זה אמנם עצוב לכתוב כך, וקצת הורס הרבה תקוות ואמונות, אבל הקונפליקט בין היהודים לפלשתינאים, גילו כגיל ראשית הציונות, ואין לו שום קשר עם דברים שהתרחשו מאוחר יותר, וגם לא עם מלחמת ששת הימים, וגם לא עם שום אירוע הסטורי ספציפי אחר.

זה עצוב, כי זה הורס את האשליה של רבים מאיתנו, שחושבים שביום שבו נוותר על הישובים שמעבר לקו הירוק, ישרור כאן השלום, וזה לא נכון.

מצד אחד, כפי שאנחנו מראים כאן באתר, דת האיסלאם דוקא יודעת "להסתדר" עם דתות אחרות, ועם היהדות בפרט. יהודי ארצות האיסלאם, ברוב הארצות, חיו בלי לסבול יותר מדי, ואיש לא פגע בהם - בדרך כלל.

אבל לעומת זאת, הציונות הצליחה איכשהו להיות לצנינים אצל העם הערבי כולו - מיד עם תחילת העליות לארץ, החלו ההתנכלויות נגד החלוצים. וככל שהתקדמה הבניה וההתפתחות, כך התחזקו גם ההתנכלויות.

וגם עם קום מדינת ישראל - הערבים הם אלו שלא הסכימו לקבל את "תכנית החלוקה" של ועדת פיל, והם אלו שהחלו במלחמה נגד המדינה שעוד לא קמה, מלחמה שכונתה אחר כך, "מלחמת השחרור".

וגם אחרי מלחמת השחרור, כאשר המדינה היתה בדיוק בגבולות של 48 (מה שיש מי שרוצה שנחזור לשם), המשיכו ההתנכלויות לאורך השנים. עד שב-67 היתה מלחמת ששת הימים - וגם אחריה, המתיחות המשיכה.

עד כאן הכל ידוע. הקונפליקט בין היהודים לערבים החל מהרגע שבו החליטו היהודים לחזור ולישב את ארץ ישראל. עוד לפני קום המדינה, עוד לפני "הנכבה", עוד לפני "הכיבוש", ועוד לפני "ההתנחלויות".א

ולכן פירוק ההתנחלויות לא יפסיק את המתיחות, וגם הסכם שלום לא יפסיק אותה, וגם חזרה לגבולות 48 לא תפסיק אותה, וגם שום פתרון אחר שאפשר להעלות על הדעת.א

ולכן עינינו הרואות שבכל שלב שבו יש דיבורים על הסכמי שלום - המתיחות והפיגועים רק מתחזקים. כך היה בתקופת אוסלו. כך היה עם הבריחה מלבנון, וכך קורה היום, עם עקירת גוש קטיף. כל הפעולות הללו, שאמורים היו, על פי התקווה, להביא שלום ושלוה - מביאים רק את ההפך מזה.א

והסיבה היא ברורה: אי אפשר להפסיק קונפליקט שהחל עם העליה הציונית, בפתרונות של בעיות שהחלו רק הרבה יותר מאוחר! ואם רוצים לתקן את הקונפליקט, צריך לתקן אותו מבסיסו, וכל פתרון אחר שמישהו מציע במסמכים יפים ומלומדים, כמוהו כפלסטר שמונח על שבר - והוא לא באמת יכול לעזור.א