movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

ממקום של אהבה

קרן שמש ארגמנית של בין הערביים נכנסה בהססנות אל חנות הפרחים הקטנה, נעצרה על פניה של ורד, ונסוגה אחורנית.
ורד – המוכרת – עסוקה היתה בשיחה עם אלמונית ונאוה עמדה לה בצד, חיכתה לתורה במעט מאוד סבלנות, מעבירה משקל גופה מרגל לרגל.
כעבור חמש דקות הסתיימה השיחה, ורד והאלמונית לחצו ידיים בחום, העבירו פתקים עם מספרי טלפון ונפרדו לשלום.
עתה התפנתה המוכרת לנאוה, כולה התנצלות כנה: "את יודעת על מה נסובה שיחתנו? מפני מה נאלצת לחכות? רחל, זו האישה הצדקנית שראית אותה בשיחתנו, דיברה על ליבי שאזכה להדליק נרות שבת. מה אומר לך? הנושא כל כך לא קל לי!" – היא נאנחה.
ורד? נרות שבת?! היא סקרה אותה מכף רגל ועד קודקוד: חצאית ג'ינס ארוכה, גרביים, ג'קט עם שרוול ארוך אך הראש – גלוי, ועליו שיער מטופח היטב. והיא נראית אחת "מסורתית" כמיטב המסורת... האם הדלקת נרות היא משימה כה כבדה לבת ישראל? הרי היא נראית כאחת שכן שומרת במידת מה על מצוות ה'...
וזו, כקוראת את מחשבותיה, המשיכה לספר: "הכל אני שומרת: מצוות הבית, תפילה, כשרות, שבת אצלי היא שבת! שולחן ערוך, צ'ולנט ומרק, חלות וצימעס ומה לא? אך עם הדלקת נרות קשה לי, אוי, כמה קשה לי!"
פרחים סביבן בשלל גוונים, הטו גם הם אוזן סקרנית לשמע וידויה האישי, עיניה הזדגגו, מחשבותיה נשאו אותה על כנפי הזיכרון הרחק מכאן...
"לפני זמן רב זה היה, כשאמי הצעירה, הפורחת והתמירה היתה עוד עמנו. אישה יקרה כל כך היא היתה, אהובה על כל מכריה וחמה עד מאוד. אמי היקרה נהגה להדליק נרות בזמן המוקדם ביותר שמותר. כמו מלכה היא עמד מול נרותיה והתמוגגה בבכי.
מאז שזכרתי אותה היא אהבה את השבת. היא ושבת – חד הם. ובמיוחד חיבבה את הדלקת הנרות. מן ברק אצילי זך ורך היה ננסך על פניה בעת שהדליקה את הנרות.
היא עמדה מול הנרות והתפללה כדבר ילד אל אביו. לימים, כשבגרתי מעט, ידעתי שחייה הקשים, הבדידות בה היתה שרויה – אבי נפטר לפני הולדתי – הם אלו שגרמו לה קירבה כה עזה לאביה שבשמים. לימים, טעמתי גם אני קירבה זו, אך בל אקדים את המאוחר.
כך עברו להן שנות נערותי. הציר שסבב את חיינו היה: השבת. כמה אהבנו לשבת יחד, לבושות חגיגית, שלובות זרוע, אמא ואני, אני ואמא. ולשיר יחד את "לכו נרננה"...
עד שהגיע אותו יום – מר ונמהר – והפך את חיי על פיהם.
היה זה לפני כעשור. אחרי תקופה שהיו לאמא מחושים שונים ומשונים, אבחנו אצל אמא את המחלה שהיתה בשלביה המאוחרים. הרופאים הרימו ידיים".
רוח חרישית קרירה החלה נושבת אל החנות הקטנה, מניעה גבעולים צעירים, נרקיסים הרכינו ראשם בעצב. ורד נאנחה אנחה נוספת, קולה נתלש בהמיה.
"המראה עדיין חי מול עיני. היה זה ביום שישי אחר הצהריים. ישבתי שפופה ליד אמא, האדם היחיד שהיה לי בעולם, והרגשתי שאינני יכולה לאבד אותה. אמא היתה מחוברת לאינספור מכשירים. מפניה, שקופות כמעט, ניבט זוג עיניים שזיק החיים בהם הלך וכבה. אך כששעונה הצטלצל והיא ידעה שהגיע זמן הדלקת הנרות, ניצתו עיניה כשתי אבוקות. בכוחותיה הדלים קראה לי אמא, קרבתי לעברה, בקולה החלוש היא ביקשה שאביא לה זוג נרות. אור מיוחד עטו פניה, זרח בהם נוגה של שבת.
רצתי לחפש לה נרות. כשחזרתי כעבור חמש דקות, נשארתי מאובנת במפתן החדר: עיניה עצומות, חיוך שבתי מלא שלווה נח על פניה – לקח לי זמן לקלוט שהיא כבר לא איתי. ולעולם לא תחזור" – קולה של ורד התרסק, קשה לה לחזור לאותם ימים.
בלעה דמעה והמשיכה: "חלפו עלי הימים, מלאי שכול ובדידות, נפילה וקימה, שנה נשקה לרעותה, ואני – יתומה עגולה! את יודעת מה זה להיות יתומה? לאבד הורים בגיל שאני איבדתי?"
נאוה ננערה בבעתה: "לא! ורד יקירתי, איני יודעת, ושלעולם לא אדע!"
"את לא תדעי בעזרת ה'", כך בבטחה, משהו הנע בין איחול להבטחה.
"מני אז, כל כך קשה לי להדליק נרות שבת! כשקרבה השבת ובאה הופכות ידי כמו שני גושי עופרת ואיני יכולה להזיזן, ותמונות מהעבר באות, צפות ומציפות, וליבי בוכה. כי אני הרי כל כך רוצה! וגם בעלי מדרבן, את יודעת? אני מדליקה נרות בלב! בפינה הכי חמה ואוהבת לאבי שבשמים!"
צללים של ערב החלו מתארכים בחנות הקטנה, עלי כותרת אוספים את עצמם לשנת לילה ריחנית, היא לא העלתה אור בחנות. טוב היה לשתיהן – עם האפלולית, הזיכרונות קיבלו בה ממשות...
"היו פעמים שהדלקתי נרות, כל פעם לזכות מישהו, אך זה קשה, כל פעם מחדש".
תמונה מוזרה משהו הצטיירה בדמיונה של נאוה. שולחן ערוך, צלחות, סכו"ם, אולי גם מפיונים בכוסות, גביע נוצץ, חלות מכוסות מפית רקומה, אגרטל פרחים טריים מהחנות, אך... העיקר חסר מן הספר. מין חושך עוטף את החדר. שלהבות לא מרצדות בו...כמה עצוב!
רעיון נועז מעט עלה בראשה, ומיד ביטאה אותו בקול: "... אולי, בנוסף לרחל שהיתה כאן, אתקשר אליך גם אני, ואזכיר לך להדליק נרות?" מקווה בכל ליבה שהיא לא נשמעת נודניקית מדי.
התרגשות שטפה את ורד, וכדררה גוש בגרונה. "אההה מ... אולי? טובות השתיים מן האחת?"
היא רשמה את מספר הטלפון על פיסת נייר והעבירה אותה לידיה של נאוה, ואז כמו פשטה עליה מבוכה, וצבעה את פניה בארגמן עז. היא השילה מעליה מסכת של זיכרונות, וחזרה להיות מוכרת אלמונית בחנות "גבעולים" במרכז העיר, "ובכן... נסחפנו מעט, רק התנצלתי, מה בעצם רצית לקנות?"
שתי דקות של נחיתה לקרקע המציאות, ונאוה נזכרת במטרת בואה. (מטרת בואך? ימים יגידו...) "אה.. רציתי צמח חמוד, מלבלב, מתנת יום הולדת לידידה קרובה".
כעבור מספר דקות היו בידיה עציץ פורח עם סרט מסתלסל ופתקית קטנה עליה המספר האישי של ורד. מהורהרת עזבה את החנות, הלילה ירד על העיר, מזריח מנורות רחוב המנקדות את החושך.
* * *
רדפו הימים אחד את השני, מתנשפים, מלאי מעש. זרח והפציע יום השישי. בתים נמלאים ניחוחות, דגים שטים בסירים מבעבעים, חלות נקלעות ושומשום מתפזר. גם ביתה של נאוה נושם הכנות. סירים קטנטנים מפיצים עשן, במטבח קטן מבהיק בניקיונו. האוכל מוכן. סעודת שבת של זוג צעיר.
חמש שנים, ועדיין זוג צעיר.
מחשבות נוגות מתדפקות על חדרי מוחה, אך היא לא נותנת להן אישור כניסה. בזמנים כאלו היא ניגשת לסטריאו ומדליקה קלטת עליזה, "לחיים טיש" – צלילים חמימים, הישר מהעיירה היהודית של פעם ממלאים את הבית הקט, מתערבבים עם ניחוח עמוק של חלות לכדי הרמוניה ערב שבתית מושלמת.
עיניה נצצו בערגה לשמע השיר מלא הכיסופים של הרה"ק ר' אהרן מקרלין: "שבת קודש, שבת קודש, נפשי חולת אהבתך"... המיה שבתית מטפסת מעלה מעלה, שיר שבא ממקום של אהבה.
אהבה... אוהבת את ה'... אופס! ורד!
כבדות סרבלה פתאום את תנועותיה, לפתע החלו לנבוט בה ניצנים של חרטה, אך היא לא פינתה להם מקום, והחליטה להיות נחושה הפעם. "כן! למרות ההיסוס שתקף אותי, והמחשבות שכנראה לא אועיל. אתקשר אליה בכל זאת. מה אגיד לה? הקב"ה כבר ישים מילים בפי". נשאה תפילה קצרה, מצאה את הפתקית וחייגה את המספר של ורד. בליבה תחושה שהיא עושה את הדבר הנכון.
"שלום, ורד?"
"כן", הקול קצר רוח וחסר סבלנות, "סליחה, אך הגעת אלי לא זמן הנכון".
"מתי אוכל לשוחח איתך?"
"ביום ראשון. שלום ולהתראות".
טריקה.
אכזבה שיפדה אותה במכוות אש, ביכתה את ההזדמנות שהחמיצה. אך החליטה בכל זאת להתקשר בשנית. "אנסה פעם נוספת, לא אתן לסיכוי לגווע, רק שתראה שוב את המספר שלי על הצג המזהה, ואנתק".
אמרה ועשתה. "היה נא עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, הורם מה שיאמרו..."
"שלום".
"הגעתי לורד, מחנות הפרחים גבעולים?"
"כן. ואני מצטערת על הבוטות בה דיברתי איתך, הייתי עסוקה מכדי לענות לך באריכות. כללית, אינני נוהגת לשוחח בערב שבת מענייני עבודה. ולכן, אשמח לעמוד לשרותך ביום ראשון. ושוב סליחה".
"זה בסדר, אך התקשרתי אליך לא בקשר לענייני העבודה".
"אה, כך? לא הבנתי את זה קודם".
"ובכן, שמי נאה רייך, ביקרתי בחנות שלך בתחילת השבוע ודיברנו...האם את זוכרת אותי?"
"זוכרת, זוכרת, יפה מצידך שאת מתקשרת. ו... מה יש לך לומר?"
פסוקים החלו מתעופפים בראשה של נאוה, מזדמזמים כדבורים בכוורת. מדרשים מימי הסמינר, אמרות צדיקים מכל הדורות, ריבונו של עולם במה אתחיל?! לפתע, כמו נענתה תפילתה, חשה שמשמים ניתנות בפיה המילים.
"שמעי ורד, חשבתי עליך הרבה, ונכנסת לי ללב, יש בך טוהר יהודי שאין לכל אחד... וחשבתי, אני בטוחה בזה, שנרות השבת שאת מדליקה חשובות פי אלף משלי".
"לא בטוח", מנסה לבטל.
"אני בטוחה בזה, כי מצוה הבאה בקושי, יקרה הרבה יותר, ושכרה לא יסולא".
"זה בא אצלי ממקום של הרבה אהבה"...
"אין לי ספק, ובכן: רציתי ממך טובה אישית – זוהי סגולה עתיקה שנמסרה לי, והיא מועילה מאוד. רציתי לבקש ממך שתתפללי עלי בהדלקת הנרות – נאוה בת שולמית להיפקד בבשורות טובות, ואין לי ספק שתפילתך תעשה משהו".
דמעות מתוקות מלוחות, זה זמן רב שהן עומדות בצייתנות על גדות הלב, כעת, הונף הדגל, והן עשויות להציף את הגדה. כמה מהן, בודדות, החלו לגלוש החוצה, מבכות שנים של ריקנות, של ציפייה מייסרת.
"נאוה, יהיה לך ילד!" קולה נמלא רגש, "שנה הבאה ואת חובקת בן! אני מאחלת לך מעומק הלב, וגם אתפלל שיהיו לך בנים ובנות, ופרנסה והצלחה, שיהיה לך הכל, ה-כ-ל!"
"תודה ורד", מבעד לדמעות, "ורצונך שאבקש גם עליך?"
"כן בקשי עלי, ורד בת מיכל, שאצליח, שאזכה לנחת מהילדים, שיהיה לי כל מה שיהודי צריך"...
התרגשות יהודית טהורה שטפה בנחל של דמעות משני עברי הקו. מילים מקוטעות של פרידה. שבת שלום.
* * *
היא עמדה מול הנרות, פמוטות כסופים, בהם כל היופי השבתי שבעולם. זוג שלהבות עולות מעליהן, מהבהבות, לוחשות. דמעות רותחות קלחו מעיניה, דיברו הדמעות, סיפרו על חמש שנות ציפייה, על התמודדות בניסיון כה קשה. ביקשו הן באלם קול: "ותן בנים ישרים וכשרים לאמתך השופכת כמים נגדך, והעתר לה בהמון רחמיך ואל תביישה מסברה, כי בך חסיה נפשה...ענני ושמע תפילתי..."
לדמעות שפה משלהן. ורק בוראן ויוצרן מבין, ושומע ומקשיב וגם נותן.
"ריבונו של עולם, תן לבתך ורד בת מיכל שתאהב את מצוותיך, שתקיים באהבה ובשמחה את מצוות הדלקת נרות השבת, ונזכה כולנו לעבדך באמת".
אחר כך חשה נאוה כל כך מטוהרת ושלווה, כמו שלא היתה מימיה.
שמש לוהטת החלה אוספת את קרניה האחרונות, ליל שבת עטף את היקום באלפי נגוהות. הביטו נרות השבת על נאוה, באהבה וברוך. ולחשו לה בבטחה: "קרובה ישועתך הפעם. יותר מתמיד".
(מתוך מגזין "הבית שלנו")
 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18257590

אתר השבת