מאמרים
התבוננות ברעיונות השבת
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים לכבוד שבת קודש
- פורסם בראשון, 02 אוגוסט 2020 00:14
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 773
התבוננות ברעיונות השבת
בשבת מאיר בבריאה אור רוחני גבוה עליון ונשגב. כשם שאדם נועל נעליים לרגלו, שהם מקום נמוך וגס, ועולה ומתלבש ונהפך מכובד יותר. על השבת נאמר מעין עולם הבא. דהיינו שקיבלנו יום אחד בשבוע, שלאחר ששת ימי המעשה, מסוגלים אנו לחוש באמצעות קיומו השלם של יום זה משהו קטן מאותו עונג שתחוש נשמתו בעולם הרוחני שלעתיד לבוא.
עת לחשוב גיליון 83 / ברוך כהן / הידברות
על השבת נאמר מעין עולם הבא. דהיינו שקיבלנו יום אחד בשבוע, שלאחר ששת ימי המעשה, מסוגלים אנו לחוש באמצעות קיומו השלם של יום זה משהו קטן מאותו עונג שתחוש נשמתו בעולם הרוחני שלעתיד לבוא. רגש זה מתאפשר, כי בשבת מאיר בבריאה אור רוחני גבוה עליון ונשגב. כשם שאדם נועל נעליים לרגלו, שהם מקום נמוך וגס, ועולה ומתלבש ונהפך מכובד יותר, עד שעונד את תכשיטיו. ולבסוף גולת הכותרת היא הכתר לראשו, שזה מסמל את מעלתו, ייחודו, כבודו ותפקידו המבדילו משאר האנשים. ואז רואים עליו את הדור המלכות. כך הוא האור הרוחני שנשמת היהודי זוכה לה בשבת, שביחס לחיים הנוכחיים. ואור זה הוא אור הדעת, כי בששת ימי הבריאה הדעת מפוזרת יותר, ועסוקה יותר בחומר ובפרטיו, בעמל האדם.
אך בשבת קודש, על ידי שהאדם מתנתק מעיסוק החול, זוכה הוא למנוחת הדעת, כך שהוא זוכה לחוש בדעתו את האחדות של הבריאה הכלולה מכל הפרטים. ניתן להמשיל זאת לצייר, הטורח ועמל בערבוב הצבעים, הנחתם על בד היצירה, מריחתם ושילובם זה בזה, יצירת הצורות, הכתמים והקווים היוצרים את היצירה, את התמונה כולה. זהו הרגע המשול לשבת, לאור הדעת המאיר בשבת. יש להוסיף שציור נכון אינו התפרצות ספונטנית של קטע, אליו מחברים עוד כתם וקו וכיוב עד שמתרקם ציור שלם, אלא הוא נובע מתוך רעיון או חוויה מושלמת שיש בדעתו ובנפשו של הצייר. רעיון זה מתלבש בצבעים, ונארג בעולם המעשה עי תכנון היצירה והגשמתה עי הפעולה הטכנית של הצביעה, כאשר לאורך כל שלבי היצירה זוכר הצייר את הרעיון, ומונחת בתודעתו אותה חוויה שהוא רוצה להעביר בציורו. וכשהוא עסוק בהשלמת פרט זה או אחר הוא מקשר זאת בתודעתו אל הרעיון הכללי, ולבסוף מוגשים כל פרטי היצירה כאחדות אחת.
כשממשילים זאת לעניין של השבת, ניתן להבין מה שאמרו חזל על השבת: סוף מעשה- במחשבה תחילה. כלומר: החוויה הרוחנית שיהודי אמור להרגיש בשבת זה מצד אחד תכליתו מגמתו של מעשה- הבריאה – בחינת סוף מעשה, ומאידך קיים הפן של במחשבה תחילה- המלווה את כל מהלך היווצרות הבריאה לשלביה ופרטיה, ובחיי הפרט- פן זה מלווה את מהלך ימות השבוע- כמו אותו ציור שפרטיו מחושבים ומתוכננים עד שמגיעים לשלמותם כאחדות אחת. לכן מובא בתלמוד כי חכמים היו זוכרים את השבת במהלך כל השבוע, וכל דבר חשוב ונאה נרכש או נעשה לשבת. ועניין זה של אור הדעת הוא הנקרא דבקות, משום שדבקות אינה דווקא ניתוק מהעולם הגשמי והמעשי, והתמזגות ערטילאית בעולמות עליונים, אדרבא- זוהי ראיית היופי והחכמה הטמונים בתוך פרטי העולם הזה, שהרי בדרך כלל מתוך העמל והטרחה וריבוי הפרטים- אין האדם זוכה לדעת מקיפה, אך כשרואים וחשים את החכמה המיוחדת, את כלל החיים- זוהי הדעת והדבקות של השבת, דהיינו חיבור והידבקות של כלל הפרטים לאחדות אחת.
ועניין זה של הדעת המאירה הנותנת לאדם ראיה של אחדות הפרטים, רמוז בפסוק אותו אנו אומרים בתפילת השחרית בשבת: ,את הראית לדעת כי ה' הוא האלקים. ובתפילת המנחה: אתה אחד, ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, לאמר הבורא הבריאה וישראל אחד הם. למרות שנראה פרטים חלוקים וללא קשר ביניהם, בפנימיות הדבר קיימת שלימות ואחדות, והיא מורגשת יותר בשבת, שהוא הדרך לחוש את האחדות כאמור. וכדי להבין זאת נעזר במשל: ישנו מלך אהוב, שכדי לנהל את מדינתו הריהו מאציל סמכויות שליטה דרך שרים ופקידים. ולעיתים כשאזרח פשוט נקלע תחת מרות של אחד הפקידים, ישנה אי הבנה והתנגשות בין רצון האזרח להחלטת הפקיד, ואז האזרח מתקומם ומתמרמר נוכח שררתו של אותו פקיד. אך אם יזכור אותו אדם, שהפקיד אינו אלא התגלמות כלשהי של רצון מלכו האהוב בעצמו- אז יקשר במחשבתו את האירועים העוברים עליו ועל מהות חייו הכללית, הנתונה תחת מלכותו של מלכו האהוב, ויוכל אז לקבל את החלטת הפקיד בהשלמה ואהבה.
והנמשל: בהתגלות מלכות השית בבריאה אנו משתמשים בשמות שונים המופיעים בתורה, המייצגים פנים שונות של מלכות השם. שם הו י'ה מלמד על הווית העולם, אחדות הפרטים. לעומת זאת שם אלקים מרמז על הכוחות השונים הפועלים ושולטים בבריאה. ובשבת, מתקיימת אחדות בה היהודי מבין שהכוחות השונים המטלטלים אותו בחייו, אינם אלא חלקים של מערכת מושלמת המשתלשלת מאחדות שלימה אחת. ואז זוכה האדם לשלום, שלווה ומנוחה פנימיים, ולהרגשה וידיעה שכל פרטי המקרים מונהגים עי יד אחת טובה וגדולה, המכוונת את חייו ומביאה אותו אל שלימותו. וזה מה שאנו אומרים בפסוק אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלוקים. ויהי רצון, שנזכה לאותו עונג רוחני של שמירת השבת, שעליה נאמר: שבת- מעין עולם הבא. כנזכר לעיל נאמר על השבת שהיא: מעין עולם הבא, דהיינו, עולם הבא שהוא גן עדן. מקור כל ההנאה הרוחנית, מעין זה ניתן לחוש בשבת. אך תמוה, אם כן, מדוע כדי לחוש זאת אנו מצווים להצטמצם ולהגביל את עצמנו שלא ליצור, ולא לעסוק במלאכות בשבת? הלא אדרבא המושג עונג נתפס בהבנתנו כחופש פעולה, הרשות לעשות מה שליבנו חפץ ולמלא משאלות ליבנו, עד שנרגיש את הסיפוק במילוי רצוננו, וזהו לכאורה העונג ואם כן- מדוע השבת נראית כהיפך כל זה, והיא דווקא מגבילה ומצמצת?! מכאן שצריך להבין מהו באמת מקור העונג, כי הנחת היסוד היא שסיפוק הרצון העצמי זהו העונג, כי הנחת היסוד היא שסיפוק הרצון העצמי זהו עונג, אז באמת יש כאן תמיהה. אך אם נבין שמילוי הרצון העצמי היא דרגה נמוכה יותר של עונג, ויש דרגה גבוהה יותר של עונג, הנובעת מהשראה רוחנית שהיא חיצונית לרצוננו, אז יש לנו תחילה של הבנה מדוע אנו מרכינים ראשנו, ומקבלים על עצמנו מגבלות רבות.
עתה נותר להבין- כיצד מושפע עונג גבוה יותר עי אותן הגבלות. ונעזר במשל: בידוע שהאדם הוא יצור עליון יותר מבעלי החיים. וגם בתוך קבוצת בני- האדם יש אנשים גסי רוח יותר, ויש אצילי רוח ועדיני רגש. ומה ההבדל ביניהם? קיימים שני הבדלים עיקריים המעידים על אצילות הרוח: א) רוממות הדעת, התוכן הפנימי של האדם. ב) התנהגות חיצונית בהתאם לאותו תוכן. אדם שיתנהג בחיצוניות מכבודת ללא פנימיות, הריהו כקוף בין בני אדם, נבוב וריק, למרות שמשהו מן הכבוד בכל זאת מתקיים אצלו. אך גם אם אדם מרומם שמתנהג בגסות, הרי אדרבא זהו קלונו ובזיונו, ואיש לא יעריך את חכמתו, כיוון שרואים אצלו פער ואי התאמה בין החיצוניות הנמוכה לפנימיות הגבוהה.
והנה גם ההנהגה החיצונית של האדם המרומם יש לה שני חלקים: א) עשיה. ב) זהירות. אדם המוזמן לאירוע מכובד, הריהו מתאים את בגדיו למעמד. הוא יתן את דעתו על חליפת ערב מכובדת, עניבה תואמת וכו'. כמובן זה אמור להתאים למידות גופו, ולא ילבש בגד שיחוש בו לחוץ או להיפך טובע בבגד. זוהי בחינת העשייה. ומצד שני- הריהו נזהר ושם ליבו על בגדיו, שיהיו מגוהצים ונקיים, וכמובן לא ללכלכם וכיוב- זוהי הזהירות של אחרי. וגם כאן מובן, שאם יתאימם זלז ללא זהירות בשמירת ניקיונם – הופעתו תתקלקל. ולעומת זאת, אם יהיה לבוש מתוך חוסר מחשבה- יראה מגוחך, ואין תועלת אם יזהר לשמור על נקיות בגדיו. כך ששני הדברים צריכים לבוא כאחד כדי להפיק את מלוא התועלת וההצלחה.
יסוד רוחני עיקרי ונשגב מאוד המובא במקורותינו: אחרי המעשים נמשכים הלבבות, דהיינו, אדם שיסגל לעצמו התנהגות מסוימת, יושפע עליו תוכן פנימי הקשור לצורה החיצונית של מעשיו. לדוגמא: אדם שמתרגל כל בוקר לחייך למשפחתו ולחבריו ולהשתמש במילים מחמיאות ומעודדות- לאט לאט יפנים את מעלת טוב הלב, החברות. אם ירגיל עצמו להוזיל מכיסו לצדקה, ולעזור לאנשים במצוקה, לאט-לאט ישתנה לנדיב- לב ואכפתי, וודאי שיחסו לאנשים ישתנה וישתפר, כי מעשיו החיצוניים השפיעו על פנימיותו. כך ניתן להבין מה שאמרו בני- ישראל בקבלת התורה: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד, ז'). נעשה, הכוונה לדברינו לעשייה, מתוך אמון בבורא העולם ואחכ במנהיגנו הרוחניים, ואחר כך נשמע- נלמד את התוכן. בעומק הדברים- אין הלימוד וההבנה באים כתוספת הנלווית לאחר העשייה – אלא הם נובעים מתוך אותה עשייה, כאותו יסוד: אחרי המעשים, נמשכים הלבבות. וכעת נבין את הנמשל של השבת. השבת הופיעה בבריאה כמנוחתו של הבורא לאחר ששת ימי הבריאה, כמו שכתוב: וינח ביום השביעי. הבורא טמן את המנוחה בתוך השבת. אולם, יש מנוחה שהיא בטלה ושממון של חוסר עשייה, ויש מנוחה שהיא ממלאת את הגוף והנפש בעונג של הויה.
זהו מעין ההבדל בין מושג השקט, שהוא מלא וחי, כמו שמעידים על אדם שיש לו שקט נפשי, לבין הדממה, הרומזת לפן המוות והחידלון (דממת מוות). זהו גם ההבדל בין סתם אור המנוגד לחושך, ובין זיו – שזהו התענגות על החן המופק מן האור. ואכן חכמים נתנו את דעתם על הדרכים המביאים אווירה מיוחדת בשבת. ראשית, ההכנה לשבת בימי השבוע, להכין מלבושים נאים ומיוחדים לשבת- בגדי שבת. וכפי שמובא: אמרו עליו על הלל שכל דבר נאה ומאכל טעים היה מייחד לקראת השבת הקריבה ובאה. מכאן ההלכות לכבד, לשטוף ולנקות את הבית, להחליף בגדים ומצעים לכבודה, להאיר את הבית במיוחד, נרות שבת [בזמן שזו הייתה התאורה המקובלת] הן מצווה מיוחדת, להאיר את שולחן השבת, מאכלים מיוחדים בטעמם ובצורתם. שיחה בשבת לא בדברי עסקי כספים. הליכה נינוחה, ולא ריצה ומהירות כבכל השבוע, תספורת וגזיזת ציפורניים. בקיצור, אנו מוקפים באמצעים ליצירת ציפייה לחוויית השבת ולהפנמתה כחמדת ימים ומקור הברכה. וכדי להזדהות עם אווירת השבת, וכדי שהיהודי יהפוך את נפשו לכלי לקבל את אותה מנוחה טובה, לכן ההגבלות החיצוניות באות לשמרו ולהזהירו לבל יפגע ברגישותה של נפשו ובעדינותה של אותה מנוחה. אין כאן החלטה שרירותית וכפיה, אלא יצירת אווירה מדויקת כתנאי לאותה הוויית- מנוחה מלאת חיים המשובבת את נפש היהודי בשבת.
יש להוסיף, שוודאי אדם שישמור את השבת בזהירות, אך יתעלם מהפנימיות האצילית שלה- הריהו עושה מעשה קוף שרירותי, והיא כמובן לא תשפיע עליו. אולם, אדם שיתאמץ לחוש את עונג השבת ללא שמירה על מנוחת נפשו כפי התנאים המנחים אותנו לכך, גם הוא לא יזכה לעונג של השבת, אלא לכל היותר לעונג הנמוך יותר של סיפוק רצונותיו. כך, בזהירות בשמירת השבת ובכפיפת רצוננו לאותן הנחיות מגבילות, מתקיימים בנפשנו היסודות: אחרי המעשים נמשכים הלבבות., ו-נעשה המוביל לנשמע. אז מאצילה עלינו ההשגחה העליונה עונג גבוה. בכך שאנו מסירים מעצמנו את אבק החולין הטמון במלאכות האסורות- מתנוצץ ומזדהר בנפשנו זיו המנוחה, שהיא התוכן הפנימי שטמן הבורא בשבת, שעליה נאמר: מעין עולם הבא.