ניסינו כבר הכל. ניסינו כל כך הרבה דברים. רצינו וחלמנו ושאפנו להגיע לשלום אמת. מאז העליות הראשונות, היו נסיונות להידבר עם תושבי המקום - ואין. מאז העליות הראשונות, סבלו המתיישבים מפיגועים, והיו זקוקים לכוחות של שמירה והגנה, וכך הוקם ארגון "השומר", וכולנו עוד זוכרים את דבריו של טרומפלדור "טוב למות בעד ארצנו" - למות, בגלל איומיהם של השכנים הערבים.
וכי אז לא ידעו עד כמה חשובים הם החיים, עד כמה חשוב הוא השלום? ידעו, אבל כנראה שלא היה פרטנר.

ולקראת קום המדינה, ראשי הישוב היהודי הסכימו כולם לתכנית החלוקה של ועידת פיל, ומי התנגד? הפלסטינאים. עצם העובדה שתקום מדינה יהודית כאן בתוך המזרח התיכון, היא לצנינים בעיניהם, יהיו אשר יהיו גבולותיה. ואותה אי הסכמה קיימת עד היום, ונשמעת עד היום בתוך דבריו של נשיא איראן, בתוך דבריהם של פעילי החמאס, ובתוך דבריו של הנוער הפלסטינאי כאן, במדינת היהודים.

דו קיום? מזרח תיכון חדש? גדר הפרדה? שלום? הסכמים?

הכל נחמד, אבל הכל חד צדדי. הכל אשליות שלנו. העם הערבי פשוט לא רוצה לראות אותנו כאן, וכל הסכם שכן יחתם או לא יחתם הוא רק שלב בדרך למטרה הסופית שלהם, וה"מחלוקת" בין המתונים לבין הקיצוניים שם היא רק בשאלה האם לגלות זאת או להסתיר זאת.

וזו בדיוק הסיבה שבגללה שום הסדר לא מצליח, ושום הסכם לא מחזיק מעמד: פשוט משום שהצד שכנגד מעדיף שלא נהיה כאן, כי מבחינתו, דין נצרים כדין תל אביב, וגוש קטיף היא שטח כבוש בדיוק כמו יפו. ולכן, מי שרוצה לספק את רצון שכנינו הערבים, פשוט צריך להגר מפה, ולהקים מדינה יהודית בגרמניה, כפי שהציע בגלוי נשיא איראן, רק לאחרונה.

והנסיונות? וההסכמים?

הם יפים. הם נחמדים. הם ורודים כמו אשליות של ילד תמים, שעוד לא גילה את סודות החיים.

והגיע הזמן להתעורר.