הרב שמואל ברוך גנוט

אלעד

 

מגילה כא, א: הקורא את המגילה עומד ויושב וכו', תנא משא"כ בתורה. מנהני מילי אמר רבי אבהו דאמר קרא "ואתה פה עמד עמדי". ואמר ר"א אלמלא מקרא כתוב א"א לאומרו, כביכול אף הקב"ה בעמידה. ואמר ר"א  מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע, שנאמר "ואתה פה עמד עמדי". ת"ר מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. 

והנה קי"ל בשו"ע ורמ"א (ר"ס קמא) ש"צריך לקרות מעומד, ואפילו לסמוך עצמו לכותל או לעמוד, אסור. וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא", והיינו דאע"פ שמימות ר"ג בטל ענין העמידה, מ"מ בקריאת התורה חייבים הקורא והעולה לעמוד. 

וצ"ב, שאם דין עמידה לא התבטל לענין קריאה"ת, כיון שהיא קריאה שיש לה סוף ובפרק זמן מועט שכזה אפשר לעמוד, א"כ אמאי הציבור אינם צריכים לעמוד בשעת קריאה"ת, והרי לענין עמידת הציבור בשעת קריאה"ת, כתב השו"ע (סו"ס קמו): "א"צ לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה", והרמ"א כתב: "ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם". 

ונראה שבעוד שדין קריאה"ת בעמידה ודין לימוד הרב והתלמיד בשווה, נילף מ"ואתה פה עמוד עמדי", הרי שדין עמידה בכל לימוד תורה לא נלמד מפסוק זה, ואף מובא בגמ' גבי זה הפסוק ד"ואנכי עמדתי בהר". ובפשטות דין עמידה בקריאה"ת היא רק להקורא, הנחשב כמקבל התורה מסיני, ולא ליתר השומעים, שאינם נחשבים כמקבלי התורה מסיני, ורק שהמהר"ם החמיר והוסיף שראוי גם לציבור לעמוד, [וכמש"כ הב"ח ע"ד המהר"ם כך: "אכן נראה דלאו מדינא היה נוהג כך אלא כיון דצריך כל אדם להעלות על דעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאילו קיבלה באותה שעה מהר סיני וכן כתב בספר הזוהר ומביאו ב"י ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב "אנכי עומד בין יי' וביניכם", לכך הגון וראוי שיהו עומדין בשעה שקורא בס"ת אבל בין גברא לגברא פשיטא דאין צריך עמידה אף לנוהגין לעמוד בשעה קריאה אבל מדינא אין צריך לעמוד אלא הקורא ובשעת קריאה"]. ודין זה לא התבטל, גם לאחר שירדה חולשה לעולם מימות ר"ג.

ואולם הפוסקים (ר"ס קמ"א) הביאו לגבי דין עמידה בקריאה"ת את ד' הירושלמי (שם פ"ד ה"א):"ר"ש בר"י עאל לכנישתא חד ברנש קאים מתרגם סמיך לעמודא, אמר ליה אסור לך, כשם שניתנה באימה ויראה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה ויראה" ומכאן שסמיכה כישיבה בנדו"ד. והלבוש (ר"ס קמא) כתב: "והקורא בתורה צריך לקרות מעומד, וכן החזן המקרא אותו עומד עמו, מדאמר ליה הקב"ה למשה "ואתה פה עמוד עמדי", משמע אפילו השי"ת המקרא למשה היה עומד כביכול, וא"כ כ"ש שכל ישראל היו עומדין מפני אימת הקב"ה הנותן אותם, ואמרינן (ירושלמי מגילה פ"ד ה"א) כשם שנתנו באימה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה". והנה אם העמידה ואי הסמיכה היא מפאת חיוב האימה הנצרך בה, א"כ מדוע ביטלו את דין העמידה בכל לימוד תורה, והרי אמרי' באבות (פ"ו מ"ה) דממ"ח קניני תורה הוא לימודה באימה ויראה, ופרש"י באבות דהוא מדכתיב "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב". וא"ת דביטלוהו, אזי שיבטלוהו גם לענין עמידה בקריאה"ת.

והנה האחרונים הקשו לדעת הרמב"ם, מ"ש קריאה"ת מקריאת המגילה, כיון שבשניהם כתב שצריך עמידה לכתחילה ואילו בדיעבד בשניהם יוצאים י"ח בישיבה. (ועי' טו"א, ולענין סמיכה כתבתי דנפ"מ ביניהם לענין סמיכה, דבקריאה"ת לא מהני ובקריאת המגילה מהני, ושו"מ כן בפרמ"ג סי' קמ"א, וכ' נפ"מ נוספת דבקריאת המגילה מועלת מחילת הציבור), והשפת אמת כתב על שאלה זו כך: "י"ל דבתורה אפי' ביחיד מעומד דוקא. ול"מ קודם ימי ר"ג, רק אפי' אח"כ אפשר דרק לימוד בקביעות התירו מיושב, משום עת לעשות וחולשא דאינשי. אבל לקרות בס"ת לפי שעה, אפי' ביחיד העמידו על דין תורה דדוקא מעומד כנ"ל ומיושב שפיר שיטת הרמב"ם", עכ"ל. ולדבריו ייקשה אמאי הציבור אינם צריכים לכו"ע לעמוד בשעת קריאה"ת, כיון דהיא קריאה לפי שעה, וצ"ע.

ואמנם בד' המאירי יל"ע האם סבר שגם בקריאה"ת גופא שייכא ביטול תקנת העמידה, אחר שירדה חולשה, דכ' וז"ל: " התורה אין קריאתה אלא בעמידה, דרך סמך הביאוה מן המקרא, שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי". בתלמוד המערב התבאר שלא הישיבה בלבד נאסרה בזה, אלא אף הסמיכה על העמוד. ושם העידו על חכ"א שראה במתרגם אחד שהיה נסמך על העמוד וקורא ואמר לו אסור לך כשם שנתנה באימה, כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ומכאן סמכו קצת חכמים למחות על החזן ועל הקורא שלא לסמוך על הלוח שספר תורה עליו. אלא שאפשר לסמוך על מה שאמרו בסוגיא זו משמת רבן גמליאל ירדה חולשה לעולם", עכ"ל. ומדבריו אנו למדים שקרא ד"ואתה פה" אינו אלא אסמכתא, וכן שאסור לסמוך בשעת קריאה"ת, אך גם בזה יש לסמוך על הא דירדה חולשה לעולם. ואמנם המאירי מביא זאת בלשון "אפשר לסמוך", ומשמע שאינו לכתחילה כמו ישיבה בשעת לימוד התורה אחר זמן ר"ג, וצ"ת. 

ב) הרמב"ם לא הזכיר שקריאת התורה בעמידה, ורק כתב (תפילה יב, יא) כך: " ואין התורגמן נשען לא לעמוד ולא לקורה, אלא עומד באימה וביראה". וכ' ההג"מ  בשם הרמ"ך והכס"מ דכ"ש הקורא עצמו. והדבר צ"ב אמאי השמיט הרמב"ם דין זה בקורא והביאו רק במתורגמן, ועי' זכרון שמואל (סי' לג) וישועות דוד ועלי אור (מגילה כ"א) ועו"ס.

והנראה בזה  דהנה הרמב"ם (שם ה"י) כתב: " מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים". והיינו דתרגום המתורגמן אינו להוציא הרבים י"ח קריאה, אלא עניינו לתועלת הבנת הדברים.

והנה הבאר שבע (סוטה מא) ייסד דלא אמרינן שאסור לקרות בתורה בצבור מיושב, אלא דוקא להוציא אחרים על ידי חובתן של מצות קריאה. ונראה דהרמב"ם רצה לנטות מדברים אלו וע"כ הדגיש לנו שדין עמידה שייכת במתורגמן, דהא אם היה מביא דין זה רק בדין הקורא בתורה, סד"א דהיא הלכה בקריאה שמטרתה להוציא הרבים ידי חובתם, אך לא בכל ת"ת או קריאה, וקמ"ל דגם במתורגמן צריך לעמוד, אף שאינו מוציא הרבים י"ח, ושפיר איכא כ"ש להקורא בתורה עצמו.

ואגב אבוא העיר"ה דהנה בשו"ע (סו"ס קמה) ד"האידנא לא נהגו לתרגם, משום דמה תועלת בתרגום כיון שאין מבינים אותו". וצ"ב לפי"ז אמאי לא ביטלו גם את תקנת קריאת התרגום שבשנים מקרא ואחד תרגום, כיון שאין אנו מבינים אותו, והרי ב' התקנות נלמדו מהא דמגילה (ג, א) ובירושלמי מנין לתרגום שנאמר "ויקראו בספר" זה מקרא, "מפורש" זה תרגום, וצ"ע.

ושמא י"ל דהנה הגר"א ז"ל בביאורו כתב: "האידנא כו'. שגם בימי חכמי הגמ' היו מקומות שלא נהגו לתרגם כמש"ש כ"ג ב' ל"ש אלא במקום כו' תוס' שם ד"ה לא כו' ובירושלמי והביאו הרא"ש שם והטור א"ר מן מה דאנן חמיין דרבנן נפקי לתעניתא ולא מתרגמי הדא אמרה שאין התרגום מעכב", עכ"ל. נמצא שתקנת חז"ל לקרוא שמו"ת היא חובה גמורה, ולכן לא איכפ"ל שכיום לא מבינים התרגום. אך תקנת המתורגמן לא היתה תקנה כללית ואכן  היו מקומות שאף בשעת התקנה לא תירגמו, ולכן כשבטלה סיבת התקנה, שוב נחשבים כל המקומות כאותן מקומות שלא תירגמו בהם מעולם.