בס"ד

מצד אחד יהודים, מצד שני מוסלמים, באמצע מימון

 

מאמר מעיתון הארץ,

 

דב מימון הוא חרדי בן 44, תושב שכונת מקור ברוך בירושלים, אב לשמונה ילדים. בעוד עשרה ימים יקבל מימון בפאריס את הפרס השנתי לדוקטורט המצטיין במדעי הרוח של כל האוניברסיטאות המובילות בצרפת. נושא הדוקטורט, קצת קשה להאמין: ר' אברהם בן משה (ראב"ם), בנו של הרמב"ם, והדיאלוג שלו עם המיסטיקה המוסלמית. אם יש סיפור ישראלי שובר סטריאוטיפים - סיפורו של מימון הוא כזה. המורכבות לא מתמצית בזה, היא עוד הולכת ומסתעפת. בילדותו היה מימון חניך תנועת בית"ר בצרפת, בשנים האחרונות הוא מוביל דיאלוג יהודי-מוסלמי, וזה ארבעה חודשים הוא עמית בצוות ל"שיפור יחסים עם האיסלאם" של המכון לתכנון מדיניות העם היהודי בירושלים. עם האישים שכבר הבטיחו את השתתפותם בטקס בפאריס שבו יקבל מימון את פרס הדוקטורט המצטיין, נמנים האימאם הראשי של צרפת, דאליל בובאכר והרב הראשי לשעבר, שמואל סיראט. סיפור חייו של מימון מעיד על נטייה בולטת למצוינות. הוא גדל בפאריס למשפחה דתית שהגיעה מתוניסיה. "סבי היה 'ראש היהודים' בעיר גאבס", הוא אומר. "הוא חינך אותי על ברכי המסורת המזרחית של כבוד הדדי. אבי, שהיה בנו הבכור, למד ממנו ולימים, כשהיה רב קהילה בפאריס, פתר כך סכסוכים בקהילה". כשהיה בן 18 עלה לארץ, אבל לא פנה לישיבה אלא למד בטכניון הנדסה חקלאית ("חינכו אותי שצריך לתרום לחברה") ואחר כך עבד בתה"ל (חברת המים הלאומית) ובחברות לפיתוח אזורי באפריקה ובנפאל. "כשהבנתי שלא מספיק ידע מקצועי וצריך גם הבנה ניהולית, הלכתי ללמוד מינהל עסקים", הוא אומר. הוא עשה זאת באחד מבתי הספר היוקרתיים בעולם בתחום, "אינסיאד" שבפונטנבלו, צרפת. אחר כך נשאר כמה שנים בצרפת וניהל שם חברות בתחום משק המים. ב-1991, בתקופת מלחמת המפרץ, החליט לחזור לארץ ועבד בחברות היי-טק ישראליות. "אחרי רצח רבין הרגשתי שלא מספיק לעבוד למען הגוף של המדינה, צריך לעסוק גם בנשמה. הלכתי ללמוד וללמד ב'בית מורשה' (בית מדרש דתי אקדמי בירושלים, י"ש). לימדתי שם קבוצות של רבנים על דיאלוג עם תרבויות ודתות אחרות, בקרב רבני ספרד והמזרח". במקביל, העמיק את עיסוקו שלו בתחום הזה, בכתיבת מאסטר ודוקטורט במחלקה למדעי האיסלאם בסורבון. לפני שלוש שנים ניסה לעשות עוד שינוי בקריירה, כשפנה ללימודים בבית הספר למנהיגות חינוכית בירושלים ובעקבותיהם החל לעבוד כיועץ לשינוי ארגוני-חינוכי בתיכון דתי בבית שמש. "עבדתי שם יום אחד בשבוע, למשך שנתיים, אבל אחר כך הרגשתי שזה אתגר שלא מתאים לי... נראה שיותר קל ליצור שינוי תרבותי-זהותי מאשר שינוי באישיות". על נשוא הדוקטורט שלו, בנו היחיד של הרמב"ם, מימון מדבר בהערצה המלווה בהתבוננות. "ברור שלהיות בנו של הרמב"ם זה לא דבר פשוט. משום שהוא חי בצלו של אביו לא מכירים אותו, אבל הוא עצמו היה 'ראש כל היהודים' בעולם המוסלמי בדורו; אדם שכתב עשרה כרכים של הגות פילוסופית-מיסטית מרשימה, וכל זאת, כשהוא מכהן, כמו אביו, כרופא הסולטן בקהיר. הוא היה מיסטיקן אבל רציונליסט. בשבילו, עצם העיסוק המעמיק ב'מושכלות' (הביטוי של הרמב"ם ובנו לעיון במבנה הבריאה וההוויה, י"ש) הוא חוויה מיסטית. זו בוודאי לא פילוסופיה מערבית". הראב"ם, אומר מימון, הדגיש שהשקפתו נועדה ליחידי סגולה, ואילו ההמונים צריכים לדבוק בדרך ההלכתית הקלאסית. ברוח זו מסביר מימון עצמו את דבקותו בהוויה החרדית, אף שבאופן אישי הוא חורג ממנה בתחומי השכלתו ועיסוקיו: "הזהות שלי דורשת מורכבות שלא יכולה להיות דרך להמונים. לכן, כל ילדי למדו ולומדים במסגרות חרדיות, כי בשלב ראשון צריך לחנך לפי קווים ברורים של אמת ושקר. ילד לא יכול להכיל מורכבות כמו מבוגר. רק בשלב שני ניתן לערער בהדרגה חלק מהנחות היסוד. השאלה היא באיזה שלב ולאלו אנשים. רוב החרדים חושבים שרק גדולי הדור יכולים להרשות לעצמם להיפתח. אבל לדעתי, בעולם המודרני צריכים להיפתח בצורה רחבה יותר, כי המחיר של ההתבדלות הוא טיפוח סלידה מהאחר ורגשי התנשאות. אפשר אולי להבין את הסיבות לגישה החרדית הנוכחית, אבל היא לא תוכל להצמיח את גדולי הדור הבא". מימון לא הסתפק בלימודי הראב"ם במסגרות אקדמיות. הוא הקים קבוצות שונות לדיאלוג דתי-תרבותי, לא פוליטי, בין יהודים ומוסלמים שהשתתפו בהן מנהלי בתי ספר ואפילו רבנים ואימאמים (ואפילו קבוצת דיאלוג מוסלמי-נוצרי בבוסניה). "פיתחנו גישה של גישור תרבותי, שהתחילו בה בכפר היהודי-הערבי נוה שלום, ואנחנו הוספנו לזה את השפה הדתית". אחד המרכיבים הבולטים בדיאלוג היה קריאה משותפת, בעברית ובערבית, של כתבי ר' אברהם או ספר "חובות הלבבות" של ר' בחיי אבן-פקודה - ספר שנכתב גם כן בתקופת "תור הזהב" היהודית-מוסלמית בספרד ונחשב לאחד מיסודות ספרות המוסר היהודית. כמו כתבי הראב"ם, גם הוא נכתב במקור בערבית. "ככל שהתקדמנו בקריאה", אומר מימון, "לעתים קרובות השייחים היו אומרים שיסודות דומים קיימים גם בתרבות שלהם, ואז עוברים לדון ברעיונות המשותפים". הוא משוכנע שלדיאלוג התרבותי הזה יש משמעות פוליטית מעשית: "בקבוצה שבה השתתפו 70 אימאמים סופיים, אחד אפילו ממסגד אל-אקצה, הובעה התנגדות ברורה לפונדמנטליזם ולאלימות דתית, בשם הדיאלוג התרבותי בין הראב"ם להוגים המוסלמים. הם עצמם נתנו לזה משמעות היסטורית, כתקדים שמאפשר לנו לדבר על מודל לקשר מסוג אחר בין יהודים למוסלמים". בעקבות היכרותו את הדיאלוג המערבי-המוסלמי בכלל, ואת החברה הצרפתית בפרט, פירסם מימון לפני כשלושה שבועות מאמר ב"הארץ", שבו טען כי אין לראות בגל המהומות הנוכחי בצרפת סיבה לחרדה יהודית. הוא הצביע על כך שהמהומות הפעם לא פגעו במוסדות יהודיים, כמו בתי כנסת ובתי עלמין. לדעתו, הרקע למהומות הוא ניכור חברתי-תרבותי ולא מהפכה איסלאמית. הוא הציע ליהודים לא להתבשם מהעובדה שעכשיו הממסד הצרפתי מבין את כעסם על המוסלמים, אלא דווקא "לחזור לתפקידם המסורתי כמגיני החלשים". בראיון הנוכחי הוא מעריך שבעתיד, כשם שהדת נתבעת להטמיע ערכים דמוקרטיים, כך גם "כור ההיתוך הרפובליקאי יהיה חייב להטמיע ולכלול גם סמלים דתיים". אדרבה, הדיאלוג היהודי עם המוסלמים בצרפת דחוף, משום ש"ברור שתוצאת המשבר הנוכחי בצרפת תהיה יותר מקום תרבותי ופוליטי לערבים, ומאוד לא רצוי שהמנהיגות שתבוא מהחוגים האלה תישאר עם העמדה הנוכחית של שנאת היהודים". אשר ליחסי יהודים-מוסלמים בעולם כולו, הוא מקפיד להדגיש שעבודת הצוות ל"אסטרטגיה מול האיסלאם", של "המכון לתכנון מדיניות העם היהודי", נמצאת רק בראשיתה ולכן אינו יכול לומר דברים בעניין זה, בשם הצוות. אבל הוא לא נמנע מלהשמיע את מחשבותיו האישיות. הנה איפוא כמה רעיונות: טיפוח דיאלוג על בסיס דתי - "בירדן, מצרים ובוסניה הקמתי קבוצות שעסקו בניהול המרחב הציבורי דווקא על בסיס ערכים דתיים. צריך לחשוב על מודל יחסים מסוג חדש, שאינו דווקא המודל הליברלי-החילוני, אלא מודל שמבטא כבוד הדדי דווקא על יסוד ערכים דתיים. אנחנו צריכים להבין שלאורך זמן זה לא חכם להתחבר בלעדית למערב בכלל, ולאמריקה בפרט. הניאו-שמרנים באמריקה אוהבים לראות את ישראל כמעוז מערבי במזרח התיכון, אבל ארה"ב כבר נטשה בעבר בעלי ברית שנחשבו 'מעוזים' שלה, כמו טייוואן". בנוסף, הוא מציע לפרסם בערבית חומרים על היהדות והציונות - "יש עניין עצום בחומרים האלה, גם בקבוצות שנחשבות מאוד קיצוניות. למשל, אתר האינטרנט הכי פונדמנטליסטי בצרפת פירסם קטעים מהדוקטורט שלי". כן הוא מציע להשקיע בדיאלוג עם הנשים המוסלמיות - "כי אני מעריך שהמהפכה באיסלאם תעבור דרכן. אנחנו בקשר עם נשים באיראן בעניין זה". הוא ממליץ על שיפור היחסים עם הפלשתינאים ופתרון סוגיית המקומות הקדושים, ואחרון חביב - הקמת קבוצות משימה משותפות ליהודים ולמוסלמים שייחלצו לטובת אזורי מצוקה בעולם, בדגש מיוחד על העולם המוסלמי - "כמו אינדונזיה אחרי הצונאמי. חשוב שהדימוי היהודי והישראלי בעולם המוסלמי לא יהיה רק דימוי של טנק. זה שילוב שיכול לחבר גם את היהודים בישראל עם היהודים באמריקה לפעילות משותפת". כדי להימנע מחשש שהעזרה אינה אלא מבוא לכפיית דומיננטיות ישראלית, כמו החששות שליוו את חזון "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס, הוא מציע, "לא להיבהל מאפשרות שהיוזמות האלה לא יבואו דווקא ממדינת ישראל אלא מקהילות יהודיות בעולם. המדינה בכל מקרה תרוויח מזה, כי מבחינת הערבים ישראל והיהודים הם היינו הך". במקביל, הוא אומר, "אפשר לחשוב גם על שירות לאומי אזרחי משותף ליהודים וערבים בישראל".