מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נֶעֱנָשִׁים.

פרטים

קטגוריה: פרשת חוקת

פורסם בחמישי, 17 יוני 2021 09:57

נכתב על ידי Super User

כניסות: 502

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נֶעֱנָשִׁים.

 שִׁיר מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַיְן. ©

עֵת הִגִּיעוּ לְמִדְבַּר צִן

הָעָם  תְּגוּבוֹתָיו הִקְצִין

כְּלַפֵּי מֹשֶׁה הַמַּנְהִיג

שִׁלְטוֹנוֹ אוֹתָם הִדְאִיג.

לְפֶתַע כָּלוּ הַמַּיִם

בְּאֵר מַתְּנַת שָׁמַיִם

צִימְאוֹנָם אוֹתָם בִּלְבֵּל

כַּעֲסָם הָאֱמֶת טַלְטַל.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נְבוֹכִים

אֶל אֹהֶל מוֹעֵד נסים

עֲצַת ה' מְבַקְּשִׁים

מֵאֵימַת הַמְּיֹואָשִׁים.

חִישׁ לִכְבוֹד ה' זוֹכִים

עֲצָתוֹ יַחְדָּו  שׁוֹמְעִים

לְדַבֵּר לְסֶלַע מִצְטַווִּים

בְּחֶטְאָם יַחְדָּו שֻׁתָּפִים !

הַשָּׁמַיִם בָּרָקִיעַ מִתְקַדְּרִים

הַמַּלְאָכִים כְּמטר דּוֹמְעִים

מֹשֶׁה וַאֲרוֹן נֶעֱנָשִׁים

לָאָרֶץ  אֵינָם נִכְנָסִים!

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת: פָּרָשַׁת: חֻקַּת [חֹמשׁ בַּמִּדְבָּר]

פרשת חוקת - מדוע חטאם של משה ואהרון כה כבד ?

פרטים

קטגוריה: פרשת חוקת

פורסם בחמישי, 17 יוני 2021 09:56

נכתב על ידי Super User

כניסות: 499

פרשת חוקת - מדוע חטאם של משה ואהרון כה כבד ?

מאת: אהובה קליין .

אחד הנושאים בפרשה: מי המריבה – ותוצאותיו  הקשות לגבי משה ואהרון וכך התורה מתארת את  השתלשלות המאורע המשמעותי אשר אירע במדבר:

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם.  וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה; וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.  וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'.  וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ.  וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה:  לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם.  {פ}

וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה, מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר, צִוָּהוּ.  וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע; וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.  וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם.  הֵמָּה מֵי מְרִיבָה, אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה'; וַיִּקָּדֵשׁ, בָּם".

השאלות :

1 ]  מה הקשר בין מות מרים להעדר המים במדבר?

2 ]  כיצד הגיבו משה ואהרון  לתלונת העם – על העדר מים?

3 ]  מה היו התוצאות?

התשובות

מות מרים והעדר המים.

אמר רבי אלעזר: נאמר בפרשה כאן:" ותמת  שם מרים" ומנגד נאמר [דברים ל"ד, ה]:"וימת שם משה.. על פי ה', מה שם : "על- פי ה' "- שזוהי מיתת נשיקה ולא מיתה על ידי מלאך המוות , אף כאן: "על פי ה' " – במרים , לא שלט מלאך המוות , רימה ותולעה.

אמר רבי יוסי ברבי יהודה: כיוון שהבאר ניתנה לעם ישראל בזכות מרים , לכן כאשר היא נפטרה - נסתלקה  הבאר: ההוכחה – שנאמר: "ותמת שם מרים,,, ולא היה מים לעדה" 

אמר רבי יוחנן: הבאר הייתה מעלה לעם מיני דשאים, סוגי  זירעונים ואילנות והיות ומתה מרים פסקה גם הבאר לכן הם התלוננו באומרם: "לא מקום זרע ותאנה וגפן"  [שם כ, ה]

רש"י אומר: שארבעים שנה היה לעם ישראל מים. דבריו מבוססים על דברי הגמרא: "ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלושה פרנסים טובים עמדו לישראל. אלו הן: משה אהרון ומרים, ו-ג' מתנות ניתנו על ידם, ואלו הן: באר,ענן ומן.

באר- בזכות מרים. עמוד ענן - בזכות אהרון, מן - בזכות משה, מתה מרים נסתלק הבאר שנאמר:"ותמת שם מרים" וכתיב בתריה: "ולא היה מים לעדה" [מסכת  תענית ט.]

רבינו בחיי אומר: על המילים:" וישב העם.. "כל מקום שנאמר: "וישב"-  לשון צער. לכן מיד אחרי זה כתוב: "ותמת שם מרים" , הכתוב סמך מיד את נושא הסלע, שגרם לסיבת מיתת משה ואהרון במדבר שלא זכו להיכנס לארץ ישראל.

עוד מוסיף רבינו בחיי: כי לעם ישראל היה את באר המים בזכות מרים לפי שהיה לה זכות המים ממשה - כפי שנאמר: "ותתצב אחותו מרחוק ,עכשיו עם מותה נסתלק גם הבאר.

"כלי יקר" נותן הסבר מיוחד: מדוע פסקו המים לעם ישראל ? לפי שהעם לא הספיד אותה כראוי-לכן נענש. ואילו  כאשר משה ואהרון נפטרו, נאמר: "ויבכו אותם בני ישראל" וכאן לא נאמר שהם בכו.

נאמר:"ותמת שם ותיקבר שם" כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר והיא נשכחה כמו שהמת נשכח מהלב- בני ישראל היו כפויי טובה ולא הרגישו בהעדרה לכן נענשו בחיסרון המים - כדי שידעו למפרע- שהבאר הייתה בזכות אותה צדיקה.

האגדה מספרת: על תגובת העם על מות מרים:

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הִקְרִיבוּ אֲלֵיהֶם וְיֹאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: מָה לְךָ כִּי תִּבְכֶּה? וְיַעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: מַדּוּעַ לֹא אֶבְכֶּה אֲשֶׁר מֵתָה אֲחוֹתִי הַיְּחִידָה אוֹהֶבֶת הַחֶסֶד וְהַצְדָּקָה?

ויאמר הָעָם: אַל תִּבְכֶּה לְנֶפֶשׁ אַחַת: וּבָכִיתָ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם כִּי תַּמּוּ כֻּלָּם לִגְוֹועַ!

וְיֶחֱרַד מֹשֶׁה חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר: הִגִּידוּ נָא לִי מָה קַורְכֶם כִּי כָּכָה דִּבַּרְתֶּם  אֵלַי?

ןִיעַן הָעָם אֶת מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: בְּרֶגַע מוֹת אֲחוֹתְךָ אָזְלוּ הַמַּיִם מִן הַסֶּלַע אֲשֶׁר הִתְגַּלְגֵּל אַחֲרֵינוּ וְעַתָּה אֵין בּוֹ גַּם טִיפַּת מַיִם אַחַת!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: לְכוּ נָא אֶל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְאֶל שָׂרֵי הַמֵּאוֹת וְהִגַּדְתֶּם לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וּשְׁאַלְתֶּם מֵהֶם מַיִם וְנָתְנוּ לָכֶם.

וְיַעְנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: לֹא נָסוּר מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא נִשְׁאַל מִשָּׂרֵינוּ דָּבָר, כי אַתָּה הוֹצָאָתֵנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּתְבִיאֶנּוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, מַיִם אֵין לִשְׁתּוֹת וְעַתָּה הַלֹּא נָמוּת אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ בְּצָמָא!

וַיְהִי  בְּהַזְכִּיר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת בְּהֶמְתָּם הַצְּמֵאָה לַמַּיִם, וְיֹאמַר ה': יַעַן צַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא רַק עַל נְשֵׁיהֶם וְטַפָּם הַצְּמֵאִים, כִּי אִם גַּם עַל בְּהֶמְתָּם וְיֹאמְרוּ לְכָל כִּי לֹא כָּלוּ רַחֲמֵיהֶם, עַל כֵּן אָרְחָם גַּם אֲנִי עֲלֵיהֶם וְהוֹצֵאתִי לָהֶם מַיִם מִסְלָע"

תגובת משה ואהרון לתלונת העם:

נאמר: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם".

דעת מקרא סובר: משה ואהרון ברחו אל אוהל מועד, הם בקשו מקלט מפני זעם הקהל – הם פשוט חששו לחייהם כפי שכבר אירע במריבה הראשונה על המים ושם צעק  משה:

"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-ה' לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי". [שמות  י"ד, ד]

מתברר, שזו לא הפעם הראשונה שמשה ואהרון נפלו על פניהם ,כך היה בעניין המרגלים גם במחלוקת קורח ועדתו - נפלו על  פניהם ,למרות שהמניע הוא כל פעם שונה. אבל כאן נראה שהנפילה  אפיים של משה ואהרון הייתה תפילה - וההוכחה: שבעקבותיה   נראה כבוד ה' אליהם-כפי שכתוב:

"וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם. ְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ...."

רש"ר מסביר: את הפסוק: "וָּיבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל,.."

יש כאן השוואה לנוח כמו שנאמר עליו :

"וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּיבָה":[בראשית ז, ז] – מפני מה בא? מפני המבול-שהביא ה'.

בישעיהו  נאמר:

"וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים, וּבִמְחִלּוֹת עָפָר--מִפְּנֵי פַּחַד ה', וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא, יַשְׁלִיךְ הָאָדָם, אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ, וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ--אֲשֶׁר עָשׂוּ-לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֺת, לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים.  לָבוֹא בְּנִקְרוֹת הַצֻּרִים, וּבִסְעִפֵי הַסְּלָעִים--מִפְּנֵי פַּחַד ה', וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ, בְּקוּמוֹ, לַעֲרֹץ הָאָרֶץ".[ישעיהו ב, י"ט- כ"א]

כאן משה ואהרון לא השיבו דבר אלא - נסו אל פתח אוהל מועד כך נהגו תמיד  כאשר הוטל ספק במוצא האלוקי של שליחותם-מצד העם !

בעוד שה' אמר למשה : לדבר אל הסלע- משה היכה על הסלע פעמיים:

תוצאת ההכאה על הסלע:

הקב"ה פונה אל משה ואהרון ואומר להם:

"יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". 

רש"י סבור: גילה הכתוב שאם משה ואהרון לא היו חוטאים בחטא זה - היו נכנסים לארץ ישראל.

שואל רש"י: הרי התלונה  של משה כלפי ה' כאשר העם תבע בשר - היה חטא קשה מזה באומרו אל ה':

"....שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי, הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ; וְאַתָּה אָמַרְתָּ, בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם, וְאָכְלוּ, חֹדֶשׁ יָמִים. הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם? [במדבר י"א, כ"ב]

אלא שבמקרה ההוא  טענות משה היו בינו ובין ה' ולא באופן גלוי לעיני כל! אך  כאשר היכה על הסלע ולא נהג על פי הוראת ה' לדבר אל הסלע - כאן זה כבר היה עניין של קידוש ה', אילו משה ואהרון היו  מקיימים את ציווי ה' במדויק ומדברים אל הסלע -  היו מקדשים את ה' לעיני כל העם  ומראים להם: מה סלע זה שהוא דומם- אינו זקוק לפרנסה- אינו מדבר ואינו שומע- מציית לדברי ה' ומוציא מים מתוך דיבור משה ומקיים את רצון ה' –קל וחומר    שהיו מבינים עם ישראל  שהם צריכים לשמוע בקול ה'!! לכן ה' נשבע שלא יכנסו לארץ ולא ירבו על כך בתפילה.

האגדה מספרת: כי משה ניסה להגן על אהרון ואמר לה': מילא אני חטאתי בהכאה על הסלע ולכן אני נענש, אבל מדוע אהרון אחי גם צריך להיענש?

ענה לו ה': הרי אהרון ראה שאינך מקיים את הציווי באופן מדויק- והוא שתק! ולא אמר לך שאתה אינך מקיים את דברי ה'!

המהר"ל מסביר-משה נענש בגלל שני דברים-שהם אחד:

א] כי כעס על העם באומרו" שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים—"

ב] כי היכה על הסלע ולא דיבר אל הסלע- והגורם לכך: מידת הכעס!

כי מי שבוטח בה'  מחונן תמיד  במידת השמחה !

לסיכום לאור האמור לעיל, ניתן להסיק : כי משה ואהרון היו מנהיגים משכמם ומעלה אך "בגלל רגע אחד  קטן של חולשה באמונה" נענשו.

שליח ה' נדרש לשוות את ה' לנגדו תמיד - שליח העם חייב לדעת שאין דבר שיעצור  בעד ה' מלקיים את רצונו המוחלט.

 "מלמד שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה" כמה חשובים דברי דוד המלך:

"שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט."

[תהלים  ט"ז],

דבר החסידות – פרשת חוקת

פרטים

קטגוריה: פרשת חוקת

פורסם ברביעי, 16 יוני 2021 17:52

נכתב על ידי Super User

כניסות: 598

ב"ה

דבר החסידות – פרשת חוקת

לעילוי נשמת זקני היקר, הרה"ח ר' משה יעקב ב"ר אליעזר ז"ל זילבר, חתן הפוסק הנודע הגרא"ח נאה ז"ל. נפ' בדר"ח תמוז ה'תשנ"ב ומ"כ בהר המנוחות עיה"ק ירות"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

"בכלל מאתים מנה"

פעם הגיע אחד מחסידי גור, לחלוקת דולרים אצל הרבי וביקש ברכה עבור רבו האדמו"ר מגור (בעל "לב שמחה", שיום ההילולא שלו חל בז' תמוז)*.

הרבי בירך "יאריך ימים על ממלכתו", החסיד ענה אמן והמשיך.

אח"כ נזכר שבעצם לא ביקש ברכה עבור עצמו, ועמד עוה"פ בתור.

כשעבר שוב, אמר הרבי: "כמדומני שכבר היית פה".

השיב החסיד: שהפעם הגיע לבקש ברכה לעצמו!

תמה הרבי ואמר: "הרי יש בכלל מאתיים מנה" [כלומר, אתה הרי חסיד שלו וא"כ בברכה לרבך גם אתה כלול]...

(שמעתי מהרב חיים קפלן, שליח הרבי לעיה"ק צפת, שסיפר בשבת ערב יום ההילולא, בביהכנ"ס היכל מנחם מענדל, מרום כנען צפת עיה"ק, בשם – יבחל"ח – הרב אהרן אליעזר צייטלין, שמעשה זה היה שגור על לשונו)

ומעניין לעניין באותו עניין:

מספר ר' מאיר חצקלביצ'י מאבן שמואל:

בפעם הראשונה שהגעתי לחלוקת הדולרים –התרגשתי מאוד מכך שזכיתי לקבל דולר מידו הקדושה של הרבי. ומכיוון שהגעתי ממקום רחוק, אחרי נסיעה ארוכה במיוחד, החלטתי ששווה לעמוד עוד הפעם בתור כדי לקבל דולר נוסף.

ואכן עברתי שוב והרבי נתן לי עוד דולר.

ומאז, בכל פעם שהגעתי לחלוקת הדולרים – נתן לי הרבי מלכתחילה שני דולרים...

 (מפי הנ"ל)

*) ייתכן ומדובר על הרב יוסף אלימלך ניימן. וראה יומן ח' אלול תשמ"ה ('התקשרות' גל' א'קפב, מדור ניצוצי רבי):

כשנכנס הרבי לתפילת ערבית ראה את הרב יוסף אלימלך ניימן, מעסקני חסידי גור. הרבי נעצר ושאל לשלומו של האדמו"ר מגור [ה"לב שמחה"]. רא"נ אמר שיצא מבית-הרפואה ויהיה בשבת במחיצת החסידים. הגיב הרבי שזה דבר נכון, על-פי משלו של אדמו"ר הזקן ב'לקוטי תורה' שבחודש אלול "המלך בשדה". הרבי הוסיף שמחר ייסע לאוהל ויזכיר שם את האדמו"ר מגור. אחרי התפילה יצאה הוראה מהרבי להתפלל לרפואת האדמו"ר מגור, ומודעות נתלו על-כך ב-770:

"כל אחד ואחת מתבקש לעורר רחמים ולהתפלל לבריאותו של כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, שמחה בונים בן חיה ראדה יהודית, שיתרפא ברפואה קרובה ושלימה, ולאריכות ימים ושנים טובות וכתיבה וחתימה טובה".

~~~

מי הכה את עוג?

בסיום פרשתנו (כא, לד-לה) מסופר על מלחמת עוג "ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו גו'", ואח"כ "ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו גו'".

מפרש רש"י: "אל תירא אותו – שהיה משה ירא להילחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם...". וממשיך: "ויכו אותו – משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (נד, ב) 'עקר טורא בר תלתא פרסי וכו'".

ויש להקשות: מכיוון שנאמר בפסוק "ויכו אותו" (בלשון רבים) – איך מפרש רש"י בפשוטו של מקרא שמשה לבדו הרגו?

מבאר המהר"ל מפראג (בפירושו גור אריה): שרש"י למד זאת מהפסוק הקודם שהקב"ה אמר למשה "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו", שמכך מובן שמשה בעצמו הרגו, ומה שנאמר "ויכו אותו" – צריך לומר שזה מתייחס להמשך הפסוק "ואת בניו ואת כל עמו" [כלומר, משה הכה את עוג, ובנ"י הכו את בניו ואת כל עמו].

אבל עדיין לא מובן:

א)    הרי גם בסיחון נאמר (דברים ב, כד) "ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי", ושם לא מצאנו בשום מקום ש"משה הרגו", ובמה שונה עוג מסיחון?

ב)  מיד בהמשך הפסוק "כי בידך נתתי אותו" הרי נאמר "ואת כל עמו גו'", ואם לשיטת רש"י "בידך" פירושו בידי משה – היה צריך לפרש שמשה הרג בעצמו גם "את כל עמו" ואיך מסביר המהר"ל ברש"י שבני ישראל הרגו את עמו?

מבאר הרבי:

הסיבה שדווקא משה בעצמו היה צריך להרוג את עוג – הוא משום שהיה ירא* שמא תעמוד לעוג "זכותו של אברהם", ולכן היה צריך כנגד זה את "זכותו של משה" – כדי להתמודד מולו ולנצחו.

אבל, הצורך בזכות זו היתה רק כל עוד הסתפק עוג באי מתן רשות לבנ"י לעבור בארצו, אבל ברגע ש"עקר טורא בר תלתא פרסי" (כגודל שטח מחנה ישראל) כדי להשמיד את כל בני ישראל, זרעו של אברהם – איבד עוג בכך את "זכותו של אברהם", ובשלב זה בעצם יכלו כבר כל בנ"י להרגו.

ועכשיו מובן:

א)    ההבדל בין סיחון לעוג הוא שלעוג היה "זכותו של אברהם" (ומשה היה ירא מכך) לכן היה הכרח, מלכתחילה, שדווקא משה יהרוג אותו בעצמו.

ב)  אבל בסופו של דבר נאמר "ויכו אותו" (ולא רק "את כל עמו"), למרות שבפועל משה בעצמו הרגו, כי ברגע שעוג איבד את זכותו – יכלו כבר כל בנ"י להרגו (ויתרה מזו, בשלב זה היו חייבים להרגו כי "הבא להרגך השכם להרגו") ומשה הרג אותו בתור שלוחם של בני ישראל.

שבת שלום!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח, חוקת שיחה ב (עמ' 134 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 138 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר עמ' שנד-ה. וראה בפנים השיחה, שע"פ ביאור זה מדוייק המשך לשון רש"י שמביא דברי הגמ' "עקר טורא בר תלתא פרסי" (ולא ההמשך "ומחייה בקרסוליה וקטליה", שזה לכאו' העיקר), כי זה מסביר למה לבסוף כל בנ"י יכלו כבר להכות אותו. ועוד דיוקים נפלאים ע"ש.

______________

*)  ורק משה היה ירא מ"זכותו של אברהם", משא"כ שאר בני ישראל "היו בטוחים בכח תפלתו של משה" כמש"כ רש"י לפני כמה פסוקים (כא, לב) גבי מרגלים ששלח משה לרגל את יעזר.

והחשש של משה היה, שמכיוון שארץ סיחון אינה מארץ שבעה עממין, ייתכן ש"זכותו של אברהם תעמוד לו" שלא יוכלו לכבשו ויצטרכו להאריך את הדרך* (ע"ד שהיה בארץ אדום) – לכן הבטיח לו הקב"ה "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו".

______________

*) אבל פשוט, שמשה לא היה ירא שזכותו של אברהם תעמוד לו לנצח את ישראל ח"ו – כי פשוט שזכותו של אברהם לא תעמוד לעוג יותר מאשר לישראל, זרעו של אברהם (וראה חדא"ג מהרש"א לברכות שם ד"ה אבן).

--

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער  |  מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות  |  בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת  |  קייטנת גן ישראל  |  שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת חוקת

פרטים

קטגוריה: פרשת חוקת

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:24

נכתב על ידי Super User

כניסות: 663

פרשת חוקת


מקרא ותרגום | רגע על הפרשה 

 

ציורי תנ"ך/ עם ישראל מבכה את מות אהרון/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל".

 [במדבר כ' ,כ"ט]

 

-

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד,

וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-ה', אֲלֵיהֶם".

 [במדבר ,כ ',ו']

 

 

ציורי  תנ"ך/ עונשם של משה ואהרון/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן,

יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל—

לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה,

אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם".

[במדבר כ, י"ב]

 

 

 

 ציורי תנ"ך/ עדת ישראל לרגלי הר ההר/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה, הֹר הָהָר"

 

[במדבר כ, כ"ב]

 

 

 

 ציורי תנ"ך/ מי המריבה/ ציירה: אהובה קליין ©

 ",,,,וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם"

 [במדבר כ, י"א]

 

עלונים תשע"ח: עלון ישא ברכה | עלון פניני חמד | עלון אשכול יוסף 

 

 ציורי תנ"ך/ מכת הנחשים במדבר/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 ציורי תנ"ך/  מלך אדום  מסרב לבקשת  ישראל /ציירה: אהובה קליין ©

 ציורי  תנ"ך/ בני ישראל תובעים מים ממשה ואהרון/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שירת הבאר בפי ישראל/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"אז ישיר ישראל את—השירה הזאת עלי באר ענו לה"

 [במדבר כ"א, י"ז] 

עלונים התשע"ט: ישא ברכה|  תהילות ישראל | פניני חמד | אור השבת |זה השער לה'

עלונים התשע"ה: עלון שערי יוסף | עלון ישא ברכה | עלון מתיקות הפרשה | עלון א זיסקייט 

התשע"ד: עלון זה השער לה' | עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון מים חיים לחודש סיון | עלון שערי יוסף | עלון סיפורי צדיקים | עלון פורת יוסף לילדים | עלון טוב לחסות בה' | עלון בני ציון

התשע"ג: עלון לקראת שבת | עלון ישא ברכה | זה השער לה' | וורט לשבת | אוצרות חיים | בני ציון | הוד השבת | חכמת שלמה | טוב להודות לה'

התשע"ב: עלון אור החסידות | ישא ברכה | שולחן שבת | טוב לחסות | מתוקים מדבש | שיחה לעם

התשע"א: דבר תורה לשולחן שבת | עלון ישא ברכה  

 

התש"ע: עלון שבת נט | עלון אור החסידות| עלון ישמחו

 

 

 

אהובה קליין: 

מי מריבה/ שיר מאת: אהובה קליין (c) | 

פרשת חוקת- מדוע ננעלו שערי ארץ ישראל בפני משה?

מי היתה מרים ובמה גדולתה? | מרים - שיר מאת אהובה קליין

פרשת חוקת- מה הקשר לנחש בגן העדן - ולמכת הנחשים במדבר? | הנחש /שיר מאת: אהובה קליין ©
  

ציורי תנ"ך/ משה ונחש הנחושת/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד] "ויעש משה נחש נחושת וישמהו על— הנס והיה אם- נשך הנחש את - איש והביט אל- נחש הנחושת וחי"[במדבר כ"א,ט] 

 

 

ציורי תנ"ך/ משה מכה על הסלע/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 

ציורי תנ"ך/ פרה אדומה/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

פרשת חוקת - חלק ב

פרטים

קטגוריה: פרשת חוקת

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:36

נכתב על ידי Super User

כניסות: 688

פרשת חוקת - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

זאת התורה אדם כי ימות באוהל (חקת יט-יד)

הכוונה למסור נפש כדי ללמוד תורה גם אם זה קשה כי הם חינו ואורך ימנו לכן נאמר אדם כי ימות באהלה של תורה.

דברי חז"ל אלא מהווים לדעת החפץ חיים על התורה עצה טובה לניצול הזמן ללימוד תורה ובדרך משל הימשיל זאת לסוחר גדול שהיה טרוד במיסחרו מבוקר ועד ערב. מרוב טרדותיו לא היה לאיש זמן להתפלל בציבור וכמו כן לא נותר לו הרבה זמן במשך היום והלילה לקביעת עתים לתורה.

חלפו השנים ושיער לבן החל מבצבץ בזקנו,כוחותיו נדלדלו, והוא החל לחוש כי קיצו קרב ובא,ולא רחוק היום בו יצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיו לפני מלך מלכי המלכים. אי לכך,החליט כי עליו להכין צידה לדרך, ולצורך זה עליו לשנות את סדר יומו. מאותו יום ואילך הלך בכל יום לבית הכנסת לתפילת שחרית בציבור, אחר התפילה נשאר במשך שעתיים בבית המדרש כדי ללמוד ואחר כך הלך לחנותו.

כאשר הגיע לחנות,לאחר שהיה של כשלש שעות בבית הכנסת ובבית המדרש שאלה אותו אשתו בתמהון לפשר איחורו,והוסיפה ואמרה לו: "הלא ידעת כי בשעות אלו החנות הומה סוחרים הממהרים לדרכם, ומה לך כי התמהמת מלבוא?! התחמק הבעל מלהשיב לה רק זאת אמר לה שהיה טרוד בענין חשוב מאד ונאלץ היה להתעכב.

וכך במשך כמה ימים היה מאחר מלבוא לבית המסחר,ובכל פעם התחמק מלספר לאשתו היכן היה.

בוקר אחד פקעה סבלנותה של האשה,וכאשר ראתה ששוב הוא משתהה מלבוא לחנות,יצאה לדרך כדי לחפש אחריו ולברר פעם אחת ולתמיד להיכן הוא נעלם בכל בוקר.

מה רבה היתה תמיהתה וכמה גדול היה קצפה,כאשר נתברר לה שבעלה נמנה בשעות אלו עם חובשי בית המדרש. היא מיהרה לשים פניה לעבר בית המדרש, ואכן ראתה במו עיניה את בעלה יושב רכון על הספרים והוגה בתורה. מיד הרימה קול גדול ואמרה: "מה אתך? האם יצאת מדעתך?! הלא החנות מלאה קונים ואתה יושב כאן ולומד?! לא איכפת לי ההפסד שהנך גורם לנו,אבל כלום אפשר לגרש לקוחות קבועים מהחנות,בשעה שמכל עבר ישנם סוחרים המתחרים בנו"!

ענה בעלה ואמר לה: "שמעי נא רעייתי ועני לי מה היית עושה אילו בוקר אחד היה בא מלאך המוות ואומר לך שהגיע זמני להפטר מן העולם,כלום היית יכולה לומר לו שאין אתה פנאי לכך, הואיל והחנות מלאה קונים? בוודאי לא היית יכולה לומר זאת. אם כן מהיום ואילך חשבי בכל בוקר בשעות שאני נעדר מהחנות,כאילו נלקחתי על ידי מלאך המוות ומה איכפת לך שאחרי שעה או שעתיים אקום לתחיה ואבוא לעזור לך בחנות".

רעיון זה כלול במאמר "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם". על האדם לחשוב כאילו הוא מת,ואז יתבטלו מאליהם כל התירוצים והסיבות המעכבים אותו מללמוד. באופן זה יבחין היטב עד כמה טרדותיו ומפריעיו טפלים לעומת לימוד התורה,וימצא על ידי זה זמן רב ללימוד. ועוד שנאמר נעשה ונישמע ומה אנו צריכים לשמוע אם ניקבע עיתים לתורה למרות שהיום דוחק?

נאמר מי שמקבל עליו עול תורה מורידים ממנו עול מלכות כלומר שאם נתמיד בלימוד הקב"ה ימלא לנו את אותם שעות שהמתנו את עצמנו עליהם במשך היום ללמוד תורה ולא נפסיד את שכרם בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר תלמוד תורה כנגד כולם.

בגמרא ברכות (סג) אמר ריש לקיש: "מכאן שאין דברי תורה מתקימים אלא במי שממית עצמו עליהם". ובמשנה באבות (פרק ו') שאמרו: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה". פרש רש"י: לא העשיר נאמרה משנה זו,אלא על העני,שאפילו אין לו אלא פת במלח ומים במשורה,אף על פי כן ישב ויעסוק בתורה. וכן פסק הרמב"ם (פרק ד' מהלכות תלמוד תורה) שאין דברי תורה מתקימים במי שמרפה עצמו עליהן,ולא במי שלומד מתוך עדון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שלא נותן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו. ולא יאמר אדם אלך אקבץ ממון, ואחרי כן אלמד, כי לעולם לא יסתפק. יש לו מנה רוצה מאתים וכו'.(כותונת פסים).

החפץ חיים היא ניגש מתוך אמונה תמימה אל התורה. כשם שהרגיש בכל חושיו את האלקים,כן ראה את התורה כספר מאת האלקים והרגיש כאילו הוא לומד מפי הגבורה.

הוא היה רגיל לומר שלו היו מספרים לנו שנמצא חיבור מאת גבריאל המלאך, כמה היינו משתוקקים לקרותו,והנה לפנינו חיבורו של רבון העולמים בכבודו ובעצמו.(המאורות הגדולים).

המגיד מדובנא אמר משל על חביבות התורה:

הנביא ישעיה (פרק מג) אומר: "ולא אותי קראת יעקב,כי יגעת בי ישראל". משל לסוחר שבא ממדינת הים. בהגיעו לנמל ביקש מאחד הסבלים שעבדו שם,שיעלה לאניה ויביא את חבילותיו לביתו. כאשר הגיע הסבל לבית הסוחר מזיע ומתנשף וביקש את שכרו,אמר לו הסוחר: "החבילות שהבאת אינן שלי". שאלו הסבל: "וכי מנין לך זאת, הרי לא ראית כלל את החבילות שהבאתי?" השיב לו הסוחר: "חבילותי הן חבילות קטנות של יהלומים. אילו הבאת אותן בודאי לא היית מזיע ומתנשף כל כך. מאחר שראיתי עד כמה התעייפת, הבנתי שבודאי לא את הסחורה שלי הבאת".

כך אומר הקב"ה לעם ישראל: "ולא אותי קראת יעקב", ומוסיף הקב"ה: "כי יגעת בי ישראל". כלומר, מהיכן ידעתי כי לא קראת בשמי? על ידי שראיתיך עייף ויגע. כאשר הצדיקים לומדים תורה ומקיימים מצוות, אין הם חשים עמל וטורח,אלא אדרבה,יש להם טעם,עונג ושמחה.

משל זה הוא אחד משלושת המשלים של המגיד מדובנא,אשר האדמו"ר מקוצק אמר עליהם שנאמרו ברוח הקודש.

תפילה זו היתה שגורה בפי רבי יחזקאל אברמסקי:"מתי תגיע אהבת התורה שבי לזו של דוד מלכא-משיחא,שהכריז: "חסדך ה' מלאה הארץ",ובכל זאת לא ביקש שום דבר מחלו של עולם ולא מצרכיו האישיים של בשר ודם עלי אדמות,כי אם חסד אחד – "חוקיך למדני"... (ספר הזכרון לר"י אברמסקי)

בכל שנות חייו הקפיד רבי דבר בעריש ווידנפלד, הרב מטשיבין,על כל רגע של טבלה. לא היה הבדל בין שנות צעירותו בהן עסק במסחר לבין השנים שבהן ישב על כסא הרבנות בטשיבין והרביץ תורה לתלמידיו. גם בשנות הסבל שעברו עליו בגלותו בסיביר ובבוכרה וגם בשנותיו האחרונות בירושלים,כשהיה תשוש ביותר,הוא לא חדל משקדנותו המופלאה.

בבוקרו של יום אחד, בשעה שבע, כאשר נכנס אליו אחד התלמידים,מצאו רכון על גבי הגמרא, שקוע במשנתו ולומד בהתלהבות,עד שלא הרגיש בכניסתו. התלמיד הצטדק באמרו שבא לשאול ענין מסוים הקשה בעיניו.השמיע את שאלתו ורבינו נענה לו. בסיום שיחתם, פנה אליו רבינו בשאלה: "מה הדחיפות שהיתה בבירור זה,עד כדי כך שהטרחת עצמך לבוא אלי לאחר חצות הלילה? "מה – השיב התלמיד בהכנעה וכולו תמיהה – הרי השעה היא כבר שבע בבוקר?"

רק אז הבין התלמיד שכל הלילה ישב רבינו ועסק בתורה,מבלי להרגיש שכבר פנה הלילה,עלה השחר והגיע זמן קריאת שמע של שחרית.

מאוד הייתי רוצה לחיות ולהתגורר בעיה"ק צפת בזמנו של האר"י הקדוש – אמר פעם אחד האדמו"רים בהשתוקקות גדולה. ומה הפלא? איזו תקופת זוהר היתה זו לעיר המקובלים? האר"י הק' ובני היכלא קדישא שלו מילאו ובישמו את העיר בקדושה ובטהרה. האר"י הק' היה הרבי, ה"בית יוסף" היה הרב, האלשי"ך היה המגיד,וה"חרדים" היה ה...שמש,ומזה עצמו ניתן לתאר מה היה שם בצפת באותה תקופה.

כל בני החבורה הקדושה הזו התפללו בבית כנסת אחד,הלא הוא בית הכנסת של האר"י הקדוש. ומנהג היה בבית כנסת זה,שלהתחילת חזרת הש"ץ היו ממתינים למי שהיה מאחר יותר בתפילת הלחש שלו. אם האר"י הק' היה עומד עוד בשמו"ע בשעה שה"בית יוסף" כבר פסע לאחוריו – המתינו להאר"י הק',וכן גם להיפך. אולם,בדרך כלל היו ממתינים להאר"י הקדוש,כי היה מאריך הרבה בתפלתו בכוונותיו עפ"י דרך הנסתר.

והנה קרה פעם,שהאר"י הק' סיים את התפילה ופסע לאחוריו בעוד ה"בית יוסף" עומד בתפילת הלחש שלו,והורה לחזן להתחיל מיד בחזרת הש"ץ. איש, כמובן,לא קם לערער ע"ז, כי אם האר"י הק' מצוה-שומעים לו, ואמנם החזן התחיל בחזרת הש"ץ. כתום התפילה ביקש האר"י הק' לנעול את הדלתות וציוה על כולם לחכות במקום. הוא ניגש לבימה, דפק ואמר: רבותי,שלא יעלה חשד בלב איש כי בזה שאמרתי שלא להמתין ל"בית יוסף", כאילו רציתי לזלזל ,חלילה, בכבודו של ה"בית יוסף", אלא שצריכים להמתין לו כשהוא מתפלל, אבל לא כשהוא לומד!...

ניגש ה"בית יוסף" לבימה בחיוך על שפתיו ואמר בקול: אמת הדבר,עד "שמע קולנו" התפלל, אבל באמצע ברכה זו עלתה במחשבתו שאלה, והיא אכן כתובה ב"בית יוסף", בדבר טחנות רוח,אם יש בהן משום השמעת קול בשבת. ומשעלתה השאלה במוחו,הוא התהרהר בלימוד, והאר"י הק' הרגיש מיד שהוא הוגה אז בלימוד,ולכן פסק שאין צריכים להמתין עליו. הוא אמנם יכול להמשיך ולהגות בתורה, אבל להמתין לו – לא, לא מחוייבים...  (שאל אביך ויגדך).

יבאו בני ישראל כל העדה מדבר צן בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה ולמה הבאתם את קהל יהוה אל המדבר הזה למות שם (חקת כ-א)

באר מרים

ובעשור לחודש הראשון מתה מרים אחות אהרון ומשה ותחדל הבאר להתגלגל אחרי בני ישראל ותבוא בין סלעי המדבר ותתערב בהם.ויראו בני ישראל את הדבר הזה ויבינו כי בשל מרים היתה להם באר המים, ובמותה ויאזלו המים ממנה ויבשו. ומשה ואהרון לא ידעו עוד את הדבר הזה  ויספדו למרים ויבכו לה. וישמעו בני ישראל את משה ואת אהרון בוכים ויתאספו כולם ללכת אל משה ואל אהרון. וירא משה את בני ישראל נקהלים עליהם ויאמר אל אהרון אולי תדע והגדת לי מה היה לעם כי מתאסף הוא והולך הלוך וקרב אלינו!? ויאמר אהרון, שמע העם את האסון אשר קרנו ויתאספו לנחמנו מיגוננו ויאמר משה, אבל שגית אחי בדברך את הדברים האלה, הביטה נא וראה את פניהם הנזעמים ואת שפתותיהם המלאות זעם וידעת כי לריב אלינו המה באים. עודנו מדבר ובני ישראל הקריבו אליהם ויאמרו אל משה, מה לך כי תבכה? ויען משה ויאמר מדוע לא אבכה אשר מתה אחותי היחידה אוהבת החסד והצדקה? ויאמר העם, אל תבכה לנפש אחת, ובכית לעמך אשר הוא ממצרים כי תמו כולם לגוע ויחרד משה חרדה גדולה עד מאד, ויאמר, הגידו נא לי מה קרכם כי ככה דברתם אלי? ויען העם את משה ויאמר ברגע מות אחותך אזלו המים מן הסלע אשר התגלגל אחרינו ועתה אין בו גם טיפת מים אחת ויאמר משה, לכו נא אל שרי האלפים ואל שרי המאות והגדתם להם את הדברים האלה ושאלתם מהם מים  ונתנו לכם. ויענו בני ישראל לאמור, לא נסור מן המקום הזה ולא נשאל משרינו דבר כי אתה הוצאתנו מארץ מצרים ותביאנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, ועתה הלא נמות אנחנו ובעירנו בצמא.

ויהי כהזכיר בני ישראל את בהמתם הצמאה למים, ויאמר ה' יען צר לבני ישראל לא רק על נשיהם וטפם הצמאים, כי אם גם על בהמתם ויאמרו לכל כי לא כלו רחמיהם, על כן ארחם גם אני עליהם והוצאתי להם מים מסלע.

כעס משה וחטאו

ויהי כראות משה ואהרון את קצף בני ישראל הולך הלוך וגדל וייראו מאוד וינוסו אל אהל מועד. וירא כבוד ה' ויאמר ה' אל משה, מה לך עתה באהל מועד? ויען משה את ה' ויאמר, ה' אלהי קמו עלי בניך ויקצפו עלי קצף גדול ולולא נמלטתי לאהל מועד, כי עתה סקלוני, ויאמר ה', עד מתי תתן דופי בבני? הן גם בחורב אמרת, עוד מעט וסקלוני, ולא נגעו בך ולא הפילו משערתך ארצה, ועתה עבור אתה ואהרון אחיך לפני העם ודברת לעיניהם אל הסלע ונתן מימיו.

ויעבור  משה ואהרון לפני העם ויגשו אל הסלעים הרבים אשר התערבה בהם באר מרים, ולא  ידע מאיזה סלע יוציא להם מים. וישם משה את עינו על אחד הסלעים ויאמר לבני ישראל, עמדו פה והוצאתי לכם מים מן הסלע הזה, ויאמרו אליו בני ישראל היד ה' תקצר מהוציא מים מכל סלע וסלע כי צויתנו לעמוד רק לפני הסלע הזה? ויאמר משה אל תמרו את פי ה' ואל תמררוני בדבריכם ויוסיפו בני ישראל לדבר אל משה ויאמרו אם באמת יעשה לך ה' נפלאות, והוצאת מים מכל הסלעים הרבים האלה ואם אין ואמרנו, רועה היית את צאן יתרו במדבר ותלמד לדעת את משפט הסלעים המוציאים מים ותעמידנו לפני הסלע הזה כי ידעת אשר מים בו אולם לא ה' דבר בך ולא על פיו נתן הסלע את מימיו. ויקצוף משה על בני ישראל ויאמר היו בוערים עד מתי תבערו ותכסלו ויהי כקצוף משה וישכח בקצפו את דברי ה' וירם את מטהו לשומו על הסלע. ויהי אך הרים את המטה ויצאו מן הסלע נטפי מים אחדים. ויגער משה בסלע ויקרא למי ימצאו המים האלה, הליונקי שדים אם לגמולי מחלב? ויך משה את הסלע פעמים ויצא ממנו דם, ויאמר משה אל ה', לא הוציא הסלע בלתי אם דם ויאמר ה' אל הסלע, מדוע ככה עשית? ויען הסלע ויאמר, הכה הכני משה פעמים ויאמר ה' אל משה, מדוע הכית את הסלע ואנכי הלא צויתיך לבלתי הכותו, כי אם דבר אליו, ויען משה את ה' ויאמר לא הוציא הסלע בראשונה בלתי אם נטפי מים אחדים ויאמר ה' אל משה, הן למד למדת את העם לאמר, בצדק תשפוט עמיתך ותשכח כל גמולי הסלע אשר היניק לילדי ישראל דבש בארץ מצרים  ותשחת באף רחמיך ותכהו ונקל עוד זאת בעיניך ותבז לבני ותאמר עליהם, עם חסר בינה המה, הרעות מאד אשר עשית את כל המעשים האלה, ויצו ה' את הסלע ויהפוך את דמו למים  ותשת העדה ובעירם.

עונש משה ואהרון

ויהי אחד הדברים האלה, ויאמר ה' אל משה ואל אהרון יען חללתם את שמי לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, ויאמר משה, אמנם, ה' אלהי, נסכלתי ואשנה הרבה מאד בהכותי את הסלע ולא דברתי אליו כאשר צויתנו, אולם אהרון מה הוא כי תקצוף עליו? ויען ה' את משה ויאמר, הן ראה ראה אהרון אחיך את אשר אתה אומר לעשות  ולא עצר בעדך ולא אמר אליך, אל נא, אחי, תעבור את מצות ה', ויתחנן משה אל ה' ויאמר, אנא ה ' סלח נא לעוננו, ויאמר ה', לא יסלח לך החטא אשר חטאת לי לעיני כל בני ישראל, כי לו דברת אל הסלע להוציא מים כאשר צויתיך, כי עתה הקדשני לעיני בני ישראל ותיהיה יראתי על פניהם תמיד. הן בני ישראל היו אומרים הסלע הזה אשר שכר אין לו ועונש אין לו, שמע בקול ה', ואף כי האדם החי בחסד ה' והמצוה לעבדו ולשמור מצותיו, ויאמר משה אל ה' אם כמות כל הדור החוטא נמות גם אנחנו במדבר יאמרו עלינו שומעי שמענו גם משה גם אהרון היו חטאים כדור ההוא ועל כן היתה אחריתם כמוהו ויאמר ה', אל תירא משה עבדי, כתב אכתוב בתורתי דבר חטאתכם וידע כל בשר כי לא חטאתם לה' בלתי אם בדבר מי מריבה לבדם.

הקול והחרב

ובכל הכעסים אשר הכעיסו בני ישראל את משה, לא חדל לדאוג להם ולהיטיב עמהם. וישלח משה מלאכים אל מלך אדום לאמור, אתה ידעת, כי אמר ה' לאברהם אבינו, גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה...ויהי כשמעך את הדברים האלה ותלך מפני יעקב אחיך, כי אמרת אין לי חפץ בארץ אשר לא יתננה ה' לי בלתי אם אחרי עבדתי שנים הרבה מאד, ותשב בארץ שעיר. אולם אנחנו נעבדנו בארץ מצרים ונענה שנים רבות, ונצעק אל ה' אלהינו וישמע את קולנו ויוציאנו ממצרים. ועתה הואל נא ונתתנו לעבור בגבולך לבוא אל ארץ ירושתנו. וידעת כי בעברנו בארצך קנה נקנה ממך לחם ומים וחסמנו את בהמתנו לבלתי תאכל את תבואות שדך, ויען אדום ויאמר, אל תעבור בארצי כי את קולך אינני ירא, ועתה זכור נא את ברכת אבי אשר ברכני לאמור על חרבך תחיה, והיה אם לא תשמע בקולי ואמרת לעבור בארצי ויצאתי בחרב לקראתך ויתעקש אדום כאשר דבר, ויאמר משה להלחם בו. ויהי דבר ה' אל משה לאמור אל תתגר בו מלחמה, כי לא אתנהו בידך, ויאמר משה אל ה', מה הן צדקות אדום? ויען ה' את משה ויאמר, כבד כבר אדום את אבותיו וצדקתו זאת תעמוד לו לעד.

דוגמא אישית אכלי המן

ויהי אחר הדברים האלה וידבר העם באלהים ובמשה לאמור, למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה במן אשר אנחנו אוכלים יום יום. וירעו דבריהם בעיני ה' עד מאוד ויאמר, הנה הנחש אוכל מאכלים רבים ולא  יטעמו לחכו בלתי אם כטעם העפר ובכל זאת לא יתאונן באזני, והעם הזה אוכל את המן אשר אלפי טעמים טובים לו והוא מתאונן רע באזני לאמור, קצה נפשנו בלחם הקלוקל על כן יבוא הנחשים ונשכו את בני ישראל.

ויבוא הנחשים וינשכו את העם וימת עם רב מישראל. ויבואו בני ישראל אל משה ויאמרו, חטענו כי דברנו בה' ובך. התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. ולא אחר משה וימהר ויתפלל בעד העם. ויעש משה על פי ה' נחש נחושת וישימהו על נס. והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת אשר על הנס והתפלל אל ה',ושלח ה' את דברו ורפאהו. ויהי כאשר נרפאו הנשוכים ויאמרו אל העם לאמור, מה רב חסד ה' וטובו אך אמרנו "חטאנו לך" וישלח דברו וירפאנו ויען העם לאמור, מה גדלו חסדי משה רוענו כמה פעמים הקצפנהו ונמררהו ונאמר לרגום אותו באבנים ובכל אלה הוא דורש את שלומנו וטובתנו בכל עת הנה אנחנו כולנו ראינו אותו ממהר להתחנן אל ה' ולבקש על נפשנו בבוא הנחשים להמיתנו, ועתה היה יהיה לנו הדבר הזה למשל ולמוסר לסלוח מהר לכל אשר חטא לנו ולבלתי נקום ונטור לכל אשר הרע לנו.

ויהי בימים ההם ויאמר אביאל אבי קיש אבי שאול לאמור, הן ברך ברכני ה' וימלא ביתי טובו, הבה אעשה דבר טוב לישראל והיה זכרי לברכה. ויקח אביאל כסף רב ויתן לעושי עששיות ופנסים ויאמר להם, עשו נא עששיות ופנסים רבים, ויעשו האנשים ככל אשר אמר להם אביאל. ויקח אביאל את העששיות והפנסים ויתלם ברחובות העיר וידליקם בלילה בלילה.

וירא העם ההולכים בחושך אור גדול ויודו לאביאל ויברכו שמו ויאמרו, לא אביאל יקרא עוד שמך כי אם נר, כי הדליק נרות רבים ברחובות האפלים ויאר לנו את החושך. כך שכרו של איש חסדים שאור חסדיו מאיר בעולם הזה ושכרו לעולם הבא שנאמר "והלך לפניך צידקה"', על כן ניקרא שמו אבינר

אסור לצער את הבריות

ולאלקנה שתי נשים, שם האחת חנה ושם השניה פנינה. ויהי לפנינה ילדים ולחנה אין ילדים. והכעיסה פנינה את חנה והכלימה אותה עד מאוד, כי תשכים פנינה בבוקר, בבוקר ורחצה את ילדיה והאכילתם והשקתם ואמרה להם, לכו נא, ילדי, אל בית הספר ופנתה אל חנה ואמרה לה בלעג, אורי עורי, חנה, משנתך ורחצת גם את את ילדיך והאכלתם והשקיתם וצויתם ללכת לביתהספר. ככה תלעג פנינה לחנה ותמרר את חייה כל הימים. ויהי כראות השכנות את הדבר הרעה הזה ותאמרן, לפנינה, מה עשה לך חנה רעה כי תעשי לה ככה? ותען פנינה ותאמר, אל ירע הדבר הזה בעיניכן, הנה המרתי לה ואכעיסה לבעבור תתפלל אל ה' וקראה אליו ורחם אותה, כלומר פנינה ציערה את חנה וכל הכוונה היתה לשם שמים.

ויהי היום ואלקנה וחנה אשתו היו בשלה, ותקם חנה ותתפלל אל ה' ותאמר, ה' צבאות בכל ההמון הרב והעצום הזה אשר עלה שילה רואה אנכי אבות ואמהות שמחים בילדיהם אשר ילדו להם. האמנם נבצר ממך, ה' אלהי בורא שמים וארץ וכל צבאם לתת גם לי בן אחד? אנא, ה' אלהי, רחם נא עלי ותן לי בן נבון וחכם וצדיק. ויאמרו אליה שומעי תפילתה לאמור, מדוע אינך שואלת מעם ה' לתת לך בנים יפי תואר ועשירים? ותען חנה ותאמר, נדר נדרתי לה' לאמור, את כל הבן הילוד לי נתון אתן לה' כל ימי חייו, ועל כן אין טוב לו בלתי אם רוח חכמה ובינה ואהבת צדק ומישרים, וייטבו דבריה בעיני ה' ויאמר, מיום נבראו שמים וארץ לא היה אדם אשר יאמר לה' "צבאות" עד אשר באה האשה האומללה הזאת, וכהתפללה אלי לאמור, הבה לי בנים, לא בקשה לה עושר וכבוד, כי אם רוח דעת ובינה, על כן אפרה וארבה במאד מאוד, והיה בנה הראשון הנולד לה גדול בישראל ונכבד כמשה ואהרון.

וירא עלי הכהן את חנה והנה היא עומדת לפני ה', שפתיה נעות וקולה לא ישמע, ויחשבה לשכורה ויאמר, עד מתי תשתכרין? וימררו הדברים האלה את חנה עד מאד ותען את עלי ותאמר, לא אדוני אשה אומללה אנכי, ויין ושכר לא שתיתי ושפוך את נפשי לפני ה', וישמע עלי את הדברים האלה ויך אותו לבו מאוד על הכלימו את האשה מרת הנפש הזאת, וינחם על הדברים הרעים אשר דיבר אליה, ויחנן קולו ויאמר סלחי נא לי, בתי, כי הכלמתיך, ויוסף לדבר אליה ויאמר, לכי לשלום לביתך ואלהי השמים יברכך בשלום ונתן לך את שאלתך אשר שאלת מעמו. ולא חדל עלי לדבר על לב חנה ולנחמה ולברכה עד אם ראה כי הרגיעו אותה דבריו ותסלח לו ובאמת חנה ניפקדה בבין שהאיר את עם ישראל בקדשותו והוא שמואל הנביא. וישרת שמואל את ה' לפני עלי וחנה  תעשה לו מעיל קטן, והעלתה לו מימים ימימה בעלותה את אלקנה אישה שלה להשתחוות לה'. ויברך ה' את חנה ותהר ותלד שלושה בנים ושתי בנות. וכאשר תוסיף חנה ללדת כן יחלו בני פנינה וכן ימותו. ויהי כראותה כי הרתה חנה עוד הפעם ותבוא פנינה אליה ותאמר, ידעתי גם ידעתי כי טובה את בעיני ה' ויברכך ברוך. ועלי פקד ה' את עון בזותי לך והכלימי אותך וימת שמונה בני ולא נשארו לי עתה בלתי אם שנים. ועל כן מתחננה אנכי אליך לאמור, התפללי נא בעדי לה' ולא אשכל את בני הנותרים, ותען חנה את פנינה ותאמר אליה, תשישב נא נפשך למנוחתה, אנכי אתפלל בעדך לה' בכל ליבי ובכל נפשי וידעתי כי ישמע ה' קול תחנוני, כי קרוב הוא לכל אשר יקראהו באמת. וירגיעו הדברים האלה את פנינה ויניחו לה מעצבה. וחנה עשתה ככל אשר אמרה ותתפלל אל ה' לאמור, רחם על פנינה והארכת את ימי בניה וברכתם בשלום ויען ה' את חנה ויאמר, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא נקמת ולא נטרת את פנינה ותבקשי ממני על נפשות בניה אשר אמרתי להמיתם, על כן איטיב עמך, וחיו שני בני פנינה ונקראו על שמך שנאמר עד, עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה. על כל ילד שנולד לחנה ניפטר ילד לפנינה מידה כנגד מידה, לא בטלה.

ויביאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותיקבר שם (חקת כ-א)

אומר בעל הטורים סמכו מיתת מרים לפרשת פרה אדומה. ללמדנו כשם שמפרה אדומה מכפרים כך, גם מיתת צדיקים מכפרות על עם ישראל והראיה פרה אדומה בגימטריה מכפר.

"כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר מסעי לה, כח).

אמרו חז"ל בירושלמי (יומא ז, ג) רבי סימון בשם רבי יונתן דבית גבורין: שני דברים לא היתה בהן כפרה וקבעה להם התורה כפרה, ואלו הן: האומר לשון הרע, ההורג נפש בשגגה. האומר לשון הרע לא היתה לו כפרה וקבעה לו התורה כפרה והיא מיתת כהן גדול, "והיה על אהרון לשרת ונשמע קולו" (שמות, תצוה כח, לה) יבוא קול (שמשמיעין פעמוני המעיל) ויכפר על קול (קול לשון הרע). ההורג נפש לא היתה לו כפרה וקבעה לו התרוה כפרה מית כהן גדול, "וישב בה עד מות הכהן הגדול" (במדבר, מסעי לה, כה), ע"כ.

לפי דברי הירושלמי, פעמוני המעיל שבבגדי כהן גדול מכפרים על לשון הרע, ומות הכהן הגדול מכפר על רוצח בשגגה. נשאלת השאלה: אם על מנת לכפר על  לשון הרע די באחד מבגדי כהן גדול, אם כן מדוע לכפר על רוצח בשגגה לא בחרו באחד מבגדי הכהן גדול שמכפר על שפיכות דמים, שהרי הירושלמי שם מביא בשם רבי סימן: כשם כשקרבנות מכפרין, כך הבגדים מכפרין, וכתונת מכפרות על שופכי דמים, כדכתיב אצל יוסף ואחיו: "ויטבלו את הכותונת בדם" (בראשית, ויש לז, לא) אם כן, כשם שלכפר על לשון הרע הביאו אחד מבגדי כהן גדול לכפר פעמוני המעיל, כך לכפר על רוצח בשגגה היו צריכים להביא אחד מבגדי כהן גדול לכפר כתונת, שמכפרת על שפיכות דמים?

ומצינו בגמרא (מועד קטן כח ע"א) אמר רבי אמי: למה נסמכה מיתת מרים פרשת פרה אדומה? לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרון לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתם של צדיקים מכפרת, ע"כ. וכעין זה בירושלמי (יומא א א) אמר רבי חייא בר אבא: בני אהרון באחד בניסן מתו, ומה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים (בפרשת אחרי מות)? ללמדך, שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל, כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל, ע"כ.

מותו של צדיק מכפר על עוון הציבור, וכלשון הגמרא בשבת (לג ע"ב) בזמן שהצדיקים בדור צדיקים נתפסים על הדור, ע"כ. או כלשון הגמרא בכתובות (ח ע"ב) על רב חיא בר אבא בזמן שמת בנו: חשוב הוא שיתפס על עוון הדור. ואומר רש"י חשוב אתה למעלה, ל תופסך ואת בניך בעוון הדור, שנאמר: "וממקדשי תחלו" (יחזקאל ט ו) ע"כ. ובגמרא דרשו (שבת נה ע"א) אל תקרי "מקדשי" אלא: מקודשי, ע"כ. ורבי יהודה החסיד בספר "חסידים" (סימן קיג) אומר: צדיקים נתפסים בעוון הדור, שנאמר: "רוח אפינו משיח ה' נלכד בשיחותותם" (איכה ד כ). ע"כ.

הציבור חי בזכותו של הצדיק. כי אם אדם יתלה את חייו בזכויותיו שלו, הוא יראה כי כבר מזמן כלו, ולכן אנו נתלים בזכויות הצדיקים. ואנו מוצאים במשנה במסכת סנהדרין (צ ע"א): כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואלו שאין להם חלק לעולם הבא:...אפיקורס. ואמרו בגמרא (שם צט ע"ב) מהו אפיקורס? אפיקורס הוא אדם שאומר:וכי איזה תועלת יש בתלמיד חכם שלומד? הרי הוא לומד בשביל עצמו! ע"כ. ומסביר רש''י: והם אינם  יודעים שהעולם מתקיים עליהם, ע"כ.

אמר רבי אלעזר אמר רב חנניה תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמרו כל בניך לימודי ה' אל תקראח בניך אלא בוניך, תלמידי חכמים שבונים את העולם  ומרבים שלום בעולם שנאמר יהיה שלום בחילך שלווה בארמונתיך למען אחי ורעי.

וידבר...קח את המטה והקהל...ודברם אל הסלע לעיניהם נתן מימיו והוצאת להם מים מין הסלע והשקית את העדה ואת בעירם (חקת כ-ח)

ציוה ה' את משה לדבר לסלע ותוציא להם מים ובפסוק יא מבואר שמשה היכה בסלע ולא דיבר לסלע יוצא שלא קיים את  ציווי הקב''ה בדיקדוק ולכן ה' הענישו משה רבנו הבחין שעם ישראל יותר מידי תלוי בו ושוכחים שהוא רק המנהיג של ישראל ולא בורא עולם התפלאו מניסיו הגדולים שעשה להם מי יציאת מצרים והדיבור לסלע זה דבר עצום שיכול לבלבל את עם ישראל ולחשוב שמשה רבנו בעל כוחות ויעשו אותו כמין אלוקים ח"ו לכן הפחית את הנס והיכה בסלע וכוונתו היתה לטובה ולא לרעה אך הקב''ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה.

דבר אחר אלה מסעי בני  ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרון, כלומר בזכות משה ואהרון כתוב (בפרשת כי תשא) מחני נא מספרך אשר כתבת, מפרש המגיד מדובנא, משל לשר גדול וחשוב בעיני המלך, בנו של השר הזה יצא לתרבות רעה, וכל  פעם שחטא המלך היה סולח לו בגלל אביו שהיה מבקש רחמים על בנו, אבל בראותו אביו שבנו סומך עליו יותר מדי ואינו מטיב דרכיו ואין סוף לדבר, בקש מהמלך שיורידוהו מגדולתו בכדי שהבן ידע שכבר אין לו על מי לסמוך כמו כן בקש משה רבנו עליו השלום מחני נא מספרך אשר כתבת, הורידני מגדולתי על ידי כך לא יחטאו ישראל בראותם שאין להם לסמוך עלי (אהבת חיים). 

בדרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל (חקת כא-כב)

 דרך התורה היא דרך המלך ויהודי הוא בן של מלך ודרך המלך הוא האמונה כשיהודי נמצא בחושך הגלות ותלמידי חכמים הם האור לנתיבותינו כי נר מצוה ותורה אור שנאמר "לא תסור ימין ושמאל מכל אשר יורוך" ועלינו לעמוד במיבחן האמונה, רבי יוסף חיים זוננפלד נהג לרקוד בשמחת תורה יחד עם מאות ילדים, אחד ממאות ילדים שזכו לרקוד עם רבי יוסף חיים ב"הקפות של הילדים" - היה הילד אברהם ברגמן שסיפר בסוף ימיו את המעשה הבא: שנה אחת, לאחר שסיים רבי יוסף חיים לומר את "אין כאלוקינו", ניגש אליו אברמל'ה הקטן, הביט ברב בעינים ביישניות, ואמר בקול שקט: - רבי, יש לי קושיא חמורה על הסידור...

הביט בו רבה של ירושלים ברוך, בפניו המאירות השתקפה היטב אהבתו העצומה לילדי ישראל. ליטף את לחיו של הילד, "שאל בני היקר" - אמר בעדינות. - מדוע, רבי, אנו אומרים קודם "אין כאלוקינו, אין כאדונינו" ואחר כך שואלים "מי כאלוקינו? ומי כאדונינו?" והלא הסדר צריך להיות הפוך שהרי קודם כל שואלים ואחר כך משיבים?... "נבון אתה", חייך הרב "בתשובה, אמשול לך משל נחמד":

"מכיר אתה ודאי את "מערת צדקיהו" שע"י שער שכם"? הילד הנהן בראשו, והרב המשיך: ברחבי העולם, ודאי ידוע לך, קיימות מערות נוספות, ישנן מערות קצרות וישנן ארוכות יותר, יש גם מערות ענקיות. ברור כי אין אור השמש יכול לחדור אל תוך המערות ועל כן שוררת שם תמיד חשיכה מוחלטת. מה יעשה אדם הרוצה להלך במערה ולצאת ממנה לאחר מכן, כיצד ידע את הדרך חזרה?

"אדם פיקח, המשיך הרב, עושה לו סימנים בדרכו: כאן יש אבן גדולה, ובפינה זו יש עמוד יצוק בקרקע וכדו' לכשירצה אותו פיקח לצאת מן המערה, יחזור על פי הסימנים ולא יטעה בדרכו.

שוטה, לעומת זאת, אינו חושב על המחר, ואינו שם לבו לעתיד. נכנס הוא במהירות, אינו משגיח, ואינו קובע לעצמו סימנים, ועל כן סביר להניח שיטעה מן הדרך הישרה, חזקה עליו שיאבד את שבילי דרך המלך. ואכן כבר אירע לא אחת שאנשים שלא קבעו סימנים, איבדו את דרכם ומתו ברעב!

יוצא, אם כן, שהסימנים שהאדם קובע בדרכו הם הבטחונות שבידי האדם השומרים עליו שיוכל לחזור בדרך הסלולה והישרה, ולא יטעה, חלילה, בדרכו. "גם עלינו", הסביר הרב בלהט, "לעשות לנו סימנים כדי שלא נתעה בדרכי החיים, ובכדי שלא נאבד את הדרך הסלולה לנו מדור לדור. ועל כן קודם כל אנו מכריזים: "אין כאלוקינו" וזהו סימן אחד! ואחר כך "אין כאדונינו" וזהו סימן שני! כעת, לאחר שסיימנו לקבוע לנו את הסימנים אפשר לצאת לדרך ולשאול: "מי כאלוקינו", "מי כאדונינו". שאלות מסוג זה לרוב מסוכנות המה, אך לאחר שהסימנים הראשונים בידינו, איננו צריכים לחשוש - אנו בדרך הנכונה, הישרה - דרך המלך!". כי כבר הסכמנו "שאין כאלוקינו" וגם אם נחקור "מי כאלוקינו" ועדיין ישארו לנו קושיות זה לא מה שיפריע לנו לצאת ממערת חושך הגלות כי האמונה מושרשת לנו מהשורש "שאין כאלוקינו ואין כאדונינו" וכבר אמר שלמה המלך "אחרית טובה יונקת מראשית טובה" ולכן הראשית שלנו זה אמונה "אין כאלוקינו" וגם אם בדרך יהיו מכשולים של חושך הגלות האחרית תישאר טובה. כי האמונה משורשת לכתחילה וכל מה שלא מובן אנחנו תולים בהגבלת שיכלנו הגס והקטן.

ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך (חוקת כ-יח)

משה רבנו ביקש לספר לבני אדום את התלאות שעברו אבותינו במצרים שה' יתברך הוצאנו ביד חזקה... וברצוננו לעבור בארצך לא נאכל ולא נשתה ולא ניגע בכלום ונאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך אתם מתגאים במה שהורישכם אביכם.

ואני אצא לקראתכם במה שהורשני אבי על חרבתך תחייה (רש"י).

וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו (חוקת כ-כא)

והטעם שלא רצו ישראל ללחום בהם שכך נצטוו מפי הקב"ה, כמו שנאמר בפרשת דברים אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, שהקב"ה צוה למשה לומר לישראל אל תתגרו בם בשעה שיסרבו לתת לכם לעבור בארצם. שהר שעיר שייך לזרע עשו, ואין רשות לישראל ליטול מהם אפילו כשיעור של מדרך רגל, עד שיגיע הזמן שנוכל ללחום בהם. וזה יהיה בימות המשיח בע"ה, כמו שנאמר: ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה (עובדיה א' תרגום יונתן).

ויסעו מקדש ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר ויאמר ה' אל משה ואל אהרון בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרון אל עמיו כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם את פי למי מריבה (חוקת כ, כב-כד)

הכתוב בא להודיע שמיתתו של אהרון הוקדמה מפני שנתחברו לעשו הרשע לכן נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, שכל המתחבר לרשע סופו ללקות, כמו שמצינו ביושפט מלך יהודה שנתחבר עם אחאב מלך ישראל כדי לסיע לו במלחמה כפי שמבואר בספר מלכים פכ"ב, כעס הקב"ה עליו ונענש, כמו שאמר לו הנביא לרשע לעזור ולשונאי ה' תאהב ובזאת עליך קצף מלפני ה' (דהי"ב יט). וכן מפני שנתחבר עם אחזיה בנו של אחאב פרץ ה' מעשהו, כמו שאמר לו הנביא בהתחברך עם אחיזהו פרץ ה' את מעשיך שהקב"ה הרס מעשיו. ולכן נאמר כאן ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בהר ההר על גבול ארץ אדום לאמר יאסף אהרון אל עמיו וגו' כלומר בגלל זה שביקשו לעבור בגבול אדום ורצו להתחבר עמו כאילו היו ידידים, נפטר אהרן לפני הזמן ואבד צדיק הדור.

ועוד בזה שביקשו לעבור בארצו והוא מיאן ויצא בחרב לקראתם נעשה חילול השם גדול בעולם, שאמרו האומות היכן גבורתם שברחו מפני אדום. שהרי לא ידעו שזה שלא יצאו למלחמה על אדום מפני שהקב"ה צוה להם כך, ולא מפני שהיו חוששים מפניהם.

ויסעו מקדש: ששם היו מי המריבה, ויבאו וגו' הר ההר: הר על גבי הרף כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואע"פ שהענן היה מיישר להם הדרך ולא נשאר שום הרף כדי שלא יהיה לישראל טורח הדרכים, אבל שלשה הרי נשארו, והם הר סיני שעליו ניתנה תורה. הר ההר, שבו נקבר אהרון והשלישי הוא הר נבו ששם נקבר משה רבנו. (רש"י רבא).

וכשהגיעו ישראל להר ההר אמר הקב"ה למשה, דע שהגיע זמנו של אהרון למות ואתה צריך להודיע לו זאת שכן מודיעים לצדיקים זמן מיתתם קודם לכן כדי שיוכלו להוריש כתריהם לבניהם, ויעמידו את בניהם במקומם. אמר הקב"ה למשה: רוצה אני שתאמר לו דבר זה לפי שאין לי פנים כביכול לומר לו. ותקחהו בדברים טובים ותאמר לו: אשריך שאתה זוכה להוריש כתרך לבנך ושיכנס בנך במקומך, דבר שאין אני זוכה לו, שכן לא בני ימלא מקומי אלא יהושע בן נון.

והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו ואהרון יאסף ומת שם (חוקת כ-כו)

תלביש את אהרן שמונת בגדי הכהונה הגדולה והעלוה אל הר ההר ושם תפשיט את אהרן בשעת פטירתו, כשיהיה עדיין בחיים. וההפשט צריך להיות על סדר ההלבשה, היינו בתחילה הכתונת, שהוא הבגד הפנימי שעל גבי הבשר. וכן על זה הדרך כל ח' הבגדים על הסדר שהלבשת אותו שזה שלבש ראשונה יופשט ראשונה. והבגד שתוציא ראשונה תלביש בו ראשונה את אלעזר בנו. כדי שאהרן יראה הדברים במו עיניו ויהיה לו נחת רוח בראותו את בנו מלובש בבגדי הכהונה הגדולה והוא ממלא מקומו.

ואמרו חז"ל שבהפשטת הבגדים האלו נעשו נסים גדולים, שהרי אי אפשר להפשיט הכתונת שהיא הבגד הפנימי בלי להפשיט תחילה האבנט שבו היה חוגר החושן והאפוד. וכאן הוציא לו הכותנת בעוד האבנט עליו, אלא שהיה דרך נס שההפשטה היתה כפי סדר הלבישה, וכך הלך והלביש לאלעזר הבגדים בלי שאהרון יהיה ערום כולו.

ואע"פ שלא נאמר מפורש בכתוב שאמר הקב"ה למשה ליקח את אהרן ולהלביש לו את הבגדים ויעלהו בהר. אלא נאמר סתם והפשט את אהרן את בגדיו והלבשתם את אלעזר בנו וגו'. אבל נאמר כאן קח את אהרן ונאמר גם בפרשת צו במלואים קח את אהרן, מה שם נאמר לבישה מפורש, אף כאן לבישה ולא היה הכתוב צריך לפרש כאן (מעם לועז בשם רבה וילקוט).

ויש אומרים שלא היה צריך משה להלביש לו את בגדי הכהונה, שכבר היה לבוש ועומד בגלל העבודה שעשה אהרן באותו היום. שבשעה שירד אהרן מהקרבת התמיד ומהקטרת הקטורת ומהדלקת המנורה לקח את אהרן בעודו מלובש בבגדיו והעלה אותו על גבי ההר ושם הפשיט את כל בגדיו והלביש בהם את אלעזר.

ובכל בגד שהפשיט משה את אהרן, הלביש לו הקב"ה בגד רוחני מבגדי השכינה ולא הניח את אהרן ערום מבגדי הכהונה. (הרמב"ן).

עלו שלושתם להר ההר ומשה הפשיט את אהרן. אמר משה לאהרן, אהרון אחי, מה אתה רואה. אמר לו אהרן איני רואה כלום אלא ענני הכבוד.

אמר לו משה: אחי, הכנס למערה זו. נכנס למערה וראה מיטתו מוצעת ומנורה בת שבעה קנים למראשותיו. דבר שלא זכה לו שום צדיק. וזהו מה שרמז הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. כלומר בזכות המצוה שאתה מדליק המנורה במקדש יאירו לך שבעת הנרות בשעת פטירתך. אמר משה לאהרון שכב במיטה זו: ושכב אהרון במטה זו אמר לו היישר זרועותיך, ויישר זרועותיו. סגור פיך, וסגר פיו. עצום עיניך ועצם עיניו. אמר משה לאהרון אמור לי כיצד אתה מרגיש, אמר לו שעת המיתה עצמה איני יכול להגיד לך, אבל קודם לכן הרגשתי טעם שאין לתאר. באותה שעה ירדה שכינה  ונשקה לאהרון ונטלה נשמתו. וכסהו עמוד הענן. ובאו משה ואלעזר ונשקו לו ואמר הקב"ה למשה ולאלעזר צאו מכאן. ויצאו שניהם  ונסגרה המערה. וכשראה משה פטירתו של אהרון אמר: יהי רצון שכך תהא מיתתי.

וכן היה, שבשעה שנפטר משה מן העולם אמר לו הקב"ה והאסף אל עמך כאשר מת אהרון אחיך. ר"ל. כמיתת אהרון שביקשת.

וכשנסגרה המערה ירדו השנים מן ההר, משה ואלעזר. ומשה ירד כשבגדיו קרועים והיה צועק ובוכה ואומר: אוי לי ואוי לך לאהרון אחי שהיית עמוד של תפלות ישראל. שאחת לשנה היית מכפר עליהם. ווי שהלך המגן הזה של ישראל (מעם לועז)

ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית  ישראל (חוקת כ-כט)

כשראו ישראל שבעליה עלו שלשה ובירידה ירדו שנים, ואהרון אין עמהם נתפלגו לשלש כיתות, וכל כיתה אמרה סברה אחרת. מהם אמרו משה הרג לאחיו כדי לירש את הכהונה הגדולה. ומהם אמרו אלעזר הרג לאביו כדי לירש ממנו הכהונה הגדולה. ומהם אמרו הגיע זמני למות.

וכשירדו משה ואלעזר נתקהלו עלי הם כל ישראל, אמרו אהרון היכן הוא. אמרו הגיע זמנו למות ומת. אמרו כיצד יתכן שאהרון מת והרי הוא שלט במלאך המות ועצרו ולא נהרגו שאר העם במגפה במעשה קרח, כמו שנאמר שם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, כיצד ישלוט בו עכשיו מלאך המות ליטול נפשו. אם תביאו אותו מוטה, ואם לאו דעו בבטחה שאנו נסקול אתכם. באותה שעה היו משה ואלעזר נדהמים ולא ידעו מה לעשות, לפי שפתח המערה נסגר ואי אפשר להראות את קברו. ובשעה שהיה משה שרוי בצער שטח תפילתו לפני הקב"ה ותפילתו נתקבלה, אמר הקב"ה למלאכים הוציאו את ארונו של אהרון ושמוהו באויר כדי שכל ישאל יראו שאין להם דבר נגד משה ואלעזר. באותה שעה באו המלאכים והוציאו מטתו של אהרון באויר והקב"ה היה הולך לפני המטה ומספידו והיה אומר תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ג).

שכך היו מעשיו של אהרון. כשהיה הולך ברחוב ורואה רשע אחד היה נותן לו שלום בפנים יפות. וכשראה הרשע הזה שנתן לו שלום בסבר פנים יפות כל כך, כשביקש לעשות איזו עבירה היה אומר בליבו: כיצד אעשה עבירה זו והרי אהרן הוא אדם גדול כל כך והוא מכבד אותי כ"כ, ובהרהגו כך היה אותם אדם אומר: באיזה פנים אפגוש מחר את אהרון. וכשחשב כך היה הרשע חוזר בו ממחשבתו. וזה שנאמר באהרון ורבים השיב מעון (מלאכי ב). שע"י תחבולותיו השיב רבי מעון. וכשראו כל ישראל ההפסד שעשה הקב"ה והמלאכים, התחילו אף הם להספידו מקטנם ועד גדולם, אנשי ונשים, וערכו לו מספד גדול שלשים יום וזהו שנאמר: ויראו כל העדה כי גוע אהרון ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית ישראל. ר"ל כשראו את ארונו של אהרון ואת ההספד שנעשה לו, האמינו שמת אהרן. שאילו לא היו רואים במו עיניהם לא היו מאמינים. ולא היה הספד גדול כזה בעולם כפי שעשו לאהרון, שאת מרים הספידו רק משה ואהרון. ולא כל ישראל אפילו על משה לא בכו כל ישראל, לפי שהיו אנשים שלא היו עמו בשלום, כיון שהיה מוכיח אותם בכל דבר ודבר, אבל אהרון לא היה בריה שלא אהבו, שכל דבריו היו בנעימות ובמתק שפתים. ואם חטא אדם באיזה חטא לא היה אומר לו חטאת. אלא ה' מדבר אליו ברוב כבוד בין לאיש ובין לאשה. והיה אומר לו בני, אני מבקש ממך שלא תעשה עוד כדבר הזה, לפי שאין זה לרצונו של הקב"ה. וכשראה איש ואשה שהיו רבים זה עם זה, לא היה זז מהם אלא א"כ השכין שלום ביניהם. ולכן לא היה אדם שלא אהבו. וכן תראו שהכתוב אומר כאן: ויבכו אותו כל בית ישראל, גדולים וקטנים אנשים ונשים. ובמשה נאמר: ויבכו בני ישראל את משה (דברים לד) אנשים בכו ולא כולם.

ואשריהם לצדיקים שהקב"ה בעצמו מקבל פניהם כמו שכתוב: והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (ישעיה נח) וכן יוצאים מלאכי השרת לקראתם ושמחים בם ומקבלים אותם בסבר פנים יפות ואומרים ברוכים הבאים, כמו שנאמר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (שם נז). ובכך נשלם ענין פטירתו של אהרון זכר צדיק לברכה ונשמתו לחיי העולם הבא. (מעם לועז).

ויבכו את אהרון שלשים יום כל בית  ישראל (חוקת  כ-כט)

וופרש רש"י לפי שהיה אהרון רודף שלום ומטיל אהבה בין איש לאשתו ששלום זה אחד משמותיו של הקב"ה ובפרשת סוטה מבואר שהקב"ה בשביל שלום מוכן למחוק את שמו במים אז מי אנחנו שלא נימחל על כבודנו ונאהב שלום ונרדוף שלום בעולם ובמיוחד בין איש לאשתו שאם אין שלום אין הקב"ה יכול לדור באותו מקום נאמר לא שריא באתר פגים.

ויסעו מאבות ויחנו...על כן ואמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון...(חוקת כא ,יא-יד)

ידוע שהקב"ה גזר על בני  ישראל לא להילחם עם מואב ועמון. אך לצורך מצבם לא יכלו לעבור דרכם.

אז הקב"ה סובב את המצב שסיחון שהיה גיבור חיל ואחיו עוג שכבש את מואב ועמון והיו תחת שילטונו ואז יכלו בני ישראל להילחם וליכבוש את סיחון ולנצח כך שעברו דרך מואב ועמון ללא איסור מן התורה.

כל זה היה כתוב בספר מלחמות ה', שהחכמים שבאותם הימים היו כותבים בספרים כל המלחמות הגדולות והדברים הנפלאים שאירוע, והיו האנשים האלה נקראים מושלים, שהיו כותבים כל הדברים בלבושי משלים ומליצות. ואת הספר הזה קראו ספר מלחמות ה', לפי שכל המאורעות וכל המלחמות הם מעשי השי"ת. והספר הזה נאבד בגלות, יחד עם עוד ספרים שהיה להם מן האנשים גדולים, כמו ספרו של נתן הנביא ועדו הנביא ודברי הימים של מלכי ישראל, השירים והמשלים של שלמה המלך.

וממדבר מתנה...(חקת כא-יט)

אם אדם מתנהג כמידבר (עניו שקט צנוע) פתוח ומופקר, אז התורה נותנת לו במתנה כלומר שתהיה לו סיעתה דשמיא בעבודת ה' יתברך ויהיה מצליח ומשכיל.