א'] מהתורה נאסר לבנות אוהל רק אם הוא אוהל קבוע.(אביי שבת בדף קלח) וחכמים אסרו לעשות גם אוהל ארעי בשבת.

מהו אוהל קבוע שנאסר מהתורה, ברי"ף על הגמ' בשבת בדף קלח כתוב שאם יש בגג של האוהל רוחב של טפח זהו אוהל קבע, ואם אין טפח זהו אוהל ארעי. זהו המדד לקבוע מהו אוהל ארעי ומהו אוהל קבע. הרא"ש חולק ואומר שביותר מטפח זה רק איסור דרבנן ובפחות מטפח אין כל איסור ותמיד זה מותר. ואוהל דאורייתא נראה שלפי הרא"ש הוא רק אם הוא גם טפח וגם קבוע. 

האחרונים נחלקו בביאור שיטת הרי"ף והרא"ש ה"לבוש"(הובא בפרי מגדים על הט"ז בסעיף ח') למד את הרי"ף כמשמעות לשונו שהטפח הוא הקובע להרי"ף מתי האוהל הוא אוהל קבע שאסור מדאורייתא ומתי האוהל הוא אוהל ארעי 1 , ולרא"ש הטפח אינו יוצר שם של אוהל קבע אלא רק שם שלאוהל ארעי ובפחות מטפח אוהל שהוא גם ארעי מותר לגמרי, אך תמיד הטפח הוא שקובע. 2

הפרי מגדים עצמו אומר פירוש אחר במחלוקת הרי"ף והרא"ש ולפי דבריו המדד היחיד לקבוע מהו אוהל ארעי ומהו אוהל קבע הוא רק ארעיות האוהל וקביעות האוהל, ואוהל שאדם עושה לארעי אין בו אף פעם חיוב מהתורה כיון שזה אוהל ארעי בעצמותו. ומה שהצריך הרי"ף טפח זה רק שיעור לאוהל קבע שיהיה חייב מדאורייתא, שפחות מזה למרות שזה אוהל קבוע אין בו את השיעור שמחייב, כמו בשאר מלאכות שבת שהחיוב מהתורה הוא רק על שיעור מסוים. ופחות מזה זה נקרא חצי שיעור שאסור או מהתורה או מדרבנן, אך יותר מטפח באוהל קבוע זה נאסר מדאורייתא. אוהל ארעי זה אוהל שאדם עושה לפרק זמן קצוב ובזה אם הוא יותר מטפח חכמים אסרו גזירה שמא יעשה אוהל קבע, שכן אוהל קבע כזה חייב מהתורה על עשייתו. אך אם הוא פחות מטפח כבר לא גזרו ומותר לכתחילה.  3,4

ב'] השו"ע בסעיף ח' פוסק להלכה כשיטת הרי"ף שאוהל פחות מטפח הוא אסור. הפירוש אסור תמיד אומר שאינו חייב מדאורייתא אלא אסור מדרבנן. לפי ה"לבוש" רק אז זה דרבנן, ולפי הפרי מגדים צריך לומר אמר דין זה על אוהל קבע, והמחבר לא דיבר כאן על אוהל ארעי, (שכן באוהל ארעי אין כל איסור בעשיית אוהל פחות מטפח לפי הפרי מגדים.)  5

 

א"כ מחלוקת ה"לבוש" והפרי מגדים היא נפק"מ להלכה למעשה שלפרי מגדים מותר לעשות אוהל ארעי (כמשמעו) פחות מטפח ול"לבוש" אסור. וכן ביותר מטפח לפרי מגדים זה דרבנן ויהיה אוהל רק אם יהיו בו מספר תנאים כמבואר לקמן. באוהל קבוע (כמשמעו) שהוא פחות מטפח לפי ה"לבוש" תמיד הוא אוהל מדרבנן.
ויהיה אוהל רק אם יהיו בו מספר תנאים שיבוארו לקמן, אך לפי ה"פרי מגדים" זה אוהל קבע שאסור מהתורה ויש להסתפק האם הוא אסור בכל אופן כמו אוהל קבע או שכיון שאין בו שיעור אוהל לא נאמר שהוא אוהל בכל אופן.

ג'] המשנה ברורה בס"ק ל"ד כתב שאוהל ארעי אפילו כמה טפחים אסור מדרבנן רואים שפסק כשיטת הפרי מגדים שאוהל ארעי אינו אוהל מהתורה אפי' אם יש בו יותר מטפח, ומאידך אם עושה אוהל ארעי כתב הביאור הלכה ד"ה "כל אוהל" שאפילו פחות מטפח אסור, שכן כתב שטלית הוא דבר שדרכו הוא להיות ארעי ואפילו שכך, נאמר בסעיף י' שאסור לפורסה והבין הביאור הלכה שגם פחות מטפח אסור. ובזה נקט כהלבוש שלמרות היות האוהל פחות מטפח וארעי אסור מדרבנן. 6

 

לפי הביאור בהערה 6 העיר הרב אוריה נהרי שליט"א, שלפי הפסק של המשנה ברורה יהיה אסור לפרוס ניילון על עגלת ילדים להגן מפני הגשמים שכן הוא יוצר גם גג וגם מחיצות וזה כבר איסור שלזה לא מועיל ההיתר שיש כבר גגון שפרוס טפח, ועוד דוחק שלפי תירוץ זה צ"ל שאוהל עם מחיצות דעת המשנה ברורה היא שזה אוהל דאורייתא וזה לא מצאנו בשום מקום שאוהל ארעי עם מחיצות הוא יהיה דאורייתא.                                                                                             

ונראה שעפ"י ה"נודע ביהודה" בסימן ל' ניתן להתיר לפרוס את הניילון לגשם על העגלה. שכן הוא ז"ל יסד שכאשר עושה אוהל עם מחיצות זה נקרא אוהל קבע ולמרות שהמשנה ברורה בס"ק ל"ד כתב שיותר מטפח זה אוהל מדרבנן, ולא אמר שאם יש לו גם מחיצות זה אוהל מהתורה, ניתן לומר שהחילוק בין עם מחיצות לבלעדיהם קיים.אומנם לא שיקרא אוהל קבוע ע"י דפנות שזה המשנה ברורה לא הזכיר, אך זה יקרא אוהל חשוב. ואם עושה גם דפנות אז לא יועיל חוט או משיכה ביותר מטפח, וכסברא זאת שאוהל אם ד' דפנות נקרא "אוהל חשוב" מצאנו בפילפולא חריפתא בביצה שאסור לבנות גג בלבד זה ב"אוהל חשוב" והביאור אוהל חשוב אומר הפלפולא חריפתא ד' דפנות א"כ רואים שלמרות שאינו נחשב לאוהל קבע אך עדין לד' דפנות יש חשיבות מיוחדת. 

וכן המשנה ברורה הביא את שיטת הנתיב חיים (בשה"צ ס"ק כ"א) שלהניח גג לבד על ד' מחיצות אסור, ולמרות שהשער הציון דוחה את דברי הנתיב חיים מ"מ אפשר שאם בנוסף לגג מניח גם מחיצות זה כבר יאסר גם לדעת המשנה ברורה. ובטלית זה הרי אוהל ארעי (נודע ביהודה) ואפי' אם זה יותר מטפח מועיל לפרוס חוט או משיכה ולהתיר את זה, אלא ע"כ שמדובר שגם בונה עם זה את המחיצות (נודע ביהודה) וביותר מטפח עם מחיצות סובר המשנה ברורה שאין התר של חוט או משיכה. ובס"ק ל"ד שמועיל שפרס אפי' ליותר מטפח זה מפני שאינו אוהל חשוב כ"כ וע"י חוט או משיכה מהני. משא"כ בס"ק ל"ז ששם גם בונה מחיצות לא יועילו החוט או משיכה להתיר.

להתיר לפרוס ניילון על עגלת ילדים, ניתן לומר שסבר גם את יסוד החילוק החילוק של הנודע ביהודה בין ההיתר של חוט או משיכה שעוזר להתיר לפרוס גם דבר שאין הרגילות לפרסו לבין טפח שעוזר רק לדבר שהרגילות לפרסו, אם הרגילות לפרוס את האוהל מותר אפילו ע"י טפח שבנוי. עכ"פ נאמר שהמשנה ברורה למד שיש את החילוק בין דבר שהוא הרגילות לבין פריסת אוהל כאשר אינו רגיל לכך, וא"כ כל מה שאסור בטלית כפולה אפי' ע"י חוט או משיכה זה בגלל ששם אין רגילות להניח את הטלית, אך בניילון של עגלת ילדים זה מותר להמשיך ולפרוס כיון שהרגילות היא להשתמש בניילון זה כאן יעזור ההיתר של החוט או משיכה ואפילו ביותר מטפח, לפי המשנה ברורה שגם זה אוהל ארעי כיון שהרגילות היא להשתמש בו. ואפשר לומר שכאן יעזור גם ההיתר של טפח בניילון העגלה כיון שהרגילות לפרסו. {זה נקרא פרוס טפח למרות שזה מקופל כיון שיש כאן את ההיתר שהגגון מחובר ע"י חוט או משיכה}]

ד'] למרות שהשו"ע פסק מפורשות כשיטת הרי"ף שכן אסר בכילה אפי' פחות מטפח, לגבי טלית כתב דמועיל חוט או משיכה, ולכאורה מדובר בכל אופן ואם כמו הרי"ףאזביותר מטפח זה כבר לא יעזור שזה אוהל קבוע. ולא מועיל לו חוט או משיכה במגן אברהם באמת כתוב שלא מהני חוט או משיכה ביותר מטפח וכל ההיתר של הרי"ף כאן הוא רק בטלית שהיא פחות מטפח, אך הפרי מגדים כתב שבטלית המחבר פסק כמו הרא"ש שגם יותר מטפח נקרא אוהל ארעי, ולכן יעזור חוט או משיכה גם ביותר מטפח, ולא דמי לכילה ששם המחבר פסק כהרי"ף שכן בכילה סבר שהיא אוהל קבוע ולא מהני בה חוט או משיכה ביותר מטפח כיון שכילה לפי השו"ע נקראת אוהל קבוע. (הפרי מגדים לשיטתו בזה שאין כלל שכל אוהל יותר מטפח הוא נקרא אוהל קבוע, אלא כל פעם יש לדון האם הוא אוהל קבוע בפועל או לא).

ה'] באוהל קבוע רוב ההיתרים שנדון בהם לקמן לא קיימים, וכן הוא אסור בכל אופן שהוא, גם כל ההגבלות שנבאר כגון גג ללא דפנות. וכל האופנים שאינו נקרא שבונה אוהל באוהל קבוע גם הם אסורים.(לשיטת החיי אדם בכלל מ"ב גם באוהל קבע קיימים ההגבלות שיש באוהל ארעי.)

ו'] חכמים אסרו לעשות גם אוהל ארעי בשבת, ובנוסף אסרו ליצור חלל על ידי פריסת גג מסוים למרות שלא נועד לאהיל, אך נוצר חלל מתחתיו. 7 אך זה לבד לא נאסרו כדלקמן

 

 

 

או שיש לו הנאה מסוימת מהשימוש בחלל שנוצר מתחת לגג שיצר,(רשב"א בשבת דף קלח ד"ה הגוד)

או שחכמים אסרו אוהל רק עםיש לו גם דפנות, (תוס' בשבת דף קלח ד"ה כסא וכן תוס' בביצה לב: ד"ה מלמטה)

או שהאיסור נאמר אם יש את שתי התנאים גם יחד, שגם יהיה דפנות ולא רק גג, וגם שיהיה לו שימושים מתחת לגג.(רשב"א בשם תוס' בשבת בדף קלח ד"ה אבל, ובביצה ד"ה וכן ביעתא התוס' שהרשב"א מצתת בשמו אינו לפנינו)

(שיטת החיי אדם היא שגם באוהל קבע שיש בבנייתו איסור דאורייתא ללא שמשתמש תחתיו אין שום בעיה לבנתו וקשה מהתוס' הנזכר שלכאורה רואים שאם במצבים שונים הותר לפרוס את האוהל זה פשוט לתוס' שהדבר מהוה סימן על זה שאינו אוהל דאוריתא. וצ"ע).

תוס' בשבת בדף לו: אומר שאוהל שאסרו חכמים בשבת נאמר בו תנאי נוסף חוץ ממה שללא דפנות אינו נחשב לאוהל, אם לא בונה את הדפנות בפועל בשבת אין בזה שום איסור.(תוס' מוכיח זאת מהדין שמותר להניח קדירה ע"ג כירה בשבת, ולמרות שהוא בונה גג ע"י נתינת הקדירה ויש כאן את המחיצות של הכירה, זה מותר בגלל שאינו בונה את המחיצות. (תוס' לו: ד"ה וב"ה).

ההלכה בשו"ע נפסקה להקל כמו התוס' שהרשב"א הביא שאסור אוהל הוא רק אם מחיצות(שו"ע סעיף ג') וגם בהם צריך שיהיה שימוש מתחת (מ"ב ס"ק כ' וכן מוכח מהמחבר סעיף ז' שכתב שכאשר אין שימוש בחלל שרי) וגם שכל האיסור הוא רק אם גם בונה את המחיצות בפועל. (מ"ב ס"קיח')  אך בביאור הלכה (ד"ה מיטות שלנו) כתב שלכתחילה יש לחוש לשיטת הרשב"א להחמיר שגם אם לא בונה מחיצות אסור, אם לא בשעת הדחק. 

ז'] הט"ז בס"ק ד' הוכיח מזה שמצד אחד המחבר בסעיף ג' אמר שבדפנות מחוברות תמיד אסור, ולא צירף תנאי שיהיה לאדם הנאה מהחלל שיוצר בדפנות האלו, ומצד שני בסעיף ז' כתב שאם בונה מחיצה עם דפנות אך לא משתמש בחלל מותר למרות שבונה דפנות מיסד מזה הט"ז שמה שאסור במיטה לבנות דפנות הוא מפני שמדובר שיש למיטה ד' דפנות ובונה אותם (והביא שכן לשון הרי"ף וההגהות אשרי ובקיצור פסקי הרא"ש שיש ד' דפנות) ואז נאסר גם אם אין צריך  להשתמש בחלל שמתחת. כיון שבנה מקום שראוי לשימוש, ואם בונה גג עם שתי דפנות נאסר עליו רק עם משתמש בפועל תחתיו. שכן הט"ז מבאר שאין מחלוקת בין התוס' והרשב"א האם המחיצות לבד אוסרות או שהאוסר הוא התשמישים אלא לתוס' רק עם שתי דפנות נאסר להשתמש, ואחרת אינו נקרא תשמיש בשביל לאסור, דהגג לבד לא יוצר אפשרות להשתמש תחתיו, אך הרשב"א למד שגם גג לבד הוא יוצר מספיק תשמישים בשביל לאסור את השימוש תחתיו. והרשב"א מעולם לא אמר שגג ללא שימושים נאסר. אך יש להוסיף שכל זה רק בשלא פרס את האוהל רק בשביל להשתמש תחתיו שאז גם תוס' מודה שאסור לבנותו בשבת למרות שלא בונה דפנות.

נמצא שאם יש ד' דפנות אסור בכל אופן לבנות את האוהל. ואם יש רק שתי דפנות, ויש שם שימוש מסוים, לרשב"א אסור אך לתוס' מותר, ואם אין דפנות בכלל אין שום איסור בזה כיון שאין שם שימושים, ואם עושה זאת כדי להצל גם גג לבד אסור. גם לפי תוס', כיון שכל מחלוקתם היא רק מה נקרא שימוש שאוסר. האם שימוש מישני כמו הנחת הנעלים וכד' זה כבר נקרא שימוש, (זה בעצם מה שאפשר לעשות באוהל של שתי דפנות)

1. במשנה בדף קלז: כתוב שבשבת לכו"ע אסור לתלות משמרת, לרוב הראשונים(רש"י תוס' רשב"א ורמב"ן) האיסור בזה הוא איסור אוהל. משמרת זה כלי שעשוי בשביל לקבל בו יין וכדי לסנן את השמרים המעורבבים ביין תולים מין בד על פי המשמרת וכך מסננים את היין משם רואים שאסור לבנות את המשמרת בשבת שגם אם בונה רק את הגג כבר אסור וללא בנית מחיצות זה נאסר. [הרשב"א במקום מביא את קושית הראשונים מהגמרא בדף קלט: שמותר להערים ולפרוס משמרת בשבת, ואינו נחשב לעשיית אוהל למרות שבונה צורה של אוהל. הרמב"ן מתרץ שבמשמרת שתולים בשביל להניח רימונים האוהל אינו על כל הכלי ואם לא מכסה את כל הכלי אין איסור של אוהל. 

הרשב"א מתרץ בשם רבו הרבינו יונה שאם מניח שם רימונים זה מתיר את עשיית האוהל כיון שאין צריך את החלל כלל שכן בשביל רימונים אין צורך בשום כלי מתחת אך אם מניח שם את המשמרת סתם ולא בשביל מטרה אחרת אסור שכן גם אם עכשיו לא משתמש בחלל בסוף ישתמש בשביל לשמר נמצא שבעצם כבר היום בנה אוהל. ומותר רק אם יש לו שימוש חיובי שבו אין צריך אתהחלל. א"כ רואים מהרשב"א שגם אם אין שימוש מידי עדין אם פורס גג בשביל להנות מהחלל שיוצר לאחר זמן גם זה אסור. 

[לפי תוס' שהבאנו לעיל שרק אם בונה דפנות נאסר לבנות אוהל בשבת צ"ב שהרי כאן אינו בונה דפנות כלל אלא הדפנות כבר קימות אלא מוכח כדברי המשנה ברורה  (ס"ק כ"ב ובשער הציון ס"ק ל"א) שכתב שגם אם מזיז את הדפנות זה נקרא כאילו בנה אותם. וקשה מזה על החזו"א שחלק על המשנה ברורה (סימן נ"ב סעיף י') שכתב שגם כאשר מזיז את המחיצות זה לא נחשב כבונה עד שיבנה ממש]אלא לפי החזו"א צריך להעמיד שאסור לפרוס את המשמרת בגלל אחד משתי סיבות. או שצריך להעמיד במשמרת רחבה שאז גם לפרוס גג לבד אסור. או שזה נקרא שפורס את האוהל רק בשביל השימושים שתחתיו שאז נאסר לבנות גם את הגג לבדו. 

ויש להקשות על כל הראשונים ממה שכתוב בגמ' בשבת קלח: והובא בטור ובט"ז ס"ק ח' שאסור לפרוס כילה אם היא נסרכת עד למתחת למיטה בשיעור של טפח. והגג שלה מבאר רש"י הוא המיטה "שכן המיטה נעשית לה גג" א"כ רואים שחייב גם אם לא יצר אלא מחיצות. אין להוכיח ממקרה זה שמדובר שהזיז את המיטה וזה נקרא כאילו שבנה את הגג ולכן אסור לפרוס כילה שדפנותיה יפלו למטה מהמיטה שא"כ גם בכל מיטה שפורס סדין שנופל למתחת למיטה כמו שרגיל לקרות היום אם מזיזו יקרא שבונה אוהל. והר"ן והרשב"א כתבו להדיא שמיטות שלנו מותר. כיון שלא מתחיל עם כילה, ואם כאשר מזיז את המיטה נקרא כבונה א"כ גם שם נקרא שבונה גג ועושה מחיצות. וכן כל מי שמזיז אוהל ממקום למקום יהיה חייב משום בונה. ובגמ' בשבת בדף קלח כתוב שאין איסור בלהזיז מיטה שנקראת אוהל ממקום למקום. אלא מוכח שרק לגבי בנית גג הזזת המחיצות נותנת להם דין של אוהל אך לא שבאמת כל מי שמזיז אוהל נקרא אוהל. [הטעם בזה נראה שאינו נקרא שבונה כאשר מזיז את המחיצות וכל האיסור הוא לבנות גג על מחיצות שהזיזו שכן עיקר המהות של אוהל הוא הגג אלא שעד שלא בונה גם את המחיצות לא אסרו עליו ואם הזיז זה נקרא כאילו התחדש כאן משהו והנחת הגג נאסרה. אך באשר מזיז את כל האוהל ביחד אינו נאסר שכן זה לא נקרא שבנה את האוהל, והוא הדין כאשר מזיז רק את הגג שבונה רק את הדפנות אין כל איסור בזה שהרי הדפנות אינם עיקר האוהל ולא אסרו גם אם זה נראה כאילו שבנה את הגג.

הדרישה הסביר שלא מחייבים על המחיצות בגלל שיש גג בנוי כל מה שמחייבים על המחיצות הוא רק בגלל שיש כאן לכילה גג ולמרות שאינו טפח הרי גם אם יש טפח בסמוך לגגה ג' זה נקרא כאילו יש בגגה טפח וקרוי אוהל. הביאור בזה הוא דכאשר יש שיפוע חד מה שלמעלה ממנו נקרא גג ולמרות שאין בו טפח, כיון שהשיפוע החד שבהמשך יוצר שם של גג לשיפוע המתון.] 

2. מקרה נוסף יוצא דופן שלמרות שלא בנה מחיצות אסור גם לתוס' שפוטר אם לא בנה מחיצות מצאנו בקובאשהוא כלי רחב עליו אסור גם לפרוס גג לבד (תוס' בביצה דף לג והובא להלכה כאן בסעיף יג') השיעור לרחב לא התפרש בפוסקים. אך נראה שיש להוכיח ממה שכתוב בגמ' בשבת קלח: שאסור לפרוס כילה על מיטה אם הכילה יורדת משתי הצדדים כשיעור טפח, משמע מזה שאם אינו יורד טפח, מותר. וכן מזה שהגמרא בביצה בדף לג מתירה לבנות סוגים שונים של אוהלים וביניהם מיטה באופן שמתחיל לבנות מלמעלה למטה, והמשנה ברורה בס"ק י"ח כתב לדינא שמותר לבנות מיטה באופן שמתחיל מלמעלה, בתנאי שהמיטה אינה רחבה ביותר. יוצא מזה שאם הדבר שפורס מכסה רוחב של מיטה אין בזה כל איסור. אין לדעת מהו בדיוק רוחב המיטה שהיה אז, אך עדין ניתן להבין שרק בכלי רחב ביותר נאסר.

יש לצין שהגם באופן זה אין למחות במי שעושה זאת שכן לפי ההגהות מימניות אין כל איסור בכיסוי כלים רחבים מצד אוהל, וכל האיסור הוא רק מטעם שדומה למשמרת. וכן הביא המ"בבס"ק מ"ח. יש לציין שלמרות שהמשנה ברורה כתב ללמד זכות על מי שמכסה הכלים הרחבים, מ"מ לדינא לא נוקט כלל שיטה זאת שכן באותו ס"ק כתב שאם אין אויר בגובה של טפח מתחת מכסה הכלי אין בזה כל איסור. ואם היה חושש לדינא לשיטה שהאיסור הוא מפני שדומה למשמרת לא היה מתיר באין בחלל טפח, שכן גם אם אינו נקרא אוהל עדין זה דומה למשמרת. וכן המשנה ברורה שם אומר שכל האיסור הוא רק אם אין מחובר הכיסוי בצירים, משמע שאם זה כן מחובר בצירים או שיש  טפח מהמכסה כבר פרוס אין כל איסור ואם יש איסור מצד משמרת גם אם המכסה מחובר בצירים עדין אסור יהיה לפרסו. אלא מוכח שהמשנה ברורה נקט שהאיסור בזה הוא בברור איסור אוהל, אלא שכתב ללמד לא למחות במי שאינו נוהג איסור אוהל בפריסת כיסוי על גבי כלי גדול. אך ודאי שיש להיזהר בזה.

דעת הט"ז בס"ק י"א היא שאין כל איסור בהנחת כיסוי על כלי רחב כל האיסור הוא רק אם משתמש בכיסוי בשביל להגן על מה שתחתיו וכגון שיש לו חבית עם משקה ורוצה לשמור שלא יפלו דברים לחבית, בכה"ג זה נקרא שכאילו בונה מחיצות ואסור אך אם אינו להגן על מה שבחבית מותר, וכן לפי דברי הט"ז אם מה שמניח בראש הכלי הוא בד שניתן לסנן דרכו, גם אם הכלי אינו רחב, אסור יהיה להניח את הכיסוי על הכלי, וכן אם נועד המכסה הזה לכסות את החבית מתיר הט"ז לכסות עימו את הכלי שאז זה לה לא נראה כמניח למשמרת. 

לדינא המ"ב לא מביא את התריו של הט"ז וכל כלי ששוטח עליו כיסוי רחב אסור להשתמש בו בשבת. אך בשם ר' שלמה זלמן אורבך זצ"ל נאמר שאם יש לכיסוי בית אחיזה מותר לכסות בו את הכלי, שכן מצינו שאפילו בונה דאוריתא הותר אם המכסה מונח בקרקע מותר לפותחו אם יש לו בית אחיזה שאינו טפל לקרקע, אלא נחשב ליחידה בפני עצמה ואינו חלק מהבניין, הוא הדין כאן שאם יש למכסה בית אחיזה אינו טפל לכלי ונחשב ללא מחובר לכלי.

3. הב"ח אומר שאם מזיז כלי ממקום למקום ואז מניח את הגג נאסר הדבר מטעם אוהל משום שכאשר מזיז את מחיצות זה נקרא כאילו בנה אותם. [מקור הב"ח לחדש דין זה הוא מהגמ' בשבת בדף קלט: שם כתוב על הקובא שהזכרנו לעיל שאסור גם לפרוס רק את הכיסוי למרות שאינו בונה את הדפנות, הב"ח חולק על התירוץ של תוס' השבת שהבאנו לעיל שבכלי רחב נאסר גם גג לבד כיון שהדבר אינו קצוב מהו בדיוק רחב ולכן מביןהב"ח ששם מדובר שהזיז את הכובא וזה נאסר. מזה למד הב"ח שאם מזיזאת המחיצות נחשיו הדבר כאילו בנאם.] המשנה ברורה בס"ק כ"ב ובס"ק מ"ח ובשער הציון ס"ק ל"א כתוב את מה שאומר הב"ח שגם אם לא בונה את המחיצות אלא רק מזיזם ממקומם כבר קרוי כאילו בנה המחיצות ואסור להניח עליהם גג לפי פסק השו"ע שפסק כתוס' שאין איסור אם לא בונה המחיצות כמותו. אך לא הזכיר זאת בשם הב"ח וצ"ע למה.  8

החזו"א בסימן י"ב ס"ק י' כתב לחלוק על המשנה ברורה ולהתיר גם אם מזיז את המחיצות. שכן מבין החזו"א שהמקרים המובאים בגמ' בביצה דף לג שקרואים אוהל לא כתוב שהזיז את המחיצות, ומנין להחמיר ולומר שגם להזיז אסור. וכן מוכיח מזה שא"כ יאסר להביא בשבת ממקום למקום שכן זה נקרא כאילו בונהו ולענ"ד נראה דשאני אם לוקח את כל הכלי יחד, מאשר לוקח רק מחיצות וכדביארנו לעיל.

4. השער הציון ס"ק כא' הביא מהנתיב חיים שאם יש ד' מחיצות אסור להוסיף עליהם גג גם לשיטת התוס' וכל מה שתוס' אמר שללא מחיצות אינו נקרא בונה אוהל זה רק בפחות מד' מחיצות. ודחה השער הציון דבריו ופסק דאם לא שבונה גם מחיצות אין איסור.

 

5. בביאור הלכה ד"ה כסא הביא את הפרי מגדים שמסתפק לגבי אדם שהופך כלי שיש בו ארבעים סאה כדי שישמש להגן על אוכלין וכד' דכיון דיש בו ארבעים סאה חשיב טפי, ובסימן שי"ד המשנה ברורה כתב בס"ק ב' דבכלי שיש בו ארבעים סאה יש בו משום אוהל וגם בנין וסתירה כל שהוא נאסרו. רואים שכאשר יש לאוהל נפח של ארבעים סאה נאמרו בו איסורים כמו של בנין והטעם בזה הוא שאז זה כבר יצא מתורת כלי, זה אוהל גמור ואין צריך את כל התנאים שיקרא אוהל.

6. בגמ' בעירובין בדף קב כתוב על דיכרי (אילים) דרבהונא שרצה לפתוח בשבת את הסככה שהייתה במקום האילים לאורר את המקום, ולמחרת רצה לסגור את הגג כדי לעשות שם צל כתוב בגמ' שאם מניח טפח פרוס מותר. יסוד  דין זה כבר כתוב בשבת בדף קכה: לגבי מוסיף על אוהל ארעי גמור דהיינו פקק החלון לפי חכמים מותר להוסיפו לבניין וזה מתי שהוא ארעי. וכאן התחדש שאפי' שאינו מוסיף על אוהל קים פריסת המחצלת טפח מתירה כבר להמשיך כאילו והיה זה אוהל גמור שמוסיף עליו. ויש להבין מדוע צריכים לחפש התרים, הרי הוא בונה רק גג. והרי גג ללא מחיצות אין בזה שום בעיה. לפי תוספות שללא מחיצות אין כל איסור בבניית האוהל. 

ברא"ש בביצה לג כתוב ביאור אחד שבגלל שהאוהל חשוב לכן צריך לחפש התרים והיה אסור לפרוס את הגג ללא זה. בפירוש "אוהל חשוב" הפלפולא חריפתא אומר שיש לו ד' דפנות אך הט"ז למד אוהל חשוב חשיבות עצמית וצ"ב מה כוונתו בדיוק אך מ"מ הסיבה לאיסור אינה בגלל שבונה על אוהל של ד' מחיצות צריך את ההיתר שכבר פרוס טפח. ביאור שני אומר הרא"ש שגג שנועד לצל אפילו ללא דפנות אסור לבנותו. וכל מה שהצרכנו דפנות זה רק מתי שהאוהל לא נועד לשימושים שתחתיו אלא שיש שימוש משני תחתיו אך אם עיקר השימוש הוא תחתיו אז אפילו ללא מחיצות אסור לבנות גג אא"כ בנה אוהל.

[יש להקשות שבגמרא זאת רואים שלמרות שבונה גג שרגיל לפתוח ולסגור עדין אם לא שיש טפח שכבר פרוס אסור לפרוס אוהל זה, ובסימן שי"ג סעיף ו' כתוב בט"ז ובמ"א שאסור להבריג בשבת, משום בונה, אך אם הרגילות של הכלי להשתמש בו בצורה של פתיחה וסגירה אין כל איסור בזה. וצריך להבין למה בבניין חכמים התירו את מה שהדרך לפתוח ולסגור ובאוהל אסרו זאת.]

ט'] גם באופנים השונים שאסור לבנות את האוהל מדרבנן בשבת מצאנו מספר דברים שיכול לעשות כדי להתיר את האוהל.

1.בכילת חתנים שזה אוהל ארעי כתוב בגמ' שמותר. ולפי הרי"ף שגם אוהל ארעי אסור מהו ההתר. בר"ן כתוב הואיל והיא מתוקנת לכך פירוש, לפי הפרי מגדים בפחות מטפח ואז האוהל ארעי ובכל אוהל ארעי גם לפי הרי"ף מותר. ולפי הלבוש אין כזה התר וגם אוהל ארעי פחות מטפח אסור, וסיבת ההיתר היא שמיוחדת לכך, זה דבר שהרגילות להניח שם וזה מותר, (מ"א ס"ק ט"ז) באוהל ארעי כמו כילת חתנים. הביאור הלכה (ד"ה כל אוהל") כתב דגם אוהל פחות מטפח אסור וכדעת הלבוש בזה, ובמשנה ברורה ס"ק מ"א כתב את ההיתר שי"ל לפי הלבוש שכתב המגן אברהם. אך יש להוכיח שמתוקנת לכך (כפשוטו) לא נאמר אלא רק בפחות מטפח שכן במ"אס"ק ד' כתב שרק אם מחובר בציר מותר ולא מועיל המתוקנת. אלא חייבים לומר שהצורך לחבר את הגג בציר מדובר ביותר מטפח, ואז לא עוזר גם אם הרגילות להניחו שם.

2.בגמ' בביצה לב: כתוב על מדורתא שזה אוהל שבנוי מד' מחיצות וגג מעליו שאסור לבנותו מצד אוהל. (וצ"ל שמשתמש בחלל, לאש וזה גם נקרא שימוש.) אך אם בונה קודם את הגג מותר לבנותו שכן שינה מדרך הבניה. א"כ מצאנו היתר בכל פעם שרוצה לבנות אוהל שיתחיל מהגג,

 אך יש להסתפק מה הדין אם הרגילות היא לבנות מלמעלה למטה האם אז אסור, שכל ההיתר הוא רק אם משנה מהדך ובכזה מקרה זה הרי הדרך או שגם אם זה הדרך מותר כיון שזה לא צורה רגילה של בנין לא נאסר. זה שינוי מהותי מהדרך הרגילה של בנית בנין ואת זה חכמים לא אסרו. בשער הציון נו' הביא מחלוקת אחרונים בזה.

ולכאורה יש להוכיח  שאינו נקרא שינוי מהגמ' לגבי כילת חתנים ששם אסרו את בנית הכילה למרות שמתחיל מלמעלה אם יורד טפח מהדפנות. למרות שמתחיל מלמעלה. כי זאת הרגילות. אלא שיש לדחות ששם האיסור לבנות אינו איסור לבנות מחיצות, שכן אין כל איסור לבנות מחיצות, כל האיסור הוא רק לבנות גג ומחיצות, ובסיבת האיסור שם הבאנו לעיל את הדרישה שיסד שכאשר הוא בונה את המחיצות הרחבות מתחת המיטה זה נחשב כאילו בנה את הגג יעוי"ש ממילא זה לא נקרא שבונה את הגג לפני המחיצות, כי רק כאשר בנה את הדפנות זה  נחשיו לו כאילו שבנה את הגג. ראיה נוספת ניתן להביא מזה אסור לפרוס טלית כפולה אלא אם כן חיברם בחוט או במשיכה אך ללא זה אסור. וכתוב בנודע ביהודה  שהטלית גם נופלת לשתי צידה וזהו איסור האוהל שבזה, (שאם לא היה דפנות היה עוזר חוט ומשיכה גם ביותר מטפח שטלית היא  אוהל ארעי.) ולכאורה הוא הרי בונה מלמעלה למטה. אלא מוכח מכאן  שאם זאת הרגילות לא הותר להתחיל מלמעלה. אלא יש לדחות שכאשר בונה ביחד את הגג עם הדפנות לא נאמר ההיתר של מלמעלה למטה וכך גם אפשר לדחות את הראיה הקודמת, שגם בכילה שיורדת הוא עושה זאת בבת אחת.

3. התר נוסף מצאנו בגמ' בעירובין שאם היה פרוס כבר טפח מותר להמשיך ולפרוס את המחצלת, הובא במחבר בסוף סעיף ב'.

4. התר נוסף מצאנו בגמ' בשבת שאם קשור חוט או משיכה לאוהל מותר להמשיך ולפורסו מהו הגודל המינימלי של המחצלת שתהיה פרוסה כדי שע"י החוט או משיכה יהיה מותר לפרסו, תוס' (ד"ה כרך עליה) הביא ב' ביאורים או כל שהוא אפילו פחות מטפח.אודוקא טפח. יש להקשות אם יש כבר חוט או משיכה טפח למה צריך שיהיהגם חוט או משיכה הטפח מספיק. הנודע ביהודה יסד מכוח קשיא זאת שהטפח עוזר רק היכן שהרגילות לכסות בכיסוי זה, ובעירובין כיסוי האילים הוא הרי דבר שרגיל להיות שם כל יום. 

5. אופן נוסף שמצאנו בגמ' שאין בזה איסור של אוהל מצאנו בגמ' בשבת לגבי כסאטרסקל שהוא כיסא מקופל וכאשר פותחים אותו נפתח גם העור שפרוס עליו החזו"א (סימן נב ס"ק ו')  לומד את ההיתר שכאשר פותח את מה שמקופל זה לא נקרא שעושה אוהל כיון שהכל מקופל ומונח כבר במקום, רק בצורה מקופלת, אך הנודע ביהודה (סימן ל') למד שההיתר הוא בגלל שבכיסא אין שום שימוש מתחתיו ולכן מותר לפותחו, אך אין ללמוד מכאן התר לכל פעם שיש שמשיה או מטריה מקופלת שמותר לפותחה, כיון שלא מצאנו בגמ' התר לפתוח דבר שנועד בשביל להשתמש תחתיו, באוהל שיוצר, ומה שנאמר התר זה רק לגבי כסא הוא משום שאחרת זה נקרא בונה. שכן יוצר כאן כלי, אך אינו קשור לדין אוהל כלל. (לפי תוס' שכל הברייתא דברה רק בדיני אוהל י"ל שהכסא טרסקל הוא עם ד' מחיצות ולכן זה נקרא שבונה אוהל, ומותר רק בגלל שזה מקופל ואינו נקרא שבונה בכלל.)

6. המשנה ברורה בס"ק כ' מביא אופן נוסף שמותר, שאם הוא פורס על מקום קטן מג' טפחים הותר הדבר מדין לבוד, אך החזו"א (בסימן נ"ב ס"ק ט') כתב שלבוד זה רק אם מתחיל משהו שניתן לומר שממשיך זאת הלאה אז אומרים שהדבר שהתחיל ממשיך וקים עד ג' טפחים אך אם זה בכלל לא מתחיל לא נאמר בזה דין לבוד ואין כזה התר כלל.

 

י'] החזו"א בסכום כללי אוהל אומר שאוהל שאינו עומד בפני עצמו אינו נחשיב לאוהל ומותר לפרסו בשבת, דהיינו אם אדם מחזיק בידיו מחצלת לצל אין בזה כל איסור. החזו"א אומר שהאיסור שמצאנו בדין חבישת כובע בסימן ש"ח סעיף מ' הוא רק כאשר הכובע ממש מהודק בראשו שאם אינו מהודק בראשו אין כל איסור בעשית אוהל בדבר זה.

ולפי"ז אין כל איסור לפתוח מטריה בשבת שכן אינו אוהל כיון שמחזיקו בידו. וכן צ"ב ממה שכתב המחבר בסעיף יב' שיש להיזהר כאשר פורסים מחצלת בשבת שלא יהיה בגגה טפח תוך כדי הפריסה, והרי לפי החזו"א אם האוהל אינו עומד בפני עצמו אין כל איסור בעשייתו. ולכאורה מה שתוך כדי הפריסה נהיה אוהל אין בזה כל איסור, שכן האדם מחזיק את המחיצה תוך כדי שפרסו. ועוד יש להקשות שבגמרא בשבת  בדף קלח כתוב בגמרא צד שאם יוצא טפח מטליתו יתכן שיהיה בזה איסור אוהל, ולכאורה אין בגד שבאמת יוצא טפח מופו אלא שעל ידי שפורס ידיו נהיה גג של יותר מטפח, רואים שאוהל נקרא גם אם לא פרוס טפח בפני עצמו אלא שאדם מחזיקו.

 

1.] כאשר אדם סוגר בשבת בקבוקים, ומכסה סירים ושאר כלי אכסון כאשר מכסה אותם זה נקרא שמניח עליהם גג, ואם אין בחלל טפח דהיינו שדבר המאכל או המשקה מכסה את כל הכלי עד סופו, שאז אינו נקרא בכלל אוהל כיון שאינו מאהיל כשיעור אוהל, אין נידון ופשוט שמותר לכסות בו בשבת כיון שאין זה נקרא אוהל בשום מקום. אך אם הדבר שבכלי אינו מלא את כל הכלי כמו בקבוק שהתחיל לשתות ממנו, הרי הוא עושה גג כאשר מניח שם את המכסה ואסור לעשות זאת מטעם אוהל. ומה שיש לדון להתיר זה בגלל שאינו עושה דפנות ובונה רק גג. אם נאמר שכיסויי הכלים אינם עשויים בשביל לשמור על המאכלים שתחתיהם אלא בשביל נוחות אכסונם, וכדי שלא ישפכו וכד' אין איסור בעשית אוהל אם עושה רק את הגג לבד.

אך לפי המשנה ברורה בס"ק כ"ב ובס"ק מ"ח ובשער הציון ס"ק ל"א שגם אם לא בונה את המחיצות אלא רק מזיזם ממקומם כבר קרוי כאילו בנה המחיצות ואסור להניח עליהם גג א"כ כאן הרי הזיז את הכלי (כמעט תמיד רגילים להזיז את הכלים כמו בקבוקי שתיה ממקום למקום מתחילת השבת, וא"כ גם כאשר אינו בונה את המחיצות יהיה אסור לכסות כלים כדוגמת בקבוק שתיה בשבת. כיון שהזיזו ממקמו ואז גם להניח גג לבד יאסר.) אלא שבקבוק שתיה ורוב הכלים הרגלים שמצויים כיום אין בהם ג' טפחים וכאשר אין שלשה טפחים בגג המשנה ברורה בס"ק כ' כתב שאומרים לבוד וכאילו לא בנה גג בכלל. אך החזו"א בסימן נ"ב ד"ה כתב המשנה ברורה שאם אין התחלה של כיסוי לא אומרים לבוד וכאשר מניח מכסה אין בכלל התחלה של גג ואי אפשר להתיר מצד לבוד, אלא שלפי החזו"א בסימן נ"ב ד"ה כתב במשנה ברורה אין זאת קושיא כלל כיון שסובר שהזזת המחיצות אינו אוסר לבנות גג, וכיון שלא בנה את המחיצות בהנחת גג לבד אין איסור אוהל.

אלא שיש להקשות לפי החזו"א במקרים שמניח את המכסה בשביל לכסות בו את הכלי בשביל לשמור על תכלתו, כגון בקבוק עם גזים שמניח את המכסה רק בשביל לשמור על המשקה שיישאר במיטבו ואז אסור אפי' אם אינו בונה מחיצות כלל כמבואר במחבר בסעיף ב' שכל שמניח את הכיסוי בשביל לשמש את החלל תחתיו גם גג לבד יאסר. וא"כ לפי החזו"א יאסר אפי' לסגור פחות מג' טפחים כיון שאין אומרים לבוד כאשר אין התחלה של גג. 

אלא בסיבת ההיתר אפשר לומר כמו שכתב המ"א ס"ק ט"ז באוהל ארעי כמו כילת חתנים שמותר לפרסו בשבת ובמשנה ברורה ס"ק מ"א כתב את ההיתר שכתב המגן אברהם. אך יש להוכיח שמתוקנת לכך לא נאמר אלא רק בפחות מטפח שכן במ"א ס"ק ד' כתב שרק אם מחובר בציר מותר ולא מועיל המתוקנת. אלא חייבים לומר שהצורך לחבר את הגג בציר מדובר ביותר מטפח, ואז לא עוזר גם אם הרגילות להניחו שם. וא"כ יוצא שכל פעם שמניח מכסה שהוא יותר רחב מטפח על כלי, בבקבוק שמכסה עם פקק מותר כיון שאין בשטח המכסה טפח, ובאופן שרוצה לשמור את הדברים הנמצאים בו אסור. 

בשם ר' שלמה זלמן אורבך זצ"ל נאמר התר גם אם יש יותר מטפח ואפי' יותר מג' טפחים שגם לשיטת המשנה ברורה ביותר מג' אסור, אם יש לכיסוי בית אחיזה מותר לכסות בו את הכלי, שכן מצינו שאפילו בונה דאורייתא הותר אם המכסה מונח בקרקע מותר לפתוח ואם יש לו בית אחיזה שאינו טפל לקרקע, אלא נחשב ליחידה בפני עצמה ואינו חלק מהבניין, הוא הדין כאן שאם יש למכסה בית אחיזה אינו טפל לכלי ונחשב ללא מחובר לכלי, לכן לכסות סיר עם מכסה מותר שכן יש למכסה בדרך כלל בית אחיזה, ומותר לכסותו בשבת,

אך אם מכסה כלי אם דבר שאין לו בית אחיזה כגון עם צלחת וכד' אם אין זה דבר שרגיל להניח שם אפי' כיסוי קטן ביותר יאסר, ואם הרגילות להניח מכסה זה ביותר מטפח גם זה אסור, ולפי ההיתר של המשנה ברורה בס"ק כ' עד שלש טפחים מותר. אך לכסות כלי רחב יותר מג' טפחים בשביל לשמור על טריותו או לשמרו מפני חרקים וכד' אם אין לכלי בית אחיזה לכו"ע אסור. 

2.] יש לדון בשולחנות שלוקחים בשבת קרש ומנחים על עמודים, (הנקראים חמורים) שלפי הביאור הלכה (ד"ה מיטות שלנו) שכתב לחוש לכתחילה לשיטת הרשב"א להחמיר שגם אם לא בונה מחיצות אסור, אם יש לאדם הנאה כל שהיא מהשימוש בחלל שתחת הגג. אם לא בשעת הדחק. יש לדון אם מותר לבנות שולחנות כאלו בשבת, שהרי רגילים להניח הרגלים מתחת השולחן, וודאי שזו הנאה מסוימת, שכן אם היה מחיצות מד' צדדים ולא היה ניתן להכניס את הרגלים לשם, היה זה מאוד לא נוח, אך מצד שני אין זאת הנאה מהחלל שכן היה נהנה בהנחת הרגלים גם אםלא היה שם גג כלל נמצא שלא נהנה מהחלל שנוצר, זה לא דומה להנחת המנעלים מתחת למקום מקורה, שהקירוי נותן ומגדיר לזה מקום, שלא ילכו במקום שמאחסן את הנעלים ויזיזו לכאן ולכאן, כאו אין שום הנאה בקרוי,  רק שאם היה דבר שמפריע כמו מחיצות לשולחן היה מפריע לו, אך אין לו הנאה בשביל הנחת רגליו יותר בעצם זה שיצר את הגג מאשר שלא היה.

3.] בבניית אבני לגו ועשית ד' מחיצות וגג יש להזהיר את הילדים שהגיעו לגיל חינוך שלא לעשות חלל טפח למשחקם כיון שיש בזה איסור של עשית אוהל ארעי,  וכן יש להזהיר הגדולים שלא יפרקו בנין לגו שנבנה בצורה כזאת משום איסור סתירת אוהל, ובפרט אם יש שימוש מתחת אבני הלגו כגון שמכניס לשם משחקים וכד' נראה שיש לחוש לאיסור אוהל בזה.

4.]מגירת שולחן וארגז מצעים כאשר מוציא את המגירה החוצה לגמרי, ויש בחלל של המגירה טפח הרי הוא סותר אוהל ובונה אוהל כאשר מחזירו. המשנה ברורה  בס"ק מ"ח הביא את דעת החיי אדם שאוסר זאת, ובשער הציון שם הביא את דעת הקיצור שולחן ערוך להתיר מכין שהגג כבר בנוי הרי שזה נקרא שבונה את האוהל מלמעלה למטה ואין בזה כל איסור. אך בדעת החיי אדם ביאר שכיון שהדרך היא לבנתו מלמעלה למטה אין זה נקרא שינוי ואסור להחזיר מגירה כזאת בשבת.

והחזו"א בסימן נ"ב ס"ק י"ד מתיר לגמרי מפני שגג האוהל כבר עשוי ובבניית המחיצות לבד אין איסור.

בהלכות סוכה בסימן תרכ"ו ברמ"א על סעיף ג' מצאנו מפרשות שעל גג שהיה מעל הסכך והיה הרגילות לפתחו לסוכה ולסגרו מפני הגשם, שמותר לפותח ולסוגרו בשבת, שכן הוא מחובר ורק פורס אותו, זהו ההיתר של חוט או משיכה שצינו. אך בדבר  שאינו נועד לפתיחה ולסגירה תדירים, זה נקרא אוהל קבוע ויאסר לפתוח ולסגור את הגגון, שכן זה אוהל קבוע שבו לא נאמר ההיתר שאם הוא כבר מחובר מותר להמשיך לפורסו. יש להסתפק האם זה תלוי ברגילות של האדם כמה הוא רגיל לפתוח גגון זה ולסגור או שזה תלוי במה שדרך העולם לפתוח ולסגור.

ועוד יש להסתפק בגגון שאינו נועד לפתיחה ולסגירה ורק בגלל תקלה בגגון הוא מחליק תדיר, האם זה נקרא אוהל ארעי, כיון שרגיל לסגרו תדיר, או שזה אוהל קבע, אלא שיש בו תקלה שהוא מחליק ונפתח הרבה. (המקרה מצוי מאוד בימות החורף שיש גגונים שאינם מחזקים מעמד ברוחות החזקות, ומידי פעם צריך להחזירם למקומם) במלאכת בונה מצאנו שמותר להבריג דבר שהרגילות היא לפתחו ולסוגרו, אך אם מתקלה מחזירו תדיר עדין אין זה מתיר, ונקרא מתקן מנא. אך יש לחלק בין המלאכות שיתכן שאוהל הוא לא להעמיד אוהל על מתכונתו, אלא כל כלו הוא רק משמש למטרת הגנה משמש וגשם ולזה הוא נועד ממילא אין לדמותו למתקן כלי.

 

1 (שבאוהל ארעי נאמרו כל התנאים וההיתרים שנביא לקמן אי"ה, משא"כ אוהל קבע שתמיד אסור לבנותו)

 

2 הסברא בדעת הרי"ף לפי דברי ה"לבוש"  קשה מאוד כיצד טפח נותן לדבר שם שלאוהל קבע למרות שהוא במציאות נועד לזמן קצר ביותר. וכן להפך בפחות מטפח שרוצה להעמיד ולזמן מרובה כיצד מהשהוא פחות מטפח כבר הופכו להיות אוהל ארעי.

 

3 (ליסוד זה שאין כל איסור בעשית אוהל ארעי מסכימים גם הרא"ש וגם הרי"ף לפי הפרי מגדים, אלא שנחלקו מחלוקת מקומית בלבד לגבי טלית כפולה נקראת אוהל ארעי או אוהל קבע. יעוין בדף 3 ביאור מחלוקתם בזה)

 

4 יש להקשות על שיטת ה"לבוש" ממה שהתירה הגמ' בערובין בדף קב ע"י טפח לפרוס מחצלת אפי' כמה טפחים (שם מדובר על אוהל ארעי שהיו פורסים כל יום מחדש) ובשלמא לפרי מגדים שזה אוהל ארעי מתיר טפח אך ללבוש שזה אוהל דאורייתא כיצד מותר לפרוס את הגג הרי הוא פורס יותר מטפח ויוצר אוהל קבוע וזה הרי אוהל מהתורה ואין התר אם כבר פרוס טפח.  וכן יש להקשות ממה שכתוב בשבת קלח: סיאני (כובע שממשיך עם מצחיה) אסור רק יותר מטפח, והרי פחות מטפח זה דרבנן לפי הלבוש א"כ כיצד מותר בפחות מטפח ללובשו. (אלא דזה אפשר לתרץ כמו שביאר המגן אברהם (ס"קטז')לגבי כילת חתנים שכן מיועד לדבר זה. עוד אפשר לומר שבסיאני גם הלבוש יודה שמותר פחות מטפח, כיון שזה כמו בגד שבולט מעט, והראיה לדבר היא ששם גם יש התר בגג רך שנכפף שלא נאמר בשום מקום אחר שאוהל רך מותר לעשות בשבת, אלא מוכח ששם אם לא גג קשה בשיעור טפח אין שום בעיה כי זה בגד.)

 

5 וכן מוכח מסעיף י"א שפסק כשיטת הרי"ף שכתב שההתר של כילה הוא רק מפני שמתוקן לכך, ולפי הרא"ש אין צורך להגיע לשום התר של מתוקן לכך, אלא כל שהוא פחות מטפח לפי הלבוש מותר ולפי הפרי מגדים כל שהוא ארעי ופחות מטפח מותר. מוכח שהמחבר סבר שתמיד אסור ורק כאן התירו בגלל שמתוקנת לכך, וכשיטת הרי"ף.

 

6 [הקשה הרב שמעון עוזיאל שליט"א שהמשנה ברורה בס"ק ל"ז הביא את המגן אברהם שאומר שלא יעזור ההתר של חוט או משיכה בטלית שפרוסה יותר מטפח.(ביאור ההתר יבואר לקמן) ולכאורה תימא אם זה רק איסור מדרבנן שכן טלית זה אוהל ארעי  לדברי הביאור הלכה ד"ה "כל אוהל" ולמה שלא יועיל לזה חוט או משיחה הרי ההתר הזה מתיר לבנות כל אוהל שאסור רק מדרבנן.  וגם בכמה טפחים עדין אמר ה"משנה ברורה" בס"ק ל"ד שאינו אוהל קבע. בספר "שלמי יונתן" כתב לתרץ שטלית שנאסרה בס"ק ל"ז זה משום שיש לה גם דפנות וכאשר יש דפנות פסק המשנה ברורה כדברי ה"נודע ביהודה" שזה נותן לאוהל שם של אוהל קבע. ואילו מה שכתב בס"ק ל"ד שזה רק אוהל מדרבנן יעו"ש שפורס מחצלת ע"ג ד' עמודים ואינו עושה דפנות כלל, זה נקרא אוהל ארעי ולזה יעזור ההתר של חוט או משיכה. ואין להקשות שא"כ כיצד הגמ' בביצה מתירה במדורתא שיש שם ד' מחיצות לשנות ולהניח מלמעלה למטה. דשאני שם שאינו נועד כדי להשתמש תחתיו להגן מחמה ומצל בזה אינו מקבל שם של אוהל קבע אפילו עם ד' מחיצות.

 

7 יעוין בשבת קלח: תוד"ה אלא שמוכיח מזה שבמצבים שאינו מאהיל על דבר שמשמש לו לתועלת מותר לנטתו, מזה מוכח שהוא אוהל דרבנן. שכן אוהל שאסור מהתורה לא נאמר בו חילוקי דינים במטרתו.

 

8 והביאור בזה נראה שהרי מקור הב"ח הוא מקובא שלפי הב"ח אין בהנחת כיסוי על כלי רחב איסור של אוהל כל האיסור של הנחת הכיסוי הוא רק כיון שהזיז את הכלי, על זה המשנה ברורה חולק,(ס"ק מ"ח) שכתב שהטעם האיסור הוא משום בנית אוהל, לכן את החידוש שבכל פעם שמזיז את הכלי, ומניח גג נחשיב כמו שבנה את כל האוהל לא הביא מהב"ח שכן הכרח הב"ח לחידוש זה לפי המשנה ברורה אינו.

 שכן הט"ז בס"ק ד' אמר שכל שיש ד' מחיצות אסור ולא חילק שיצטרכו שימושים תחתיו. אכו ניתן לומר שהרגילות היא שכאשר יוצר ד' מחיצות הרגלות היא שיש שימוש תחתיו, אך אם האמת אי

 

מה הדין אם הרוח הפילה את הסכך מעל גבי הסוכה בשבת, האם מותר להחזירו לשם, ואם רק חלק מהסכך התגלגל האם מותר לפרסו בשבת כדי להרחיב את המקום בו מותר לשבת בסוכה.

א'] בגמרא בעירובין בדף מג: מסופר על נחמיה תלמידו של רב נחמן שהיה שקוע בתלמודו ובלא שימתלב יצא מחוץ לתחום המותר ללכת בו בשבת, ההלכה באדם שיצא מחוץ לתחום היא שמותר להלך ד' אמות בלבד, והיה זה צער גדול בשבילו להישאר כל השבת במקום בו הוא נמצא בלא אפשרות ללכת למקומות בהם הוא צריך ורוצה להיות. הגמ' אומרת שכדי להתיר לו להיכנס לעירוב רב נחמן אמר שיעשה מחיצה של בני אדם, הגמ' שם מקשה מברייתאשאומרת שסוכה שאחד מדפנותיה נפל, אסור לבנות דופן אחר כתחליף לדופן לסוכה או להעמיד אדם בהמה או כלים בשביל ליצור מחיצה שתיצור היתר לאכול ולישון בסוכה ביו"ט וכל שכן שבשבת אסור, וכיצד ניתן להתיר לעשות מחיצה בשבת. מאידך הגמ' מוכיחה שמותר לעשות דופן בשבת, שכן כתוב שיכול לעשות את חברו כדופן או אפילו לפרוס סדין כדי שיאכל וישתה, ויהיה לו צל א"כ רואים שמותר לעשות מחיצה בשבת.

הגמרא אומרת מספר תירוצים ליישב את הסתירה בין הבריתות, נזכיר את התירוצים שהראשונים והפוסקים נוקטים להלכה למעשה לדין בניית מחיצות בשבת, רבה ברחנא בשם רבי יוחנן אומר לבאר את מחלוקת חכמים ורבי אליעזר במשנה בשבת בדף קכה: שנחלקו האם מותר להניח פקק החלון בשבת או שרק אם הוא קשור מותר להחזירו אך אם אינו קשור נקרא כבונה. רבה בר חנה בשם רבי יוחנן אומר שכל מחלוקתם היא רק להוסיף דבר ארעי, אך לבנות מחיצה מחדש לכו"ע אסור ולפי זה הוא אומר שהברייתא שאוסרת לבנות מחיצה בשבת זה רבי יהודה שאומר שמחיצה מדופן בהמה זאת מחיצה טובה , ואסור לבנות מחיצה כזאת בשבת כיון שמחדש מחיצה שיוצרת התר לטלטל בשבת שהיה אסור וכעת רק נהיה מותר. משא"כ הברייתא שמתירה לבנות בשבת היא כשיטת רבי יהודה שמחשיב את הבהמה למחיצה טובה, וממילא זה לא נקרא שבנה דופן שמתיר לטלטל בשבת, שכן היה יכול לטלטל גם ללא המחיצה בשבת. ולכן כתוב שיכול לבנותה בשבת. הגמ' דוחה את התירוץ הזה משתי סיבות ראשית הברייתא שמתירה היא מתירה יותר מדופן ע"י בהמה היא מתירה גם דופן אדם וכלים שזה נקרא מחיצה גם לפי רבי מאיר ועוד דוחה הגמ' שרבי מאיר שמתיר לבנות את המחיצה כמו מי הוא סובר אם כמו רבי אליעזר א"כ אסור אפילו להוסיף לבנות לכתחילה כל שכן שאסור וגם אם סובר כרבנן כל מה שהם התירו זה רק להוסיף לבניין קיים אך לבנות מחיצה בתחילה גם לפי חכמים אסור, לכן הגמ' דוחה את האפשרות הזאת לתרץ בין שתי הבריתות. מוכח מכאן שלבנות דופן במקום שלא התחלת בנין, אסור לכו"ע.

לכן הגמ' מעמידה את שתי הבריתות לפי חכמים שמותר להוסיף על אוהל קיים, והברייתא שמתירה לעשות את המחיצה זה כאשר הוא מוסיף על ג' מחיצות של סוכה מחיצה רביעית ומותר, והברייתא שאוסרת לעשות מחיצה בשבת זה כאשר בונה מחיצה שלישית, בדופן זו הסוכה מקבלת דין סוכה,  וזאת הברייתא שאוסרת, כיון שיצר כאן מחיצה שמתירה את הטלטול בשבת. רש"י פירש שכאשר יוצר מחיצה שמתירה את הטלטול בשבת זה נקרא כאילו בנה אותה מחדש בשבת. שכן יצר כאן מקום שראוי למה שלא היה ראוי כלל עד עכשיו, כלומר זה לא כמו להוסיף שממשיך את מה שהתחיל, ההיתר שיוצר זה דבר שלא היה מקודם בכלל. שיטת רש"י בשבת בדף קכה: היא שמותר לבנות תמיד מחיצות בשבת ומה שאסור זה רק מחיצות קבועות שנאסרו מטעם בונה, אך במחיצות ארעיות ולא יציבות שאין בהם איסור בונה, אין שום איסור לבנותם בשבת, וכל איסור אוהל הוא רק אם יוצר גג. וכן כתב רש"י גם בשבת בדף קלח 1

הרשב"א הביא את רבינו תם שאוסר לעשות מחיצה שלישית שיוצרת סוכה, משום שזה נקרא שבונה את הדופן לכתחילה, וכן בונה ד' דפנות כדי ליצור רשות שמותר לטלטל בה בשבת אסור כיון שיוצר ע"י זה דין שמותר לטלטל זה נקרא כאילו בנה את המחיצה בתחילה בשבת, וכן  אסר מפורשות לבנות מחיצה בשבת אם אינה תוספת למחיצה שכבר קימת. וכן הביא בסוף דבריו שלהוסיף דופן רביעי לסוכה מותר רק בגלל שאינו בונה את הדופן לכתחילה, והוא רק מוסיף על מה שכבר קיים, למרות שאינו בונה משהו שיוצר דין היתר לסוכה, שכן יש לסוכה כבר ג' דפנות, אם לא שהיה מוסיף גם מחיצה שאינה מתרת שום דבר, רק להוסיף מותר אך לבנות מתחילה אסורגם אם אינו מתיר.

וכן התוס' (שם שבת קכה) הביא גם הוא את שיטת ר"ת שאסור לבנות מחיצה כאשר יוצרת דין להתיר טילטול, גם הוא כתב שהסיבה היא בגלל שמי שבונה מחיצה שמתירה זה כאילו בונה אוהל בתחילה. אך אם אינה יוצרת התר לא כתב איסור לבנות דופן זו. אך מדבריו שדופן רביעית מותר בגלל שהוא רק מוסיף אולי ניתן לדייק שאם זו לא הייתה תוספת גם בנית הדופן הרביעיתהייתה אסורה, בגלל שבונה אותה בתחילה. וספר היראים אוסר לבנות מחיצה שיוצרת התרים, "מחיצה המתרת" אך לבנות כל מחיצה אחרת אפי' אם זאת מחיצה שמתחיל איתה את האוהל אין כל איסור. וכן פסק השו"ע בסימן שט"ו בסעיף א'שמותר לבנות כל מחיצה אם אינה מחיצה מתרת. 

ב'] וקשה שהרי הסברא לאסור לבנות מחיצה המתרת היא בגלל שחשוב כבונה בנין מחדש, וא"כ כ"ש אם בונה ממש מחיצה חדשה ולא מוסיף על בנין שכבר קיים. (אולי ניתן לומר שלפי התוס' יש  איסור עצמי בבניית מחיצה המתרת ללא קשר לבנית מחיצה לכתחילה) ועוד קשה שהרי הגמ' בעירובין אומרת שלבנות מחיצה בתחילה אסור לכו"ע.

הרא"ש בגמ' (שם) כתב שמחיצה שמתירה טילטול או יוצרת סוכה אסור לבנות בשבת אך מחיצה אחרת מותר מפני שזה תוספת בעלמא 2. 

ג'] המרדכי בשבת בפרק כירה (סימן שי"א) הביא דברי המהר"ם מרוטנבורג שהיה זקוק לעשות בחדרו תשמישים שאסור לעשות בפני ספרים, ובחדרו היו גם ספרים, בכל לילה היה פורס שם מחיצה המתרת והיה מתיר את עשיית צרכיו וכד' אך בשבת אסור לעשות זאת כיון שזו הרי מחיצה המתרת, לכן היה משאיר על המוט שעליו פורס את הסדין רוחב של טפח לפני שבת, ואז היה כבר מותר להמשיך את פריסת המחיצה בשבת(דין זה שכאשר כבר התחיל את המחיצה טפח שמותר להמשיכו הובא בשו"ע בסעיף ב'), והיה ממשיך בשבת את פריסת המחיצה, וכך היה מותר לו לעשות צרכיו בחדרו גם בשבת. 

וקשה שהרי כל ההיתר להמשיך לפרוס אוהל כאשר פורס טפח הוא רק בגלל שאינו נקרא שבונה את כל האוהל, בשבת אלא הוא רק ממשיך את בנית האוהל שכבר קיים, ונקרא מוסיף על אוהל שכבר קיים. ולזה עוזר מה שהתחיל לבנות 3 את המחיצה, אך במחיצה המתרת הרי כל האיסור הוא לא מצד מה שבונה אוהל, האיסור הוא רק מה שבונה דבר שמתיר לו לטלטל, אין איסור בעצם בנית המחיצה, האסור הוא רק להתיר את התשמישים, וזה הרי הוא לא מתיר כלל כאשר מתחיל לפרוס. ועוד קשה שהרי להוסיף מחיצה שלישית כתוב בגמ' בעירובין שאסור, למרות שכבר התחיל לבנות את הדפנות א"כ רואים שלמחיצה שמתירה לא עוזר מה שכבר התחיל לבנות 

ד'] ונראה שהשו"ע פסק שהאיסור לבנות מחיצה זה רק מחיצה המתרת, שהרי אין בעצם שום איסור לבנות רק מחיצה, שזה לא אוהל וגם ליצור דין של דבר שמתיר אין בזה איסור בניה, האיסור הוא רק בשילוב שני הדברים יחד, אז אפשר להבין שבניית מחיצה המתרת שבונה אסור כבניית אוהל גמור, שכן הוא אומנם בונה רק מחיצה, אך המחיצה הזאת חשובה מאוד, שהרי היא יוצרת התר לטלטל בה. וניתן להבין שזה מגביל לבניית אוהל בשביל להשתמש בו, גם במחיצה זאת אפשר להשתמש. 

ולכן המהר"ם מרוטנבורג התיר לפרוס מחיצה המתרת בשבת אם כבר פרס אותה טפח, שכן אין איסור ביצירת דין שמתיר לטלטל האיסור הוא בבניית קיר שמתיר לטלטל וכאשר כבר פרס טפח הוא לא בונה את כל הדופן שמתיר, התחיל כבר לבנות את המחיצה, זה כמו שבאוהל שהתחיל לבנות מותר להמשיכו ה"ה המחיצה שהתחיל יכול להמשיכה. ואין כל איסור במה שיוצר דין מתיר שלא התחיל כלל שכן אין איסור ליצור דין המתיר לטלטל. 

ולפי דברינו יבוארו דברי הגמ' בעירובין שאסרה לבנות דופן שלישית לסוכה למרות שכבר התחיל לבנות שתי דפנות, והמחיצה שלישית היא המשך, יתכן שליצור סוכה ע"י מחיצה למרות שהמחיצה היא המשך פיזי, אך בגלל שהיא מתירה את כל הסוכה יש לה דין של דופן חשובה הרבה יותר משאר הדפנות שלא מתירות את הסוכה, שכן כל הדפנות שאינם מתירות לעולם לא יהיה  איסור לבנות אותם משא"כ מחיצה המתרת שיש איסור לבנות גם אותה לבד, א"כ יתכן שבמחיצה המתרת אם לא שמתחיל אותה, אין זה נקרא שכבר התחיל לבנות מחיצה זו, ולכן רק אם מתחיל לבנות את המחיצה המתרת יכול להמשיך לבנותה בשבת. ולכן הרא"ש כתב שכל מחיצה שבונה ואפילו מחיצה חדשה זה חשוב כתוספת בעלמא, שאין שום חשיבות במחיצה זו. משא"כ במחיצה המתרת יש לה חשיבות עצמית והיא אפילו לא מצטרפת למחיצות אחרות שכבר בניות ולכן אינה מוגדרת לעולם כתוספת בעלמא.

וכן ניתן להוכיח מהשו"ע בסי' תר"מ שכתב שם שמותר לכסות את הסכך בסדין כאשר יורד גשם, וזה למרות שהוא סותר את הסוכה מלשמש כסוכה כשרה, וכן לאחר שנגמרו הגשמים מותר לחזור ולהוריד את הכיסוי מהגג. ואינו נקרא בונה מחיצה המתרת כיון שלא בנה שום דבר חדש בפועל, הוא רק יצר דין שמתיר כאשר הוריד את הכיסוי אך לא יצר שום דבר חדש. ולכן אין שום איסור בזה.

לפי דברינו אין כל איסור בבניית מחיצה שמתירה ע"י לבוד שכן למרות שגרם להתיר עדין לא בנה מחיצה בשבת. בעצם זה שבניית האוהל בשבת ע"י לבוד אין כל איסור כתב תוס' בעירובין בדף קבולפי דברינו אם לוקח מחיצה ממקום מסוים להניחה במקום אחר ששם זה יתיר דינים מסוימים אין בזה כל איסור כיון שלא בונה מחיצה המתרת, ולכן יהיה מותר להזיז מחיצה ממקום אחד לחדר אחר בו נזקק לעשות צרכיו ויש שם ספרים, וכן יותר לקחת מחיצה בשביל להתיר לעבור לפני המתפלל. שאינו בונה מחיצה שמתירה, הוא רק מזיזה ויוצר דין התר, ובזה אין כל איסור.

ה'] לגבי סתירת מחיצה המתרת יש לדון אם יש לו דין סותר, לפי דברינו שאין איסור בעצם התרת האיסור, מי שרק מזיזה אינו נקרא שסתר אותה, רק ביטל דין המתרת וזה לא נחשב לסותר, כמו שאין לומר שיש איסור להפסיק לעשות את הדבר שאסור לעשות בפני הספרים, כיון שע"י שלא עושה זאת יותר המחיצה היא לא מתרת, ונמצא שסתר מחיצה המתרת, שכן לא סתר שום דבר, הוא רק ביטל את המחיצה מהשם מתירת שהיה לה. אך אם הוציאה מחיצה משם לגמרי כגון שהשכיבה על הרצפה, הרי הוא ממש סותר מחיצה, שכן סתר מחיצה חשובה שנקראת כבנין. אך אם כבר אינו משמש להתיר יש לדון האם מותר לסותרו, מצד אחד סותר מחיצה שאינה מתרת ואין בזה שם אוהל כלל, אך מאידך המחיצה הזאת נבנתה כדי להתיר ואולי נשאר לה חשיבות של מחיצה המתרת.

ו'] הט"ז בסימן תקי"ד בס"ק ב' כתב שמהגמרא בביצה בדף כב ששאל אבא בר מרטא את אביי האם מותר לכבות את הנר ביו"ט לצורך תשמיש ואמר לו שאפשר בבית אחר, אמר לו שאין לו בית אחר התיר לו לעשות מחיצה, הט"ז הוכיח מזה שמותר לכבות מצד הדין נר ביו"ט לצורך תשמיש. שכן  הקשה כיצד מותר לעשות מחיצה והרי זאת מחיצה המתרת. אלא הוכיח מכאן שכל פעם שבונה מחיצה אם יש לו אפשרות אחרת לקיים הדבר כגון ביו"ט לכבות את הנר אינו נקרא מתיר שהרי גם ללא המחיצה יכול לעשות זאת. ולפי"ז בכל פעם כמעט מותר לעשות מחיצה המתרת בשבת, שתמיד יכול לכסות הספרים או לילך לבית אחר. וכן יותר לבנות דופן שלישי לסוכה שהרי יכול לילך לסוכת חברו, ודוחק. 

המגן אברהם כאן חולק וסובר שאין כל התר לבנות מחיצה שמתירה בגלל שהיה יכול להתיר את המחיצה בדרכים אחרות והותר לבנות מחיצה לפי המגן אברהם רק אם מותר לעשות את התשמיש ללא בניית המחיצה כגון שמכסה את כל הנר ע"י מחיצה אז מותר לפורסה, למרות שבנה מחיצה שמתירה מ"מ אין צריך להיתרו כיון שגם ללא זה היה מותר מצד שהנר מכוסה. 

המשנה ברורה כאן בס"ק י' כתב את סברת המגן אברהם וכתב שיש לסמוך עליה בשעת הצורך. מאידך בשער הציון ס"ק י"ג הביא את סברת הט"ז להתיר כל פעם שיש לו אפשרות להתיר באופן אחר. והביא לסמוך על זה בשעת הדחק. וכתב שהנשמת אדם הקל עוד וצ"ב מה היקל עוד. ובביאור הלכה כתב דאם יצרו תוקפו יכול להקל כהמגן אברהם, ולכאורה במשנה ברורה כתב שבשעת הצורך יכול להקל ועוד כתב שיכל לפי החיי אדם להקל גם אם יוצא אור מהמחיצה לכאורה כהט"ז ולא נקט כך לדינא וצ"ב שהרי בשער הציון כן פסק להקל כהט"ז בשעת הדחק, ואין לך שעת הדחק גדול מיצרו תוקפו.

 

ז'] לגבי בניית סוכה, כתוב בגמרא שיש להוספת הדופן השלישית דין של מחיצה המתרת 4, הפרי מגדים אומר שסוכה נחשבת כדירת קבע, כיון שהיא לשבעה ימים. ויש להסתפק מה הדין לפרקה לאחר סוכות, האם אין לה דין מחיצה מתרת ואין לה דין קבע כיון שעכשיו עומד לאחר הזמן של חיוב סוכה, או שאין התר לבנותה ולפרקה כיון שיש לה שם של אוהל קבע ומחיצה המתרת. וכן יש להסתפק בסוכה שנפל דופנה בשבת חול המועד שאין שבע ימים ואם נקראת קבע אין התר להמשיך לבנותה גם אם הדופן השלישית או הסכך כבר קשורים לסוכה אך אם זה נמדד לפי הזמן שנשאר נראה שמותר להניחה במקום ששם זה משמש כדופן, ולמרות שיוצר דין של התר מ"מ עדין לא בנה דופן חדשה.

אם נאמר שאין לסוכה דין של אוהל קבוע (אם בנאה לפחות מז' ימי החג או שבנאה בחול המועד  עצמו) יש להסתפק במקרה מאוד מצוי שיכול לקרות בשבת חוה"מ, הסכך התגלגל ונפל ממקמו ונשאר פרוס בשיעור של טפח, אם נאמר שאינו נקרא אוהל קבע, יש להסתפק האם גם אז הותר לפרוס את הגג של הסוכה (הסכך) שמצד אחד הוא בונה דבר שמתיר, הוא יוצר דין של סוכה, ומאידך הוא לא חידש את כל המחיצה חלק כבר בנוי. לכאורה מהמהר"םמרוטנבורג שהובא להלכה מוכח שאין בזה כל דין של בנית מחיצה מחדש שכן גם הוא התיר להמשיך ולפרוס מחיצה שכבר פרס חלק ממנה. 

אלא שבפרי מגדים במשבצות זהב ס"ק א' כתב שאסור להמשיך ולפרוס את הסכך אפילו שיש כבר טפח פרוס מהסכך ושונה הוא הדין שהמהר"ם פרס טפח ולאחר מכן המשיך את אותה המחיצה שהיה אפשר להשתמש בעצם הטפח לעשיית הצרכים המסוימים שהיה צריך, אלא שהוא הרחיב את המחיצה והתיר במקומות נוספים, משא"כ בסוכה שהמחיצה הנוספת מתירה הכל מתחילה ועד סוף וללא המחיצה אין שום התר זה אומר הפרי מגדים שאסור לעשות גם לפי התירו של המהר"םמרוטנבורק.

ח']יש להדגיש שכל האיסור הוא רק לבנות מחיצה שמתירה לטלטל שאז הוא בונה מחיצה המתרת, אך לכסות את הספרים בכיסוי אין כל איסור שכן לא בנה שום דופן, הוא רק יצר דין שמותר לטלטל כאן. 

 

 

 

1 הראשונים (הרשב"א והריטב"א) הקשו על רש"י מהמשנה כאן שנחלקו רבי אלעזר וחכמים האם מותר להוסיף חלון על אוהל קיים מזה מוכח שרק להוסיף על דופן קימת נחלקו רבי אליעזר וחכמים האם מותר אך לבנות דופן מחדש לכו"ע אסור, א"כ מוכח שלבנות דופן חדשה בשבת אסור לכו"ע. ולמרות שאינה מתירה שום דין.  ותירצו שהמחלוקת במשנה לפי רש"י היא בבנין קבוע אך בבנין ארעי אין שום בעיה אפילו לבנותו, וכל שכן שאין כל איסור להוסיף על מחיצת אוהל לכו"ע. וכך העמיד רש"י עצמו את מחלוקת ר"א ורבנן במחיצה קבועה. 

2 הריטב"א העמיד אפשרות נוספת בכדי להבין את מחלוקת ר"א ורבנן לפי רש"י אומר הריטב"א שנחלקו בגג שלפרוס את כולו רש"י מודה שאסור מטעם אוהל וכל הנידון הוא בגג שאסור לבנות האם מותר להוסיף. וצ"ב שרש"י עצמו בעירובין כתב שאין עושים אוהל ארעי בתחילה בשבת.למרות שזה רק דפנות, וכן מוכח מהגמ' שם שהגמ' אומרת שלבנות אוהל מחדש לכו"ע אסור, התוס' הקשה על רש"י מהגמ' בעירובין שרואים שאסור לבנות אפי' דופן אם זאת בניה חדשה ולא תוספת על משהו שכבר קיים, וכן לעשות דופן שלשית לסוכה הרימבואר שם שאסור. וכיצד הריטב"א אומר שרש"י סובר שאין כל איסור בהעמדת דפנות של אוהל.

3 וזה תמוה מאוד למה כל דופן שאינו מתיר זה נקרא תוספת בעלמא, אם אדם בונה מחיצה חדשה בשבת שלא היה עדין שום מחיצה וכי זה נקרא תוספת, זה הרי ממש בניה מחודשת

4 היו שתירצו שגם למחיצה שמתירה עוזר מה שהתחיל לבנות ומה שאסור לבנות דופן שלישי לסוכה זה מפני שמסתכלים על כל דופן בפני עצמה, ולדופן השלישית אין שום התחלה, שכן שתי הדפנות שכבר בנויות אינם מתקשרות בכלל אם המחיצה הנוספת. אך רואים מהרשב"א שאי אפשר לומר תירוץ כזה, שהרי הרשב"א כתב שר"ת סובר שאסור לבנות מחיצה בתחילה בשבת, ושאל שא"כ למה הגמ' בעירובין אומרת אסור לבנות דופן שלישי הרי זה נקרא להוסיף. ותירץ שזה מחיצה המתרת והיא אסורה גם אם מוסיף. רואים גם מקושית הרשב"א שהוא מתייחס לדופן הנוספת כהמשך לשאר הדפנות. ומתירוצו רואים שלמרות שזה המשך לדופן שכבר קימת למחיצה המתרת אין כל התר להמשיך אם התחיל לפרוס כיון שיוצר ע"י המחיצה דין חדש שלא היה קיים אילולא המחיצה המתרת.

5 יש לעיין מדוע מחיצה ג' מתרת והרי ללא סכך אינו יוצר סוכה, ואם הסכך כבר מונח על הגג לפני עשית המחיצות, הסוכה אינה כשרה כלל שכן הסוכה צריכה להיעשות תעשה ולא מן העשוי. וראיתי בספר "בנין שבת" להרב משה נדלר שליט"א  שכתב שכאשר כבר ב' מחיצות עשוית זה לא נקרא תעשה ולא מין העשוי. 

 

 

נוהג ידוע הוא בקרב בני חו"ל שמתגוררים במקומות בהם אין עירוב, כשהולכים ברחוב בשבת אינם הולכים עם כובע או מגבעת, ומתחת לזה עם כיפה. אלא חובשים או כיפה או כובע. בסוגיא שלפנינו נברר את טעם הדבר, וכן נברר האם יש אופנים מסוימים שגם כאשר יש עירוב אסור ללבוש כובעים מסוימים.

א'] בגמ' בשבת קלח: רב ששת בר אידי אומר שמותר ללבוש כובע בשבת, הגמ' מקשה שיש ברייתא שאסור ללבוש כובע בשבת, מתרצת הגמ' לא קשיא מתי ששולי הכובע רחבים טפח אסור 1  ומתי שאין שולי הכובע רחבים טפח מותר, שאם בשולים רחבים טפח ויותר זה נקרא אוהל, אך אם אינם רחבים טפח אין זה נקרא אוהל. יוצא א"כ שכל פעם שבגד בולט טפח מהגוף הוא נקרא אוהל, א"כ מקשה הגמ' שרביב בגלימא טפח, שיוצא  מטליתו טפח מעל ראשו ה"נדמחיב, לא מסתבר לגמ' שכל בגד שיוצא כשיעור טפח מראשו נאמר שיש בו איסור של עשית אוהל בשבת, מתרצת הגמ' שכל האיסור הוא רק אם מיהדק אך אם אינו מהודק גם בבליטה של יותר מטפח מותר. 

בביאור תירוץ בגמ' נחלקו הראשונים, רש"י למד שמכוח הקושיא שלא מסתבר שכל פעם שבולט הבגד טפח מעל הראש יאסר ללובשו בשבת, מכוח קושיא זאת הגמ' חוזרת בה וסוברת שאין בעיה בכלל של אוהל בבגדים. ומה שכתוב בבריתא שאסור זה כאשר הכובע אינו מהודק על ראשו ונאסר מחשש שיפול הכובע מראשו מחמת הרוח ויטלטלנו ד' אמות ברה"ר. מאידך תוס' בשם ר"ח כתב שהאיסור הוא כן מצד אוהל והגמ' מתרצת על הקושיה שכל בגד שבוטל יאסר שלא נאסר כל בגד ורק בבליטה שהיא קשה אז זה נקרא אוהל שכן הוא יוצא כגגון עצמאי ואינו קשור כלל לבגד, ואסור ללבשו בשבת שכן כל בליטה קשיחה שיוצאת מבגד נאסרה מטעם אוהל. 2

ב'] הט"ז בסימן שט"ז ס"ק ח' הביא את הדין שאם אדם פורס כילה מעל המיטה ויורד מהכילה עד למתחת למיטה כשיעור טפח זה נאסר,  אך במיטות ללא כילה כמו המיטות המצויות בזמננו אין בזה שום איסור של עשיית אוהל בשבת, גם אם יורד טפח מתחת המיטה, כיון שלא התחיל בחילה, ולאחר מכן מביא מחלוקם של רש"י והתוס' האם יש איסור אוהל בכובע שיוצא מראשו טפח בשבת, והקשה על תוס' שפירש שיש כאן בעיה של אוהל, שלפי הראשונים שאומרים שבמיטה כמו שלנו מותר לפרסה בשבת, למה בכובע נאסר לפרסו בשבת. והרי הוא נפרס טפח ממקום שאינו אוהל .

ולכאורה דבריו אינם מובנים כלל שכן במיטה שיורד ממנה הכילה בשיעור של טפח אינו בונה אוהל, הוא בונה את המחיצות בלבד ובזה אין שום איסור של עשית אוהל. רק אם בונה גם כילה נאסר עליו לבנותו בשבת, משום שזה נקרא שהכילה היא גג, והוסיף לה דפנות. ואם אינו בונה את הכילה נמצא שבנה את המחיצות בלבד ואין בזה כל איסור, שאין כל אסור בבניית מחיצות בלבד. משא"כ בכובע שלובש טפח שיוצא ממנו הרי הוא עושה גג שנועד לצל, ואסור לבנותו גם ללא דפנות בכלל. וכבר פסק המחבר בסימן זה בסעיף ב' שאסור לבנות גג שנועד להצל, אם אין לו התרים של פרוס כבר טפח וכד' ועוד צ"ב מה שכתב להתיר בכובע כמו שאנו רגילים ללבוש כיון שאין לו מחיצות וצ"ב דהא בסעיף ב'כתוב שבמה שנועד לצל גם ללא מחיצות נאסר. וביותר קשה מה שכתב שהמציאות שאין מחיצות זה סיבה להתיר כיצד תוס' אוסר ללבוש כובע ללא מחיצות, והרי הט"ז העמיד את דברי התוס' ששפת הכובע קשיח, ולא העמיד את דבריו עם מחיצות. ומה עוזר זה שזה קשיח הרי אין לכובע מחיצות.ועו"ק שהרי זה פסיק רישא שכן הוא עושה אוהל בצורה ודאית, וגם אם אינו מתכון עדין הדבר אסור. וביותר קשה מה שכתב דהוא דבר שאין מתכון צ"ב שגם אם לא מכון מ"מ עדין זה פסיק רישא.

אלא הביאור בזה נראה כדברי הט"ז בסימן ש"ח ס"ק כ"ז שכתב שההיתר ללבוש בשבת כובעים שרגילים ללבושם היום (בריטל) הוא מפני שמכון בעיקר בשביל עצם הכובע, ומה שלובש את הכובע זה בשביל לכסות את ראשו ומה שיוצא מהכובע זה טפל ולא נועד בשביל אוהל כלל. וזה התר יסודי לכל ענין איסור עשית אוהל שע"י חבישת הכובע בשבת, שאדם רוצה את חבישת הכובע שעל ראשו בעיקר בשביל ללבוש את הכובע בעצמו, ומה שיוצא ממנו שפה שמגנת עליו מפני החמה הוא רק דבר נוסף שנהנה בחבישת הכובע, אך אינו לובש את הכובע למטרה זאת בכלל. ולכן הט"ז הקשה מה ההבדל בין לבישת הכובע שנאסרה לבין הדפנות שהותרו, שאם אנו מתייחסים לדבר נטפל כמי שהוא עומד בפני עצמו אז גם לדפנות נתייחס כך. ונאמר שהדפנות הם דבר בפני עצמו, ויאסר  לבנות דפנות שנועדו לבניין, שאם אוסרים לבנות כל דבר בפני עצמו, ולכן נאסר להניח כובע על ראשו למרות שהכובע אינו למטרת צל כלל, מוכח שמסתכלים על הדבר שיוצא ממנו כדבר עצמאי ונאמר שגם מחיצות  הרי עשויים לדפנות, ויאסר לבנותם כדבר בפני עצמו ומחיצות נסתכל בפני עצמם שלמרות שאין כאן גג מ"מ נתייחס לבניית המחיצות שבונה כאילו אין הדבר תלוי בעשיית כל האוהל, אלא שכל דבר בפני עצמו נידון וכל חלק האוהל יאסר. ועל זה תירץ הט"ז שכובע שנאסר בגמרא הוא כאשר מה שיוצא ממנו קשה מאוד וחשיב לחלק בפני עצמו ולכן נאסר הכובע משום אסור אוהל, אך לעולם לא מסתכלים על כל דבר בפני עצמו, אלא תמיד על הפעולה הכוללת. וגם בכובע כזה שיוצא ממנו דבר קשה ביותר שתוס' סובר שנחשב לדבר בפני עצמו ונאסר משום אוהל, ורש"י גם בזה סובר שאין בעיה של אוהל כלל. ובוודאי שאין מסתכלים על כל חלק באוהל שבנה דבר בפי עצמו אלא שרואים את כל המכלול כמקשה אחת שאם בנה את הכל ביחד אז חשיב אוהל, אך אם בנה רק מחיצות אין בזה שום איסור. ואפילו אם בונה דבר שהוא נקרא אוהל בפני עצמו עדין אין בזה איסור, כיון שבאוהל תמיד מסתכלים על כל המכלול ואם זה חלק מבגד אין בזה כל איסור.

ולפי"ז יובן מה שהקשנו על הט"ז שהרי בכובע נאסר לבנות גם גג בפני עצמו, ובפרט שכך כתב הט"ז עצמו שזה האיסור שמוזכר בגמ' על כובע שיוצא ממנו חלק קשה ונאסר גם ללא מחיצות, אך בכובע שלנו שאין לו דבר קשה וחשוב שיוצא מהכובע שנקרא דבר נפרד מהכובע, בזה אומר הט"ז שגם אם יש גג שמצל זה לא נקרא אוהל ללא דפנות, שכן גם אם נאמר שאין האוהל נטפל לגמרי לכובע עדין בגג לבד זה נטפל לכובע, ואינו חשוב כיחידה נפרדת. ומה שהקשנו שזה פסיק רישא שעושה אוהל לפי דברינו לא קשיא כלל כיון שאינו עושה שום אוהל שאין לאוהל הזה שום חשיבות עצמית.

ג'] לפי מה שלמדנו מהט"ז נראה שבכל פעם שאינו מכון ואינו עושה את המלאכה האסורה שנגררת כתוצאה מפעולתו בכוונהליהנות מפעולה זאת, אינו נקרא שעושה את הפעולה האסורה, אלא שמסתכלים על עיקר עשייתו, ואם אינו רוצה בעשיית התוצאה אין שום איסור של עשית הפעולה. לפי"ז נראה לומר צד להתיר שימוש בשבת במקומות שיש משאבות מים חשמליות שמגבירות את לחץ המים, (המים יכלים להגיע לקומות הגבהות גם ללא הפעולה החשמלית, אלא שעם פעולה חשמלית הם מגיעים בזרם חזק יותר) אם אינו צריך את הזרם המוגבר, שהרי לפי יסוד הט"ז נמצאנו למדים שאין כל איסור אם אינו מכון להגברת זרם המים, והפעולה האסורה נגררת כתוצאה ממעשהו המותר של פתיחת הברז. 

אלא שעדין שונה ההיתר של חבישת הכובע שהתוצאה נעשית ממילא שאינו פועל שום דבר אסור באותו מעשה כיון שהלבישה היא פעולה שנידונה כיחידה אחת מותרת. משא"כ במי שגורם לכוח חשמלי להידלק גורם לפעולה שנוצרת במקום אחר, ובזה יתכן שכבר אין אומרים שנגרר אחר פעולתו המותרת. וכן יש להסתפק האם התר זה של הט"ז שנאמר לגבי חבישת כובע שהוא אוהל ארעי,  שכן לבשו ומורידו מראשו באופן תדיר. ואיסרו הוא רק מדרבנן, ואולי באיסור דאורייתא כמו הפעלת חשמל גם זה נאסר.

ד'] במגן אברהם בס"ק נ' חולק וס"ל שההיתר ללבוש את הכובעים שרגלים ללבשם היום הוא שהכובע מונח על ראשו מעט עקום. וצ"ב מנין למד את ההיתר הזה. הרי זה אוהל גמור. אלא נראה שהמגן אברהם למד שהכוונה במה שיש בגמ' התר באינו מהדק הכוונה שעומד ישר על ראשו. 

ה'] הט"ז בסימן ש"א ס"ק נ"ה הקשה על המחבר שכתב את ההלכה כשיטת התוס' שהבעיה לטלטל היא מצד איסור עשית אוהל בשבת, ובנוסף כתב את ההלכה כשיטתהרש"י שהבעיה ללבוש כובע היא שמא יפול מראשו ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. מקשה הט"ז שאם כבר אנו אוסרים מצד אוהל למה צריך להוסיף את האיסור שמא יטלטלנו ד' אמות ברה"ר, תירץ הט"ז שיש נפק"מ שאם לבוש בכובע כבר בער"ש מצד אוהל אין שום בעיה שכן הכובע כבר היה עליו מער"ש לכן כתב המחבר את האיסור מצד שמא יטלטל ד' אמות ברה"ר שכן ללא טעם זה היה אדם יכול ללכת עם הכובע מתחילת השבת כאשר הוא על ראשו עד סוף השבת, אמר המחבר את הטעם של רש"י שנדע שאסור לו בכל מקרה ללכת עם הכובע ברה"ר, ויש להקשות שלפי רש"י שהגמ' אומרת תירוץ חדש שיש הבדל בין מיהדק ללא מיהדק שהחשש הוא שמא יעוף ברוח, א"כ אסור ללבוש כובע שיש חשש שיעוף ברוח גם אם אין שולים לכובע ברוחב טפח. וא"כ היה להט"ז לומר נפק"מ ברורה שהמחבר כתב את החשש שמא יפול מראשו בשביל כובע שהוא פחות מטפח, שכל הבעיה ללבשו היא רק מצד שמא יפול. וצ"ע 3. 

החזו"א (בסימן נ"ב בסיכום דינים העולים באוהל)אומר שכל האיסור של הנחת הכובע על ראשו אסור רק אם כובע מהודק על ראשו בצורה חזקה. שאם לא כן אין כל איסור של אוהל כלל, שכן החזו"א אומר שאם אדם מחזיק אוהל בידו זה לא חשיב בכלל אוהל.

הנודע ביהודה בסוף תשובה ל' כתב שהאחרונים פילפלו שמא אין הזזת הכובע מהמקום שהיה בו לראשו חשיב בנית אוהל וחשיב רק הזזת האוהל למקום אחר, (בזה אין איסור כשיטת רבינו ירוחם שהביא הב"י  בסוף הסימן.)

ו'] להלכה למעשה בכובעים שמצויים כיום המשנה ברורה בסימן ש"א ס"ק קנ"ב כתב שמותר ללובשם מפני שאינם קשים, וגם אם הם קשים עדין אינו מכון כאשר לבשו לצל (מקורו בט"ז) וכן מצוי שהם בשיפוע ואז מותר (מקורו במ"א) וכובעים קשים שהם גם ישרים וגם יש בהם טפח כדוגמת חלק מכובעי השמש שמצויים כיום כתב המשנה ברורה שבמקום שנהגו ללבשם אין למחות בידם שכן לפי רש"י אין כל בעיה של אוהל בכובעים. אך במקום שלא נהגו בכך אין ללבוש כובעים אלו.

ובכל הכובעים יש להיזהר שלא ללכת במקום שאין עירב גם עם כובע וגם עם כיפה מתחתיו, שכן אם הרוח תפיל את הכובע חוששים שייקח את הכובע בידו ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים. אכן אם הבובע מהודק מאוד על ראשו בדוגמת כובע שמש או שיש לכובע קשירה כל שהיא לגופו אין כל איסור ללבשו, גם אם לובש כיפה מתחתיו שכן לא חוששים שהרוח תפילו מראשו.

 

 

1 רש"י שכן זה נקרא אוהל

2 [יש להקשות מגמ' זו שמתירה ללא כל בעיה פחות מטפח את כל איסורי אוהל ממה שאמר הרי"ף ונפסק בשו"ע בסימן שט"ו בסעיף ח' שסור לעשות אוהל של פחות מטפח בשבת. וכן יש להקשות לשיטת הר"ח שמביא התוס' שבדבר שנכפף אין איסור של עשית אוהל, כלל זה לא הוזכר מעולם להתיר עשית אוהל בשבת, וכי כל אוהל שאינו קשיח מותר הוא בשבת. הרי לכאורה הצורה הרגילה של אוהל היא שהוא רך ונכפף. אלא נראה שבבגד שאינו בולט טפח ואינו קשה אין כל איסור לעשות בו אוהל בשבת, כיון שהוא חלק מהבגד וללא תנאים אלו אינו יוצא ממהות הבגד שלו, משא"כ באוהל גמור ברור שגם אם הוא רך הוא אוהל,וגם אם הוא אינו טפח מ"מ שם אוהל עליו. על הקושיא הראשונה ניתן לתרץ גם ללא צורך בתירוץ זה, שהרי כובע הוא אוהל ארעי שמצוי מאוד חבישתו והסרתו, ובזה התיר הפרי מגדים (במשבצות זהב ס"ק ח') גם לפי הרי"ף בפחות מטפח, והמ"א בס"ק ט"ז כתב שמותר כיון שמתוקן לכך. והתיר אפי' להניח דבר שלא היה קיים כלל וכ"ש מה שהוא לחלק בלתי נפרד מהכובע שנקרא מתוקן לכך.]

3 אין להקשות על הט"ז שאם כבר חוששים שיפול הכובע מראשו א"צ לחשוש מצד שמא יטלטלנו ד' אמות אלא אפי' אם לא יטלטנו ד' אמות ברה"ר אלא רק יניחנו על ראשו מחדש, כבר נמצא שעושה אוהל, וכן מה שהתיר המחבר בב"י ללבוש את הכובע אם יש לו כיפה על ראשו, שכן אז אין חשש שמא יבוא לטלטל כובעו ד' אמות ברה"ר שכן לא ילך ללא כיסוי הראש, ולכאורה איך מתירים לו ללבוש בכלל את הכובע אם אינו הולך אם כיסוי נוסף הרי הוא יבוא ללבשו שנית על ראשו ואז נמצא שמחדש אוהל.דיש לומר שאם רק יבוא לעשות אוהל לא יאסרו עליו בשביל זה ללבוש את הכובע, שכן עשית אוהל זה הוא רק מדרבנן שאוהל זה הוא אוהל ארעי. ולא יאסרו ללבוש כובע מחשש שיבוא לעשות אוהל מדרבנן.

 

 

הנידון שבפנינו הוא על הכנת מאכלים גם כאשר אין בדבר איסור בישול, לפעמים רק הערבוב של ב' סוגי המאכל יכול להיות אסור מהתורה, משום מלאכת לש.

 

א'] התורה אסרה ללוש בשבת, ללוש הכוונה לערבב שתי חומרים ביחד שיתגבשו לחומר אחד. כגון מים וקמח, חלב וסולת, טחינה גולמית ומים. בכל אלו יש לדון מצד איסור גיבול.  באיזה שלב מחייבים על גיבול האם רק מתי שמערבבים בפועל או שכבר בשפיכת הקמח והמים זה לתוך זה. הדבר תלוי במחלוקת תנאים,

במשנה במסכת שבת בדף קנו כתוב שאסור לגבל מורסן (גבעולי שעורים שהתרנגולים היו רגילים לאכול בערבוב יחד עם מים.) בשביל מאכל התרנגולים, אך להניח מים עם מורסן כתוב במשנה שמותר. הגמ' מעמידה את המשנה כשיטת רבי יוסי בר יהודה שמתיר את נתינת המים לעיסה, ואוסר רק את עירבוב העיסה. אך רבי חולק וס"ל שכבר בנתינת המים מתחייב בגיבול עוד לפני שעירב את המים והדבר המוצק יחד.

 

עיקר ההלכה היא ברוב הראשונים כרבי יוסי בר יהודה, ואין איסור בגיבול עצמו וכל האיסור הוא רק בעצם הערבוב. (אכן, שיטת הרמב"ם היא שבדבר שהוא בר גיבול אסור אפילו לשפוך את החומרים אחד לשני, וזאת מגזירה מדרבנן שמא יבוא לגבל וזה כבר איסור מהתורה. נתינת מים בדבר שהוא בר גיבול נראה שלא התירו חכמים לפי הרמב"ם כמו שהתירו גיבול בשינוי, שמה שהתירו לעשות דבר שאסור מדרבנן זה רק אם עושה שינוי, אך בנתינת המים לא שייך לעשות שום שינוי.) אך שיטת הספר התרומה היא שחל חיוב מהתורה גם על נתינת המים או החומר האחר שמגבלו, המחבר הביא דעה זו בתור יש אומרים, אך הרמ"א מחמיר לדינא כדעה הזאת שכבר בעצם נתינת המים יש חיוב, וכדעת רבי. וכן כתב המשנה ברורה בס"ק ס"ח דאם שכח לגבל מאכל בער"ש יכול לגבלו בשבת אך בתנאי שלא יעבור על איסור בעצם נתינת המים (ויעשה בלילה רכה ושינוי בסדר הנתינה שאז מותר גם לפי רבי וכמו שנבאר לקמן) וכן בביאור הלכה ד"ה אבל אומר שבדיעבד אם שפך את המים לקמח אין זה אוסר באכילה, אך ודאי שאין לעשות כך. וכן בסימן שכ"ד המשנה ברורה אוסרלתתמים ומתיר לתת מים רק ע"י גוי, ובמקום הצורך.

 

אכן, בדבר שאם יכינו כבר בערב שבת יתקלקל כתב המגן אברהם בסימן שכ"א בס"ק י"ב שמותר להניח המים בשבת למרות שספר התרומה אוסר זאת, כיון שהדבר לא ניתן להעשות מערב שבת הקילו, וכן נראה שפסק לדינא המ"ב בס"ק ס"ח שהתיר את שפיכת החומץ לתוך המלפפונים בשבת.{ביאור ופירוט שיטות הראשונים האם פוסקים כרבי או כרבי יוסי בר יהודה בסוף המאמר} 

 

נציין שכל האיסור שנאמר כבר בנתינת המים הוא רק בבלילה עבה, אך בלילה רכה יש התר גם לפי רבי שמחייב כבר בנתינת המים וכמו שנבאר לקמן וכן כל דבר מאכל שאי אפשר להכינו מערב שבת כתב הט"ז בסימן שכ"א בס"ק י"ב בסופו וכן העתיק המשנה ברורה שם בס"ק ס"ח שמותר להניח את המים בשבת, ורק צריך לשנות בגיבול עצמו. מכיוון שאי אפשר לעשות כרבי, הקלו כרבי יוסי בר יהודה. (הט"ז אומר שטוב שישנה בסדר הנתינה והביאו גם המשנה ברורה. וצ"ב שהרי מדובר בדברים שהם בלילה קשה. שאם ברכה אין צורך בשינוי בעצם הגיבול. וא"כ מה יעזור לרבי השינוי בנתינת המים הרי זה עוזר רק בבלילה רכה. ולפי רבי יוסי בר יהודה אין צורך בשום שינוי בנתינת המים, זה מותר גם ללא שינוי.)

 

למרות המחלוקת שהזכרנו האם חייב כבר בנתינת מים יש מקרה בגמ' בשבת בדף יח שבו מודה רבי יוסי בר יהודה שכבר בנתינת המים מתחייב. שםמדובר על דיו ויש בגמ' צד לומר שבדבר שאינו בר גיבול רבי יוסי בר יהודה מודה שאסור אפילו לתת לתוכו מים. שנתינת המים בדבר זה זהו גיבלו. הגמ' שם לא דוחה את הצד הזה ונראה שהוא נשאר גם למסקנה. מאידך בגמ' בדף קנה: לגבי מורסן הגמ' דוחה את הצד שרבי יוסי בר יהודה יודה בדבר שאינו בר גיבול שיהיה אסור כבר להניח מים. התוס' בדף יח שואל שזו סתירה האם בדבר שאינו בר גיבול מודה רבי יוסי בר יהודה שאסור לתת מים או לא, ותירץ התוס' שמורסן אינו כל כך לאו בר גיבול שהיה לפי רבי יוסי בר יהודה אסור כבר לשים מים זה נחשב ללאו בר גיבול ביחס לקמח, אך אינו באמת לאו בר גיבול כמו דיו ולכן נשאר שרק בדיו רבי יוסי בר יהודה סובר שנתינתו זהו גיבולו. וכן כתב בראבי"ד על הרמב"ם בסוף פרק ח' שבדבר שאינו בר גיבול מודה רבי יוסי בר יהודה. ואפי' לתת מים אסור. הרמב"ם כתב הפוך שאין כל חיוב בלאו בר גיבול, רואים שלמד שרבי יוסי בר יהודה לא מודה שבלאו בר גיבול יתחיב מנתינת המים. לפי הראבי"ד שבכל לאו בר גיבול מתחיב כבר על נתינת המים הביאור הלכה ד"ה אלא אומר שמורסן וקמח קלי שכתוב בגמ' שאפשר לערבב בשינוי לפי רבי יוסי בר יהודה יש לומר שמורסן הוא בר גיבול ואין איסור בעצם נתינתו. החזו"א (בסימן נו' ס"ק ג' ד"ה ונראה) למד בראב"ד שבלאו בר גיבול מתחייב רק על הגיבול עצמו, ולא על נתינת המים, וחלק על הרמב"ם רק בזה שבלאו בר גיבול גיבלו הוא איסור מהתורה, וכן נראה שלמד הב"י בסימן שכ"ד בדעת הראב"ד והתוס' ואין חיוב בעצם נתינת המים. בביאור שיטתם נראה שלמדו שאביי ורב יוסף נחלקו האם בדבר שאינו בר גיבול חייבים כבר בנתינת המים. אך גם רב יוסף שחולק סובר שבלאו בר גיבול על הגיבול חייב. ונפסק כרב יוסף.

 

אך הרמב"ם חולק ולא הזכיר כל חיוב בנתינת מים, וגם לא בגיבול של דבר שאינו בר גיבול, נראה שלמד שלמסקנת הגמ' גם לגבי מורסן וגם לגבי דיו רבי יוסי בר יהודה סובר שרק בגיבול חייבים. ורק בדבר שהוא בר גיבול ניתן לומר שנחלקו האם מחייבים על נתינת המים או על הגיבול.{ביאורו פירוט שיטות הראשונים האם פוסקים כרבי או כרבי יוסי בר יהודה בסוף המאמר} המחבר העתיק לדינא את שיטת הרמב"ם. אך המשנה ברורה כתב לחשוש לשיטת הראב"ד ובדבר שאינו בר גיבול אין להניח אפי' מים לכו"ע. אך למעשה אין מצוי כ"כ דבר שנקרא אינו בר גיבול, שכן הביאור הלכה בסימן שכ"א ד"ה אין גובלים כתב שלפי הראב"ד אפי' מורסן נקרא בר גיבול, וכ"ש דברים שיותר מתגבלים ולהלכה לפי הרמ"א יש לחוש לשיטת רבי ותמיד יאסר לתת מים.

 

חידוש גדול לדינא שיוצא לפי שיטת הראב"ד והתוס' לפי ב' הביאורים גם לביאור הלכה וגם לחזו"א, שע"י שינוי התירו לעשות דבר שאסור מהתורה, שהרי לפי המשנה ברורה הגמ' בדף קנד מתירה דברים שהם ברי גיבול שגיבולם ודאי אסור מהתורה, התירו לגבלם ע"י שינוי. וכן לפי החזו"א התירו לגבל בשינוי דבר שאינו בר גיבול שאיסור גיבולו הוא מהתורה.

 

האם לפי רבי שהחיוב הוא בנתינת המים בתוך הדבר המתגבל, האם אין איסור לגבל בשבת. הביאור הלכה אומר שגם לגבל זה איסור תורה לפי רבי הוא מוסיף על הגיבול עוד, זה דומה לדבר שהתבשל בחלקו וכעת גומרים את הבישול, ודאי שמחייבים על שתי הדברים. אך החזו"א בסימן נח בסעיף ה' כתב שלרבי מותר מדאוריתא לגבל.

 

ב'] למרות שאסור ללוש את הבצק לפי רבי יוסי בר יהודה (ואף לפי רבי כדברי הביאור הלכה) התירו בשינוים שונים וכדלקמן:

 

1.מגבל מעט מעט בכל פעם שמגבל ישנה מהכמות שרגיל לתת. מקור התר זה הוא מהגמ' בשבת בדף קנו אומרת שמותר לערבב בצורה כזאת קמח קלי דהיינו קמח מתוק בשבת. (היו רגלים להשתמש בקמח זה בשביל לערבבו עם מים והיו מקבלים טעם מתוק.) 

 

הביאור הלכה מקשה כיצד ניתן לומר ששינוי בכמות כבר יתיר לגבל בשבת שהוא איסור תורה. (שכן חוץ משיטת הרמב"ם שבדבר שאינו בר גיבול האיסור לגבלו הוא מדרבנן, דעת הראשונים שאסור מהתורה בלאו בר גיבול לגבל, ובפרט שהביאור הלכה אמר שהגמרא שמתירה לגבל קמח קלי בשינוי מדובר בקמח שהוא בר גיבול והאיסור לגבלו הוא ודאי מהתורה) הביאור הלכה מבאר זאת שההתר הוא רק בשתי מיני אוכלים שרואים לאכילה גם ללא הגיבול, הגיבול לא הופכם לאוכל, גיבול במקרה כזה הוא אסור רק מדרבנן, ובזה עוזר השינוי המועט שעושה ע"י שמשנה מהכמות שרגיל לתת בכל פעם. וצד נוסף הביאור הלכה אומר שגם בדברי מאכל שהאיסור לגבלם הוא רק הדרבנן יותר תוך כדי האכילה, שכן יש לגמ' צד לגבי בורר בשבת שאם משנה בכמות יותר לברור. ולמרות ששם זה נדחה, זה בדאורייתא. אך בדרבנן מועיל שינוי זה אם זה בזמן האכילה. וגיבול בדבר מאכל הוא אסור רק מדרבנן. החזו"א חולק וסובר דהשינוי של מעט הוא שינוי מהרגילות, ועוזר גם במקום שיש חשש גיבול דאורייתא.

לפי שיטת הביאור הלכה שכל גיבול באוכל זה אסור רק מדרבנן יש לדון מהו האיסור האם זה גיבול גמור מדרבנן, או שגזרו לאסור גם באוכל רק משום שבפעולתו שמגבל נראה כמגבל. הנפק"מ היא בדברים שרגילים לערבב בשינוי. כגון בקבוק של תינוק שרגילים לערבבו בבקבוק עצמו, אם האיסור הוא כמו מהתורה גם בזה יצרך לחפש שינוי אחר, אך אם רק נראה כמגבל הרי שאין נראה כמגבל כיון שאף אחד שמגבל אינו מגבל בצורה כזאת. וראיתי בשם הגאון רבי יהודה שפירא זצ"ל שישנה קצת 

2.התר נוסף שהוזכר בגמ' שמותר לגבל זה ע"י שינוי צורת הערבוב מערוב רגיל אם רגיל לערבב ע"י עיגולים יכול לערבב בצורת שתי וערב.או שמשנה את צורתו הרגילה של הערבוב ע"י שמנער את הכלי עצמו. ולא מערבב עם כפית וכד' את הכלי.

3.התר נוסף הוזכר במרדכי בשבת בסימן תל"ג אם משנה בכלי המערבב שאם מערבב ביד מותר לערבב בשבת התרומת הדשן העתיק התר זה, וכן פסק הרמ"א בסימן שכ"א בסעיף ט"ז, שהתר זה של גיבול באצבעו הוא התר גורף ולא נאמר רק בחרדל שהוא כבר מגובל.

4.התר נוסף מצאנו בגמ' בשבת בדף קמ כתוב לגבי ערבוב של חרדל ושום ושחלים שלשם מערב שבת מותר לערבבם באופן רגיל אך בתנאי שלא יטרוף דהיינו שלא יערבב בכוח. ויש לדון באיזה אופן הותר שם לערבב כדרכו, ויש לדון במה מדובר אם לא נילוש כלל מותר לערבב כרגיל מדוע בגמ' בשבת קנו כתוב שמותר רק אם משנה גם בעצם הערבוב ע"י ערבוב של מועיל או ערבוב שתי וערב. יכול לערבב כסדר הרגיל ורק לא לטרוף. ועוד שמהלשון משמע חרדל שלשו, שהוא כבר נילוש, ואם נאמר שהוא ממש נילוש לגמרי למה צריך שינוי בכלל זה כבר נילוש. אלא נראה לומר שבחרדל הרגילות היא לגבל באופן של טריפה, ולכן כאשר מערבב ללא טריפה זה נקרא שינוי משא"כ בשאר הדברים אין רגילות לגבלם ע"י טריפה וממילא אם מגבלם ללא טריפה זה לא נקרא שינוי. והלשון שלשו זה רק בא לומר שעדין לא ריסקו. וכך נקט לדינא המשנה ברורה בס"ק נ"ט. אך הביאור הלכה אומר שההתר בחרדל הוא שהחרדל כבר מגובל מערב שבת ובשבת הוא יכול לגבלו גיבול גמור, ומה שמשנה זה לא שינוי שמועיל בכל גיבול, שאם לא הניח מים וערבב עם החרדל בערב שבת לא יעזור השינוי שמשנה לאחר מכן בסדר הגיבול. זה רק שלא יהיה נראה כמגבל אמרו חכמים שלא יטרוף, אך אינו תחליף לשינוי שצריך בעצם הבלילה. אומר הביאור הלכה שאין כל איסור אמיתי בעצם הגיבול, שכן החרדל כבר מגובל, וכל האיסור הוא רק תוספת של גיבול שאסור מדרבנן שנראה כמגבל. אך אינו שינוי בגיבול כלל ואי אפשר להקיש שינוי זה לעיסה שלא גיבל כלל. 

 

ולפי"ז יש להסתפק האם בכל הדברים המצויים כגון טחינה סלט ביצים וכד' שאין רגילים לטרוף אך רגילים לערבבו, יש להסתפק האם יעזור ההתר של לא יטרוף אלא יערב, אם כמו הצד השני וכהביאור הלכה שזה כבר נקרא מגובל ורק בא להוסיף עליו עוד גיבול, ניתן לומר שכאשר אינו טורף כבר אינו נראה כמגבל, ומותר לגבלו כדרכו. שכן אין צורך בשינוי מהרגילות רק שלא יראה עושה פעולת גיבול בעירבוב הגדול שעושה. או שצריך לשנות מהרגילות אפילו שהדבר כבר מגובל ואם הרגילות לערבבו אין כאן שינוי ואסור. כמובן שכאשר אינו מגובל אין להסתפק ולפי הביאור הלכה צריך שינוי גמור.

 

יש לדון לדברי התרומת הדשן והביאור הלכה שזה כבר מגובל האם מחמירים שלא לתת מים בדבר שהוא כבר מגובל. שהרי תמיד מחמירים כשיטת רבי לאסור להניח מים לתוך העיסה. אך כאן כיון שכל איסור הגיבול הוא רק מדרבנן אין להחמיר.

 

קושיא גדולה בדברי המשנה ברורה שכתב בביאור הלכה שהזכרנו (ד"ה ברך) שהחרדל כבר נילוש בער"ש ורק מוסיף עוד לגיבול בשבת, ומאידך במשנה ברורה הביא את דברי המגן אברהם שהשינוי נצרך רק אם הניח את המים בשבת, ותימא כיצד עוזר השינוי שלא טורף אם רק מניח את המים והרי הוא לא גיבל. ואם ללא גיבול אסור מה עוזר מה שהניח את המים. ועוד צ"ב שהרי לפי רבי לא אסור עצם העירבוב ולפי רבייוסי בר יהודה אין איסור בנתינת המים, ותמיד צריך לעזור השינוי הזה. ולפי מי צריך להניח הנחת המים בער"ש וע"י זה יותרהגיבול בשבת בשינוי. 

 

[האם כל שינוי שהוזכר בגמ' שעושה יעזור בכל סוג של מאכל או שכל שינוי שנאמר יעזור רק לסוג הבלילה לה הוזכר בגמ', ברמב"ן כתוב שההתר לגבל גיבול גמור מעט מעט הוא רק לצורך אכילת מאכל לאדם, אך לא הותר גיבול גמור לצורך שום דבר אחר, ולבעלי חיים התירו רק לגבל גיבול שאינו גיבול גמור, כדוגמת מה שהתירו לגבל לצורך מאכל השורים, התירו רק באופן של גיבול לא מושלם כדוגמת גיבול שתי וערב. ולצורך תרנגולים כתוב ברמב"ן שלא התירו לגבל אפי' בשינוי שכן תמיד רגילים לגבל לתרנגולים בצורה בלתי מושלמת ונמצא שלא שינה כלום באיכות היבול, לכן לא הותר גם לשנות בצורת הגיבול, וכך מפורש במשנה שאפשר לשים את המים אבל אין גובלים... שכן לצורך תרנגולים לא התירו לגבל אפילו בשינוי.(נראה לומר שהרמב"ן שלא מתיר כל שינוי הוא לשיטתו ששינוי בגיבול מתיר גם גיבול אסור מדאורייתא, שכן כתב שלבי אי אפשר להתיר מורסן משום שאין אפשרות לשנות נתינת המים, אך לפי רבי יוסי בר יהודה אפשר לשנות, למרות שללא השינוי היה איסור תורה. ולכן הקפיד ולא התיר גיבול שמשנה מעט מסדר גיבולו לצורך בע"ח.) אך הריטב"א אומר שעוזר לשנות ולא הגביל שדוקא לצורך אדם או לצורך בע"ח לשיטתו דהכל זה רק איסור מדרבנן. וממילא ניתן להקל יותר שבכל יותר לגבל. ולהלכה בשו"ע כתב שמותר לגבל מורסן לתרנגולים בשינוי של מעט מעט, ולא הזכיר את ההתר הזה רק לגבי צרכי האדם. מוכח שהשו"ע פסק שמותר לגבל אם משנה מדרך הגיבול הרגיל בכל אופן ששינוי עוזר, לצורך כל שימוש שהוא, רק שיהיה צורך שבת.]

 

ג'] בבלילה רכה [גדר בלילה רכה החזו"א בסימן נח' סעיף ח' אומר שכל דבר שנשפך נקרא בלילה רכה] כתוב בגמ' שאפילו לפי רבי שתמיד מתחייב כבר בעצם הנחת החומרים יחד בבלילה רכה מותר לערבבם, ורק בתנאי שישנה את סדר הנתינה דהיינו שאם רגיל לתת קודם את המים יהפוך את הסדר ויניח את הקמח תחילה, וכן להפך אם רגיל לשים את הקמח תחילה כעת ישים את המים ויגבל כדרכו.  הרמב"ן אומר שהתר הערבוב בבלילה רכה הוא גם לפי רבי יוסי בר יהודה שכן לפי דבריו ניתן תמיד להניח את המים בדבר שמגבל, אך לערבב מותר רק בשינוי, ובבלילה רכה יעזור גם השינוי הקטן של שינוי סדר נתינת הדברים. ואין צורך בשינוי אחר. התרומת הדשן בסימן נ"ג חולק ואומר שאין התר לשנות ע"י שינוי מסדר הנתינה הרגיל לפי רבי יוסי בר יהודה, ואפי' בבלילה רכה אין התר לגבל כדרכו אלא חיב לשנות בעצם הגיבול. שכן לפי רבי יוסי בר יהודה אין השינוי בסדר הנתינה מועיל כיון שלדבריו נתינת המים אינה קשורה לגיבול, שאין כל איסור להניח מים יחד עם דבר המתגבל, א"כ שינוי בסדר הנתינה לא מועיל דאינו חלק מהגיבול, נמצא שלפי התרומת הדשן בבלילה רכה רבי יוסי בר יהודה מחמיר יותר מרבי ומצריך שינוי דוקא בעצם הגיבול.ולפי"ז להלכה שאנו פוסקים כרבי יוסי בר יהודה גם ברכה לא יעזור שינוי בסדר הנתינה.

 

המחבר בסימן שכ"א בסעיף י"ד פסק כרבי יוסי בר יהודה והתיר בלילה רכה לגבל אם משנה את הסדר ולא חילק שיעזור השינוי של היפוך הסדר בבלילה רכה רק אם נותן מעט מעט מהעיסה. משמע שבבלילה רכה יעזור שינוי בסדר הנתינה אפילו אם מערבב הרבה ביחד, שכן פסק ברבי יוסי בר יהודה שמקל יותר לגבי נתינת המים. ונראה דפסק בזה כשיטת הרמב"ן שהזכרנו שמועיל שינוי בבלילה רכה גם לרבי יוסי בר יהודה בהפיכת סדר הנתינה מהסדר הרגיל של נתינת החומרים (כגון שאם רגילים לשים את הדבר שמגבלו במים תחילה בשבת יניח את המים ראשונה) ולא יצטרך שינוי נוסף. אך הרמ"א שם בסעיף ט"ז פסק כתרומת הדשן והצריך בנוסף לשינוי בסדר הנתינה גם שינוי בעצם הגיבול, דהיינו שיגבל באצבע.

 

הט"ז בס"ק י"ב אומר שלפי רבי ההיתר של בלילה רכה עוזר רק במה שבר גיבול אך בלא בר גיבול שהוא חמור יותר, שחיב כבר על נתינת המים לא מועיל מה שבלילתו רכה. ואסור להניח המים, אפי' אם בלילתו רכה. 

אך הרב המגיד אומר ששינוי בסדר הנתינה שעוזר בבלילה רכה לפי רבי, עוזר לפי רבי יוסי בר יהודה בבלילה עבה, שכן אם רבי מקל בבלילה רכה שיעזור שינוי זה, רבי יוסי בר יהודה שמקל יותר יאמר שגם בבלילה עבה יעזור שינוי של סדר הנתינה. וצ"ב מנין למד הרב המגיד שמותר לשנות את סדר הנתינה לרבי יוסי בר יהודה, שהוא לא מיקל יותר והרי הוא רק אומר שאין איסור גיבול בנתינת המים. ועוד צ"ב כיצד עוזר שינוי לשיטת ברבי יוסי בר יהודה הרי זה לא חלק מהגיבול.ועו"ק על הרב המגיד שהרמב"ם פסק כרבי יוסי בר יהודה ולמרות זאת מתיר רק בבלילה רכה, ואוסר בבלילה עבה ולא עוזר אם משנה בסדר הנתינה.

 

הרמ"א בסעיף ט"ז אומר דצריך לשנות בעצם נתינת המים ולמרות זאת הצריך גם שינוי בעצם הגיבול. המגן אברהם אומר שהרמ"א מדבר על בלילה רכה, ולמרות שמדובר בבלילה רכה למרות השינוי בנתינת המים, עדין הצריך הרמ"א שינוי בעצם הגיבול, מוכח מזה שפסק כתרומת הדשן. שלרבי יוסי בר יהודה לא עוזר השינוי בנתינת המים. וכן מוכח שהרמ"א חשש לשיטת רבי שבעצם הנתינה יש איסור, ולכן הצריך שינוי בסדר הנתינה.

בדבר שאין לו סדר קבוע נחלקו האחרונים האם מועיל שינוי בסדר הנתינה, התרומת הדשן כתב שעוזר שינוי בסדר הנתינה ואין משנה מה מניח קודם, הט"ז בסימן שכ"א בס"ק י"א כתב שלא עוזר שינוי בסדר הנתינה. המשנה ברורה שם בס"ק נ"ז כתב שישנה כמו שכתוב בגמ' דהינו קודם יניח האוכל ולאחר מכן המשקה.

 

ד'] מצאנו בגמ' שאם כל הגיבול הוא ע"י שפיכת המים לכו"ע אסור לעשות זאת, ואם עושה כן חייב. וכך נפסק בשו"ע בסימן ש"מ בסעיף י"ב הנותן זרע פשתן או שמשמין וכיוצא בהם חייב משום לש מפני שמתערבבים ונתלים זה בזה. 

 

ה'] להלן הבאנו מספר דוגמאות איך ניתן להכין בשבת עיסה מהדברים המצויים לאור הדברים שביארנו.

עשית ממרח טחינה בשבת ע"י ערבוב טחינה גולמית במים ובמיני טיבול.

 

 לגבי עצם נתינת המים נראה שאין כל איסור שכן המים אינם מתערבבים עם הטחינה הגולמית, ואין כאן מלאכת גיבול ואף לא לשיטת ספר התרומה שאוסר את עצם הנחת המים בדבר המתגבל, שכן כאן אין המים נכנסים כלל לתוך הטחינה הגולמית בעצם ההנחה שם. 

 

כל מה שיש לדון לאסור זה רק לערבב ממש. ואם שופך מים ומוסיף את הטחינה הגולמית או להפך, ותוך כדי השפיכה מערבב אין שום שלב שהטחינה נהית לגוש או ליותר עיסה ממה שהייתה, ואמר על זה מו"ר הגאון הרב יששכר ג'סואן שליט"א שאין כל איסור בזה.

 

אך אם מערבב את הטחינה עם מעט  מים ולאחר מכן מוסיף עוד ועוד מים עד שיתקבל הרכות המתאימה כאשר תוך כדי הליך ההכנה מתקבלת בלילה עבה הרי זה נחשב שיוצר עיסה עבה ויהיה אסור, להכין באופן זה בשבת, אך אם משנה בערבוב מדרכו בחול בכל אחד מהשינויים שהזכרנו לעיל, מותר. (או שיערבב באצבע או שיערבב בכלי עצמו ששם מונח הטחינה, או שיגבל בצורה של שתי וערב ולא בעיגולים כדרכו בחול או שיעשה בכל פעם כמות קטנה פחותה ממה שרגיל בחול)

 

אם עושה את הטחינה נוזלית, דהינו שהטחינה נשפכת מכלי לכלי ללא כף לפי המחבר מותר להכינה בשבת אף אם אינו משנה בערבוב ורק משנה בסדר הנתינה. דהינו שיניח תחילה מים ולאחר מכן טחינה, לפי הרמ"א לא מספיק שינוי כזה, וצריך שינוי בעצם הגיבול כמו בלילה רגילה.

 

 

אם ע"י נתינת השמן שרגילים לתת בהם וע"י נתינת המיונז זה מתגבש לגוש מה שמאוד מצוי בסלט ביצים עדיף להניח את השמן בסלט ביצים כבר מערב שבת. ואם איאפשר או שיכול להתקלקל אם יניח כבר מערב שבת. לכתחילה יש להקפיד לשנות בסדר הנתינה של הביצים והשמן שיהפוך את הסדר, ויניח קודם את השמן והמיונז ורק לאחר מכן את הביצים וכן כאשר מגבל את הסלט יערבב רק עם אחד מהשינויים שמועלים בגיבול עצמו. (או שיערבב אצבע או שיערבב בכלי עצמו ששם מונח הטחינה, או שיגבל בצורה שלש לא בעיגולים כדרכו בחול) לגבי סלט ירקות תלוי איזה כמות מיונז מניחים, אם המציאות היא שהחתיכות מתגבלות יחד צריך לשנות כמו בסלט ביצים, אך אם כל חתיכה מהסלט עומדת בפני עצמה ואינה דבוקה לחתיכות האחרות אין זה נקרא גיבול ואין צורך בשום שינוי. וכן בסלט חסה יש לבדוק האם החתיכות מתגבשות לחתיכה אחת (אפי' אם רק ב' חתיכות מתגבשות יחד זה נקרא גיבול) אך נראה שאין לחשוש לנתינת המים על החסה שכן אינו מגבל בכלל את העלים, וגם מי שחושש לנתינת המים יודה שבזה בנתינת המים אין איסור.

 

לשפוך רוטב על קוסקוס אורז ושאר מיני מאכל שע"י הרוטב הם נדבקים אחד לשני

לכאורה יחשב כגיבול גמור ואם יכול מערב שבת להניחו יעשה זאת ואם אי אפשר לכאורה היה ראוי שגם בזה יעשה שינוי בסדר נתינת המים, ואם מערבב את הרוטב בקוסקוס יצטרך שינוי. אלא שיש צד להתיר זאת גם ללא שינוי מהותי בעצם הגיבול וזאת אם לוקח לצלחתו כמות קטנה שלפי הביאור הלכה בסימן שכ"א ד"ה שמא יבוא כתוב שגם שינוי של מעט מעט עוזר בדבר שראוי לאכלו גם ללא הגיבול, ובוודאי אם אוכל מיד את מה שגיבל יותר להניח זאת בשבת, ולגבי נתינת הרוטב נראה דמותר בשבת, כיון שאין הטעם דומה אם שופך את הרוטב בשבת לבין אם שופכו בסמוך לאכילה. 

הכנת מאכל קורנפלקס, ברנפקלס, וגרנולה בשבת. 

יש לדון בדברים אלו ראשית מצד איסור נתינת החלב שלפי הספר התרומה הדבר אסור, אך  זה רק בדברים שאם יניח המים יתערבב ויהיה הדבר לעיסה, בגרנולה נראה שאין מצוי כ"כ שזה יקרה שכן גם לאחר שפיכת החלב כל גרגר עומד בפני עצמו. אך בברנפלקס וכן בחלק מסוגי הקורנפלקס נראה שזה מתאחד לעיסה, וכבר בנתינת המים עושה עיסה, אלא הנראה שזה מותר משום שאם לא ישים בשבת זה יאבד את הטעם הטוב... ובזה התירו. הט"ז בס"ק י"ב והמ"ב בס"ק ס"ח, ולגבי עצם הגיבול נראה שצריך לשנות (או שיערבב באצבע או שיערבב בכלי עצמו ששם מונח הטחינה, או שיגבל בצורה של שתי וערב ולא בעיגולים כדרכו בחול)

לשפוך ריבה וכד' לתוך גבינה או לבן

ר' שלמה זלמן אורבך אסר להוסיף ריבה וכד' בתוך עיסה אחרת כדוגמת לבן וריבה מצד גיבול (הובא בספר שמירת שבת כהלכתה בפרק ח') ולא הבנתי דבריו, איזה גיבול הוא עושה הרי הכל כבר מגובל, איזה דברים שהיו נפרדים דיבק. ומצאתי בספר אורחות שבת שגם כתב שאין מובן למה זה נקרא שמגבל, אך כך אמר גאון עולם וחובה לחוש לדבריו.

 

 

ו']פירוט שיטות הראשונים מתי עוזר שינוי בגיבול, והאם מתחיב כבר לפני הגיבול.

 

השינוי בגיבול עוזר רק לפי רבי יוסי בר יהודה שכן לפי רבי כבר בנתינת המים התחייב ולא יעזרו השינויים שעושה לאחר נתינת המים בעצם הגיבול. הריטב"א אומר שבכל דבר שאינו בר גיבול עוזר לעשות שינוי כיון שגם גיבלו הוא רק איסור מדרבנן, ולא גוזרים בזה שמא יגבל משא"כ לרבי בדבר שהוא בר גיבול עצם נתינת המים בדבר המתגבל אסורה מהתורה בדבר שהוא בר גיבול, וממילא רבנן אסרו להניח מים גם במה שאינו בר גיבול. אך מצאנו מקרה שבו למרות שאינו מערבב חייב לכו"ע והוא בגמ' בדף יח מבואר דרבי יוסי בר יהודה מודה ששריתו זהו גיבלו שכן במשנה כתוב שאסור לשרות דיו וסממנים לפי שהם מתגבלים מאליהם, וזה למרות שלא ערבבם כלל. הגמ' אומרת שהמשנה לכו"ע וגם לפי רבי יוסי בר יהודה שסובר שאין איסור בדרך כלל בנתינת המים, כאן מודה שאסור ואפי' חייב מהתורה אם הניח מים ודיו יחד כיון שהם לא בני גיבול. מכיוון שזה היה צורת הגיבול במשכן. (אכן כאשר הניח כבר מער"ש את המים מותר לו לגבל בשינוי את כל הדברים שאינם ברי גיבול גם לרבי יוסי בר יהודה, וגם לרבי. שכן כל מחלוקתם היא רק  בנתינת המים שאין בזה שינוי האם צריך שינוי.) יוצא לפי הריטב"א שבכל הדברים שאינם ברי גיבול אין כל איסור לגבלם בשינוי שכן כאשר הניח את המים יחד עם הדבר שמגבל זה כבר נקרא מגובל ואין כל איסור לערבבו בשינוי שאין זה נקרא גיבול מהתורה. וכן כתב הרב המגיד בדעת הרמב"ם שתמיד בלאו בר גיבול עוזר לשנות בגיבול, כיון שבדבר שאינו בר גיבול האיסור לגבל אינו איסור מהתורה, ואם משנה מדרך הגיבול מותר.

 

ברמב"ם בסוף פרק ח' כתב דאין כל איסור מהתורה לגבל דבר שאינו בר גיבול ורק לגבי דבר שהוא בר גיבול כתב בסוף פרק כ"א  שעוזר שינוי שיגבלנו מעט מעט, אך יכול לגבלם יחד. משא"כ בדבר שהוא בר גיבול בו לא נאמר שיעזרו שינוים. כיון שלערבו זה כבר איסור מדאוריתא. ואף לתת מים הרב המגיד אומר שהרמב"ם לא התיר במה שהוא בר גיבול שכן אוסרים לתת מים בדבר שאיסור גיבולו הוא מהתורה. ומה שכתוב שמודה רבי יוסי בר יהודה בדיו ובעפר שאסור לגבלם לא נפסק להלכה. והרמב"ם אף לא הזכיר שום איסור לגבי עירבוב דיו ומים ע"י נתינתם יחד.  יוצא שאפי' שהגמ' אמרה בתחילה שיהיה חיוב חטאת במי שמניח מים ודיו לפי רבי יוסי בר יהודה, לפי הרמב"ם אין כל איסור לשים מים וכל הגזירה היא מדרבנן ורק על הגיבול עצמו. וגם הגיבול עצמו אינו איסור מהתורה. וכמו שכתב הריטב"א שבבר גיבול אסור לגבל ואפי' אם משנה דבר גיבול לפי הריטב"א זהו איסור תורה לערבו כדרך. ולא התירו לגבלו בשינוי. ומה שהתירו לפי הריטב"א זה רק בדבר שאינו בר גיבול, שאין כל איסור לתת מים בדבר שאינו בר גיבול, א"כ יוצא מה שמותר לגבל עם כל השינוים זה רק במה שאינו בר גיבול. ונחלקו רק לגבי אפר האם יש בו איסור גיבול מהתורה. שלפי הריטב"א יש גילוי מיוחד באפר לחיב, אך לפי הרמב"ם אין בזה איסור תורה. 

 

הראב"ד חולק ואמר כמו שמשמע ממסקנת הגמ' בדף יח שחל איסור כבר בנתינת מים והדבר המתגבל יחד שכן הדבר שאינו בר גיבול הוא חמור יותר. ואסור אפילו לתת לתוכו מים אך לגבל דבר שאינו בר גיבול נראה שגם לראבי"ד לפי הפשטות בדברי הרא"ש מותר אפילו ללא שינוי כלל. וכל מה שנחלק הראבי"ד עם הרמב"ם זה רק על נתינת המים. וכל השינויים שכתובים בגמ' שמועילים כאשר עושה אותם בגיבול הם רק בבר גיבול. שזה איסור מהתורה לגבלו ולמרות זאת יעזור שמשנה בגיבול. וגם התוס' בדף יח כתב שיש איסור בנתינת מים ודיו אך מה שכתוב שניתן להניח מים במורסן ובקלי לפי רבי יוסי בר יהודה זה יותר בר גיבול מאשר דיו. אך במה שאינו בר גיבול אין צריך שום שינוי. וכן היא שיטת הרמב"ן דכתב שלא נפשט האם מורסן הוא בר גיבול ולכן אין חיוב על נתינת המים, או שרבי יוסי בר יהודה  לא מודה בדבר שאינו בר גיבול. אך אם מודה רבי יוסי בר יהודה במה שלא בר גיבול לא יעזרו כל השינויים שעושה בגיבול שכן כבר בנתינת המים התחייב.  ולפי"ז השינויים שכתובים בגמ' בדף קמו שמתרים לגבל על ידם בשבת הם הרי שינוים שעושה בעצם הגיבול, ורואים שלתת מים אין כל איסור או שנאמר  שהדברים שמגבל יחדיו הם ברי גיבול, והגמ' חזרה בה ומורסן ושאר הדברים  שם הם ברי גיבול ואז יעזור שינוי לפי רבי יוסי בר יהודה, וכן כתב הביאור הלכה או שנאמר כתירוץ התוס' בדף יח שהאיסור לתת מים זה רק במה שממש אינו בר גיבול כמו אפר, אך מורסן אינו כל כך לאו בר גיבול ובו לא נאמר איסור בעצם זה ששופך את המים ועוזר שינוי בגיבול. אך החזו"א וכן משמע מהבית יוסף שלמדו בראבי"ד שאין איסור בעצם הגיבול וכל האיסור הוא רק לגבל , הבעל התרומה בשינוי גם דברים שאסורים מהתורה.[ברמב"ן כתוב שאפילו בדאורייתא יעזור שינוי בבר גיבול] אך בלא ברי גיבול אחרי שנתן מים אין צריך לגבל יותר. וגם בגלל שבדבר שאינו בר גיבול כבר התחייב בנתינת המים ולא יעזור מה שמשנה בגיבול לאחר מכן. 

 

הרא"ש בביצה הביא את דעת בעל התרומה לגבל לאחר שנתן מים בערב שבת, נמצא שלפי רבי אם נתן מים יכול לערבב גם ללא שינוי כלל. שכן לפי רבי הגיבול הוא עצם נתינת  המים עם הדבר המתגבל ולאחר מכן אין שום איסור לגבל, בדבר שאינו בר גיבול. ונראה שבדברים שרבי יוסי מודה שאסור לתת מים כיון שזהו גיבלו מודה שמותר לערבבם ללא שינוי לפי שטת הרא"ש. הטור בסימן שכ"ד הביא את שיטת הבעל התרומה שאמר שאסור לתת מים לתוך תערובת, ולמרות זאת כתב מפרשות שצריך שינוי בעצם הגיבול. וכן הביאור הלכה בסימן שכ"א דחה ואמר שגם הרא"ש אמר שאין איסור לגבל זה רק בדבר שאינו בר גיבול שלא יעזור לגבל יותר. אך באמת אם שייך לגבל אחרי נתינת המים חייב על גיבול זה. 

 

השו"ע מביא את שתי השיטות בתחילה סתם שצריך לשנות בגיבול, ויכול לשים את המים בשבת. ולאחר מכן הביא יש אומרים שאסור בשבת אפילו להניח מים. ולאחר מכן וכתב הרמ"א כתרומת הדשן שלפי רבי יוסי בר יהודה תמיד יעזור שינוי בסדר הגיבול. גם בבלילה עבה, וגם בבר גיבול וגם במה שאינו בר גיבול. וזה לכאורה לפי הרמב"ן שאומר שהתר בבלילה רכה נאמר גם לפי רבי יוסי בר יהודה. ולכן מותר בבלילה רכה לגבל הרבה וגם לפי הרב המגיד שאמר ששינוי בסדר הנתינה יעזור לפי רבי יוסי בר יהודה גם בבלילה עבה. הט"ז חולק ואומר שבלאו בר גיבול לא יעזור גם אם עושה בלילה רכה דנתינת המים בו חמורה יותר.

הרמ"א כתב שאפשר לערבב לגבל בשבת בתנאי שמשנה בסדר הנתינה וכן בתנאי שלאחר מכן משנה בעצם הגיבול. צ"ב כמו מי פסק הרמ"א אם כרבי אז אין צורך בשינוי בגיבול באצבעו, וכן לא ניתן להתיר לגבל בלילה עבה שמתיר הרמ"א. ואם פסק כרבי יוסי בר יהודה למה הצריך שינוי בנתינת המים שלא כדרכם. אלא נראה שהרמ"א פסק כרבי יוסי בר יהודה ומה שהצריך שינוי כבר בנתינת המים  זה משום שבלאו בר גיבול מודה רבי יוסי בר יהודה שהאיסור הוא כבר בנתינת המים. המגן אברהם בס"ק כ"ד כתב דהרמ"א לא דיבר בבלילה עבה, ופסק כהתרומת הדשן שבבלילה רכה מותר לגבל אך בתנאי שמשנה בסדר נתינת המים, ולאחר מכן גם משנה בעצם הגיבול. (לא סבר כהרמב"ן ששינוי בסדר הנתינה עוזר גם לפי רבי יוסי בר יהודה, ולכן הצריך גם שינוי בעצם הגיבול.)

 

המגן אברהם פסק בסימן שכ"א בס"ק יח' שהשינויים בגיבול המורסן והקלי מועילים בגלל שהם לא ברי גיבול. נראה שכתב דבריו לפי שיטת הרמב"ם והריטב"א שלאו בר גיבול הוא קל יותר ובו אפשר ע"י שינוי אך בבר גיבול אסור לגבל ע"י שינוי אלא דתימא דברמב"ם התיר בלאו ברי גיבול אפי' שינוי קטן של שינוי הסדר משמע שאם ממש משנה כגון ששם מעט מעט זה שינוי.

א']בגמ' בשבת דף עד: רב פפא אומר שהפורס סלק חייב משום טוחן, ורב מנשה אומר שהחותך עצים חייב משום טוחן. הראשונים נחלקו באיזה דברים ובאיזה אופן של חיתוך נאמר מלאכת טוחן וכדלקמן. 

מפירוש רש"י נראה שכל שחותך דבר מאכל או דבר שאיננו דבר מאכל כדוגמת סלק ועצים, חייב משום טוחן. וכן משמע מהתוס' בדף קיד: ד"ה האי שכתב שאין איסור של טוחן בירק כיון שחותכו לחתיכות גדולות, משמע מזה שאם חותכו לחתיכות קטנות חייב משום טוחן. אך תוס' בדף עד:  אומר שרק על סלק חייבים משום טוחן ושאר הדברים מותרים. וצריך לבאר מה מצא התוס' מיוחד בסלק שרק עליו חייב משום טוחן.

הרא"ש בפרק ז' בסימן ה' כתב שבאוכל אין כלל איסור טוחן בחיתוכו, ונראה שלא גרס בגמ' שיש איסור בסלקו הזכיר רק את האיסור של ריסוק עצים. ויש להסתפק האם לפי הרא"ש אין בכלל איסור של טוחן באוכל, או שיש איסור של טוחן גם באוכל אך רק בטחינה, ולא בחיתוך .

הרשב"א בשו"ת בחלק ד' סימן ע"ה כתב שדוקא אדם שחותך ירק לאכול לאחר זמן חייב משום טוחן, אך אם אוכל מיד אין כאן איסור טוחן, כמו שבורר אם אוכל מיד אין איסור של בורר שכן דברים שמתקן בסמוך לאכילתו אין עליהם שם של מלאכה ונקראים דרך אכילה. 

הר"ן הביא את שיטת הסמ"ג והסמ"ק שאמרו שאין טחינה בלחם שכן לחם הוא כבר נטחן ואין טחינה אחר טחינה.

התרומת הדשן בסימן נ"ו כתב שבכל דבר שאינו גידולי קרקע כדוגמת בשר גבינה וכד' שהוא כבר אוכל וחותכו כדי לאכלו בצורה נוחה יותר אין בו איסור של טוחן. אכן אם רוב בני אדם אינם יכולים לאכלו ללא חתיכתו הרי זה טוחן. אך אם רק אדם אחד צריך את החיתוך אין בזה איסור טוחן. כיון שהולכים אחר רוב העולם. אך בדבר שהוא מגידולי קרקע גם אם היה ראוי גם ללא טחינתו יש בזה מלאכת טוחן, שכן מקור האיסור של טוחן הוא בשחיקת סממנים, ונאסר הדומה להם כטחינת חיטים וכד' שהם מגידולי קרקע. 

הריטב"א והרא"ה והר"ן (בחידושיו על הש"ס כאן בדף עד:) כתבו שטוחן נאמר רק בדברים שמחתך בשביל לבשל אך אם אין צורך לבשלו אין איסור טוחן, והביאור בדבריהם נראה שהדברים שאדם חותך בשביל לאכול בצורה אחרת נוחה יותר אינה מוגדרת כמלאכה זה רק נקרא דרך אכילה, אך מה שצריך לעבור הליך של בישול, זה לא נקרא שחותך בשביל לאכול באופן נוח יותר זה כבר דומה לאדם שטוחן חיטים כדי לאפות, למרות שגם הוא רוצה לאכול לחם, אך כשיש  פעולות נוספות הנצרכות בשביל להכשיר את הדבר באכילה הטחינה כבר נקראת מלאכה.  , ונראה שכך היא גם שיטת התוס' שאמר שרק בסלק נאמר טוחן, שכן סלק הוא דבר שמבשלים  וכן נראה גם משיטת הרמב"ם שכתב בפרק כ"א מהלכות שבת המחתך ירק דק דק כדי לבשלו חייב חטאת. והתיר לחתוך דלועים לפני בהמה. ולפי שיטתם גם דבר שאינו ראוי לאכילה ללא חיתוך וע"י החיתוך הוא נהיה ראוי לאכילה גם אם אין צריך לבשלו זהו טוחן, שכן אין זה דבר שעושה תוך כדי אכילתו, זה חיתוך שמכשירו לאכילה. 

גם בכל האופנים שמותר לטחון כתב הריב"ש (בשו"ת סי' קפ"ד) שבכלי אסור לטחון. וגם גבינה שאינה גידולי קרקע אסור לטוחנה בכלי שכן זהו עובדין דחול.  כמו בבורר שגם באופנים שמותר לברור אם בורר בכלי חייב.

בתוספתא כתוב שאסור לחתוך את החרובים והגרגרות לפני הזקנים. התוספתא אסר את החרובים והגרגרות למרות שזה אוכל לכאורה לא כשיטת הרא"ש שאין טחינה באוכלים כלל. וכן אסר לכאורה לחתוך גם אם יאכלו מיד את הירק, שכן כתוב שאסור לחתוך ירק לפני הזקנים משמע שהם נמצאים שם וחותך לפניהם. ולא כשיטת הרשב"א שאם אוכל מיד מותר. וגם לא כשיטת הריטב"א והרא"ה שהביא הר"ן שרק דבר שמחוסר בישול אסור.  החזו"א הוכיח שאסור לתוספתא גם אם אוכל מיד, שכן טרח למצוא התר לטחון להם בשינוי, ולמה לא הזכיר את ההיתר הפשוט לטחון כדרך ולהשתמש מיד.

אך מהשו"ע בסימן שכ"א בסעיף ט' שהביא את דין התוספתא והרמ"א לא השיג עליו, והרמ"א מצד שני כתב את התר הרשב"א שאם אוכלו מיד מותר אין כל איסור טוחן מוכח שגם לפי התוספתא אם טוחן מיד מותר. האיגרות משה דוחק שהכוונה בתוספתא לאסור לאחר זמן, אך מיד מותר. והחזו"א אומר שהתוספתא אסר לרסק, אז אין את ההיתר של מיד, וכל מה שהתיר הרמ"א מיד זה רק אם חותך

ב']בגמ' בשבת בדף קמא כתוב שאפשר לטחון בשינוי בשבת.  ורבא שם מתיר לכתוש בקת הסכין אפי' הרבה פלפלים, כיון שעשה שינוי בעצם הכתישה. ה"שיבולי הלקט" (הובא בבית יוסף) ביאר ששינוי זה עוזר למרות שבדרך כלל דבר שהתורה אסר לעשות בשבת גם אם עושהו בשינוי זה אסור, כאן הדבר מותר מכיוון ששינה ב' שינוים א' במקום מדוך של אבן לקח מדוך של עץ, וגם משתמש בסכין ולא במדוך שתי שינוים אלו יוצרים שינוי גמור.

הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הלכה כ' כתב שצריך לדוך ביד הסכין ובקערה והעתיקו הב"י והשו"ע המגן אברהם ביאר שאין צורך גם ביד הסכין ובנוסף עוד שינוי בקערה אלא שצריך לשנות או שיעשה ביד הסכין, או שיעשה במכתשת, אך אז יצטרך לשנות בזה שיכתוש בקערה. אך הט"ז אומר שצריך את שתי השינויים גם במדוך, כדי שלא יחשב טוחן, וצריך גם לשנות שיכתוש על גבי קערה כדי שלא יהיה עובדין דחול.

ג']להלכה הב"י כתב לגבי מאכל פשטידה מסוים שהיה מצויה בזמנם הנקראת "אינשאולאדה" שלמרות שהיא אוכל ולשיטת הרא"ש מותר לטוחנה, ולמרות שאינה לבישול ולשיטת הריטב"א והרא"ה אין בה טוחן ולמרות שאוכלה מיד שלפי הרשב"א מותר לטוחנה, למרות זאת כתב שראוי לחתוך לחתיכות קצת גדולות כדי שלא יעבור על טוחן לכו"ע נראה שחשש לשיטת התוספתא  שאסר טחינה גם בכל התנאים האלו.

בדבר שאינו גידולי קרקע, המחבר פסק  שמותר לחתכו דק דק משמע שאין בזה איסור טוחן כלל. אכן, אם אי אפשר לאכלו ללא שחתכו וחתיכתו היא שמכשירה לאכילה, כתב הרמ"א  שגם בזה נאמר איסור טוחן. 

בדבר שכבר נטחן פעם אחת כדוגמת לחם, שכבר היה טחון מותר לפוררו פעם נוספת ואין בזה איסור של טוחן כלל. (רמ"א שם בסיף י"ח ובסעיף י"ב)

לחתוך דבר למרות שנאסר מצד טוחן, אך מתכונן לאכלו מיד כתב הרמ"א בסעיף י"ב שמותר לחתכו, במגן אברהם בס"ק ט"ו הביא שהשלטי גיבורים והב"י פיקפקו  על התר זה אך מ"מ מי שנוהג לחתוך דק דק ולאכול מיד יש לו על מה לסמוך.

המחבר בסעיף י' כתב שאסור לגרוד את הגבינה במורג חרוץ, (דהיינו כלי המיוחד לחיתוך), באיגרות משה אורח חיים סימן עד כתב שהכוונה כלי מיוחד זה רק כלי גדול ומקצועי לעשיית המלאכה, אך כלי כדוגמת הפומפייה כתב שאין בה כל איסור של עובדין דחול, שכן זה דרך הכנה רגילה לפני האוכל, זה אינו דבר שנועד לחיתוך לצורך שאינו ביתי או לכמות גדולה ששומר לזמן מרובה.

כתב השו"ע בסעיף י"ב המחתך את הירק דק דק חייב משום טוחן, הרמ"א הביא את דברי התוספתא שאסור לחתוך פירות שונים לפני זקנים, המגן אברהם בס"ק י"ד דייק שדוקא לפני הזקנים אסור אך לפני מי שיכול לאכול ללא חיתוך מותר לחתכו.  אך הביאור הלכה כתב שאסור לחתוך לפני כולם, ולמרות שיכולים לאכול גם ללא חיתוך.

בדבר שטוחן בשביל לאכול באופן מידי הרמ"א בסעיף י"ב כתב שמותר לטחנו, כהתרו של הרשב"א אכן המ"א בס"ק ט"ו והעתיקו המשנה ברורה בס"ק ל"ואומר שיש שפיקפקו בהתר זה, ואין להתיר לטחון למרות שאוכל מיד, אכן במקום שנהגו לטחון ולאכול מיד אין למחות בידם. החזו"א בסימן נ"ז כתב שכל מה שהתיר הרשב"א זה רק בדבר שחותך, אם אוכלו מיד זה נקרא דרך אכילה ואינו נחשב למלאכה, אך אם מרסק זה אינו דרך אכילה כיון שעושה פעולה משמעותית, והופך את האוכל למהות שונה, גם אם יאכלנו מיד אין כל התר לרסקו שכן אינו נקרא דרך אכילה. , 

החזו"א בסימן נ"ח בסעיף ט' חידש שכל דבר מבושל אין איסור לטחנו, טחינה ויכול להמשיך ולרסקו. שכן כבר קל מאוד לרסקו ויורד ממנו שם טוחן.  

ד']      דוגמאות מעשיות ושכיחות מאוד במלאכת טוחן

ריסוק בננה במזלג ומריחת אבוקדו בסכין

החזו"א בסימן נ"ו  כתב שאסור לרסק בננה במזלג, שכן בדחיסת הבננה החלקים מתרסקים וזה נחשב לטוחן, לכן החזו"א אומר שיטחן בשינוי, או שירסק בכפית או שירסק בגב המזלג.   האגרות משה באורח חיים חלק ד' בסימן עד כתב שמותר לרסק בננה ואין זה נחשב בטוחן שכן הוא רק מחליף צורה  אך אינו טוחן, שכן אינו מפרר הדבר לחתיכות נפרדות, ומותר לרסקו כדרכו אם מזלג. אך לכתחילה כתב שיש לחוש לדעת החזו"א לשנות אם הדבר אפשרי. בספר שמירת שבת כהלכתה ובאורחות שבת נראה שהחמירו לדינא כשיטת החזו"א.

ריסוק תפוח אדמה ושאר דברים מבושלים לצורך קטנים וכד' 

החזו"א בסימן החזו"א בסימן נ"ח בסעיף ט' חידש שכל דבר מובשל אין איסור לטחנו, טחינה ויכול להמשיך ולרסקו. שכן כבר קל מאוד לרסקו ויורד ממנו שם טוחן. וכן כתב האיגרות משה באורח חיים סימן עד רק שהוסיף שצריך להתרכך מאוד בבישול שיקרא שהתחיל כבר להיטחן.

חיתוך וריסוק לצורך אכילתו המידית.

הרמ"א בסעיף י"ב מתיר. המגן אברהם והמשנה ברורה אומרים שיש להימנע מכך אך אין למחות במקום שנהגו להתיר. החזו"א אומר שלרסק אין כל היתר, וכל מה שהותר במקום שנהגו זה רק לחתכו. האיגרות משה אומר שתמיד מותר אם רוצה לאכלו מיד ורק בעל נפש להחמיר, ובמקום צורך רבים מותר לגמרי גם לרסק ואפי' בעל נפש אין צריך להחמיר.

חיתוך מלפפון וכד' ברצועות דקיקות 

האיגרות משה אומר שהדבר מותר ואין בזה איסור טוחן רק אם חותכו גם לאורך וגם לרוחב.  אומנם בספר אורחות שבת הביאו בשם הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאסור לחתוך לרצועת דקות.

ונפק"מ נוספת שיוצא ממחלוקתם היא האם מותר לפרוס ביצים בכלי המיוחד לפריסת הביצים הנקרא פורס ביצים שלמרות שאין איסור טוחן בדבר שאינו גידולי קרקע אך לטחון אותם בכלי המיוחד לכך אסור משום עובדין דחול אם לפרוס דק דק זה לא נחשב לטחינה כלל אין מקום לאסור זאת אך אם זה נחשב לטחינה צריך לדון האם לחתוך דבר בפורס הביצים נקרא עובדין דחול.

חיתוך וריסוק בשר ודגים או ביצים לחתיכות קטנות או ריסוקם לגמרי

המחבר פסק שאין כל איסור טוחן בדברים שאינם גידולי קרקע, אך אין לטחון בכלים מקצועיים שרגיל להשתמש בהם בחול. שכן לטחון בכלי הרגיל אסור משום עובדין דחול .אך חיתוך ביצה לפרוסות בכלי המיוחד לכך, נראה שמותר גם מפני שאין זו צורה של חיתוך איסור טחינה כלל עיין בקטע הקודם, וגם משום שכלי שאין זה כלי שאפשר לומר עליו שהשימוש בו הוא מלאכה קבועה.  אך בספר אורחות שבת בפרק טוחן כתוב שיש בפומפיה ביתית איסור של טחינה בכלי, נראה שהחמיר יותר בהגדרה של עובדין דחול. ויתכן שלדברי האורחות שבת אסור לחתוך ביצה בכלי המיוחד 

כדורים שנוטלים לרפואה אם מותר לרסקם

אם אינם מגידולי קרקע אין כל איסור לטוחנם, וגם אם הם מורכבים מגידולי קרקע מותר לטוחנם שאין טוחן אחר טוחן.

לכלוך שעל בגד שהתייבש האם מותר לגרדו מבגדו

בשו"ע סימן ש"ב סעיף ז' כתב שטיט שעל בגדו אסור לגרד ולהורידו מפני שהוא טוחן. הרעק"ג בשו"ע הקשה כיצד שייך בזה איסור טוחן, והרי הטיט כבר היה מרוסק לפני שהתייבש על הבגד. בספר חוט שני ביאר שהטיט היה גוש לפני הרטבתו במים, ורק ע"י המים הוא התפורר מחדש הגרנ"ק שפירור ע"י המים אינו נקרא פירור. ולכן אין זה נקרא אין טוחן אחר טוחן, שמעולם הטיט לא נטחן, הוא רק היה במים והתרכך, זה לא נקרא טחינה. ולכן אסור להוריד לכלוך של טיט כאשר התייבש מבגדו.

לפי ביאור זה בדברי השו"ע יוצא שבדבר שכבר נטחן אין כל איסור לגרדו מבגדו ולפררו. א"כ אדם שבגדו התלכלך מבננה או מאבוקדו מרוסקים, (המצוי הוא שמדברים מרוסקים מתלכלכים) לפי החזו"א  שדבר מרוסק נקרא טחון מותר לגרדו מבגדו שכן ברסקו הוא נקרא טחון ואין טוחן אחר טוחן. אך לפי האגרות משה שדבר מרוסק אינו נקרא טחון אסור להוריד לכלוך כזה מבגדו.

בדין אדם שהתלכלך מטחינה שעשויה משומשום שנטחן לא עלה בידי לברר כיצד נוצר טחינה מגרעיני השומשום, האם הוא מתפרק לחלקים לפני טחינתו ואז מותר לכו"ע לפררו או שהתחינה הגולמית נוצרת ע"י מיעוך הגרגיר באופן מוחלט, ואם כן דינו כדין האבוקדו והבננה המרוסקים שלפי החזו"א הריסוק שלהם הוא כמו טחינה, ומותר להמשיך ולטחנו, ולפי האגרות משה אינו נקרא טחון ואסור לפררו מבגדו.

 

 

 

 

 

 1 הרא"ש חלק על דברי רש"י שאמר שיש איסור של מחתך באדם שפורס סלק לפרוסות משום שאין טחינה באוכלים, אפשר לומר שחלק על רש"י רק בפורס סלק שכן אדם שאוכל כרגיל מאכלו דרכו לחתוך מאכלו לחתיכות, והרא"ש אומר שאין לחלק בין חתיכות קטנות לגדולות, שהכל נקרא דרך אכילה, אך אם מרסק יתכן שגם הרא"ש מודה שהוא איסור גמור. אך מצד שני יתכן שהרא"ש התכוון שאין מלאכת טחינה באוכל כלל, ואף אם מרסק אין טחינה באוכלים.

 2 ברשב"א לא כתוב האם גם בטחינה נאמר התר זה, או שרק בלחתוך התיר, אך אם טוחן גם אם אוכלו מיד הדבר מוגדר כמלאכה.

 3 והר"ן הביא שיש מחמירים ואוסרים אפילו לפורר לחם לפני התינוקות, כיון שאינם יכולים לאכלו ללא החיתוך, מוכח שהאיסור בלחתוך ירק לבישול לפי שיטתם כל שעושה פעולה להכשירו למאכל או שהופכו למאכל, הרי זה טוחן. שכן אינו רק לאכול בצורה נוחה יותר. והר"ן דחה דברהם רק מפני שלחם הוא כבר טחון, אך בכל דבר אחר שע"י טחינתו הוא מכשירו להיות אוכל אסור.

4 למרות שאין בזה איסור מהתורה של טוחן, יש איסור מדרבנן שאסרו להשתמש בכלים שעשוים באופן שנראה מקצועי שכן זה נראה בעובד ועושה מלאכתו בשבת כבחול, וזה הנקרא עובדין דחול.

5 אכן, יתכן שבתוספתא מדובר במקרה שאין הדבר ראוי לזקנים ללא שיחתכנו שאז אסור לשיטת הר"ן לחותחו גם אם לא זקוק לבישול. כדכתב שם ראה הערה 3

6 לדעת התוס' שם וכן לדעת הרי"ף והרא"ש ההתר לכתוש בשינוי הוא בשבת. וביו"ט לא צריך אפילו שינוי. 

7 היו שרצו לומר שהב"י מחמיר כשיטת הסמ"עוהסמ"ק שהביא הר"ן שכתבו שבלחם אין טחינה כיון שהוא כבר טחון, משמע שכל אוכל שאינו טחון אסור לחותכו לפי שיטתם ואפילו אם כונתו לאכלו מיד. אך נראה שאין זה ראיה שכןיתכן שהם כתבו שבלחם אין טוחן לומר שיכול לפררוולהשהותו אפי' לזמן מרובה. וכן השלטי גיבורים פיקפקבהתרו של הרשב"א שכל דבר שמיד אוכל מותר לטחון.

8 בסימן שכ"א בסעיף ט'

9 גם השו"ע סבר שאם ע"י חתיחתו הוא מכשירו לאכילה אסור שכן כתב בסעיף ח' שלכתוש מלח צריך שינוי, למרות שמלח אינו גידולי קרקע, מוכח שאם אי אפשר לאכלו כמות שהוא שכן מלח אינו ראוי כאשר הוא גוש, גם באינו גידולי קרקע נאמר טוחן.

10 מקור דין זה כתב הריב"ש אך נראה שאין זה אסור מטעם הריב"ש שכתב שיש בחותך גבינה בכלי איסור טוחן, שכן המחבר פסק שמותר לחתוך דבר שאינו גידולי קרקע, וגבינה אינה מגידולי קרקע. וגם ניתן לאוכלה אף ללא חיתוך כמו שכתב המגן אברהם בס"ק י"ב, ולמרות שאין בזה איסור של טוחן לפי המחבר עדין אין לחתוך בכלי מקצועי המיועד לחיתוך שכן זה עובדין דחול. וכמו שכתב הביאור הלכה ד"ה לפרר שאסור לחתוך לחם בכלי המיוחד לו, למרות שאין בלחם איסור טחינה שכן הוא כבר טחון, עדין אם עושה בכלי המיוחד נאמר בזה איסור מדרבנן שנראה כעובדין דחול.

 

 11 וקשה על דברי המגן אברהם שכל מה שמצאנו חילוק בין אם ראוי לאכלו גם ללא החיתוך זה רק בתרומת הדשן לגבי דבר שאינו מגידולי קרקע אך גידולי קרקע אסור תמיד לחותכו. יעויןבחזו"א בסימן נ"ו שביאר את דעת המגן אברהם.

 12 יעוין שם בחזו"א שהוכיח מדברי התוספתא (שהובאו בשו"ע בדברי המחבר בסעיף י"ב) שכתב שאסור לרסק דבלות וחרובים לפני הזקנים ומשמע שלפני הזקנים זה מיד, ואין זה מתיר לרסק להם את המאכל. ואםנדחוק שלפני הזקנים אינו מיד טוחן, שכן המחבר פסק שמותר לחתוך דבר שאינו גידולי קרקע, וגבינה אינה מגידולי קרקע. וגם ניתן לאוכלה אף ללא חיתוך כמו שכתב המגן אברהם בס"ק י"ב, ולמרות שאין בזה איסור של טוחן לפי המחבר עדין אין לחתוך בכלי מקצועי המיועד לחיתוך שכן זה עובדין דחול. וכמו שכתב הביאור הלכה ד"ה לפרר שאסור לחתוך לחם בכלי המיוחד לו, למרות שאין בלחם איסור טחינה שכן הוא כבר טחון, עדין אם עושה בכלי המיוחד נאמר בזה איסור מדרבנן שנראה כעובדין דחול. 

13  יש להסתפק לפי דעת החזו"א שטחינה אסורה גם אם רוצה לאכול מיד כיון שאינו דרך אכילה, עיין הערה 12 האם בדבר שאינו גידולי קרקע שאין בו איסור טוחן, אך אם הטחינה מכשירתו לאכילה נאסר גם בזה לטחון, שכאשר אינו חותך אינו דרך אכילה אלא תיקון מאכל יתכן שתיקון אוכל ע"י טחינה יחשב כדין דבר שאין אפשרות לאכול ללא טחינתו שאינו נקרא דרך אכילה ואסור לחותחו למרות שהוא מגידולי קרקע. ויאסר לטחון יגם מה שאינו גידולי קרקע כדוגמת ריסוק ביצים במזלג שאינם  מגידולי קרקע וצ"ע 

אומנם שמעתי מהגאון הרב יששכר ג'סואן שהסיבה שהתרומת הדשן אוסר לחתוך דבר שאינו ראוי לאכילה אם מכשירו לאכילה ע"י טחינתו היא כיון שהדבר אינו אוכל ובדבר שאינו אוכל לא נאמר התר לטחנו אם אינו מגידולי קרקע. ולפי"ז ברור שאין כל איסור לטחון דבר שאינו מגידולי קרקע שכן גם לפי התרומת הדשן אין כל איסור לטחון אוכל גמור, ודבר שאינו מגידולי קרקע שנחשב לאוכל גמור כדוגמת ביצים אין כל אחסור לרסקו.

 

 14 נראה שדבריו שמקור דבריו הם ממה שכתב בסימן  נ"ו בסוף ד"ה לענין שלמד ממש שהתירו את שחיקת הריפות בשבת הותר לחתוך דבר שהוא כבר מרוסק, שלאחר שדבר נטחן אין טוחן אחר טוחן. והבישול מרכך את המאכל והוא כבר נקרא טחון.

15  ועיין באיגרות משה באורח חיים חלק ד' סימן עד שהקשה שאם זה נקרא טוחן דאוריתא כיצד עוזר לשנות שינוי קטן ולטחון לכתחילה, הרי לשום מלאכה בשבת לא מצאנו ששינוי מתירה לכתחילה, תמיד שינוי אסור מדרבנן. וגם במלאכת טוחן מה שהתירה הגמ' בדף קמא זה רק כשעושה שינוי גדול, שמשנה מהרגילות לטחון ברחים של אבן, וגם לא טוחן ברחים של עץ, אלא טוחן בדבר רחוק מאוד מהרגילות, ביד הסכין. אך כאן הוא רק משנה שינוי אחד במקום מזלג הוא משתמש בכפית, כיצד זה כבר מתיר וצ"ע

 16 ואין להקשות ממה שאסר התוספתא לחתוך דבילה האגרות משה מבאר שדבילה היא תאנה יבשה וכאשר מרסקה הוא מפרר אותה לפירורים נפרדים, רך שיש בה כעין דבק שמדביקם. משא"כ בבננה אין כל איסור בריסוקה, שכן כל העת נשארת לגוש אחד. 

17 ולמרות שבגמ' בשבת בדף עד: כתוב שהחותך קנה לרצועות ארוכות ודקות בשביל סלסלה חייב משום טוחן. שם זה דרך החיתוך לא שיך לחתוך יותר מזה, לכן חייב משום טוחן, אך באוכל ששיךלחותכו דק דק גם באורך וגם ברוחב, אם לא עושה זאת אינו נקרא טוחן כלל. אכן הגרי"ש אלישיב לא למד שיש חילוק בין סלסלה לשאר דברים, וכל שחותך דק חיב משום חותך.

18 ביאור הלכה ד"ה מידי

19 כך מגדיר האיגרות משה שם את האיסור של עובדין דחול.

20 שכן חיתוך לרצעות הביאו בשם הגרי"ש אלישיב לאסור.

21 שכן כאשר מוריד הליכלוך מהבגד הרי הלכלוך מתפורר לגרגרים קטנים וזה נקרא טוחן, ולמרות שאינו מכון ואין לו שום צורך בגרגרים טחונים, מ"מ כיון שזה דבר שודאי נקרה זה נקרא פסיק רישא ואסור למדרבנן לטחנו.

22 הובא לעיל בתחילת קטע ד' לגבי דין ריסוק בננה בשבת