ"ל (מורי האומה חלק שישי) "במשך שנות חייו אסף אלפי תמונות של גדולי ישראל, בכל הדורות, וכמעט שאין תמונה של גדול בישראל שלא הייתה מצויה בידיו. וראה זה פלא! בנוגע לעצמו לא הייתה לו כלל תמונה משלו. ככה התנהג כל שנות חייו. לא רדף אחר הכבוד ולא ביקש את הפרסום. ישב בדירה צנועה ועסק בעבודתו באמונה".

והדברים כה נכונים על הרב שורין עצמו, שהרביץ תורה ברבים מנער ועד זקן שנים רבות, ואף כתב מדי חודש בחודשו במשך כיובל שנים סיפורים לילדים על עשרות גדולים בישראל, אך עליו כמעט ואין למצוא דבר כתוב.

בשיעור של הגרי"ד סולביצ'יק[1], מבוארת מעלת האנונימיות. הדברים הבאים מבוססים ברובם על שיעור זה לאחר תרגום בלתי מקצועי ועריכה. גם הרחבת הדברים והעברתם מתורה שבע"פ למאמר כתוב יכול לגרום להוספת אי דיוקים - שכולם באשמתי הבלעדית, ו"שגיאות מי יבין".

ואם לא באתי אלא לעודד את שמיעת השיעור במקורו, דייני.

"ונעשה לנו שם"[2]

יותר משאדם רוצה לחיות, הוא רוצה שיזכרו אותו. הוא רוצה שייזכר ע"י יחידים וע"י החברה. חשוב לו להיכלל בזיכרון הקולקטיבי כמי שהשיג מטרות.

המודעות למוות מעוררת אצל האדם מהרגשת חידלון, מוגבלות, סופיות, והאפסות. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר, כחציר יבש ובציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכחלום יעוף". בניסיון להתגבר על המועקות שמלוות את תודעת המוות, פונה האדם המערבי ומבקש לבסס לו כביכול חיי נצח ע"י כך ששמו יכנס לכלל מאגר התודעה האנושית בדורות הבאים.

נטייה זו היא בעלת עוצמות אדירות. יש אנשים התורמים את שארית כספם רק כדי ששמם ייחרט על קיר לזיכרון. "טוב שם – משמן טוב"[3]. פוליטיקאים מוכנים אף לשנות תפקיד ולאבד בכך עוצמה פוליטית מתוך תקווה שתפקידם החדש יזכה בעוד שתי שורות בספרי ההיסטוריה. כי הכוח שיש לאדם בהווה בטל ומבוטל ביחס לזיכרון בהיסטורי

ואנשי השם כלא היו

היהדות איננה מערבבת בין המושג "תודעה ציבורית" לבין המושג "חיי נצח מטא-פיזיים". להיפך, היא מחשיבה את הניסיון לרשות את שמך בהיסטוריה כחיסרון. הפרט, כפרט, לא יכול להפוך לדמות היסטורית, שכן "מה אנו מה חיינו מה חיינו מה צדקנו מה ישועתנו מה כחנו מה גבורתנו, מה נאמר לפניך ה' אלקנו ואלקי אבותנו, הלא כל הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו וחכמים כבלי מדע ונבונים בלי השכל, כי רוב מעשיהם תהו וימי חייהם הבל לפניך".

חיים של עבודת ה' הם חיים אמיצים, שמשמעותם חיים של הקרבה.

הרמה הגבוהה ביותר של מסירות הנפש ושל ההקרבה האנושית, כפי שמסבירה היהדות, איננה מתבטאת בכך שהפרט נכון לוותר את חייו, אלא בנכונותו לעזוב את הבמה לאחר ששיחק את תפקידו ולהעלם לתוך האנונימיות.

היהדות דורשת מהאדם אנונימיות. ההקרבה הגדולה ביותר הנדרשת מיהודי היא להישאר בצללים, באנונימיות.

• רק לכלל יש חיי נצח היסטוריים. תרומת האדם נרשמת אך לא רושמים את חייו הפרטיים, וכשהוא גומר את תפקידו ההיסטוריה איננה מתעניינת בו יותר. החוויה האידיאלית היא זו שבלתי מוגבלת. התורה הזכירה רק פרטים מועטים בקורות החיים של האבות ומשה, לדוגמא. הוזכרו רק פרטים הקשורים ישירות לתרומתם לכלל. אין ביוגרפיה שלמה, רק פרטים נבחרו, בעיקר אלו המלמדים על הקרבת הפרט לקב"ה. רק פרטים אלו המשדרים "הנני מוכן לעבודה" רשומים, רק "הנני" הוקלט.
• מה המגילה מספרת על מרדכי ואסתר המלכה? מה היה בחייהם שאחרי המסופר במגילה. האם אסתר נשארה מלכת פרס או הוחזרה למרדכי ואחשורוש קרא לשעשגז להביא אחרת? אני מסוקרן לדעת – אך המגילה לא מספרת מילה מעבר ל"ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקים את אגרת הפורים הזאת השנית" – ואח"כ היא מוסרת מעל במת ההיסטוריה. מה קרה עם מרדכי? המגילה מציינת "ואת יתר פרשת מרדכי אשר גדלו המלך הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס" – לך תמצא אותם ותקרא שם. סיפור קצר מחייהם נרשם, השאר אנונימי.
• גם חז"ל נקטו במדיניות שיטתית המקמצת בהזכרת שמות. ב"סתם משנה" – לא מוזכר מיהו ת"ק, לא מיהו תנא בתרא, ולא מיהם "תנו רבנן". אם תאמרו שאלו רוב חכמי היהודים, אשאל "מה שמם?". אנו לא יודעים מיהם. התלמוד קמצן בהזכרת שמות – לא בשל צירוף מקרים, עצלות או הזנחה של חז"ל, אלא כשיטה וכמדיניות.
• מוזר מאוד שאנו יודעים יותר על אריסטו, סוקרטס ואפלטון – ממה שאנו יודעים על הגר"א. על גדולי ישראל יש לנו רק ידיעות מצומצמות. אביו של הרב סולביצ'יק מעולם לא דיבר על עצמו, ומעולם לא כתב אוטוביוגרפיה. כך שרק מאורעות בודדים היו ידועים לרב אודותיו ואודות סבו, ר' חיים. מה שקרה, קרה בינם לקב"ה.

הקב"ה דורש מהאדם את ההקרבה המרבית – האנונימיות. הוא שונא גאווה, כבוד ורדיפת פרסום. הוא אוהב את השחקן המופיע על הבמה לזמן קצר, משחק את תפקידו בצניעות ונעלם מיד בלא לזכות בתשואות. האדם עומד בשורת החיים כל עוד הוא מסייע ותורם לכלל, אח"כ, ברגע שהוא מסיים את תפקידו האורות נכבים.

כמאמר מיכה "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך"[4]. הווה אומר, "היה אנונימי עם אלוקיך"[5].