פרשת בחוקותי

שבת פרשת בחוקותי

פרשת בחוקותי 

 

ציורי תנ"ך/ אכילת לחם לשובע/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".

 

 

 ציורי תנ"ך/ ברכת השלום בארץ/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"

 [ויקרא כ"ו, ו']

 

ציורי תנ"ך/ הבטחת השלום/ ציירה: אהובה קליין © 


מקרא ותרגום

 
ציורי תנ"ך/ עץ השדה ופריו/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]"..ועץ ייתן פריו" [ויקרא כ"ו, ד]
 
  
 
 
עלונים תשע"ח
 
עלונים תשע"ה 
 
עלונים תשע"ד:
 
 
 
 
 
 
אהובה קליין:
 
 
ציורי תנ"ך/ השלום בארץ/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 
 
"ונתתי שלום בארץ.."[ויקרא כ"ו,ו
 
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו..." / ציור מאת: אהובה קליין (c)
 
 

פרשת בחוקותי - חלק ב - הרב אריה קרן

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (חוקותי כו-ג)

פרש רש"י שתהיו עמלים בתורה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שאם נשמור על התורה והמצוות נזכה לכל הברכות הטובות. וזה דוקא אם נעמול,משום שעיקר התורה תלוי בהתמדה ובעמל, שכן ההשקעה, המאמץ, הדבקות והעמל, מראים על אהבת התורה, ולא רק זאת אלא זוכה שהתורה נהפכת להיות שלו, קנינו האישי. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דהיינו, אם חפצו וחשקו רב בעבודת ה' ובתורתו,אז מסיים הפסוק ובתורתו שלו יהגה יומם ולילה. וכן אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". הכל תלוי בחיפוש, ואם אדם מבקש ומחפש סופו שימצא.ועוד נאמר "תורת משה עבדי שמי שממית עצמו על התורה ודבר בה כמו משה זוכר שהיא תקרא על שמו.

בספרי המוסר המשילו את האדם לחבית ריקה ששטה על פני המים שבתחילה קשה מאוד להחדירה לתוך המים,אולם אם מתאמצים המים חודרים והחבית צוללת בפנים, ואז קשה להרימה. הנמשל מתאים לנו שבתחילה מאד קשה לשבת וללמוד,אולם אם אדם מחדיר לעצמו את "המים" (אין מים אלא תורה) סוף דבר כבר קשה לצאת מהם,ושום כח שבעולם אינו יכול לנתקו.

רבינו ה"חפץ חיים" היה תמיד מעודד את הבחורים לשבת וללמוד באמת וביגיעה בהזכירו דברי רש"י": "שתהיו עמלים בתורה" וציין שלא כתוב שתהיו עוסקים בתורה אלא עמלים בתורה,ופעם בא אליו איזה בחור וטען שזה לו כבר כמה שנים שהוא יושב ולומד, ועדיין לא נהיה רב או דיין או ראש ישיבה,ומשום כך כונתו לעזוב את הישיבה. ענה לו ה"חפץ חיים" שהקדוש ברוך הוא לא בקש משום אדם להיות דיין או ראש ישיבה,או מורה צדק. אלא, בקש שנעמול בתורה, ואין חשוב להקדוש ברוך הוא כמה גמרנו בלמודינו,אלא כמה למדנו ביום בעמל וביגיעה וממילא אין לשום אדם להתעצב על הספקיו בלמוד וכו' וכבר התבטא פעם אחד הגדולים: "הקדוש ברוך הוא סופר שעות ולא סופר דפים"

עמלה של תורה תלויה ברצף הלמוד. וכאשר אדם זוכה לעמול בתורה ללא הפסקות הוא הולך ומתעלה ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואמרו חכמי המוסר שיש ללמוד מוסר מהתרנגולת שצריכה לדגור על הביצה ברציפות. מפני שאם היא תדגור חמש דקות ותפסיק ועוד חמש דקות ותפסיק. בסופו של דברלא רק שמהביצה לא יצא כלום, אלא, היא תסריח ולא תהיה ראויה לשום תשמיש.

וכן אותו דבר לגבי קומקום חשמלי שאדם משתמש בו. אם ידליק ויכבה ושוב ידליק ויכבה לעולם המים לא ירתחו, אולם אם ירתחו ברציפות הרי שיגיעו אל המטרה הנכונה. והנמשל באדם שיושב ועוסק בתורה. אם יושב ולומד ברציפות הרי הוא מגיע לגדולה, אולם אם חלילה הוא לומד בהפסקות לא יגיע לעולם לגדולה.

על פי זה באר הגאון רבי חים שמואלביץ' זכר צדיק לברכה בשיחות מוסר שלו את הקושיה הגדולה על רבי עקיבא זכותו יגן עלינו אמן, הרי רבי עקיבא הלך ללמוד שתים עשרה שנה וכבר עמד להכנס לביתו,אלא ששמע את אשתו אומרת לשכנה: "אם היה שומע לי ישב וילמד עוד י"ב שנה" מיד הלך רבי עקיבא ולמד עוד י"ב שנה, וחזר עם כ"ד אלף תלמידים. לכאורה תמוה מדוע לא נכנס לפחות לומר לרעיתו יישר כח, ישב וישתה משהו עמה ויחזור ללמודיו? אלא,שאינו דומה למוד של עשרים וארבע שנה ברציפות לשתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה.

הדברים הללו נוקבים ויורדים חדרי בטן, עד היכן כוחה של התמדה ועמלה של תורה,וחובה עלינו ללכת ולהתאמץ יותר לעמול בתורה, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו ללמוד וללמד,לשמור,לעשות ולקיים את כל דברי התורה. ונזכה להתאמץ ולעמול בתורה הקדושה, אמן. (כותנת פסים)

עלינו ללמוד מוסר גדול מרבי עקיבא שבגיל ארבעים חזר בתשובה והגיע לגדולתו ע"י התמדה בלימוד תורה ועל ידי שמתמידים וממיתים את עצמינו באהלה של תורה ללא הפסקה גדולה בלימוד תיתקים בנו התורה ומי שאינו קובע עיתים מדוייקים לתורה תורתו נראית קרעים.

מעשה שהיה: פעם בא הרב מחרקוב לארצות הברית ונפגש עם רב שהתגורר שם. התפתחה שיחה ביניהם על שנים עברו, שבמהלכה שאל אחד את השני היכן למד בבחרותו.

אמר הרב מחרקוב: אני למדתי בוואלוזין...

ענה בן שיחו: גם אני למדתי בוואלוזין...

עתה קלחו כבר במהירות השאלות ההדדיות,ומכל מה שדיברו ביניהם התברר,כי לא רק ששניהם למדו באותה ישיבה,אלא למדו בה ביחד באותן השנים,ולא זו בלבד – אלא ששניהם ישבו על אותו הספסל,אבל הם לא הכירו זה את זה!...

כזו היתה ישיבת וואלוזין. תלמידים היו באים,מתיישבים ומשתקעים בלימוד התורה,ושום דבר אחר לא תפס מקום אצלם!

רבי שמואל אליעזר אידליס – המהרש"א אשר גר בפוזנא לא היה מוכר בשנותיו הראשונות כגדול בתורה,ולא עוד אלא הבריות היו מבזים אותו כיון שגדל את שערות ראשו,ובשל שערותיו הארוכות חשבוהו אנשי עירו לתמהוני.

המהרש"א נתק עצמו מהטרדות היום יום ודאגות הפרנסה לא העסיקוהו כלל אלא כל מעיניו היו נתונים רק בעולמה של תורה, הוא ניתק עצמו מהבלי העולם הזה והעפיל במעלות התורה.

ומדוע אם כן צדיק כה גדול החליט לגדל שערותיו? – סיבה זו ידעה אשתו ושמרה אותה בסוד. כיון ששקידתו של המהרש"א בתורה לא ידעה גבול, הוא רצה להפיג מעיניו את השינה – כאשר היה יושב וכותב את פרושו על כל הש"ס בלילות, היה קושר את שערותיו לחבל שקצהו קשור בתקרה ואם השינה תגבר עליו ותאיים להרדימו, וראשו ישמט חלילה על השולחן,מיד ימשכו שערותיו והוא יתעורר, בדרך זו לא יוכל להרדם בשעת תלמודו. כל זה עשה בינו ובין עצמו כדי שלא יישן לילה שלם עד שגמר פרושיו על כל הש"ס. רק בימים היה ישן כשלוש שעות.

אט אט נתגלתה גאונותו ותלמידים רבים נקצבו אליו ובקשו ללמוד תורה מפיו ואכן הוא העמיד תלמידים רבים אשר הדליק בהם תשוקה מופלאה לאהבת תורה. (613 סיפורים תרי"ג מיצוות)

מעשה שהיה – כשהיה רבי אליעזר בן הורקנוס צעיר לימים – לא למד תורה. אפילו תפילות וברכות לא ידע. מידי יום יצא עם אחיו לחרוש את שדות אביהם, ואל בית המדרש לא פנה.

חרשו אחיו את האדמה הטובה אשר במישור, ואילו אליעזר חרש על ההר התלול, שאדמתו קשה וסלעיו מרובים.

והנה הבחין אביו, כי בנו יושב ובוכה. ניגש אליו ושאלו: "מדוע תבכה? האם משום שאחיך חורשים אדמה נוחה וטובה, ואתה חורש על סלעים? אל תבכה, בני, עכשיו תחרוש אתה במישור".

פנה אליעזר לחרוש במישור, ושוב הבחין אביו כי הוא בוכה. קרב אליו ושאלו בפליאה: "מדוע תבכה עכשיו? שמא מצטער אתה על שבמישור הנך חורש?"

"לא", השיב.

"אם כך, מדוע תבכה?"

השיב הבן: "משום שרצוני ללמוד תורה. אם הצלחתי לחרוש את אדמת ההר הסלעית ודאי יש בכוחי ללמוד תורה!"

צחק האב: "בתורה אתה חפץ? בחור גדול כמוך יתחיל עתה ללמוד תורה? בעוד שנים אחדות ילמדו בניך תורה!"

אך אליעזר לא אמר נואש. "רצוני לעלות לירושלים וללמוד שם תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי!" בקש.

התכעס האב: "את כל השדה שלפניך – עליך לחרוש וכל עוד לא תסיים – לא תקבל דבר מאכל!" ובלבו חשב: "העבודה הקשה תשכיח מראשו את רצונו ללמוד תורה!"

בבוקר המחרת השכים אליעזר קום וחרש את כל השדה הגדול. בסיימו, לא פנה הביתה לאכול-אלא צעד ברגל לירושלים.

ארוכה היתה הדרך והרעב הציק לאליעזר.כה רעב היה,עד אשר לעס בפיו גושי אדמה לבל יחוש ברעב.

והנה נראו לפניו בתיה של ירושלים. החיש את צעדיו אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי,ונכנס. בבית המדרש ישבו רבן יוחנן ותלמידיו. התישב אליעזר בצד והטה אוזן, אך הכל היה זר לאזניו – מאומה לא למד עד כה.

מלאו עיניו של הבחור דמעות,על שאין הוא מבין מאומה. לפתע ראה רבן יוחנן את הצעיר היושב מן הצד ובוכה,קרא לו ושאלו: "מדוע בוכה אתה,בני?"

סיפר אליעזר: "משום שמבקש אני ללמוד תורה כיתר התלמידים".

"האם לא למדת מאומה עד עתה?" שאל רבן יוחנן,בהביטו אל הבחור המגודל הנצב לפניו.

"מאומה", הודה אליעזר בן הורקנוס בלשון רפה.

"אלמד אותך אפוא קריאת שמע,ברכת המזון ותפילה",אמר רבן יוחנן בן זכאי,והחל מלמדו. הבחור גילה חריצות מופלאה, וחזר על כל שלמד עד שידע זאת היטב.

משידע את הברכות והתפילות – למדו רבן יוחנן דברי תורה, וגם אותם למד הצעיר בחשק רב ובהתמדה גדולה.

והנה חש רבן יוחנן בריח רע של אדמה לעוסה העולה מפיו של תלמידו. הבין – כי לא בא אוכל לפיו זה זמן רב. קרא לו ושאלו: "אליעזר, האכלת כבר היום?"

בוש רבי אליעזר לספר כי לא אכל מאומה – ושתק.

שלח אפוא רבן יוחנן תלמידים אל מקום אכסניתו של רבי אליעזר,ובקשם לברר אם קיבל היום דבר מאכל. ואז נודע כי זה שמונה ימים לא טעם כלום.

שוב קרא רבן יוחנן לרבי אליעזר,וכך אמר לו: "אליעזר בני! כשם שיצא מפיך ריח רע,על שלא אכלת שמונה ימים – כן תזכה ויצא לך שם טוב מפי כל הבריות,על שתהיה תלמיד חכם מפורסם! ומהיום והלאה, מוזמן אתה לסעוד על שולחני".

נשאר רבי אליעזר שנים רבות בבית מדרשו של רבן יוחנן ולמד תורה יומם ולילה,עד שנעשה חכם גדול ומפורסם.

באחד הימים ערך רבי יוחנן סעודה גדולה,אליה היו מוזמנים גדולי תורה ואנשים נכבדים וחשובים. כשהסבו הכל אל השולחן,ורבי יוחנן אמר דברי תורה,נכנס לפתע אורח בלתי קרוא: הורקנוס. אביו של רבי אליעזר.

ומדוע בא? כדי להתאונן על בנו אליעזר,שעזב אותו וברח לו לירושלים.

כשראה רבן יוחנן את אביו של רבי אליעזר אמר לתלמידיו: "פנו לו מקום בין האנשים הניכבדים היושבים כאן".

והנה רמז רבן יוחנן לאחד התלמידים לקום ולשאת דרשה בפני הקהל. קם התלמיד ממקומו,ואת מי רואות עיני הורקנוס? את אליעזר בנו!

ראה זאת הורקנוס – ופחד ורחב לבבו: הזהו בנו?? הוא קם ממקומו וסיפר: "באתי לירושלים במטרה להתאונן על אליעזר בני ולהעניש אותו. בקשתי להדיח אותו מכל אוצרותי. אך כעת, כשראיתי כי תלמיד חכם מופלג הוא,הריני אומר: את כל אוצרותי אתן לו, ואחיו לא יקבלו מאומה!"

השיב רבי אליעזר: "אבי, אילו חפצתי בכסף ובזהב – יכלתי לבקשו ישירות מאת ה',אשר לו הכסף ולו הזהב. לא למען כסף וזהב באתי הלום,אלא משום שאוהב אני את התורה ובה חשקתי. ואת כל האוצרות – תן לאחי,שכן אינני זכאי ליותר מהם. דע לך, אבא, כי אינני מבקש מאומה מהקב"ה,לבד משאוכל לשבת וללמוד תורה!"

ואמנם, נשאר רבי אליעזר בירושלים והוסיף ללמוד תורה עד שנעשה רבם של כל ישראל.

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן מנחה. החפץ חיים נחרד מעובדה זו שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים. זמן רב לאחר אותו מקרה כאשר כבר עברו כמה שנים מאז שהשמש הלך לעולמו,שמעו יום אחד את החפץ חיים שהוא נאנח ואומר! וי...וי...מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה עם אותן חמש דקות שנגרם על ידו בשוגג ביטול תורה...  ("לשכנו תדרשו").

אדם נכבד תושב לונדון ביקר בארץ ונכנס אל מרן הקהילות יעקב והושיט לו פתקה שעליה כתב את שמו. מיד שאלו מרן אם יש לו אב בשיכון ויז'ניץ בבני ברק,אשר שמו פלוני בן פלוני,והשיב לו הן. מכן לא הכיר אותו ולא את אחיו וביקשו שיאמר לאחיו שיבוא אליו.

כאשר בא אליו אחיו,שאלו: אתה למדת כשהיית בחור בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהרים. ואמר הן. אמר לו: זוכר אתה את השמש הזקן שהיה מנקה את בית המדרש שם? אמר לו: הן. ושוב שאלו: הזוכר אתה גם שהיה מפריע לך בלימודך על ידי עבודות הנקיון,והטריד אותך בזה שאמר לך שתלך ממקום למקום? גם על זה השיב לו בחיוך.

אמר לו מרן: הלילה בא אלי השמש ואמר לי שאין לו מנוחה,בעולם העליון מכיוון שביטל אותך מתורה,ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על כל ביטול התורה וכן עשה.

ואמר על זה מרן: אף על פי שהשמש עשה את מלאכתו ובאמת צריך היה לנקות את בית המדרש,בכל זאת מכיון שיצא על ידי זה ביטול תורה – לא היתה לו מנוחה. (מורשת אבות)

אם בחקתי תלכו (חוקותי, כו-ג)

יש לומר כי בכונה כינה הכתוב את עמל התורה בלשון חוקה "אם בחוקותי תלכו" שכשם שכתב מתקיים לעולם רק כשחוקקים בסלע, כך דברי התורה צריכים להיות חקוקים בלבו של האדם שלא ישכח אותם לעולם (הגר"ח קופשיץ מראש ישיבת פורת יוסף העתיקה).

ועוד אפשר לבאר על פי המשנה שאומרת (אבות ו, ו) בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, ובלעדי התנאים האלו לא יוכל שום אדם לקנות את התורה. ושמא יבוא אדם ויאמר: חלק מקניני התורה אני מבין כיצד הם מתקשרים, כגון "בשמיעת האוזן" שצריך הלומד תורה להשמיע לאזניו את מה שמוציא מפיו כי בכך יותר קל להבין ולזכור את התורה וכו', אבל יש תנאים שלא מובנים כגון "במיעוט תענוג", וכי מה יש אם אני ארבה בתענוגים וגם אלמד תורה? וכן מה הקשר בין "השמח בחלקו" ללימוד התורה? וכו'. לכן התורה כתבה "אם בחוקותי תלכו" לומר שהתנאים בלימוד התורה הינם כחוק ואל תהרהר אחרי רבותינו, וזאת משום שבכדי לקלוט את התורה שהיא רוחנית יש לוותר על הגשמיות שרוחניות וגשמיות סותרים זה לזה ואכן רבותינו הגדולים בארו כיצד מתקשרים הדברים כי התנאים הללו מכינים את האדם להיות כבית קיבול לתורה הקדושה.

וכבר בתחילת הפרשה אנו זוכים לברכות גדולות ויסודיות, לעצם קיום הבריאה בזכות עמל התורה, וככל שנרבה בעמל תורה לא נגמור, כי התורה היא כים שאין לו סוף וככל שיהיה רבוי ועוצמה בעסק התורה הברכה תהיה מצויה יותר. ואמרו בתלמוד (עירובין כא) על הפסוק בשיר השירים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" מי שמשחיר פניו על התורה כלומר שמענה את עצמו על דבר תורה עד כדי כך שפניו משתנות להיות שחורים כעורב יש בכוחו לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מהרש"א שם).

ופעם שאל אחד התלמידים את רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כיצד מגיעים לדעת את כל הש"ס? אמר לו: לדעת ש"ס אתה צריך? להיות חולה על הש"ס אתה צריך! (מח ולב עמ' יז) וכל זאת מרוב האהבה לתורה שהיתה לגר"ח שמואלביץ וכמו שאמר שלמה המלך (שיר השירים) "כי חולת אהבה אני" (לבוש יוסף).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו (בחוקותי, כו-ג)

התורה היא דמוקרטית יש בה את זכות הבחירה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" אם מלשון לא חובה כלומר בחרת בטוב ברחת בחיים שנאמר "נתתי גישמכם בעיתם וכו'" בחרת ברע בחרת במוות וכו'", הבחירה בידנו.

ואכלתם לחמכם לשובע (חוקותי כו)

הלחם יהיה כל כך טוב וטעים שתוכלו לאכול אותו אפילו בהיותכם שבעים (הרב חידא ז"ל נחל קדומים) כידוע שזו ברכה גדולה כמו שבקש יעקב אבינו עליו השלום לחם לאכול ובגד ללבוש, וצריך זכות לאדם שיהיה בריא ויאכל לתאבון, דבר אחר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, הכונה היא מפני רוב השובע שיהיה בארץ לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש פרנסה.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי כו-י)

כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".

ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם אני ה'...ואולך אתכם קוממיות  (בחוקותי כו-יא-יג)

ונתתי מישכני: זה בית המקדש והתהלכתי בתוככם מפרש רש"י אטייל אתכם בגן עדן כאחד ולא תיזדעזעו ממני שנהיה כאחד שנאמר קודשא ברוך הוא ישראל ואוריתא חד היא.

ואולך אתכם קוממיות: מפרש רש"י ואולך אתכם בקומה זקופה.

אך חז"ל אומרים: שכל זה בתנאי שיעשו מרצונם. אבל אם לא יעשו תשובה, אזי די לו להקב"ה שעומד באבלו כל הימים, ודי לישראל צער הגלות. אם כן, מה יעשה הקב"ה כדי לגאול אותם?

אלא מעמיד להם הקב"ה מלך קשה, שגזרותיו קשות כהמן – שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל, אנשים נשים, טף ונערים ביום אחד, וישראל עושים תשובה בעל כרחן – ומחזירן למוטב – ומיד נגאלין.. (סנהדרין צז).

ואם עד אלה לא תישמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם: ושברתי את גאון עוזכם... (שם כו-יא-יט)

אם אחרי כל העונשים שנאמרו בפסוקים (שם כו-יד-יז) לא תישמעו אז ויספתי ליסרה אתכם עוד שבע פורענויות שהפורענות הראשנה "ושברתי את גאון עוזכם" זהו בית המקדש וזה מה שנאמר (ביחזקאל כד) "הנני מחלל את קדשי את גאון עוזכם".

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם (בחוקתי כו-מב)

אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.

בתקופת נפולאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפולאון אכן ביטל כמה גזרות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה....

אל אותם יהודים תמימים הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

בנו האהוב והמפונק  של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא יעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נדח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים.

באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכסא הרם.

בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל היסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו!

חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח.

"בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!"

מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר.

"האם אין הבנין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים.

מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני"....

"משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה??"

"כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בנכר, מרוחק מארמונו שלו"...

היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקוה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תמשך גלותנו?.... אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". (מעשיהם של צדיקים)

אל ארמונו של מלך ספרד הגיעה קבוצת נכרים. בפי הבאים היתה האשמה חמורה: בביתו של יהודי מיהודי העיר נמצא הרוג מבין בני העיר!

בטרם הספיק המלך להשיב דבר למתלוננים, פצה פיו יועצו של המלך. הלה, שונא יהודים מושבע היה, ומפיו נטפו דברי ארס ושטנה נגד היהודים.

דבריו של היועץ עודדו את המתלוננים והם אמרו: "אם המלך לא יעשה משפט ביהודים – נלך אנחנו בעצמנו אל שכונת היהודים, ושם נהרוג כל יהודי ויהודי שנמצא!"

לשמע דבריהם אמר המלך: "ידוע לי כי אין בפיכם אלא עלילת שקר בלבד. השארו כאן – ועד מהרה תוכחו בדבר, וידעו הכל כי עלילה חרשם על יהודי עירנו".

נותרו המתלוננים בהיכלו של המלך, והמלך שלח לקרוא לאותם יהודים, עליהם ספרו המתלוננים כי בביתם נמצא ההרוג.

"אמרו לי את האמת", פנה המלך אל היהודים שנכנסו לחדרו, "מה היתה כונתו של דוד המלך שאמר בתהילים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"? שמעתי מחכמים הבקיאים בלשון הקודש, כי לתנומה ולשנה יש משמעות זהה. אם כך, מדוע יש כפל בפסוק?"

היהודים דממו. ניצבו מחרישים אל מול המלך, אינם יורדים לסוף כונתו.

"אתם שותקים. אינכם יודעים להשיב. אבל לי יש הסבר לפסוק, ואותו הבנתי לאחר מה שראו עיני בלילה האחרון.

"בלילה הזה התהפכתי על משכבי ולא הצלחתי להירדם. משנקפו השעות החלטתי לקום ולצאת לחצר. טיילתי אפוא בחצר, לאור הירח המלא, ופתאום ראיתי – מבעד לאשנבי הגדר המקיפה את חצרי – קבוצת אנשים רצה ברחוב. קרבתי אל אחד האשנבים והבטתי החוצה. ומה רואות עיני? אחד מן האנשים הרצים החזיק אדם על כתפו....'בודאי יש דברים בגו', הרהרתי, ונחפזתי לשלוח שלושה מעבדי בעקבות הרצים. ציויתי על עבדי לעקוב חרש חרש אחר האנשים ולודא אם האיש שנושאים הם על כתפיהם חי הוא או מת.

"ואכן, עבדי לא הכזיבו אותי. הם עקבו אחר האנשים הרצים ונוכחו שנושאים הם אדם מת על כתפיהם ומניחים אותו בחצר ביתם של אותם היהודים העומדים כאן בחדר.

"ומי היו האנשים שנשאו את המת? – מבקשים אתם לדעת", הרעים המלך בקולו, "הללו היו אותם אנשים היושבים פה בחדר, אותם בני בליעל שחרשו מזימה נגד יהודי העיר!

"ועכשיו מבינים אתם את כפל הלשון בפסוק "לא ינום ולא יישן"! – הקב"ה, אלקי היהודים, היושב בשמים לא ינום, אף לא יניח לאחרים לישון, כאשר יש הכרח בדבר. וכך גרם לי בלילה האחרון נדודי שנה, כדי שאראה את הדברים במו עיני והעלילה תתבטל!" (מעשיהם של צדיקים)

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (חוקותי כו,מב)

יש להבין איך נכנס פסוק זה באמצע התוכחה, והרי פסוק זה נראה כנחמה?

והענין יובן על פי משל: שני גנבים נתפסו בשעת גניבה, וכאשר הביאו אותם לפני השופט, התחיל לשאול ולחקור אותם מאיזה עיר הם, מאיזה משפחה הם באים ומי אביו של כל אחד? ענה הגנב הראשון: אבי הוא פלוני וכעת הוא נמצא בבית הסוהר, בגל שנתפס על עוון גניבה. אחר כך הביאו את הגנב השני, שאל אותו השופט: בן מי אתה? השיב הגנב: אבי הוא רב בעיר הגדולה ואני לומד אצל חכם פלוני, ואני גר עם בית אבי בשכונת הרבנים.

השופט היקל במשפטו של הראשון ופסק לו מאסר ששה חודשי בבית הסוהר, ועוד קנס בסך מאה דינרים. ואילו לשני הגדיל את העונש ופסק לו שנה מאסר וקנה של מאתיים דינרים.

הגנב השני התפלא מאוד על פסק דינו של השופט, ושאל אותו: מדוע הקלת בעונשו של הגנב הראשון, ולי החמרת ופסקת עונש כפול? השיב לו השופט: הראשון הוא גנב בן גנב, וכל חינוכו היה בין חברת הגנבים, לכן אין להאשימו כל כך, ואין להטיל עליו עונש יותר ממה שפסקתי לו. אבל אתה הלא גדלת בין ברכי חכמים ובבית אביך הצדיק והישר, ואיך הגעת ובאת להיות בחברת  גנבים? לכן החמרתי בעונשך.

והנמשל, כי אכן פסוק זה הוא לא דברי נחמה, אלא אדרבה דברי תוכחה, שכן הוא אומר "וזכרתי את בריתי יעקב", כלומר אזכור את אביכם יעקב אשר גדלתם על ברכיו ואשר בריתי היתה אתו, ולא עוד אלא "ואף את בריתי יצחק", אבי אביכם, "ואף את בריתי אברהם אזכור", ותראו עד כמה יקר הוא הגזע אשר צמחתם ממנו. זאת ועוד "והארץ אזכור", שחטאתם נגד הארץ הנבחרת, מגיע  לכם עונש של "והארץ תעזוב מהם". וממילא פסוק זה נכתב דרך תוכחה, איך עזבו את אבותיהם הקדושים וירדו מטה מטה (אהל יעקב לוקט מלבוש יוסף)

יש להבין, מדוע הכתוב אינו מונה את שלושת האבות כסדרם: אברהם יצחק ויעקב?

ויש לומר כי כך אמר הקדוש ברוך הוא: כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי- הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי – הרי אברהם עמו שהוא כדאי (רש"י).

ועוד ניתן לבאר על פי משל: נכנס אדם לחנות וביקש לקנות קילו אגוזים. לאחר ששילם למוכר ביקש הקונה שיוסיפו לו במתנה שנים שלושה אגוזים, והסכים לכך המוכר. והנה נער אחד שהיה ניצב שם וראה שהמוכר נתן לו בחינם כמה אגוזים, ביקש שיתן לו גם במתנה כמה אגוזים כשם שנתן לקונה.

אמר לו המוכר: הקונה שקנה ממני כמות של אגוזים הוספתי לו כמה אגוזים במתנה, אבל אתה שלא קנית מאומה, איך תבקש ממני תוספת אם אין את העיקר?

והנמשל, אם הקדוש ברוך הוא היה זוכר לפי הסדר: "וזכרתי את בריתי אברהם ואף את בריתי יצחק וכו', היו באים גם בני ישמעאל ועשו, והיו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור להם ברית אברהם ויצחק כיון שאברהם הוא אבי ישמעאל, ויצחק הוא אבי עשו, לכן אמר קודם "וזכרתי את בריתי יעקב", ורק אחר כך הוסיף "ואף את בריתי יצחק" וגו', וכיון שבני ישמעאל ועשו אין להם כל זכות לגבי יעקב, אינם זכאים גם לדרוש "תוספת זכות" לגבי אברהם ויצחק (אהל יעקב).

ועוד יש לומר לפי הדורשים את הפסוק הזה לחובה שהלא כל הקללות הללו באים בעוון העדר לימוד תורה, לכן כשמידת הדין מבקשת להיפרע מאותם שלא עוסקים בתורה היא מעוררת תחילה את הברית אשר כרת ה' עם אבותינו (לבוש יוסף)

והארץ אזכור (חוקותי כו-מב)

ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל  בתנאי  שעם ישראל ישמור תורה ומיצוות ולא יטמאו את הארץ ולא הארץ תקיא אתכם.

אם עם ישראל לא עומד בתנאי של בורא עולם ,אזי הוא ניקרא עם כובש ואין לו זכות להתישב בארץ כדת כי הקב"ה גירש את הכנעני  החיתי  החיווי והיבוסי שהיו  יושבים  בארץ ישראל עוד מלפני אברהם אבינו ונתן לנו את הארץ בתנאי שנישמור על קדושתה ובטח ובטח לא לחלל בה שבת בפארסיה.

מפליא כיצד זה תנועת הצינות החילונית שבנתה את הארץ מעזה לקום ולכבוש את הארץ בטענה שארץ ישראל של היהודים תוך כדי שמיסתמכת על תורתנו הקדושה.

ומתעלמת מין הצד הרוחני שבענין ומנסה  להביא רוח חדשה של עם ישראל מודרני ללא תורה מיצוות ללא מיצוות בבסיסיות שבזכותם יש לנו קיום בארצנו שהם שבת נידה תפילין וכו...

עם ישראל ללא תורה הוא עם כובש ואין לו זכות ליטעון שהארץ שלו שנאמר"נתתי לכם ארצות גוים למען תישמרו חוקותי" . שימו לב הקב"ה נתן לנו ארצות גוים  לא שלנו הארץ היתה מלחתחילה אלא של הגוים ובזכות שנישמור חוקותיו הארץ תהיה שלנו כדת ודין וניראה בה ברכה והצלחה.

וראו שהם עסוקים במשימתם המוזרה ופניהם מרוכזים כלפי ההר גנבו את גלימותיהם, וינוסו משם עם שללם בידם. ויהי כעבור זמן אנשי חלם רצו לנוח פנו לעבר גלימותם וימהרו והנה נפקד מקומם (נעלמו). אמר להם ראש הקהל בשמחה: נו, אתם רואים, לא לחינם יגענו, כנראה שדחפנו את ההר מרחק כה רב עד שאין רואים את גלימותינו.

והנמשל - עם ישראל חשב שמצא דרך חדשה והחל לפשוט את גלימותם שהם תורה ומצוות. הם ניגנבו ע"י היצר הרע כשראה אותם שקועים בטומאה עד שהרחיק אותם טוטאלית גנב להם את כל יהדותם, עד שהם חושבים שדחפו את ההר. אך למעשה בני ישראל רחוקים כשלא מרגישים שום קשר לתורה ולמצוות לא חגים ולא שבת בלי תפילין וברכת המזון ואינם מבינים שהם עומדים במקום. אך בני ישראל יהודים כשרים וישארו לנצח יהודים מה שלא יעשו, לכן צריך לצאת מהבועה שנכנסו אליה לפקוח את עיניהם ולהביט לדורי דורות היתכן שמיליארדים של יהודים מבריתו של אברהם אבינו טועים.

התבוננו בבשרכם, וזה כבר עדות לבריאה מופלאה, איך יתכן שמערכת העיכול של האדם מפרקת מזון כגון בשר צלי לנוזל ואילו את עצמה שהיא גם בשר ודם אינה מפרקת, זה פשוט מדהים שנאמר "מבשרי אחזה אלוה" רק מלראות איך בנוי גופנו דיינו, שלגדולתו אין חקר ואי אפשר להתעלם מבורא עולם מלוא כל הארץ כבודו וכמה יתגאה האדם האם בעושרו הלא ה' מוריש ומעשיר, האם בגאותו הלא ה' מלך גאות לבש האם בחכמתו הרי הוא מקור החכמה מקור כל המידות. יהי רצון שדברים אלו יעוררו את לבנו לתשובה אמיתית ושלמה אמן כן יהי רצון.

"אילו נתן לנו את התורה, לא הכניסנו לארץ ישראל - דיינו"

הדברים הללו מכוונים לנגד התנועה ציונית החלוצים החופשים שחשבו לבנות ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר זאת התורה - דיינו. כי ארץ ישראל בלא תורה אינה טובה יותר מחוץ לארץ ואדרבה, מוטב להשאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את הקדוש ברוך הוא בארמונו שנאמר בישעיה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" כי "נתתי לכם ארצות גוים לשמור חוקותי" ואם איננו שומרים על הכללים של הקב"ה בארץ ישראל אז נאמר והארץ תקיא אתכם וכו'.

ידוע מה אירע בקבלת התורה ע"י המלחמה בעמלק ונצחון בגדר הטבע וסיפור יציאת מצרים על פי ניסים שמעל הטבע, כי כדי לקבל את התורה הקב"ה רוצה מסירות נפש וכן גם הכניסה לארץ ישראל כרוכה ביסורין שנאמר ארץ ישראל נקנית ביסורין. משל למה הדבר דומה לעשיר מופלג אחד שהיה לו בן חכם ומוצלח נאה ומוכשר אך היה עצל. הגיע זמנו להתחתן אמרה האם לאביו לאמר: חינכנו אותו השכלנו אותו בתורה ודרך ארץ אך ברצוני שיהיה עמל שנאמר: "שיטע אדם כרם, ואחר ישא אשה" ועד שלא ירויח מפרנסתו לא ישא אשה. וביקש האב שיעבוד יום אחד, בתור שכיר ואז הוא יחתן אותו. הבן העצלן התאכזב וזעק שאין לו כח לעבוד. נכמרו רחמי האם ונתנה לו מטבע זהב ליום עבודה ממוצע. שיתן אביו כאילו הוא עבד. הגיע הבן שמח לאביו והביא לו את המטבע. זרק האב את המטבע לאש (באח), ראה הבן ולא הבין למה. האב אמר: "אין זה כסף שהרווחת".

תמה עוד יותר הבן והלך לספר לאמו, ואמו נתנה לו עוד מטבע וכן הסיפור חוזר על עצמו. אמרה לו אמו, יתכן שלאביך יש רוח הקודש צא ותעבוד בשוק ותביא לו את דמי יגיע כפיך נראה מה יאמר. מסקרנותו הלך ועבד קשה ובערב הביא משכרתו. זרק אביו את מטבעו לאש, נזעק הנער. אחז בידו וקרא: "לא אבי, אל תשליך את המעות" אורו פניו של האב והחזיר לו את כספו. ואמר: "עתה ידעתי כי זהו יגיע כפך".

"כיצד ידעת?" שאלה האם. ראיתי שהוא זעק וחס על הכסף בזה יגע וחיבב את מטבעו שעמל עליו קשה. ואז ידע להעריך ממונו וכך ניתנה תורתנו הקדושה ניקנית ביסורין בעמל וביגיעה ואז יחבבוה כרום ערכך כמו מלחמת עמלק, שהקב"ה הניח לעם ישראל להלחם עם עמלק ובני ישראל גברו על עמלק ובתמורה הם קבלו את התורה הקדושה ואחרי מאמץ להגיע למעמד הר סיני ערך התורה עמד ברומו של עולם והתרגשות מעמד הר סיני הביאה את עם ישראל לאחדות עצומה שנאמר "ויחן ישראל נגד ההר".

אלו נתן לנו את התורה הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה - דיינו.

לא זכו ישראל לנחול את הארץ ולבנות את בית הבחירה אלא מכח קבלת התורה ומסירות נפשם בשבילה. וכשביטלו תורה, גלו מארצם וחרב בית המקדש כמו שנאמר: "על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי" (ירמיה) וכל זמן שלא נשוב ללמוד תורה לא ניגאל, חלילה, שאמרו חז"ל: "צדיקים במה שהם חוטאים - בו מתכפרים".

משל למה הדבר דומה: לאדם שעינה את עצמו ימים רבים לא אכל ולא שתה טיבעו שהוא נחלש היתכן שהוא יחזור למצבו התקין בלא לאכול ולשתות? לכן אם בעוון ביטול תורה נחרב הבית - היתכן שיבנה בלא לימודה? שנאמר במשלי "לכו לחמו בלחמי" שהיא כמו אוכל לנפשנו.

פרשת בחוקותי - חלק א - הרב אריה קרן

אם בחקותי תלכו וגו’ (בחוקותי כו-ג)

עמל התורה הוא רצון הבורא שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

ה"אור החיים" הקדוש שואל מדוע עמל התורה נקרא בלשון "חוק", מדוע נאמר "בחוקותי" בלשון רבים? ועוד, מהו לשון "תלכו"? ועוד, מהו עמל התורה?

מה שנאמר "בחוקותי" לשון רבים הוא מלשון חוק וזמן, שצריך לקבוע לו עת לתורה ביום ובלילה, כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

ועוד, אמר "תלכו" ללמדך שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכה כמ"ש "ובלכתך בדרך" (דברים ו, ז) דבכל רגע ורגע חייב אדם בלימוד התורה, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה לה, א) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" (תהילים קיט, נט), שהיה דוד חושב לעשות עניינים ועסקי ורגליו מוליכות אותו לבית המדרש, וזה בא מצד החשק והרצון שהיה למוד התורה, שאפילו היה רוצה ללכת  למקום אחר היו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש.

ו"תלכו", דהיינו אל תעמדו במקומכם, כל יום ויום תלכו ממעלה למעלה וזה ההבדל בין אדם לבהמה. עגל בן יומו קרוי עגל, עם לידתו יכול הוא כבר ללכת ואין לו כל התקדמות בחייו. לעומת זאת, התינוק כשנולד הוא הולך ומתעלה מיום ליום כיוון שזו היא תכליתו. וזה אף עדיף על המלאכים שאצלם לא שייכת התקדמות. וזו חובתו של האדם ללכת ולחפש כיצד להתעלות בתורה, למצוא את מקום לימודו וללמוד בחשק ואהבה. כך אפשר לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהילים א, ב) ומהי "תורתו"? הרי זו תורת ה’! אלא כאשר האדם מתחיל ללמוד עדיין זו תורת ה’, אך אם הוא עמל בתורה היא כבר נקראת "תורתו".

עוד מסבירים המפרשים, מדוע כללה התורה את עמל התורה בלשון "תלכו"? והסבירו זאת בדרך משל: משל לאדם שנכנס לבית וראה אנשים יושבים סביב לשולחנות ערוכים, מלאכים במאכלים טעימים, ובכל סוגי השתיה והמעדנים, כסעודת שלמה המלך, וראה שכולם לבושים בבגדים נאים.

כל כך נהנה האיש מהפאר שראו עיניו, כיוון שכולם נראו לו יפה. והנה לאחר שגמרו את הסעודה, התחילו האנשים לקום ממקומם לילך לביתם, ואז הופתע כאשר ראה כי האנשים הינם בעלי מומים ברגליהם, ואינם יכולים ללכת.

הצטער מאוד ואמר "מה שווה כל תלבושתם היפה אם אינם בריאים ויכולים ללכת?"

והנמשל הוא: באה התורה ללמדנו כיצד ידע האדם שהוא עמל בתורה? וכך יבדוק עצמו כאשר הוא יוצא מחוץ לבית המדרש ועדיין הוא שקוע בלימודו, זה מראה שהוא עמל בתורה, לעומת זאת בתוך כתלי בית המדרש, שם כולם נראים כעמלים בלימודם, רק כאשר יוצאים מחוץ לבית המדרש, אז מורגש ההבדל מי שחושב על לימודו בצאתו ובלכתו, וגם בדרך מדבר בדברי תורה. זה נקרא עמל התורה. לכן כתבה התורה את העמל בתיבת "תלכו". (אור דניאל).

קניין התורה הוא קניין החיים שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

בגמרא (ברכות סג) נאמר אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה.

כאשר האדם עמל בתורה הרי הוא מנצל את כל זמנו למטרה זו. אחד המפסידים הגדולים בחיי האדם הוא ביטול הזמן וכאשר האדם מבטל זמנו לריק ממילא גם עמלו בתורה נפגם וכדי לזכות לאהבת תורה, הרי צריך האדם להרגיש כי התורה שייכת לו, שהוא אינו יכול לחיות בלי לימוד תורה. ומאידך, מי שהתורה אינה משאת נפשו והוא אינו מתחבר אליה ממילא הוא אינו רואה שום ערך בלימוד התורה, וגם כאשר הזמן חולף והוא אינו לומד, ממילא הוא לא מרגיש שהוא איבד איזה שהוא דבר, כיוון שממילא התורה אינה קניינו.

גדולי ישראל היו יגעים בתורה עד כלות כוחם. בני הגר"א אמרו שאביהם קיבל על עצמו כל ימיו לא לישון יותר מחצי שעה רצופה וכל לילותיו הזמן היה קם, נוטל ידיו ולומד בקול רם וישן שוב חצי שעה. כך היה שיעור שנתו ג’ מחציות השעה בלילה ומחצית השעה ביום.

ידוע גם שלא היה יוצא מפתח ביתו ומתייחד בחדרו, כשתריסי חלונותיו מוגפים אפילו ביום, וכך היה יושב ועוסק לאור הנר בתורה.

פעם אחת באה אליו אחותו לאחר שלא התראו עידן ועידנים ובקושי הכניסוה אצלו. החזיר פניו אליה, הפשיט טליתו במקצת ואמר לה "בעולם הבא תהא שעתנו פנויה להתראות, כאן בעולם הזה אין שעתי פנויה אלא לתורה".

כך ראה הגר"א את עיקר חייו לצבור עוד ועוד שעות של תורה כיוון שהתורה והוא חד הם, ואם לוקחים לו את התורה נוטלים את חייו.

ה"בן איש חי" בספרו "בן איש חיל" (ח"ד עמ’ קסא) הביא על כך משל נפלא: לשני אנשים שהתחרו זה בזה בעושרם.

זה אומר "אני עשיר ממך" וזה אומר "עושרי גדול מעושרך".

נענה אחד מהם ואמר "הבה נערוך ניסיון ונראה מי עשיר יותר".

אמר חברו "כיצד נוכיח זאת?"

ענה ואמר "נכין שקים מלאים מטבעות זהב, נעלה על ספינה המפליגה בים ונזרוק לים מטבע אחר מטבע, מי שיפסיק ראשון מפני שלבו יכאב על מעותיו, הרי זו הודאה שממונו מצומצם יותר!"

הסכים החבר והלך להביא את הכסף. אבל המציע היה רמאי. הוא פנה אל צורך נחושת והזמין אצלו מטבעות מזוייפות.

עלו שניהם אל הספינה והחלו להשליך מטבע אחר מטבע. הרמאי השליכן בשאננות מפתיעה, בשלוות נפש מלאה, ואילו חבר, שהיה עשיר יותר, כאב לבו על כל מטבע שזרק משום שהיו אלה מטבעות זהב אמיתיות, ששוות הון עתק!

מובן, שלאחר זמן לא רב הכריז שהוא נכנע...

כך הוא הדבר אצל בני אדם המבטלים זמנם לריק, הם אינם חשים שהם איבדו דבר מה, שזמנם הלך להבל ולריק. בני תורה שתורתם אומנותם זמנם, הוא יקר ובו הם יכולים לרכוש חיי עולם הבא. כדאי שנדע לנצלו כדבעי, כי התורה היא זו שלעתיד לבוא תוכל להציל אך כל זאת בתנאי שידע האדם שתורה שווה חיים. ללא תורה אין ערך לחי האדם וגם חייו אינם חיים. אם כך תהיה תחושתנו ממילא כל רגע ורגע יהיה מנוצל כדבעי. אך מי שאינו מבין את ערכו של לימוד תורה ממילא לא יחוש באיבוד זמנו.

סיפר הגאון רבי יוסף חיים מעשה באדם שהיו לו ארבעה בנים. האחד, אהב לאכול עד בלי די, לזלול מעדנים ולסבוא יינות מבושמים. השני עמל כל העת לכנוס כסף ולאסוף הון. קימץ בהוצאותיו, במאכלו ובלבושיו לצבור פרוטה ולחסוך בגאווה. השלישי אהב לטייל ולראות עולם, ואינו יכול לשבת יומיים במקום אחד. שוטט ממקום למקום, חרש ברגליו הרים וגאיות, יערות ומדבריות, והבן הרביעי חשקה נפשו בתורה, והיה הוגה בה בשקיקה ובשקידה עצומה ולא מש מתוך האוהל.

פעם עלה בדעת אביהם לנסותם ולראות כמה מידת החשק של כל אחד מהם לעסוק בשלו.

קרא לבן הראשון, שכל מעייניו בבטנו ובמעיו, להיוועץ בו מה להכין למחר לסעודה שהוא מבקש לערוך לאורחיו. נקב הבן במאכל פלוני כפתיחה לסעודה, אחר פירט את המנה השניה, השלישית, הרביעית, קינוחי הסעודה, הכל מכל. מסר האב את הרשימה לטבחו ופני הבן צהלו והכין עצמו לסעודה כהלכתה, דשנה וטעימה.

בלילה הלך האב לתלמיד חכם ממכריו, ושיחר פניו שילך עם שחר לבנו ויאמר לו שחלם חלום רע ועליו לישב בתענית כדי לבטלו.

בצהרים קראו אביו לסעודה הגדולה. הודיעו הבן כי נבצר ממנו לבוא כי שרוי הוא בתענית. הראה האב עצמו כמצטער בצערו, אך בליבו אמר אין תאוות אכילתו אצלו כה חזקה, שהרי פחד קל של חלום שחלמו עליו אחרים גבר על תאוותו וביטלה.

עתה פנה לנסות את בנו השני, אוהב הממון. שינה את כתב ידו ושיגר לבנו מכתב ללא חתימה כי חלם עליו חלום רע בחלום ציווהו להודיעו שיתן כופר נפשו ונפשות בני ביתו כך וכך זהובים ויחלקם לעניים. ואם לאו – ידע כי בנפשו הוא.

נבהל הבן למקרא המכתב, רץ אל אביו והראהו, עשה עצמו האב נרעש ואמר "חובה עליך לקים דבר המכתב, לפדות את נפשך ונפשות בני ביתך מני שחת!"

מיהר הבן להפריש ממונו לצדקה וידע האב כי אהבת הכסף של בנו אינה חזקה כל כך, שהרי פחד החלום הפיגה.

פנה לנסות את הבן השלישי, אוהב הטיולים. התחזה כחולה ובאו בניו לבקרו קרא לרופא ושיחדו שיאמר לבניו כי מחלתו מדבקת ועליהם להסתגר בבית אביהם חודש ימים לוודא שלא ידביקו אחרים.

מיהרו האחים וישבו בבית אביהם. נוכח האב לדעת כי גם חשק בנו לטיולים אינו חזק כל כך, שהרי דמיון קל של דברי רופא ביטל את הרגלו ולא שלח אפילו אחרי רופא אחר שיבחן את דברי הרופא הראשון ואולי יבטלם.

עתה נותר לו לנסות את בנו הרביעי, השוקד על תלמודו.

שיחד את רופאו לשים בכוס בנו סם המחליש את הגוף עד מאוד. שתה הבן ונחלש. ומיהר האב לקרוא לאותו רופא אשר אמר את הדברים ששם האב בפניו, כי שקידתו היתרה גרמה את חולשתו ואם חפץ חיים הוא, עליו לנוח חודש ימים ואסור לו להגות בספר. הסכים הבן כדי לא לצער את אביו.

אמר אביו בליבו הנה גם הוא כאחיו.

הלך הבן לביתו וסח לאשתו על חולשתו. אמרה להזעיק את הרופא. סח לה שהרופא כבר בדקו ואמר מה שאמר ומיד נטל ספר והחל ללמוד. חרדה האשה.

אמר לה "שמעי נא, אם אלמד אולי אמות. אם לא אלמד, ודאי אמות, שכן הלימוד הוא כל חיי וכל חיותי ממנו!"

שלחה לומר לחמיה שבעלה מסכן את עצמו. שמח האב היווכח שחשק בנו אמיתי ואמיץ (נחלת אבות).

רק מי שמבין שהתורה היא "הנותנת חיים לעושיה" וקיום התורה הוא המחייה את האדם אז הוא גם יבין שאין ערך לחיים ללא לימוד תורה.

לצערנו, רבים הם האנשים שמסיבות שונות חושבים שאין עוד טעם לחייהם בגלל נפילות כלכליות או עקב בעיות רפואיות, רק אדם היודע מה הכוח העצום שיש בתורה מבין כי התורה היא היא טעם החיים וללא התורה גם מכה קטנה יכולה להביאו ליאוש, על כן הבה נאמץ את הסיסמא: "תורה היא טעם החיים". (אור דניאל).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה... והשיג לכם דיש את בציר... ואכלתם לחמכם לשבע וגו’ (בחוקותי  כו, ג-ו)

תנאי הקב"ה לברכה שתהיו עמלים בתורה. (רש"י)

פרשת בחוקותי פותחת במילה "אם" שהיא לשון תנאי והקב"ה מבטיח שאם נקיים את חוקי התורה ואת מצוותיו נשמור, וכוונתו לשמירת החוקים שעפ"י דברי רש"י הוא עמל התורה, אז נזכה לקבל גשם בעתו, מזון, שלום וכו’.

אך עלינו להבין כי הדברים קשורים אחד לשני. אם ראה שאין גשם משמע יש פגם בקיום חוקות התורה, ואם יש קושי בפרנסה או אין שלום, עלינו להבין שאין אנו עמלים בתורה כפי שצריך!

אל לנו לחפש את הסיבה ב"חום הלוהט" כאשר היבול דל ובוודאי לא לקשור זאת בתופעות טבע, ואם ח"ו לא ננצח במלחמות אל לנו לתלות זאת במטוסים וטנקים חדישים שרכש האויב.

התורה מדגישה לנו אם יש תנאי כיצד לקבל את השפע והביטחון מהקב"ה, ואם אתה לא עומד בתנאי ממילא גם הקב"ה לא ימלא את מבוקשך. אך, לצערנו, לא תמיד האדם מבין את הקשר בין הדברים, בדרך כלל האדם תולה זאת בנסיבות המקרה.

היטיב להמחיש זאת הגר"י גלינסקי שליט"א שהוזמן להרצאה בקיבוץ לא דתי ואת דבריו פתח

במעשה שהיה במשלחת של בדואים בני אחד הישובים המרוחקים בנגב, אשר הגיעה לביקור רשמי בכרך תל-אביב.

הם סיירו במשך היום במקומות שונים בעיר ולסיום הביקור הוזמנו לארוחת ערב בבנין העירייה. במהלך הסעודה פנה נציג העירייה אל האורחים ואמר להם "ברצוננו להעניק לכם שי למזכרת. אם ראיתם במשך היום דבר מסוים היכול לשפר את איכות החיים במקום מגוריכם, אימרו לנו מהו ונשתדל לתת לכם אותו".

פה אחד השיבו האורחים: "כן, ישנו דבר שאנו חפצים בו מאוד. דעו לכם שביישובנו הדל אין באר מים, ואנו נאלצים להביא בכל יום פחי מים מרחוק. את הפחים אנו נושאים על גבי חמורים והטירחה רבה מאוד. והנה כאן בעיר ראינו שבכל בית ישנו ברז והמים מגיעים לכל  מקום בנקל. נהיה אסירי תודה אם תואילו להעניק לנו ארבעים ברזים, כמספר המאהלים שביישובנו. דבר זה ישנה במידה רבה את אורח חיינו ויהווה הקלה עצומה לכל אחד ואחד מאיתנו".

מיד ניתנה ההוראה למלא את מבוקשם, ותוך זמן קצר הובאו לבניין העירייה ארבעים ברזים חדשים ארוזים בחבילה גדולה. האורים ישמחו מאוד במתנה שניתנה להם, וחיש מהר יצאו לדרכם כדי להתקין את הברזים באוהליהם. מה רבה הייתה אכזבתם בראותם שבברזים שהותקנו לא זרמו המים.

מיד הזעיקו שרברב מהעיר הגדולה כדי שיבוא לבדוק מדוע אין מים בברזים. כאשר הגיע השרברב וראה את הברזים המותקנים בכל אוהל, פרץ בצחוק רם ואמר "כיצד העליתם בדעתכם שיצאו מים מתוך הברזים? הרי לא הברז נותן את המים. הברז אינו אלא קצהו של צינור ארוך המתחבר בצידו השני למשאבה השואבת את המים מן הבאר. והנה אתם לא התחברתם כלל אל הבאר, רק נעצתם את הברז בקיר וכיצד סברתם שהברז יושיעכם?!"

המשיך הרב ואמר לשומעיו "כל מי שסבור שלימוד תורה יכול להיחשב כחוויה נעימה שאינה מחייבת הליכה לאורה, אינו אלא טועה! חובתנו להיות קשורים למעיין התורה שהוא מקור החיים. והנה, לצערנו, רבים מאיתנו עזבו את התורה שהיא מקור מים חיים והלכו לחצוב להם בורות נשברים, כמו שנאמר "כי שתיים רעות עשה עמי אותי ועזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיהו ב).

אכן כך!

אנו דומים בדיוק לאותם בדואים אם ואין אנו מקשרים בין האירועים השונים. כאשר יש פיגוע מחבלים, האם אנו תולים זאת בחוסר עמל בתורה או בזילזול במצוות? אנו בדר"כ מיד תולים את האשמה בראש הממשלה, בשלטון, שאין אנו יודעים להגיב כראוי, שלא הייתה עירנות מספקת במקום ואם...ואם...וכו’’.

כדאי שנבין, שיש קשר בין הברז למשאבה, למעיין, רק צריך למצוא את הצינור המקשר. וחשוב שנתעורר מתרדמתנו ונבין כי אנחנו אשמים ומה היא "תרופת הפלא"? עמל התורה! (אור דניאל).

אל תאחר את המועד שתהיה עמלים בתורה (רש"י)

לימוד  התורה וקביעת עיתים לתורה – זו אחת השאלות הראשונות שישאלו את האדם בבי"ד של מעלה.

רבים הם הטועים הטוענים כי עתה טרודים הם בעול הפרנסה, הילדים, הצרות, ואין זה השעה לעסוק בתורה. וסיבות רבות ו"הגיוניות" להם.

יש החושבים כי בגיל מבוגר אז יהיה להם פנאי לקיים את מצוות תלמוד תורה.

אך, לצערנו, הניסיון מוכיח שטרדות האדם אינן פוסקות, וכאשר מגיע האדם לגיל מבוגר מגיעות להן צרות חדשות, ולא רק זאת. מי יכול להבטיח לאדם כי יגיע בכלל לגיל מבוגר? ואם בכל זאת רק אז יחל בלימודו, יתכן כי כל התיקון שיעשה על הזמן שחלף יהיה מאוחר מדי, ולא יספיק לו לכפר על כל עוונותיו.

המשיל זאת באופן נפלא הרב חננאל הכהן שליט’’א בשם הגאון הרב ראובן קלרנשטיין שליט’’א:

מעשה בעני אחד, שהיה לבושו קרוע ומכנסיו היו נקבים נקבים, חלולים חלולים, יום אחד החליט לרכוש זוג מכנסיים חדשים.

ניגש לצרכניית הלבשה ושאל את המוכר, "כמה עולה זוג מכנסיים פשוט?"

השיב לו המוכר: "שמונים ₪".

העני אמר למוכר כי הוא מצטער, בשבילו זה מחיר יקר ואין לו סכום כזה להוציא...

המוכר ענה לו ’’וכי חשבת שכאן מחלקים חינם?"

העני יצא מהחנות בבושת פנים וישב לנוח בספסל הראשון שמצא בדרכו כדי לנוח ולהפיג יגונו. והנה פגש אותו חברו משכבר הימים וראה שפניו נפולות, פנה אליו ושאלו "ידידי העני! מדוע פניך נפולות? הלא החכם מכל האדם שלמה המלך ע"ה, אמר "דאגה בלב איש ישיחנה" (משלי יב, כה).

העני השיב לו שאינו צריך לספר לו כלום כי הלא הלבוש מעיד עליו כמאה עדים מה מפריע לו. "איך אוכל להתהלך בחוץ עם לבוש שכזה?"

ידידו אמר לו "אל דאגה, ברוך ה’ שזכיתי לפגוע אותך, והנה שבח לא-ל, אשריהם ישראל! ושלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והבישנין וגומלי חסדים (יבמות עט) והנה יש גמ"ח אחד הלבשה חינם אין כסף, יד ראשונה! כל הרוצה ליטול יבוא ויטול. הרי לפניך הכתובת".

העני הודה לידיו מאוד לשמע הבשורה הטובה ותיכף אזר כגבר חלציו ורץ לאותה כתובת של הגמ"ח הנזכר. אחר שב"ה מצא מכנס המתאים לו רק שצריך לעשות לו מכפלת, רץ בשמחה וטוב לבב לביתו, ואמר לזכות את אחת מבנותיו במצוות כיבוד הורים שתתפור לו מכפלת גאה.

האב קרא לבתו הגדולה חנה, בתי היקרה, ב"ה רכשתי מכנסיים חדשים, האם תוכלי לתפור לי מכפלת נאה, שאוכל ללובשו כראוי?"

הבת ענתה לאביה "הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר, המורה שתחיה העמיסה עלינו שיעורי בית לרוב ושפע מבחנים וזה גורם לי עייפות גדולה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת, אבל הנה אחותי הקטנה טובה שמה וטובים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".

פנה האב לבתו טובה אך היא ענתה ’’הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא יקר! אתמול שמרתי על  ילדים שהלכו הוריהם לחתונה והבטיחו לי שיחזרו באחת עשרה בלילה, וחזרו אחרי אחת בלילה, ואם כן אתה מבין, כמה אני עייפה. רק אתחזק מעט ובע"ה אתפור לך את המכפלת. אבל הנה אחותי היקרה יפה שמה ויפים מעשיה, אולי היא תוכל לתפור את המכפלת".

פנה האב לבתו יפה והיא מיד ענתה ’’הרי מצוות כיבוד הורים זה מדאורייתא, אבל מה אומר לך, אבא היקר! אמא שתחיה העבידה אותי בפרך ונתנה לי לשטוף את כל הכלים שבמטבח...רק אלך מעט לנוח ותיכף אתפור לך מכפלת".

האבא שראה כי כל בנותיו "עסוקות" אמר "מן השמים ירחמו..." וקיפל את המכנסיים.

בלילה כשהלכו בנותיו לישון, בא שר השינה לבת הגדולה ואמר לה "חנה! רבותינו אמרו נאה דורש ונאה מקיים (חגיגה יד) ואיך את יכולה ללכת לישון כשאבא מבקש רק לתפור מכפלת ואת אומרת לו "כיבוד הורים זה מדאורייתא" ואת אינך מקיימת?!..."

תיכף קמה חנה מהמיטה, נטלה ידיה והחל לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת, והכל בחשיכה כדי "לגנוב" לאחיותיה את המצווה...ולעשות הפתעה לאביה....

שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השניה טובה ונתן לה מוסר, ואף היא קמה, נטלה ידיה והחלה לגזור מהמכנסיים ולתפור את המכפלת והכל בחשיכה...ולעשות הפתעה לאביה...

שר השינה כמובן הגיע גם אל הבת השלישית יפה ונתן לה מוסר וכמובן שגם היא קמה ועשתה הפתעה לאביה...

למחרת כשהאבא קם ממיטתו רצה ללבוש את המכנסיים "החדש" ראה שנתקצרו מדי...

זהו המשל, והנמשל הוא שיהודי זה בהיותו בגיל צעיר לא הקפיד על שמירת תורה ומצוות וכמובן שלא הקפיד על לימוד תורה ותמיד כאשר  ניקרו בפניו הזדמנויות רבות לשוב לבורא עולם תמיד דחה את הפונים בטענה "בע’’ה אני רק אתפנה מהדאגות, אמצא לי את הזמן לקיים מצוות ואף ללמוד תורה".

אך, כידוע, הצרות הפוקדות את האדם אינן פוסקות הן רק מתחלפות וצרה רודפת צרה, וכאשר האדם מחטט לבסוף לשוב בתשובה מתברר לו שאפשרויותיו מוגבלות, דאגות חדשות ניקרות בדרכו והנה פתאום מתברר לו שחייו עוד מעט נגמרים.

כל בר דעת יודע שהמאחר את הרכבת נשאר בתחנה. אם תפספס את רכבת החיים – לא תוכל לעולם להגיע ליעד. (אור דניאל).

קבעת עיתים לתורה? שתהיו עמלים בתורה. (רש"י).

בגמרא (שבת לא), איתא, אמר רבא בשעה שמכניסין את האדם לדין אומרים לו קבעת עיתים לתורה? ובגמרא (סנהדרין ז) מבואר שבשאלה זו נפתח דינו של האדם בשמים. וכמה עגום יהיה מצבנו אם כבר בשאלה הראשונה נענה לקב"ה תשובה שלילית. הרי שם לא נוכל לתרץ את עצמנו שלא היה לנו זמן וכד’, כי בורא העולם מכיר אותנו היטב היטב, וכשהוא ישאל את האדם מדוע היה לו זמן לאכול ולטייל ולקרוא עיתונים ולשמוע חדשות, ודווקא לקבוע עיתים לתורה לא מצא לזה זמן, הרי הבושה תהיה כ"כ גדולה עד שזה בלבד יספיק בתור עונש ח"ו.

"אחות לנו קטנה" הכוונה לתורה הקדושה, שהיא אחותנו הקטנה, וכמו שאמר שלמה במשלי (ז, ד) "אמור לחכמה אחותי את".

"מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה" מה נענה ביום הדין בשעה שהקב"ה יתבע את עלבונה וישאל למה לא קבענו עיתים לתורה.

"אם חומה היא" ואומר שלמה המלך עצה טובה, שאם תתייחס לתורה כמו שבונים חומה, לבנה ועוד לבנה ועד לבנה, ו"ככה בונים חומה", וככה בלימוד התורה בקביעות, יום ועוד יום ועוד יום, אזי "נבנה עליה טירת כסף" יהיה לנו בעוה"ב היכולות גבוהים של שפע רוחני אדיר. אבל

"אם דלת היא" שאם אדם מתייחס לתורה כמו דלת, שפעם פתוחה ופעם סגורה, כך הוא פעם בא ופעם לא בא, אזי "נצור עליה לוח ארז" תכה לנו בעוה"ב חתיכת דלת שתולעים אוכלים אותה...

והדברים מדברים בעד עצמם! צריך לדעת, שרק ע"י לימוד התורה הקדושה היהודי מובדל מהגוי, כי כולם אוכלים ושותים ומתחתנים ומולידים ובסוף מתים. ואם יגיד אדם "אני מתפלל ג’ פעמים ביום וזה מספיק לי" על זה כותב בעל "שבט מוסר" זצ"ל, שיענו לו בשמים שמוסלמי יותר טוב ממנו כי הוא מתפלל חמש תפילות ביום...אם כן, עלינו לזכור מה עיקר ומה טפל ומדוע הגענו בכלל לעולם הזה.

הסבא מקלם ז"ל היה רגיל לומר, שכל ההצלחות המובטחות להולך בדרך התורה נאמרו בתנאי שיהיה סבלן ולא ידחוק את השעה לרדת באמצעי מהדרך הסלולה כדי לקצר דרך חצרות ושבילים צדדיים. צריכים לזכור שר’ עקיבא לא זכה למה שזכה עד שלמד עשרים וארבע שנים ברציפות. על האדם להכיר תמיד את האושר הגדול שנפל בחלקו בזה שאוחז בעמל התורה, וסוף הכבוד לבוא מאליו.

אנו חיים כיום באווירה העכורה הנובעת מההשכלה של "הוי יהודי בביתך ואדם בצאתך". כאילו נעשים "אדם" ע"י דברים בטלים ולהיטות אחרי תענוגי העולם, ושהתורה מפריעה לו להשגת תואר זה. אולם השכלה כזאת אינה אלא סכלות משום שדווקא ע"י תורה נקראים אדם.

על כן החכם עיניו בראשו יעסוק בתורה ויגלה בה עולם ומלואו.

קניין התורה הוא רק ע"י עמל ויגיעה ובלא זאת אי אפשר לקנות את התורה.

הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב) כותב "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה".

אמנם נאמר במסכת אבות "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", אך השאלה היא איזה חלק.

בספר "אמרי יחזקאל" ישנו על כך משל נאה: לעיתים אנו רואים אדם זר שמרגיש רעב, ונכנס לאולם שמחות לאכול ללא כל הזמנה. אמנם בכל מהלך האירוע הוא אוכל, אך הוא לא נהנה הנאה מושלמת מהאוכל, משום שתמיד מלווה אותו הרגשה לא נעימה "אני אוכל לחם של חסד, אני יודע שאני לא שייך לכאן ואולי עוד מעט ויזרקו אותי, זמן קצר בלבד, אני יכול להנות מהאוכל".

כל הזמן הוא יושב באי נוחות על הכסא, מתנדנד מצד אל צד ומדי פעם הוא גם "פוזל" עם העינים אחורה לראות אם מסתכלים עליו בעלי השמחה...

ואולם, יש אדם מסוג אחר לגמרי. הוא נכנס לאולם החתונה  עם "ראש מורם" למעלה וכל כולו שמח ובטוח בעצמו. ומדוע?

מפני שהוא הוזמן לחתונה על פי דין! הוא גם הביא עמו מתנה יקרת ערך, ועוד זרק למלצרים "טיפ" מן הצד, הוא אוכל בהנאה מושלמת בשמחה, ונהנה מכל רגע באירוע ובעל השמחה חפץ ביקרו.

הנמשל אותה הרגשה בדיוק נרגיש אנו באולם התענוגים הנצחי של העוה"ב. הקב"ה ברא בשבילנו את גן העדן והבטיח לנו (סנהדרין צ), שלכל ישראל מובטח חלק בעוה"ב. רק מה? אחד  ירגיש שם הרגשה אחרת, ישנם אנשים שמרוב בושה יסתירו את עצמם בקרן זוית, ויאכלו מהצד. הם ירגישו כל הזמן שהם אוכלים לחם של חסד שריחמו עליהם, והכניסו אותם לתוך אולם המעדנים רק כדי להשקיט את רעבונם. מרוב בושה הם לא ירגישו כלל מה הם בולעים. תמיד תלווה אותם ההרגשה שהם מסכנים ותלויים בחסדי השני ומי יודע מה הזמן הקצוב להם שם...

אנו שטרחנו ועבדו קשה בקיום המצוות, אזי בוא נבוא לעוה"ב עם ראש מורם למעלה! מגיע לנו! נתבע את חלקנו בשכר בפה מלא! ולא נרגיש כלל, שמישהו "מרחם" עלינו פה, ואז הנאתנו תהיה מושלמת!

על כן אל לנו ללכת שלווים ושאננים, בל נהיה בטוחים כי כל ישראל יקבלו את אותו חלק בעוה"ב.

כדי לשבת במקום מבטחים עם קדושי עליון, עלינו להכין צידה לדרך.

אחיו של רבי חיים זוננפלד זצ"ל כתב לו שאינו רואה כל כך טעם בלימוד התורה, כיוון שבלאו הכי לא יצמח ממנו גדול בישראל. ר’ חיים ענה לו כך:

מימינו לא ראינו חנוני שסגר את חנותו בטענה ש"ממילא לא אהיה רוטשילד" בעל חנות מבין שבכל דקה הוא מרוויח משהו, ולכן הוא מתאמץ ומשתדל בכל כוחו. זה פותח מוקדם בבוקר, וזה נשאר בערב עוד כמה דקות הכל מתאמצים לצרף פרוטה לפרוטה, ולהרוויח ככל שרק עולה בידם. ואם כך הוא בגשמיות, הרי שלפחות כך צריך להיות עסק התורה מי שמבין את ערכה העצום של כל מילה, של כל דקה לא  יפסיק מללמוד, גם אם לא יהיה "רוטשילד" בתורת ה’. (אור דניאל).

אם בחוקותי תלכו (בחוקותי כו-ג)

 קשה מה המשמעות "תלכו"? ואפשר לומר שידוע ההפרש בין אדם לבהמה, האדם לא נולד שלם, כשנולד לא ידע לאכול, ולא לדבר, ולא להתהלך, ולאט לאט מתפתח עד שמגיע לשלמותו, מה שאין כן הבהמה, שור בן יומו קרוי שור ללמד אותנו כי הבהמה לא נולדה להשתלמות, איך שהיא ביום לידתה כך נשארת עד יום מותה, ואין לה השתלמות עצמית, מה שאין כן האדם נולד להגיע לשלמות, וכל יום ויום הולך ומוסיף, לכן ביארו המפרשים שהבהמה עיניה למטה, היות שאין לה כל השתלמות עליונה ורוחנית, וכל שאיפתה רק למטה לאכול ולאכול, לכן עיניה למטה בארץ כי משם היא נזונית, מה שאין כן האדם עיניו למעלה והולך בקומה זקופה, ומסתכל בעליונים שמימיים ולא ארציים.

וזהו "אם בחוקותי תלכו" כלומר, האדם נוצר ללכת ולא לעמוד במצב אחד, כי אם להוסיף ולהתקדם, ישנם בני אד הולכים ומתקדמים, אבל רק בענינים גשמיים בעניני עולם הזה והם דומים לבהמה,מה שאין כן האדם השלם, הולך ומתקדם בענינים רוחניים, כי עיקר יצירתו היא להתקדם ברוחניות. כדכתיב "אם בחוקותי תלכו", כלומר, כל אדם צריך ללכת ולא לעמוד, ובאיזה ענינים ללכת ולהתקדם בעניינים רוחניים, וזה אומרו "אם בחוקותי תלכו.

ועל פי זה נראה בס"ד לבאר מאמר רבותינו בסוף מסכת נדה ומסכת מגילה תנא דבי אליהו, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר "הליכות עולם לו" אל תקרי הליכות אלא הלכות. וצריך להבין אם כן למה כתב הנביא "הליכות" יכתוב הלכות? אלא בא ללמדנו, שלא מספיק לקיים הלכות אלא צריך גם "הליכות" כלומר, שתמיד יהיה במצב של הליכה, ולא יעמוד במקום אחד, ועוד נראה לי לבאר שבא ללמדנו כי גם על ההליכה מקבלים שכר, על דרך שביאר מורי רבינו עזרא עטייה ע"ה על הפסוק (איוב ל"ד י"א) "כי פועל אדם ישלם לו, וכאורח איש ימציאנו", כלומר, לעתיד לבוא ישלמו על הפעולות הטובות שעשה כל אחד, ולבסוף יתנו לו גם אל "אורח איש", כלומר על ההליכות שהלך אדם בעשותו את המצות ולזה  אמר "וכאורח איש ימציאנו (קול יהודה).

אנו רואים אנשים המשקיעים את כל מירצם וכוחם בפרנסה וכמעט לא נותר להם זמן לעצמם. אם כן, מה היתרון של האדם על הבהמה? ההיפך הוא הנכון. לכאורה, הבהמה חיה חיים נוחים ביותר ללא טרדות מיותרות.

מבאר זאת באופן נפלא הרה"ג ניסים עטיה שליט"א בספרו "לדעת חכמה ומוסר" אכן היתרון שיש לו לאדם על בעלי החיים הוא שלאדם יש תכלית אמיתית ואם יעסוק בתורה יהיה מכובד על הבריות, כיוון ששאר כל הבריות כאין וכאפס לעומתו מבלי תכלית אמיתית, זהו מה שלימדונו חז"ל "כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות", דהיינו, יותר מכל הבריות שבעולם. והמחלל את התורה גופו מחולל מכולם, שהרי הם בריאים וחזקים יותר ממנו. כן אם לא זכה אומרים לו "יתוש קדמך!" במעלות הבריאה, ואם זכה הוא קודם לכל אלו שנבראו לשמשו והוא מכובד עליהם.

אכן, לצערנו, יש כאלה שרואים את הכסף והזהב כתכלית בחיים וכל מאוויהם וחייהם הם להגיע לתכלית זו ולצבור עוד ועוד ממון ולעולם לא יהיו שבעים. כל זה נובע מכך שאינם מבינים את מהות החיים ואת היעוד שלשמו נשלחו. אנשים מסוג זה ניתן לומר להם "יתוש קדמך!"

בספר "אוצר המדרשים" מסופר על רב כהנא שנפקד בבן לאחר שנים רבות. כשהיה הילד בן שלוש אמר רב כהנא לאשתו: "צריך לקחת את הילד למלמד".

אמרה האשה "אני לא יכולה בלעדיו...תביא את המלמד אלינו. הוא יקבל כאן חדר ואני אבשל בשבילו, והוא יאכל וישן כאן".

הלך הרב כהנא ומצא בשוקי טבריה את רבי אליעזר זעירא, עליו מסופר שלבש שחורים כי התאבל על ירושלים. חבריו רצו לנדותו בטענה שזו גאווה, אבל לאחר שראו שהוא תלמיד חכם – עזבוהו לנפשו.

ישב רבי אליעזר ועשה ציציות.

שאל אותו רב כהנא: "יש לך אשה וילדים?"

ענה "כן".

"היכן הם?"

"אשתי זו התורה והילדים הם המצוות". ענה רבי אליעזר.

ראה רב כהנא שכך והביא אותו להיות מלמד לבנו. לימד אותו עשרים ושמונה שנה, בא לרב כהנא ואמר לו "לימדתי את בנך את כל התורה כולה. סיימתי את תפקידי".

יצא הבן לשוק של טבריה והתפעל ממה שראו עיניו, ניגש למוכר משקים וביקש לשתות כוס מים.

ענה המוכר "בבקשה, אך קודם תשלם".

אמר הבן "אבל אין לי כסף!"

"אם אין כסף אין מים!" ענה המוכר.

אמר לו הבן "אני בנו של רב כהנא!"

ענהו המוכר "ואני נכדו של יעקב אבינו...מים מקבלים רק תמורת כסף".

חשב הבן ואמר "אני יודע את כל התורה כולה!"

ענה המוכר "יופי, אך כדי לשתות צריך לשלם!"

חזר הבן הביתה ואמר שהוא רוצה לעבודת "לעשות כסף" כי זה מה שהאנשים מעריכים. נתן לו אביו יהלום גדול ואמר לו "צא מחר לשוק ומאחר ואתה לא מבין כ"כ במסחר, תסתובב בשוק ותשאל על המחירים שיציעו לך. אל תמכור עדיין את היהלום. בערב תספר לי על ההצעות ואז נחליט למי למכור".

יצא הבן לשוק והגיע לרחוב הסנדלרים, שאל אותם "כמה אתם מציעים עבור היהלום?"

ראו הסנדלרים את היהלום והתפעלו מגודלו והציעו הם מאה זהובים.

משם המשיך לשוק הרצענים והציע אותו להם. הביטו הרצענים ואמרו "נשלם לך עבורו אלף זהובים!"

המשיך לשוק הטבחים ושם הציעו לו תמורת היהלום חמשת אלפים זהובים.

בסוף היום הוא הגיע לשוק היהלומנים. היהלומנים לא ראו מימיהם אבן כ"כ גדולה והציעו לו מיד מיליון זהובים!

חזר בערב הביתה וסיפר לאביו על סיורו ותוצאותיו.

אמר לו אביו "אני לא מבין! הרי הציעו מגוון של מחירים. מי באמת צודק, הסנדלרים או היהלומנים?

"אם כך," שאל רב כהנא "למה בשוק הסנדלרים הציעו לך מאה?"

ענה הבן "פשוט מאוד, הם לא מבינים באבנים יפות. כדי לדעת מה ערכה האמיתי של האבן, צריך ללכת למקום שבו מבינים באבנים, רק בשוק של היהלומנים".

אמרו לו רב כהנא: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. צריך ללכת למי שמבין בסחורה המדוברת, ולשמוע ממנו בכמה הוא מעריך אותה. אתה יצאת לשוק והסתובבת בין אנשים שעסוקים כל היום ב’לעשות כסף’ ושמעת מהם שהם לא מעריכים את כל התורה כולה, כי הם לא מבינים בתורה.

מחר תצא איתי לישיבה שם הם יודעים להעריך סחורה זו ואז תראה כמה היא שווה בעיניהם". (אור דניאל).

מובא בקונטרס די לצרות של ברסלב שכל הצרות והיסורים שהאדם סובל, הם רק מחמת ביטול תורה, כי מי שמבטל תורה, הקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורים מכערין, ועוכרים אותו (ברכות ה), ועל כן אם אתה רוצה לומר "די לצרות" שלך, ראה לברוח אל התורה הקדושה, ותרגיל את עצמך ללמוד את התורה הקדושה, אשר אין לך עוד טוב, ואין לך עוד נעם כמו למוד התורה הקדושה בתמימות ובפשיטות גמורה שתרגיל את עצמך ללמוד בכל יום מקרא, משנה, גמרא, מדרש, הלכה ואגדה, ואמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי, ראש השנה, פרק ד, הלכה ח’) כיון שקיבלתם עליכם עול תורה, מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם וכל היסורים והצרות יבדלו ממך, כי אצלו יתברך מאוד מאוד חשובה התורה, וכל העוסק בתורה, אינו צריך לא חטאת ולא עולה ולא מנחה ולא אשם (מנחות קי). ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, ומי שעוסק בתלמוד תורה, הרי זה מתעלה (אבות ו) ואם היו בני אדם יודעים מעלת למוד התורה, שאפילו אדם לומר בתמימות ובפשיטות, ואומר את התיבות של מקרא, משנה, גמרא, מדרש הלכה ואגדה ואיך שזה מבטל את כל צרותיו, אז היו רגילים ללמוד תורה בכל יום ויום, כי אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה עמו (ברכות ו) ועל כן, אהובי, בני היקר, אם אתה רוצה לומר די לצרותיך, הרגל את עצמך ללמוד בכל יום את התורה הקדושה, ותעשה לעצמך קביעות עצומה לקרוא בכל יום במקרא, במשנה בגמרא במדרש, בהלכה ובאגדה בחשק חדש, ותכף ומיד כשתכניס את עצמך לתוך התורה, על ידי זה תפטר מכל הצרות, ואמרו חכמינו הקדושים, כיון שקרא אדם תורה, נביאים וכתובים, ושנה מדרש, הלכות ואגדות, ושנה הגמרא, ושנה הפלפול לשנה, מיד רוח הקודש שורה עליו (עין תנא דבי אליהו, זוטא, פרק א’), כי התורה משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו (קדושין פב), וככל שהאדם בורח יותר אל התורה הקדושה על ידי זה הוא אומר "די לצרות" שלו.

אמרו חז"ל (ירושלמי ברכות פרקט, הלכה ה’) מה התינוק הזה צריך לינוק בכל שעה שביום רק כל אדם בישראל צריך להתיגע בתורה בכל שעות שביום וכמו התינוק עיקר חיותו הוא ניקה מדדי אימו כמו כן צריך כל אדם בישראל להרגיש שעיקר חיותו הוא עי שלומד תורה וזה צריך להיות אצלו תמיד חדש המאמר חז"ל (ערובין נד) מה אילה רחמה צר וחביבה על בועלה כל שעה כשעה הראשונה אף דברי תורה חביבין על לומד בכל שעה כשעה הראשונה.

 

פתח רבי אבא ואמר (משלי ו-כג) "כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחת מוסר", כי נר מצוה פירושו: כל מי שמשתדל במצות התורה בעוה"ז, נערך לפניו על כל מצוה ומצוה נר אחד להאיר לו בעולם הבא. "ותורה אור" מי שעוסק בתורה זוכה לאותו האור העליון שממנו נדלק הנר. כי נר בלא אור אינו כלום, ואור בלא נר גם כן אינו יכול להאיר נמצא ששניהם צריכים זה לזה, צריכים מעשה המצוה לתקן את הנר, וצריכים לעסוק בתורה להאיר הנר.  וידעתם כי אני ה’... ולקחתי אתכם לי לעם (שמות ו-ז)

האלוהות עצמה אין שום אנוש שיכול להשיגה "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" בני ישראל מגיעים לידי הכרת האלוהות על ידי אור התורה והמיצוות כי "אוריתא ישראל וקודשא ברוך הוא חד" על ידי "ולקחתי אתכם לי לעם’’ כלומר מתן תורה תבוא האפשרות של "וידעתם כי אני השם"...וכל דבר אחר שלא כתוב בתורה זר, ומכאן בא השם ע"ז שכל עברה היא מלשון מעבר מצד הקדושה לצד האחר והזר של הקדושה. (קדושת לוי).

אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (בחוקותי כו, ג-ד)

רש"י מביא את התורת כהנים: "אם בחוקותי תלכו", יכול זה קיום המיצוות? כשהוא אומר: "ואת מצוותי תשמורו ועשיתם אותם" הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים "אם בחוקותי תלכו"? שתהיו עמלים בתורה, ע"כ. זאת אומרת, חוץ מקיום המצוות עצמם ישנו דגש מיוחד על לימוד העמלבתורה. ואם כך יהיה, מבטיח הקדוש ברוך הוא שיתן גשמים בעתם ונתנה הארץ יבולה.

הגמרא מביאה שתי דוגמאות לתקופת ש"אם בחקותי תלכו" שיהיו עמלים בתורה, שיזכו לגשמים בעתם כהבטחת התורה. התקופות שהגמרא מביאה הם של שמעון בן שטח ושל הורדוס המלך. אם נבדוק את התקופות הללו, נראה שדווקא באותם תקופות רדפו והרגו את תלמידי חכמים והיתה שממה יחסית בלימוד התורה.

שמעון בן שטח היה בתקופתו של המלך אלכסנדר ינאי, שרדף את החכמים בחימה שפוכה והרג בהם, עד שגדולים ובראשם יהושע בן פרחיה ויהודה בן טבאי נאלצו לברוח לאלכסנדריה שבמצרים. רק שמעון בן שטח ניצל מרדיפותיו של אלכסנדר ינאי מפני שהיה אחיה של אשתו המלכה שלומית אלכסנדרה, והיא הגנה עליו.

וכך מסופר בגמרא (ברכות מח ע"א) ינאי המלך ואשתו המלכה אכלו לחם, ולאחר שהרג את רבנן לא היה לו איש לברך, אמר ינאי המלך לאשתו: מי יביא לנו גברא שיברך לנו? אמרה לו: ישבע לי שאם אביא לך לא תצער אותו. נשבע לה, הביאה את שמעון בן שטח אחיה והוא זימן ע"כ (וכן ראה קידושין סו ע"א).

כמו כן בתקופתו של הורדוס רדפו והרגו בתלמידי חכמים, כפי שמספרת הגמרא (בבא בתרא ג ע"ב) שהורדוס היה עבד בבית חשמונאי ונתן עיניו באותה תינוקת מבית חשמונאי, שמע הורדוס העבד בת קול האומרת: כל עבד שימרוד עכשיו יצליח. קם והרג את כל אדוניו השאיר את התינוקת. לקח לעצמו הורדוס את המלוכה למרות שהוא עבד, ואמר מי דורש: מקרב אחיך תשים עליו מלך" (דברים, שופטים יז טו) רבנן, קם והרג את רבנן והשאיר את בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה. וגם לו ניקר הורדוס את עיניו, ע’’כ.

אם כן, מצינו שבאותם תקופות של שמעון בן שטח והורדוס המלך, היו תקופות קשות לתלמידי חכמים ולתורה. אם כן, כיצד אפשר להבין את הדוגמאות שמביאה הגמרא בתענית, של "אם בחוקותי תלכו" שתהיו עמלים בתורה, אזי"ונתתי גשמיכם בעתם" שזה היה בתקופת שמעון בן שטח ינאי המלך והורדוס המלך?

והנה, מצינו במדרש שוחר טוב (תהילים מזמור עב) על הכתוב: "אלהים משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך ידין עמך בצדק וענייך במשפט: (תהילים עב א-ב) רבי אליעזר אומר: כל מקום שאין דין יש דין, וכל מקום שיש דין אין דיין. כיצד בזמן שאין עושין הדין בארץ, עושין הדין בשמים והקדוש ברוך הוא יושב עליהם בדין ופורע מהן. אבל בזמן שהדין בארץ אין הקדוש ברוך הוא יושב עליהם בדין. אמר הקדוש ברוך הוא: נטלתם אומנותי מה יש לי לעשות? היא היתה אומנות שלי, שנאמר: "כי אלהי משפט ה’" (ישעיה ל, יח). ואומר: "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא, בחוקותי). והואיל ונטלתם אומנותי, אבקש אומנות אחרת "ונתתי גשמיכם בעתם" (שם ד), לכך "ידין עמך בצדק ועניך במשפטך" ויעשה הדין ע"כ.

מה זה אומר, כדי לזכות לגשמים בעתם צריך שיתקיים הדין למטה, ואז כביכול הקדוש ברוך הוא מתפנה לעשות גשמים בעתם בברכה. אבל אם אין דין למטה, הקדוש ברוך הוא עושה דין. ואם לאחר שהקדוש ברוך הוא יעשה את הדין על ידו או על ידי שליח, ובפועל ימוצא הדין, גם אז יזכו לגשמים בעתם.

בשתי התקופות לעיל (ינאי המלך והורדוס המלך) היה פגם בעשיית הדין למטה ולכן נפרעו מתלמידי חכמים. בזמן ינאי המלך מביאה גמרא (סנהדרין יט ע"א) מעשה בעבדו של ינאי המלך שהרג אדם, אמר להם שמעון בן שטח: תנו עניכם בו ונדון אותו. שלחו לינאי: עבדך הרג. שלח להם ינאי את עבדו למשפט. אמרו לינאי: גם אתה צריך להגיע למשפט, שנאמר: "והועד בבעליו" (שמות משפטים כא כט) אמרה התורה: יבוא בעל השור ויעמוד על שורו. הגיע גם המלך והתיישב בבית הדין. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגלך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם  אתה עומד, שנאמר" ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה’ לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם" (דברים, שופטים יט יז) אמר לו ינאי לשמעון בן שטח: לא כשתאמר אתה, אלא שיאמרו חבריך. נפנה שמעון בן שטח לימינו כבשו פניהם בקרקע (רש"י: שהיו יראין ממנו) ופנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבוא בעל מחשבות (רשי"י: הקדוש ברוך הוא) ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו, ע"כ רואים מכאן שהחכמים פחדו ליישם את הדין. ואם אין דין למטה הקדוש ברוך הוא עושה דין מלמעלה,  ולכן נפרעו באותו דור מתלמידי החכמים.

כמו כן מצינו שהיה פחד של חכמים מהורדוס המלך הרי הוא היה עבד ולא היה ראוי למלוכה ואף על פי כן לא קמו למחות בו אלא יראו ממנו, כי שמביאה הגמרא בהמשך (בבא בתרא ד ע"א) לאחר שניקר הורדוס את עיניו של בבא בן בוטא הגיע אליו הורדוס בדמות אדם אחר ואמר לו: תקלל את המלך ואמר: מפחד אני לקלל למרות שהורדוס אינו עושה מעשה עמך (אינו מתנהג בהתאם) "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ). הרי נאמר נשיא בעמך לא תאור לאחר מכן הזדהה הורדוס ואמר: אילו ידעתי עד כמה רבנן זהירים בכבוד המלכות לא הייתי הורגם, וכעת מה תקנתי, אמר לו בבא בן בוטא: אתה ריבית אורו של עולם (על ידי הריגת תלמידי חכמים) דכתיב: "כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג) לך ותעסוק באורו של עולם (בניית בית מקדש חדש) דכתיב: "ונהרו אליו כל הגויים" (ישעיה ב, ב) ע"כ.

התורה מקשרת בין "אם בחוקותי תלכו" "ונתתי גשמים בעתם" המדרש בתהילים: "אם בחוקותי תלכו" הוא, שתעשו דין למטה אזי תזכו לגשמים בעתם. אבל אם הדין לא נעשה למטה, הקדוש ברוך הוא עושה דין על ידי שלוחיו  אם זה המלאך גבריאל או המלכים ינאי והורדוס. אך לאחר שנעשה הדיןף הם זוכין לגשמים בעתם בגלל הזכויות הנוספות שישנם באותו דור בדורו של ינאי בגלל שמעון בן שטח שהחזיר את התורה ליושנה לאחר שהיה העולם שומם מתורה (ראה קידושין סו ע"א) ובדורו של הורדוס בניית בית המקדש מחדש (אור חדש).

דבר החסידות – פרשת בחוקותי

דבר החסידות – פרשת בחוקותי

 

ואפילו בהסתרה...

פרשתנו פותחת בברכות והקללות, שהקב"ה התנה בהליכה בחוקותיו ושמירת מצוותיו ולהיפך ר"ל.

בחסידות מבואר, שאין הקללות באות בתור עונש על עברות, אלא הן תוצאה טבעית של העבירה, כדברי הפסוק (ירמיה ב, יט) "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ", כלומר שהרעה של האדם היא זו המייסרת אותו, כדי למרק אותו. והקב"ה עשה איתנו חסד, שבייסורים קלים בעולם הזה ניצול האדם מדינים קשים בעוה"ב*, כמשל הצל מול השמש; שסנטימטר אחד של תזוזה של הצל בארץ הוא כנגד אלפי קילומטר של הילוך גלגל השמש בשמיים.

במענה ליהודי שכתב לרבי על הצרות הרבות שעברו עליו ועל משפחתו ומבקש הסבר, כותב הרבי, שאין לאדם להעסיק עצמו כל-כך בלמצוא הסברים, כיון שהאדם רואה רק חלק מוגבל מהתמונה הכללית ולכן גם אינו יודע להעריך נכון את המציאות שנראית לעיניו.

משל למה הדבר דומה? אדם פרימיטיבי, חסר כל ידע רפואי, שייכנס לחדר ניתוחים בבית הרפואה יראה לפניו אדם ערום, חסר אונים מונח על שולחן, מוקף בני אדם רעולי פנים ובידיהם סכינים והם דוקרים ומקיזים מדמו של האיש חסר הישע. מנקודת מבטו המוגבלת הרי אין ספק בלבו כי הוא עֵד למקרה רצח מזעזע, בעוד שלאמיתו של דבר זהו ניתוח רפואי להצלת חייו של החולה ולבריאותו.

כך במשך חייו של האדם ייתכנו – לא עלינו – גם תקופות של כאב וסבל, אמיתיים או מדומים, אולם אנו יודעים שכל אלו הינם חלק מה'תוכנית האלוקית' של ההשגחה העליונה על העולם ועל האדם, מעין 'ניתוח' שנשגב מבינתנו, מבעל הרחמים.

שבת שלום!

 

מבוסס על: תניא אגרת התשובה פרק י"ב. דרך מצוותיך מצות התשובה."אמונה ומדע" עמ' 84 (נדפס ג"כ ב"שערי אמונה" עמ' רפג ואילך).

 

*) מיוסד על דברי הרמב"ן (בהקדמה לפירושו על איוב) שאפילו יסורין של איוב שבעים שנה – אין  להן ערך כלל ליסורי הנפש שעה אחת בגיהינום, כי "אש אחד משישים לגהינם" (ברכות נז, ב), ורק מפני ש"עולם חסד יבנה" הרי בייסורים קלים בעוה"ז ניצול מדינין קשים בגהינום, כבפנים.

פרשת בהר בחוקותי - " וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע"- המשמעות?

פרשת בהר בחוקותי - " וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע"- המשמעות?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת בחוקותי פותחת במילים: "אִם - בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת - מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה ייִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם".[ויקרא  כ"ו, ג]

השאלות הן:

א] מה משמעות הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע"?

ב] היכן מוצאים דוגמאות נוספות להזכרת הלחם בתנ"ך?

תשובות.

 "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע"

רש"י מסתמך על תורת כוהנים: "אין צריך לומר שיהא אדם אוכל הרבה ושבע, אלא אוכל קמעא והוא מתברך במעיו"

 כעניין שנאמר: "וַעֲבַדְתֶּם, אֵת ה' אֱלֹקיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת-לַחְמְךָ, וְאֶת-מֵימֶיךָ; וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה, מִקִּרְבֶּך". [שמות כ"ג, כ"ה]

 ב] אפשרות אחרת להסביר את האכילה לשובע: שאתם אוכלים. אבל עדיין שבעים מהאכילה הקודמת.

רבי שמשון רפאל הירש: מוצא קשר בין הברכה של הישיבה לבטח בארצנו ובין הברכה: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע"  לא נאמר: וישבתם "בטח" בארצכם, אלא נאמר: "לבטח" ומכאן שאופן ישיבתנו  בארץ ישראל תעניק לנו בטחון, ותגרום לכך שלא נזדקק לכלי הגנה שונים מפני אויבים. או מיני אמצעי בטחון כדי להגן על התבואה בשדות. וכל זה יבוא עלינו בתנאי שאופן  ישיבתנו ואכילתנו תהיה על פי הציווי - "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".   הארץ יכולה לקבל אותנו אם נקיים את המצוות ,אבל  יכולה חס ושלום להקיא אותנו מתוכה - אם לא נמלא  אחר החוקים והמשפטים..

חז"ל אומרים:  "אכול שליש ושתה שליש והנח שליש, שאם תכעוס תעמוד על מילאוך" [מסכת גיטין, ע ] פירוש הדבר: אל יאכל אדם–אכילה גסה, אלא יניח בצד שליש מסעודתו, כדי שלא יסתכן כאשר לפתע יותקף בכעס.  כי הכעס והרוגז- עלולים להזיק לבטנו המלאה.

הכעס והרוגז הם גם קללה אופיינית של הגלות כפי שנאמר: "וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז.." [דברים כ"ח- ס"ה] ועל כך מעירים  חכמים "בבל כתיב" [הכוונה לגלות בבל] [מסכת נדרים]

לכן אומרת התורה: "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע" בארצכם תוכלו לאכול את לחמכם לשובע  ,ללא חשש שתבואו  לידי כעס - כי  נאמר גם: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" ואז לא תבואו לידי כעס  ורוגז [על פי  תפארת יהונתן]

 נאמר: "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר". [משלי י"ג- כ"ה]

הצדיק שאינו רגיל לכעוס - אוכל את לחמו לשובע ללא חשש, לעומתו הרשע שבדרך כלל  מרבה לכעוס , עליו לאכול מעט כדי שיחסר בבטנו  מהחשש, שמא הכעס יזיק לו. [שם]

הבעש"ט מפרש את הפסוק: "יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨וים   וְיִשְׂבָּ֗עוּ" [תהלים כ"ב- כ"ז] רק אנשים ענווים שלעולם לא באים לשלב של כעס יכולים לאכול לשובע ואין להם חשש שאם  הם יכעסו הדבר יזיק לבטנם.

לעומתם, בעלי הגאווה שהם  נוחים לכעוס, חייבים להיזהר שלא יאכלו  לשובע. [על פי  דגל מחנה אפרים]

חז"ל אמרו: "לא גלו עשרת השבטים, אלא על ידי ריבוי יין, שנאמר:" הַשֹּׁותִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן, וְרֵאשִׁית שְׁמָנִים יִמְשָׁחוּ; וְלֹא נֶחְלוּ, עַל-שֵׁבֶר יוֹסֵף. [עמוס ו'-ו. ז]

מתוך כך אנו למדים: שריבוי שתיית יין - גורמת לגלות. לכן אומר אלוקים: גם אם אתן לכם ברווח מכל טוב, לחם, יין,- "וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר" למרות זאת, אל תרבו בשתיית יין – "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע"- רק לחם תאכלו כאוות נפשכם  ואז: "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם" לפי שלא תתחייבו בחובת גלות מפאת שתיית יין מופרזת. [מתוך ליקוטי – ריצבא]

רוב המפרשים טוענים: אם המצב הכלכלי בארץ הוא טוב ואוכלים לחם לשובע, ניתן  ליישב את הארץ מתוך שלווה ואין צורך לחפש ארץ אחרת כדי לרדת אליה. ובזמן כזה של רווחה כלכלית- ישנה גם רגיעה חברתית, ויש שלום  בין איש לרעהו. אבל בזמן של עוני וחוסר פרנסה ,חלילה, ישנם אנשים שבאים לידי קנאה - איש ברעהו  ויתכן שיהיה גם אדם שמתוך קנאה יבקש להוציא את פרוסתו מבין שיניו של זולתו.

 רש"י קושר את נושא השלום לאכילה ואומר: "שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ"  במילים אחרות: מצב של חוסר שקט, שלום ושלווה - אין טעם גם באוכל של האדם.

על כך אומרים חז"ל: לפיכך אלוקים מביט באופן רציף על עם ישראל- שהם בניו משום שהם מחמירים על עצמם להתמיד בברכת המזון  אפילו אם אכלו כמות- כזית  וזאת למרות שנאמר בתורה: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ.." [דברים, ח, י] והרי אין אנו חייבים לברך, אלא אם אנו באמת  רק נאכל לשובע. [מסכת ברכות כ']

דוגמאות להזכרת הלחם בתנ"ך.

א] לראשונה  נושא הלחם מוזכר בהקשר לעונשו של האדם הראשון -  בגן עדן כאשר חטא באכילת  פרי עץ הדעת:

וכך נענש ואמר לו ה': "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". [בראשית ג', י"ט]

ב] כאשר אברהם מציל את לוט משביו ,הוא מתקבל בכבוד מלכים ואחד מהם היה: מלכי צדק: "וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן. וַיְבָרְכֵהוּ, וַיֹּאמַר:  בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן[בראשית י"ד, י"ח- י"ט]

ג]  כאשר יעקב הולך לחרן   ובדרך חולם על :סולם  ומלאכים - עולים ויורדים .כאשר קם משנתו, הוא נודר נדר: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ".[בראשית כ"ח, כ]

מדוע לא ביקש יעקב, כסף וזהב, אלא הסתפק- במועט , רק בלחם לאכול ובבגד ללבוש?

תשובה לכך: יעקב ביקש שישוב לביתו בריא ושלם בגופו ובנפשו – כי ידע בחכמתו - שגם אם אדם זוכה לעשירות גשמית- כסף זהב ... אין הוא יכול ליהנות ממנה, אלא אם הוא בריא, אדם חולה, אינו יכול לאכול ואינו יכול ליהנות ממלבושיו שכן הוא רתוק למיטת חוליו.

 ד] יעקב ולבן כורתים ברית ביניהם טרם יעזוב יעקב עם נשותיו את חרן: "וַיִּזְבַּח יַעֲקֹב זֶבַח בָּהָר, וַיִּקְרָא לְאֶחָיו לֶאֱכָל-לָחֶם; וַיֹּאכְלוּ לֶחֶם, וַיָּלִינוּ בָּהָר". [בראשית ל"א, נ"ד]

ה] אחי יוסף משליכים אותו לבור וברוב אדישותם יושבים וסועדים: "וַיִּקָּחֻהוּ--וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם.  כה וַיֵּשְׁבוּ,לֶאֱכָל-לֶחֶם, וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד" [בראשית ל"ז, כ"ד- כ"ה]

ו] כשעם ישראל יוצא ממצרים זוכה בדרך נס ללחם מיוחד משמים ,שכל האוכל ממנו מרגיש את הטעם הייחודי האהוב עליו במיוחד- וזה היה:  מאכל ה"מן" מן השמים המכונה גם בשם: "לחם אבירים"

"לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע". [תהלים ע"ח, כ"ה]

על כך אומר: "בעל הטורים:  כאשר בני ישראל אכלו  במדבר לחם נאמר: "לשובע" [שמות ט"ז, ג], אך בתהלים  כנ"ל, נאמר:"צֵידָה" ומדוע ? אלא כאשר הם במקום יישוב- נאמר "לחם לשובע" , אבל לעומת זאת- כשהיו במדבר שלח להם את הלחם כצידה לשובע.[וזוהי גם סברתו של רש"י]

ז]  ובאותו עניין הכתוב מתאר: "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא". [שמות ט"ז, ג- ה]

בהמשך  נאמר:

"וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא--כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵיהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה".[שם  ט"ז, ט"ו]

ח]  בהקשר לנושא ה"מן"

נאמר: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".[דברים ח, ג]

ט] - בתנ"ך-  איש מספר חלום על לחם-  וגדעון מקשיב:

"וַיָּבֹ֣א גִדְע֔וֹן וְהִ֨נֵּה־אִ֔ישׁ מְסַפֵּ֥ר לְרֵעֵ֖הוּ חֲל֑וֹם וַיֹּ֜אמֶר הִנֵּ֧ה חֲל֣וֹם חָלַ֗מְתִּי וְהִנֵּ֨ה צְלִ֜יל לֶ֤חֶם שְׂעֹרִים֙ מִתְהַפֵּךְ֙ בְּמַחֲנֵ֣ה מִדְיָ֔ן וַיָּבֹ֣א עַד־הָ֠אֹהֶל וַיַּכֵּ֧הוּ וַיִּפֹּ֛ל וַיַּהַפְכֵ֥הוּ לְמַ֖עְלָה וְנָפַ֥ל הָאֹֽהֶל": (שופטים פרק ז פסוק י"ג)

י] "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר". [משלי י"ג- כ"ה]

י"א] ולעתיד לבוא מבטיח לנו הנביא עמוס: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה'". [עמוס ח, י"א]

לסיכום לאור האמור לעיל, ניתן להסיק:כי אכילת הלחם לשובע מובטחת לעם ישראל- בתנאי שיחיו על פי ערכי התורה והמצוות- אז יזכו לכל הברכות ,ישיבה לבטח ואכילת לחם לשובע. ללא דאגות.

 

 

 

 

 

לחם לשובע

לחם לשובע

 שיר מאת: אהובה קליין ©

הם בני מלכים

פת לשובע סועדים

בארצם בבטחה יושבים

ארץ חלקת אלוקים.   

 

להנאתם בצל העצים

שמחים ,מתהלכים חוגגים

מחיק הטבע נהנים

על טוב וחסד מברכים.

 

דבש וחלב תחת לשונם

עץ החיים מנת חלקם

יומם וליל בוטחים

במלך מלכי המלכים.

 

גם אם פת בסלו

לא על הלחם יחיה האדם לבדו

כי על כל  מוצא פי השם

חוקים ומצוות יקיים.

הערה: השיר בהשראת: פרשת בחוקותיי [ חומש ויקרא]

 

 

דבר החסידות – פרשת בחוקותי

ב"ה    מפני טרדות ל"ג בעומר; התהלוכה, עלי' לרשב"י וכו' – לא עלה בידי לכתוב הטור עד הנה.

 

דבר החסידות – פרשת בחוקותי

 

ה"תמורה" בעבודת ה'

 

בשנת תר"ג נסע אדמו"ר הצמח-צדק [=רבי מנחם מענדל, השלישי בשושלת חב"ד] לפטרבורג, יחד עם עוד רבנים לאסיפת הממשלה.

הרקע לאסיפה היה, שקבוצת משכילים, ביניהם עשיר מלומד בשם שטרן, הציגו לפני הממשלה תוכנית להו"ל עבור ילדי ישראל 'חומש מקוצר', המדלג על דיני קרבנות וכדומה (שאינם לפי רוחם של המשכילים) וכן 'סידור מקוצר' ואפילו ספרי תורה יכתבו רק 'בקיצור' (רח"ל) ודרשו שיהיה מותר להשתמש רק בספרים חדשים אלה.

הצמח-צדק נעמד בתורו ודיבר במילים חריפות נגד הממשלה שרוצה לקבל דרישות כאלו, ושהדת היהודית קדמה לשלהם באלפיים שנה וכו', ומיד אסרו אותו לעשרה ימים.

תוך כדי אמר הצ"צ לשטרן: "מה שעברתם עבירות, נו... אבל עכשיו – יש קונה עולמו בשעה אחת. עַשה תשובה!"

ובמשך ימי הדיונים וההצבעות, היה שטרן זה בכמה פרטים בדעה אחידה עם הצ"צ, מה שהכאיב את לב ראש חבורתם ד"ר לילינטל, ששאל אותו 'מה זה היה לו'. ובסופו של דבר יצאה היהדות החרדית בנצחון גדול.

(ע"פ רשימות הרבי בפאריז, שנת תרח"צ, בשם חמיו אדמו"ר הריי"צ. נדפס ברשימות היומן עמ' תצח)

 

~~~

לקראת סיום פרשתנו מופיעים דיני התמורה, וכך נאמר (כז, לג): "לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו, ואם המר ימירנו – והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

בספרי קבלה* נאמר שראשי התיבות "המר ימירנו והיה הוא" הוא אחד ה'צירופים' של שם הוי"ה [כידוע שבכל חודש מאיר 'צירוף' אחר של שם הוי', למשל בחודש ניסן הצירוף הוא לפי הסדר: "ישמחו השמים ותגלהארץ" ובחודש שבט הצירוף הוא היו"ה, העולה מהפסוק בפרשתנו "המר ימירנו גו'"].

וצריך להבין, הרי המצב של "המר ימירנו" הוא מצב בלתי רצוי, שהרי, כפי שנאמר לפני זה – התורה מצווה "ולא ימירנו", ומדוע נהיה מעניין שלילי זה צירוף קדוש של שם הוי'?

אלא צריך לומר, שלפעמים נדרש עניין של תמורה, "המר ימירנו" במובן חיובי. והוא, כאשר לוקחים עניין של חול והופכים וממירים אותו לעניין של קדושה.

וכן בעבודה הרוחנית, שלמרות שעל דרך הרגיל צריך היהודי להימצא בד' אמות של קדושה, אבל לפעמים נדרש לצאת מהד' אמות (למרות הבקשה "ואל תביאנו לידי ניסיון") כדי להציל מי שהוא טובע בנהר, ברוחניות.

ועל פי זה יומתק לשון ה'צירוף': "המר ימירנו והיה הוא" (ללא התוספת "יהיה קודש"), שבזה מרומז, שלמרות שהוא במצב של תמורות – "המר ימירנו", שיורד למקום הקליפות (כדי להציל משם), הרי מבטיחים לו ש"והיה – הוא" – שהוא ישאר באותו מצב ולא יפעל עליו הדבר שום ירידה.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, בשלח שיחה א סעיף ז ואילך (עמ' 90 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 2 ואילך) ועיי"ש השייכות דצירוף זה עם חודש שבט, שבו חלה הילולת הרבי הריי"צ. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תכד-ה.

 

______________

*)  סידור האריז"ל כוונות ראש חודש. משנת חסידים סוף מסכת טבת ושבט. ועייג"כ בפרדס (להרמ"ק) שער כא פט"ז ופי"ד.

 

פרשת בחוקותי- השגת כוח הרתעה-כיצד?

פרשת בחוקותי- השגת כוח הרתעה-כיצד?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו- היא הפרשה האחרונה בחומש ויקרא ,

והיא פותחת במילים:

"אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם.  וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם;וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ.  וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר, וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע; וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ,וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם.."

 [ויקרא  כ"ו, ג-ז]

השאלות הן:

א] בזכות מה  נזכה למטר?

ב] מהן הדרכים להשגת השלום וכוח הרתעה?

תשובות.

"וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם"

מעשה שהיה:

בימיו של רבי תנחומא  הייתה עצירת גשמים לכן  היה צורך לפתוח בתענית, באו ישראל לפניו ובקשו ממנו: "רבי, גזור תענית" מיד גזר עליהם תענית -במשך שלושה ימים ראשונים- לא ירדו כלל גשמים, מה עשה הרבי? נכנס לבית הכנסת ונשא דרשה בפני הציבור וביקש מהם: אתם תתמלאו רחמים- איש על רעהו וכך הקב"ה יתמלא  רחמים עליכם.

 מיד התחילו לחלק צדקה לעניים, אך שמו לב שיהודי אחד  נותן כספו לגרושתו, מיד באו אנשים אלה להתלונן בפני הרבי ואמרו לו: יש כאן אדם שעושה מעשה עבירה בכך שנותן מעות לגרושתו, התחיל חוקר אותם ושואל: מה ראיתם? ענו לו: ראינו אדם פלוני נותן ממון לגרושתו. ביקש מהם להביא את האיש לפניו וכשהגיע אליו, שאל אותו: מפני מה אתה מעניק מעות לגרושתך? ענה האיש לרבי:

 כשראיתי שגרושתי נמצאת בעניות כה גדולה- התמלאה ליבי ברחמים עליה ועל כן תרמתי לה ממון. מיד נשא לשמים הרב את עיניו ופנה אל ה' בתפילה: אלוקים ,תראה אדם שאינו חייב לפרנס את  האישה לאחר גירושיה וראה בצרתה ומתוך רחמים נתן לה מעות- אז אתה הקב"ה שנאמר עליך: "רַחּם וְחַנּוּן יְהוָה;    אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חָסֶד". [תהלים ק"ג, ח]- האם לא תתמלא רחמים עלינו? הרי אנחנו בניך – בני אברהם יצחק ויעקב ,כל שכן תתמלא עלינו רחמים! מיד התחילו לרדת גשמים ובכך באה רווחה לעולם.

[מתוך פרפראות לתורה].

מכאן אנו מסיקים: אם בקרבנו ישנם רחמים  איש על רעהו- ממילא קיימת מידה כנגד מידה  מצד בורא עולם  אשר מרעיף עלינו מרחמיו.

 הגר"א [הגאון הרבינו אליהו מווילנא]  מצטט:

"מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים"[הכוונה בתפילת- שמונה עשרה] [משנה ברכות ל"ג, א] ואמרו בגמרא [תענית ב, א] "לפי שאין יורדין בגבורה לכן נקראו גבורה.

 נשאלת השאלה: מדוע השתמשו במילה "גבורה" לגבי הגשמים ,דווקא- יותר משאר הלשונות שבהם נברא העולם? שהרי לגבי שאר פעולות הבריאה נאמר: "בעשרה דברים נברא העולם"? [מסכת חגיגה י"ב, א', ובמסכת אבות ה', א] כנראה  קיים הבדל בין המילה: "גבורה" לבין המילה- "גדולה"

וההבדל הוא: "גדולה"- זה משהו תמידי, שחוזר על עצמו כל פעם מחדש-דוגמת השמש- שעולה במזרח ושוקעת במערב- יום, יום. אנשים רואים את זה כמשהו רגיל ואין רואים בזה גבורת ה'.

מנגד המילה: "גבורה" זה משהו שמתרחש לפרקים - שבכך מבחינים בגבורת אלוקים,

דוגמא: כאשר במצב של עצירת גשמים , מופיע הצדיק ומתפלל לירידת הגשמים- ואז כתוצאה מתפילתו – לפתע יורדים גשמים, אבל יש גם מצב שהגשמים, למרות זאת לא ירדו כלל.

לכן נקראו: "גבורת גשמים"- וקבעוהו ב"תחיית המתים".[קטע בתוך  תפילת שמונה עשרה]

וכן לגבי-"רופא חולים וסומך  נופלים"

"וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"

 מתברר שהשגת כל הברכות- כגון: הגשמים, שלום וכו' תלוי בהיותנו  הולכים בדרך המצוות ועשייתן.

על כך כמה דעות  של פרשנים:

על פי תורת כוהנים לא די לשמור את המצוות ,אלא עלינו להיות עמלים בתורה.

במסכת אבות נאמר: "בתורה אתה עמל"- אדם חייב לשאוף כי כל עמלו במהלך חייו יתנהלו  על פי התורה  הקדושה.

רבי משה אליקים מקוז'ניץ סובר :  אין הכוונה רק ללמוד תורה, אלא לנהל את כל החיים ברוח התורה, לדוגמא: אדם העוסק במסחר, נזהר מלהונות בני אדם- גם בדרך זו עמל  בתורה- כי מקיים את  המצוות בפועל.

דוד המלך אומר:

"לוּ--עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי;    יִשְׂרָאֵל, בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ.  כִּמְעַט, אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ;    וְעַל צָרֵיהֶם, אָשִׁיב יָדִי".[תהלים פ"א, י"ד]

וישעיהו הנביא אומר:

"לוּא הִקְשַׁבְתָּ, לְמִצְוֺתָי; וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ,.." [ישעיהו  מ"ח, י"ח]כמו כן נאמר:

"מִי ייִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם".[דברים ה', כ"ה]

ה"כלי יקר" מפרש: כי על ידי שמירת מצוות לא תעשה- התוצאה תהיה- שלום, כפי שאומרים חז"ל [ בדברים רבה ד, ד] "שמור נרי שבידך ואני אשמור נרך שבידי" יש כאן מעין מידה כנגד מידה-אם  תקפיד להימנע מעשיית דברים מזיקים לך- גם אני אשמור עליך מפני כל מיני דברים מזיקים.

התוצאה תהיה: "יהי שלום בחילך"

רבינו בחיי בדבריו: מדגיש את השפעת לומדי התורה כפי שנאמר על ידי חז"ל: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"[מסכת ברכות].רעיון זה נמצא גם בפסוק הבא: "וכל בנייך לימודי ה' שלום בניך"[ישעיהו נ"ד]

החתם סופר אומר: כי כל הרעיון של שלום בארץ- הוא במובן שאדם מסתפק במה שיש לו והוא מאושר ואין הכוונה לאחד שיש לו מאה יחפוץ במאתיים..

"בעל הפלאה"- מפרש רעיון דומה: האנשים יהיו  מרוצים במה שיש ברשותם וזוהי מתנה מיוחדת מאת ה', הם יגיעו לשלוות נפשית  אמיתית.

לפי דברי ר' שמעון : השלום הוא גם השלום המובטח: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ.."

[ישעיהו י"א, ו]

על פי דעת  מקרא: הזאב יגור במחיצה אחת עם הכבש ולא יזיק לה, אומנם הדברים נאמרים בלשון יחיד, אבל הכוונה שהזאבים יגורו עם הכבשים.

מכאן - שהשלום שורה גם  על  החיות והבהמות.

ובתהלים נאמר: "שאלו שלום ירושלים"- הקב"ה נתן את השלום לירושלים. ברגע שהשלום ישרור על  עיר הקודש, בוודאי יתפשט על כל שטחי ישראל.

רעיון נוסף: הקב"ה מבשר  לירושלים שיהיו נגאלים בעזרת השלום, כנאמר: "מה נאוו על ההרים רגלי  מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה"[ישעיהו נ"ב, ז]

בעל הטורים   מסביר  את  משמעות המילים:"ווְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ" –"שלום"- אותיות של ה' – כי שמו  של הקב"ה – הוא: ה"שלום".

ועל המילים:

"וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה": בגימטריא אלו הם ארבע מלכויות: בבל, מדי ,יון, אדום.

 מצאנו שהמלכויות משולות לחיות כפי שנאמר: "וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה.." [יחזקאל ל"ד, ח']

רש"ר מסביר: כי מדובר בשלום  בתוך הארץ כתוצאה משביעות רצון בין איש לרעהו -הדבר מאפשר  לפרוח  עם קיום התורה והמצוות - הגורם לאור וברכת ה' על  כלל ישראל.

ולשלום החברתי בתוך הארץ יתווסף שלום מדיני שמשמעותו: זוועות מלחמה שיתרחשו מחוץ לגבולות ישראל- לא תפגענה בעם ישראל.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, בעקבות קיום המצוות ,הלכה למעשה- יחולו כל הברכות המוזכרות בפרשה זו באופן  שיעורר השתאות בכל העמים-כדברי הרמב"ן.

 ובאופן זה יסיקו עמי הארצות:

"וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ, כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ" [דברים כ"ח, י]

כלומר- עם ישראל ירכוש באופן זה את כוח ההרתעה- כלפי האויבים.

 

 

 

חזון השלום

חזון השלום

שיר מאת: אהובה קליין ©

 

ויהי היום השמים מרננים

בן המלך משקיף למרחקים

לפתע מחזה פלאים

זאב וכבש מלחשים.

 

 בוחן בעיניו מתקשה להאמין

 השלום קורם עור וגידים

 השלווה פורשת כנפיה

 הארץ שוחקת כובשת פניה.

 

עתה מעלעל  בספר הספרים

קורא בשקיקה חזון הנביאים:

משיישובו הבנים לכור מחצבתם

השלום והשלווה יפלו בחלקם.

 הערה: השיר בהשראת פרשת  בחוקותי- [חומש  ויקרא]

 

פרשת בחקותי – המתכון האמתי להשגת שלום !

פרשת בחקותי – המתכון האמתי להשגת  שלום !

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו מגלה לנו התורה: מהו המתכון האמתי להשגת שלום: "אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת- מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"  ..........וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת - אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.  וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה, וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ; וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב". [ויקרא כ"ו, ג-ט]

השאלות הן:

א] המתכון להשגת שלום- מהו ?

ב] ברכת שלום , מהי ?

תשובות

המתכון להשגת השלום .

רש"י מסביר: "אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"- שתהיו עמלים בתורה , לשמור ולקיים את מצוותיה - הלכה למעשה, כפי שנאמר: "..,. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת- הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם; וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם". [דברים כ"ו, ג]

רש"ר  מבהיר: למעשה ישנם שני מישורים: "החוקות נצרכות לטהרתו המוסרית של האדם, "והמצוות" קובעות: לאדם את תפקידיו"

הוא  חייב לקיים תפקידים אלה מתוך שמירת  הציווי שהופקד בידיו מאת ה', וחייב ללמוד אותם בשכלו ולעמוד על המשמר במצפונו- שניהם  קרויים: "שמירה" ולקיימן בעשייה נאמנה".

רש"ר מסביר: אם נלך  בחוקות ה' ונקפיד לשמור את המצוות, הרי בכך אנו מקיימים את כל הנדרש מאתנו על ידי ה' -במטרה לכונן את ההישגים הגשמיים החברתיים והמדיניים – כל היתר יגיע מהקב"ה.

אם נהיה טהורים מבחינה מוסרית ומתוך שנשכיל נקיים  ונדקדק בקיום המצוות נקיימם הלכה למעשה וכן את הצדק והחסד בעולם- בזכות דרכינו, זו הטובה -ה' ישחרר מעלינו את כל  המערכת המדינית של העולם - כך- הקב"ה ישרה שלום- בין השמים לארץ. שום מכשול לא יעמוד בדרכינו והקב"ה ידאג להצלחתנו. ואם ההצלחה תשרה בארצנו הדבר ישפיע על כל העולם סביבנו.

על פי פירוש "מלא עומר": אם עם ישראל יהיו עמלים בתורה ,קל יהיה להם להתרחק ממצוות  לא  תעשה –כי עצם העיסוק בתורה- מציל את האדם מן היצר הרע  כפי שאומרים חז"ל:

"בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלא" [כשעוסק בתורה היא מגינה ומצילה אותו]

 ר' משה- ליב מססוב מבהיר  באמצעות משל: אדם הנכנס לארמונו של מלך ומתייצב לפניו כדי לבקש בקשה - הוא  חש יראה ופחד. לא כן, כאשר מגיע  בעל מלאכה אל הארמון ועליו לבצע פעולה מסוימת בהתאם לדרישת המלך, אילו היה עושה זאת מתוך יראה ואימה- הדבר היה מפריע לו לבצע את מלאכתו כראוי.

הנמשל: כאשר אדם מקדיש את כל פעולותיו למטרת התורה הוא חש חירות כדברי חז"ל: "אין לך בן חורין, אלא מי שעוסק בתורה"

אך, אם אדם עוסק בעניינים גשמיים- גם אם עושה תפקידיו לשם שמים, עליו לאורך כל הדרך לנקוט בזהירות מתוך מורא מתמיד- כדי שלא יעשה עיסוקיו למען  תועלתו בלבד, זוהי דרך הדורשת עמל רב- כדי לא להיכשל בדרך האמת והיושר. לכן משמעות המילים: "שתהיו עמלים בתורה" - לעמול רבות כדי שכל הפעולות יותאמו לתורה הקדושה.

בעל "חידושי- הרים"- מביא הסבר יפה: כל אדם נועד לשם מילוי שליחות ספציפית לתקן דבר שאין בכוחם של אחרים לבצע. ולכן הוא חייב לבטל את עבודתו שלו בפני כל ישראל- בלי ביטול בפני הכלל אין אפשרות  לקיים את שליחותו המיוחדת, כפי שנאמר: "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני" [מסכת אבות ו, י"ד] הכוונה: את השליחות שלי מישהו אחר לא יוכל למלא, אך מנגד כשאני לבדי בלי הכלל- לא אוכל לפעול מאומה.

וזהו  הסבר המדרש:" בכל יום ויום הייתי מחשב למקום  פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך" הייתי מחשב איך אבצע את שליחותי הבלעדית-"והיו רגליי מוליכות אותי לבתי כנסיות"- אך רגליי הוליכו אותי לכלל ישראל שאם לא כך ודאי לא הייתה בי היכולת למלא את תפקידי.

 בעל הטורים מסביר: "אִם- בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ"-הכוונה ללכת בדך האבות .

ברכת שלום

רש"י מבסס את הסברו על  תורת כוהנים: "שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר: "ונתתי שלום בארץ- מכאן שהשלום שקול כנגד הכול. משום כך נאמרה ברכת השלום אחר ברכת השובע, מפני שהשלום הוא שקובע את ברכת השובע וללא שלום ודאי שאין משמעות לשובע. מכאן שברכת השלום משלימה את ברכת השובע.

רש"ר מסביר: כי מדובר בשלום פנימי והמשמעות – שרק על ידי  קיום התורה בארץ תהיה שביעות רצון בקרב יושביה ושלום בין איש לרעהו כך יתברכו כל עם ישראל בשלווה ושמחה - מתוך  ברכת ה'.

אור החיים הקדוש ומפרשים נוספים אומרים: הכוונה לשלום בתוך העם- בין הפלגים השונים, ,אם יהיה שובע ואושר בארץ - השלום בתוך העם יהיה יציב יותר. ואם אין שלום בעולם- אין שלום בארץ, התורה מבטיחה: כי למען השלווה בארץ ישמר גם השלום העולמי.

"מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ מגביל את השטח, שלום יהיה בין הגויים מסביב - הם לא יסתכסכו בינם לבין עצמם, ועל ידי כך לא יהיה פחד ואימה בארץ. והשלום של  עם ישראל ייתן השפעתו גם על האויבים סביב.

"החת"ם סופר" מבהיר: "ונתתי שלום בארץ"- הכוונה שאנשים יסתפקו במה שיש להם  ולא תהיה להם שאיפה אחר הישג נוסף של דברים גשמיים.

"בעל ליקוטי כתר": - "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ"- הכוונה להבטחת השלום בקרב היסודות הטבעיים  של אדמת הארץ- והמשמעות: שלא תתרחש רעידת אדמה והארץ  תקבל את  שלוותה.

והשלום הזה -  מבטא גם את הרעיון: "וגר זאב עם כבש" – כלומר גם בין החיות ישרור שלום.

ה"כלי חמדה" מביא רעיון מעניין: חז"ל מספרים: שדוד המלך מעולם לא ראה חלום טוב מהטעם שכל ימיו ידע מלחמות -  והן גזלו את מנוחתו גם בלילות מכאן  למדים: שהאדם בזמן שלום נם את שנתו בשלווה ואינו חולם חלומות רעים - הגורמים  לו לחוסר מנוחה בשנתו.

לפי דברי ר' שמעון : השלום הוא גם השלום המובטח: "וגר זאב עם כבש" השלום גם שורה על  החיות והבהמות.

ובתהלים נאמר: "שאלו שלום ירושלים"- הקב"ה נתן את השלום לירושלים. ברגע שהשלום ישרור על  עיר הקודש, בוודאי יתפשט על כל שטחי ישראל.

רעיון נוסף: הקב"ה מבשר  לירושלים שיהיו נגאלים בעזרת השלום, כנאמר: "מה נאוו על ההרים רגלי  מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה" [ישעיהו נ"ב, ז]

לסיכום לאור האמור לעיל: ישנה הבטחה לעם ישראל – שאם ילך  בדרך התורה- הלכה למעשה- יזכו לכל הברכות – כולל ברכת השלום המובטחת: ויפים דברי  דוד המלך: "שַׁ֭אֲלוּ שְׁל֣וֹם יְרוּשָׁלָ֑‍ִם יִ֝שְׁלָ֗יוּ אֹהֲבָֽיִךְ" [תהלים קג"ב, י]

יהי רצון שיתקיימו במהרה - ובא לציון גואל.