- פרטים
-
קטגוריה: שאלות ותשובות בהלכה - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
-
פורסם בחמישי, 08 פברואר 2024 20:05
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 222
ב"ה
למרן הגרש"ב שליט"א
מה להלכה למעשה
אחד שיש לו יארצייט בשבת קודש
האם צריך בשבת קודם שיהיה לו עליה ?
והאם צריך במוצאי שבת שקודם לשבת יארצייט להתפלל לפני העמוד בתפילת מעריב ?
והאם צריך בשבת קודם לשבת יארצייט להתפלל מוסף לפני העמוד ?
והאם בשבת יארצייט עדיף שיהיה לו עליה רגילה או מפטיר ?
ובשנה זאת שיש ב' חודשי אדר אימתי עדיף שיחזיק היארצייט האם באדר ראשון או באדר שני או בשניהם, ?
והאם אם באדר א' יוצא היארצייט בשבת, אז עדיף כן לכו"ע להחזיק היארצייט באדר ב'?
בברכת כהנים באהבה כעתירת
גמליאל הכהן רבינוביץ
מח"ס "גם אני אודך"
ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים.
ער"ח אד"א שמרבים בו בשמחה (כד' החת"ס בתשובה), התשפ"ד
לכבוד ידידי הגדול הגה"ח רבי גמליאל הכהן בהרא"ד רבינוביץ שליט"א
בדבר שאלותיו:
מנהגי השבת לפני היא"צ: עיין פני ברוך סי' לט הערה ג, על פי כף החיים סי' נג ס"ק כג, שאומרים קדיש יתום רק לאחר מזמור שיר ליום השבת בליל שבת, ויש אומרים גם קדיש דרבנן אחרי מוסף. אמנם בקהילות הספרדים יש שנוהגים לומר את כל הקדישים מתפילת ערבית של ליל שבת עד אחרי היארצייט, גם אם הוא בסוף השבוע. לגבי התפילות עצמן, יש נוהגים לגשת בכל התפילות לפני העמוד [אף שכאמור קדיש לא אומרים למעט הנ"ל], ויש נוהגים לגשת למוסף. והמעולה והחשוב ביותר הוא לגשת ערבית של מוצאי שבת. יש משתדלים לעלות לתורה ועדיף למפטיר. ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל אמר לי שלעלות לתורה בשבת לפני היארצייט- הוא מנהג חסידי.
הפוסקים נחלקו האם מותר לאבל בתוך שנה לעבור לפני התיבה בשבת כאשר יש לו יארצייט: בדברי מלכיאל ח”ו סי’ כג כתב שלא יעבור לפני התיבה בשבת, ובאבן יעקב סי’ מח כתב להתיר, ובשבט הלוי יו”ד תנינא סי’ קסא כתב שאם הציבור אינם מקפידים יגש, ובשו”ת מנחת יצחק ח”ט סי’ קלד כתב שהכל תלוי במנהג המקום.
לגבי מנהגי יא"צ באדר א' ואדר ב': כתב השולחן ערוך סימן תקסח סעיף ז: כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ה); וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).
כלומר, השו"ע סבר כדעת הסוברים שאדר "אמיתי" הוא אדר ב', ובפרט שרק לעניין שטרות ונדרים ישנה מחלוקת שאדר הראשון נחשב ל"אדר האמיתי", כי שטרות ונדרים תלויים בדעת בני אדם ודיבורים, אך בעצם- אדר ב' הוא האדר העיקרי. וטעם נוסף, המובא ב"חתם סופר", הוא שאם ניתן לאחר את הפורענות, מאחרים אותו ולא מקדימים אותו, ולכן מאחרים את הצום על פטירת אביו לתאריך שנפטר באדר ב'.
וכתב המשנה ברורה שם ס"ק מב: מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם – עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו אדר ראשון דכן הוא המנהג) אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה כתבו בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו ואמו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול אחרים לומר קדיש.
ואוסיף עוד בדברים שאדר גרמן: חז"ל אומרים ש"כל הרוצה שיתקיימו נכסיו – יטע בהם אדר, שנאמר "אדיר במרום ה'". ופירשו גדולי האדמו"רים שיהודי שרוצה שתפילותיו יתקיימו במרומים, יטע בהם אדר ויתחיל להתפלל אל הקב"ה החל מראש חודש אדר, שהחל ממנו מתחיל זמן שמחה בשמי מרומים והתפילות מתקבלות בו.
ספרי החסידות כותבים על הפסוק: "כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמיים", כי "לולא" הם אותיות "אלול", בו כדאי לשוב בתשובה. אך אם התמהמנו לשוב בתשובה בחודש אלול, ניתנה לנו עת נוספת לחזור אל אבינו שבשמים, ב"זה", שהוא בגימטריא 12, הרומז על החודש ה-12, חודש אדר, המופיע "פעמיים", אדר א' ואדר ב'.
סנגורם של ישראל, הגאון הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע כותב, בספרו "קדושת לוי", שחודש אדר הוא כנגד יוסף הצדיק, ומכיוון שהיו לו שני בנים הנחשבים לשבטים, מנשה ואפרים, לכן מערבים את חודש אדר והוא מחולק לשניים. מזל אדר הוא דגים, ועל מנשה ואפרים אמר יעקב אבינו: "וידגו לרוב בקרב הארץ", "דג", כותב ה"קדושת לוי", בהיפוך אותיות הוא "גד", מלשון מזל, כי בחושים אלו מתרומם לו מזלם של עם ישראל, לשפע של שמחה, ששון ונחמה, אמן ואמן!
רבינו אפרים בספרו על התורה, (הביאו החיד"א בספר 'דבש לפי'), כותב שאין הכשפים שולטים במי שנולד באדר שני. ה'בני יששכר' מסביר זאת בכך שהיות שהכשפים נעשים על פי סדרי המזלות, בשעה פלונית וביום פלוני ובמעשים משונים, והחדש הזה אין לו מזל, כיון שהוא נוסף על י"ב חדשי השנה, לכן אין לו מזל. הוא כותב שקודם בקדמונים שגזירת המן היתה על חודש אדר שני, [עיין ירושלמי מגילה פ"א ה"ה] והוא ביאר שהרי המן הרשע היה מכשף גדול, וכך היו כל העמלקים, מכשפים גדולים, והנה הקב"ה הפר את עצתו במה שפעל ועשה שנפל לו הפור על חדש אדר שני שאין בו מזל, ואין שולט בו הכישוף, והוא כותב ש"וגם כן נזכר למעלה בגבהי מרומים, שאין מזל לישראל כי הם למעלה מן המזלות".
ה'דברי יהושע' מאריך וכותב שי"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב השבטים וחודש אדר הוא כנגד יוסף, וכיון ששבט יוסף נחלק לשבטי מנשה ואפרים, לכן ישנם שני חדשי אדר. הוא מאריך ומסביר שמידת יוסף, מידת היסוד, עניינה סוד השלום והאחדות בין אדם לחברו. חודש אדר א', ובפרט פורים קטן, נועד כדי להתרחק מחלקי ה'לא תעשה' שבעניני בין אדם לחבירו והכחדת השנאה בין הקבוצות וחלקי שלומי אמוני ישראל, וחודש אדר ב', ובפרט פורים, נועדו להגברת האחדות וקירוב הלבבות בינינו, בחיזוק המצוות המעשיות של אהבת הבריות.
בברכת ריבוי שמחה, סוף וקץ לכל צרותינו, הכנעת ישמעאל וביאת משיח גו"צ
שמואל ברוך גנוט
- פרטים
-
קטגוריה: שאלות ותשובות בהלכה - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
-
פורסם בחמישי, 27 יולי 2023 18:02
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 183
פניני תורה והלכה ל"בין הזמנים"
הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מח"ס שלהי דקייטא
תפילה בדרכים: אין להתפלל בשטח שאינו מוקף מחיצות, אך להולכי דרכים מותר, וטוב שיעמדו בין האילנות שבצידי הדרך (שו"ע ומשנ"ב צ, ה). -בשעת תפילת שמונה עשרה צריך לחבוש כובע על הראש, כפי שהדרך לעמוד בפני אנשים חשובים, ולא יסתפק בכיסוי הכיפה (משנ"ב צא, יב). -כשתלוי לאדם תיק או מצלמה וכדו' על כתפיו, עליו להורידו לכתחילה ב'שמונה עשרה', אך בקריאת שמע יכול להשאירו על כתפו (ערוה"ש צז, ז, ועי' שו"ע ומשנ"ב סג,ט). ואין לאחוז בשעת התפילה תינוק על ידיו (משנ"ב צו,ד). והוראת מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל היא שגם בפסוקי דזמרה וקר"ש אין להחזיק תינוק.
ברכת כהנים בצפון: כידוע, בבתי כנסיות רבים בצפון, בטבריה ועוד, לא נושאים הכהנים כפיים בימות החול. והנושא ארוך. אולם שמעתי ממרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שכשמגיעה לצפון קבוצת יהודים מעיר אחרת (המקרה הספציפי עליו שאלתי, היה בית מלון בטבריה, בו שוהים יהודים מכל הארץ ולא מהמקומות בהם לא מברכים ברכת כהנים), יברכו הכהנים ברכת כהנים.
נפילת אפיים בטיול ואכסניה : כשמתפללים במקום שאין בו ספר תורה, אומרים תחנון ללא נפילת אפים (רמ"א קלא, ב) והמשנה ברורה מביא מחלוקת הפוסקים האם נופלים אפיים במקום שאין בו ספר תורה, אך יש בו ספרי קודש, והמנהג ליפול אפיים גם כשיש רק ספרי קודש (אגר"מ או"ח ה, כ-ה ועוד), ובלבד שספרי הקודש מונחים שם בקביעות, אך לא כשמתפללים באמצע טיול וכדומה, והמטיילים לקחו איתם ספרים ללמוד בדרך (קונטרס יורנו בדרך בשם פוסקים). והמנהג בירושלים ליפול אפיים בכל מצב, גם ללא ספרים, ומקובל שכן המנהג גם בירושלים החדשה, (כמבואר בספרי פוסקי זמנינו בהרחבה).
מילגת "ישיבת בין הזמנים": מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל הורה שמילגת "ישיבת בין הזמנים" שקיבל בן ישיבה הסמוך על שולחן הוריו, שייכת לאביו, וכמובן שהאב יכול להעניקה לבנו.
ברכות הראיה על הים: כשאנו רואים ימים ונהרות, אנו מברכים ברכת "עושה מעשה בראשית" ועל ראיית הים הגדול מברכים "שעשה את הים הגדול". לדעת השולחן ערוך, הים התיכון הוא הים הגדול, שנקרא 'הים הגדול' בגלל חשיבותה של ארצנו הקדושה, בה עובר הים התיכון, אך דעת הרא"ש ורבים מהאחרונים שהכוונה רק להאוקיינוס המקיף את העולם כולו. כדי לצאת מהספק הורו הערוך השולחן וכן רבותינו מרנן הגריש"א, הגרשז"א, הגר"ש וואזנר, הגרב"צ אבא שאול ומרן הגר"ח קניבסקי זכר צדיקים לברכה- לברך על ראיית הים התיכון ברכת 'עושה מעשה בראשית'.
בשו"ת מנחת יצחק (ח"א קי) ומרן הגרשז"א מציעים למי שרוצה לצאת גם את דעת השו"ע, לברך כך: "ברוך אתה... עושה מעשה בראשית, שעשה את הים הגדול".
ברכה על ים המלח: הורה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל שאין לברך ברכת "עושה מעשה בראשית" על ראיית ים המלח, ואף שבבבא בתרא (עד, ב) נאמר שימה של סדום מקיף את א"י, ומשמע שיסודו מזמן בריאת העולם, מ"מ מכלל ספק לא יצאנו ואפשר שים המלח נוצר לאחר מכן. וכן אין ליטול 'מים אחרונים' ממי ים המלח, הנחשבים ל'מלח סדומית'. וב"נמוקי או"ח" (סרכ"ח) כתב בשם "פרי תבואה" שהרואה את ים המלח אינו מברך, משום שהוא מין קללה שנעשתה בגזירת הפיכת סדום ומשום שאינו ים מששת ימי בראשית, (כמבואר ברש"י בראשית יד, ג וב"ר פמ"ב, ה).
ראיית בית קברות: הלכה פסוקה היא לברך ברכה על ראיית בית קברות, כנוסח הברכה המופיע בשולחן ערוך (רכד, יב). אמנם המשנ"ב הביא את דעת הלק"ט שאין מברכים את הברכה בראיית קבר אחד. אך כשנעמוד ליד כמה קברי צדיקים יחד, צריך לברך את הברכה. ונברך רק כשנראה את המצבה עצמה, אך לא את האוהל שמעליה (שו"ת אגר"מ ועוד). כתבו הפוסקים שמברכים ברכה זו גם בשבת, שהברכה אינה נחשבת ל'צידוק הדין' שלא אומרים בשבת.
לעיתים נתקלים בדרכים בבתי קברות של נכרים. הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (רכד, יב) לומר כך: "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה".
ברכה על ראיית הרים: כשאנו רואים הר גבוה, בהם ניכרת גבורת הבורא ואנו מתפעלים מראייתו, מברכים ברכת 'עושה מעשה בראשית'. ושמעתי ממרן הגר"ח קניבסקי זיע"א שכשאנו מתפעלים מראיית הר זה, למרות שאחרים לא מתפעלים ומתפעמים מראייתו- עלינו לברך עליו.
על ראיית גבעה מברכים 'עושה מעשה בראשית', ומדברי הקדמונים נראה שהכוונה לראיית צוק, כמו צוק הארבל שהוא צוק גדול ומתפעלים ממנו, וכך הוראת מו"ר מרן הגרח"ק זיע"א (קונטרס יורנו בדרך). על ראיית הר החרמון מברכים 'עושה מעשה בראשית' (אול"צ ועוד פוסקים).
ברכה על ראיית בעלי חיים: הלכה היא שעל ראיית פיל, קוף וקיפוף, מברכים בשם ומלכות 'ברוך משנה הבריות'. פסקו מרנן הגריש"א והגרש"ו זצוק"ל, שמברכים על ראיית כל סוגי הקופים, ולא רק על ראיית הקופים הדומים לבני אדם. לאחרונה ביקש הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מראש עיריית בני ברק, להביא לפינת החי ינשוף או תנשמת כדי לזכות את הרבים שיוכלו לברך את ברכת משנה הבריות. במכתב שכתב הגאון ר"י זילברשטין שליט"א, ציטט את הגמרא "הרואה פיל וקוף, מה מברך? בברייתא בברכות (נח:) שנינו, הרואה פיל וקוף וקיפוף, אומר ברוך... משנה הבריות. והפיל והקוף, הם בעלי חיים ידועים. ומהו הקיפוף? בתוספות במסכת חולין (סג.) כתבו שיש שלשה מיני קיפוף, ואלו הם: הינשוף, הכוס (שהוא דורס לילה קטן), וכן התנשמת (שהיא מין דורס לילה, ותפוצתה רחבה מאד בארץ ישראל), והם אותם שאמרו עליהם (נדה כג.), שעיניהם הולכות לפניהם כאדם". לא מכבר התכנסו ילדי החיידרים ברמת אלחנן עם הגר"י שליט"א בפינת החי בשכונה, ואחר שצפו על הינשוף, פנו הרב דמתא והילדים לעבר הכלוב של הקופים, שם בירך הרב את ברכת "משנה הבריות" בשם ומלכות, והוציא ידי חובה את כל הנוכחים, לאחר שאמר כי לבני ספרד יש ספק האם הם יכולים לברך ולכן רק הוא בירך והוציא את כולם ידי חובה.
נסיעה למקום ללא מנין: מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל הורה שאין לצאת ביודעין למקום שאין בו מנין לתפילה, מלבד לצרכי בריאות, מצוה או פרנסה. (ועי' שו"ת שבט הלוי ח"ו סכ"א ובספרי שלהי דקייטא סקט"ו).
נהג אוטובוס מחלל שבת: הורו חז"ל שאין לצאת לדרך עם אדם רשע, "פן תספו בכל חטאתם". ומה עם נהג אוטובוס מחלל שבת, המוגדר ע"פ הלכה כרשע?- שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זיע"א שמותר לנסוע איתו, משום שנהג אינו חלק מהנוסעים, אלא רק האדם שמשמש ומוביל אותם לדרכם. ואמנם אין להתפלל ליד הנהג הרשע, כמובא ב"ספר חסידים" שלא להתפלל ליד אדם רשע, כיוון שהשכינה מתרחקת ממנו ומעלים את עיניו מהמתפלל ליד רשע, אוי לרשע ואוי לשכנו.
נטילת ידים בים: הנוגע בגופו, בו יש מלמולי זיעה, צריך ליטול ידים, (שו"ע ומשנ"ב ס"ד). והנוגע בגופו הרחוץ ממי הים באמצע אכילתו, כתב השדי חמד בשם שו"ת כפי אהרן שכיון שכל עיקר הטעם שצריך נטילה הוא משום מלמולי זיעה, אם כן אם שהה כעת בים ורחץ גופו במים והסיר משם מלמולי זיעה, אין קפידא אם נוגעים ידיו בבשרו. ואולם שמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שגם במקרה כזה צריך ליטול את ידיו שוב, מפני שלא פלוג רבנן. וכן מובא שהורה מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.
ברכת ציצית לאחר רחצה בים: הרמ"א (ח, יד) כתב שאין מברכין על הציצית כאשר פשטה ודעתו להחזירה ולהתעטף, ורק בשהה כתב המשנ"ב שראוי לברך, ובביה"ל הביא מנהג רבנן קשישאי שבירושלים נהגו לברך על הציצית כשיוצאים מבית המרחץ ונדחק ליישב המנהג שלא לברך. והגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סל"ב) הביא בשם מרן החזו"א זצוק"ל שאפילו אם פשט את הטלית גדול למשך שעה, אינו מברך עליה שוב. וכתב: ולא שמענו השיעור בזה לדעת החזו"א, וכתב שבימינו שהציצית היא כשיעור וראויה לברכה כטלית גדול, אם שהה אפילו כשעה, נקרא "שהה" וראוי לברך, אך כתב שלא נהגו כן והנוהג לברך לאחר שהיה ארוכה בים, יש לו על מי לסמוך. ואמנם מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל העיד שמרן החזו"א זצוק"ל פשט את טליתו אחר תפילת מוסף ביום הכיפורים והתעטף בה שוב לאחר שעתיים וחצי ולא בירך עליה, מספק שמא לא חשוב עדיין לזמן מרובה שצריך לברך כשפושט את טליתו כדי להשיבה. (וע"ע במנוחת אמת (פט"ו) ובספרי בשלהי דקייטא ספ"א).
חלוק מגבת בים ובבריכה: כתב המשנ"ב (קנח, מה): "כתב המג"א בשם התשב"ץ: לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע", עכ"ל. ושמעתי ממרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שיש להסתפק האם המתנגב בחלוק- מגבת הוא גם "קשה לשכחה", כיון שישנם כאלו שהולכים בו כמו "חצי בגד", ביציאתם מהבריכה והים וכדו', או שנחשב הוא למגבת, וצ"ע. ואמנם כבר דנו האחרונים בדברי התשב"ץ עצמו האם הקפידא היא דוקא במי נטילה טמאים או גם בכל מים, (עי' בנפש חיה ס"ב ובמאסף לכל המחנות ס"ב סק"ד ובשמירת הגוף והנפש סנ"ז).
מציאת חפץ פחות ערך: מו"ר הגר"ח קניבסקי זצ"ל הורה שכשמוצא חפץ פחות ערך, כגון צעצוע ים פשוט או גלגל ים פשוט הנמכר במספר שקלים בודדים, והמאבד לא יטרח ויגיע לקחתו ממנו אם יכריז עליו, שאינו חייב להרימו כדי ללכת ולהחזירו בעצמו. שהרי התורה אמרה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו", והמוצא אינו חייב להוליכו בעצמו לבית המאבד.
אכילה בטיול ובעמידה: חז"ל במסכת קדושין אומרים שהאוכל בשוק דומה לכלב, ויש אומרים שנפסל לעדות בגלל זלזולו בעצמו. ואמנם מובא בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, שהאוכל בדרכים באוטובוס אינו נחשב כהאוכל בשוק. חז"ל במסכת גיטין אוסרים לאכול או לשתות בעמידה. ושמעתי ממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שהמנהג להקל לאכול ממתקים וכדומה בטיולים.
אבידה ומציאה בים: שכח מגבת בים וכשהגיע שוב לאותו המקום כעבור זמן, מצא באותו המקום מגבת כמו שלו, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי"ז) שהמיקום אינו נחשב לסימן, וכבב"מ כג,ב. אך בפתחי חושן (פ"ג סי"ח) כתב שבמקרה זה יכול הוא לקחתו, כיון שגם חבירו לא יוכל להוציאו ממנו, כיון שאין לו סימן בדיוק כמוהו. וממו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל שמעתי שכאשר יש לו אומדנה חזקה שאכן מדובר בחפץ שלו, יכול לקחתו. וב"משפט האבידה" כתב שאם החליף בשפת הים את בגדו עם בגדי אחרים,יכול להשתמש בו, אך במקביל גם יכריז עליו. אך אם נראה לו בבירור שחבירו לא לקח במקביל את בגדו, אין להשתמש בבגד, ויכריז עליו, דרך מדורי "השבת אבידה" בעיתון, כשבדרך כלל אדם שנאבד לו דבר מה, בודק שם.
פינת חי: הילדים ליטפו בעלי חיים טמאים בפינות ליטוף בגני חיות? היפה ללב (א, כד) כותב שצריך ליטול ידים לאחר נגיעה בבעלי חיים טמאים, אך שו"ע הגר"ז (צז, ג) כתב שלא צריך ליטול ידים, ואפילו לא לתפילה, אם נגע בבעלי חיים טמאים.
בתי מלון: המתארח בבית מלון שיש שם הכשר שהוא לא סומך עליו, ורוצה לאכול לארוחת בוקר דברים שאין בהם חשש כשרות, כגון ירקות שהוא מעשר בעצמו, [ואין בהם חשש תולעים], או קורנפלקס עם חלב וכדו' שרואה על האריזות שהם בהכשר טוב, יש להקל להשתמש בצלחות של בית המלון בצונן, ואף שהצלחות עשויות מחרסינה, מ"מ כיון שמנקים אותן היטב, ומתארחים רק לכמה ימים, כך שזה נחשב עראי, יש להקל, וכעין דברי הרמ"א (יו"ד סי' קכ"א). וכן יש להקל להשתמש לצונן בסכו"ם של בית המלון, אך אין להקל לחתוך דברים חריפים, כיון שלא היתה נעיצה, וכלפי דברים חריפים אין לסמוך על ניקיון בסקוטש שיחשב כנעיצה. [וצ"ע אם אפשר להקל באופן שיש לחוש שהכלים אינם טבולים] (קובץ עיון ההלכה, שיעור מהגרש"צ רוזנבלט שליט"א).
מנגל: במנגל חד פעמי תוצרת חו"ל הרשת טעונה טבילה, ואין להקל מצד שזה כלי חד פעמי, כיון שיש ראיות לכך שכלי חד פעמי נחשב לכלי גמור (שם).
תפילת הדרך: אפשר לצאת ידי חובה בתפילת הדרך כשאחד מוציא את כולם, אך לכתחילה עדיף שכל אחד יברך לעצמו (מרן הגר"ח קניבסקי ומרן הגר"ש וואזנר ועוד. ראו שלהי דקייטא ובקונטרס עיון ההלכה הנ"ל עמו' קי בהרחבה).
צילום במצלמה: המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצוק"ל הביע את צערו על כך שהיום נוהגים המטיילים לצלם את הנוף המרהיב המשתקף לעיניהם, במקום להביט ולהסתכל על נפלאות הבריאה. "במקום לעמוד ולהסתכל על הנוף ולהתפעל מנפלאות הקב"ה בעולמו המרהיב, מפנים את הגב לנוף ומצטלמים במצלמה"... הצטער הגר"ש וולבה זצ"ל (כמובא בס' שלהי דקייטא, עי"ש עוד ענייני צילום בהלכה).
יהודי צריך לעבוד את בוראו תמיד. אם רצון ה' הוא שילמד כעת, עליו ללמוד. אם רצון ה' שיעסוק בצרכי מצוה, ישחק עם ילדיו או יוריד את פח האשפה, הרי שכך עליו לעשות. ואם רצון ה' הוא שכעת ינוח, יאגור כוחות ואולי גם יסע לים או לבריכה, לטיול או לקברי צדיקים, אם כן זוהי עבודת ה', ויש לקחתה ברצינות ובאחריות, עם כל גופי תורה והלכה התלויים בה, ככל חלק מחלקי עבודת ה'. והנה לנו, הגר"ש וולבה מחכים אותנו בכך שגם להביט בנוף, הוא חלק מעבודת ה'...
