movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home חדשות ועדכונים מאמרים תהא שנת פעמי אליהו

תהא שנת פעמי אליהו

תהא שנת פעמי אליהו

שנה קשה עברה עלינו ואנו מצפים כבר בכליון עיניים לראש השנה. ועם דמדומי חמה של שנת תש"פ, נצא עם כמה תובנות נפלאות שספגנו בשנת הקורונה הזאת & וכיצד המסכה תגן עלינו במשפט יום הדין? & הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, במאמר תורני מסכם של שנה לא קלה, עם הפנים קדימה, אל השנה הטובה והמתוקה שבדרך

@ להודות על שנת הקורונה

מנהג טוב בכל ערב ראש השנה, סיגל לעצמו יהודי ממכריי לפני היציאה לבית הכנסת לתפילת ראש השנה. נוהג הוא לרקוד עם בני הבית 'כי הרבית טובות אלי' ו'עד הנה עזרונו רחמך', לתת שבח והודיה על השנה שחלפה.

בני הבית מפרטים כמה טוב היה, כמה חסדים ורחמים, וכך בהרגשה זו יוצאים לחלות ולחנן על השנה החדשה הבעל"ט.

(הגה"ח רבי פנחס ברייאר, מתוך גליונו של הרב ברוך רובין שליט"א על פרשת השבוע)

לפני כשבוע ערכתי את הקטע הבא, בספר 'שש משזר' על ספר דברים, שכתה הרה"רבי שמואל דזאלושינסקי שליט"א מנו"ש בחיפה. הקטע שבה את ליבי. הוא כל כך אקטואלי!!

מדוע ציוותה התורה להביא ביכורים מיד בתחילת הצמיחה הראשונה, כפי שמתאר רש"י (כו,  ב): "מראשית - אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה כורך עליה גמי לסימן ואומר הרי זו בכורים".

ויש להבין: לכאורה עדיף היה להביא ביכורים בסוף הבציר והאסיף, בזמן חג הסוכות, שאז החקלאי שמח בכל היבול הגדול שחננו ה', וממילא יודה בפה גדול על כל הטובות שעשה עמו ה'. א"כ מדוע עיקר הציווי הוא להביא ביכורים כבר מחג השבועות, כשרק ביכרה התאנה הראשונה ועדיין בעל השדה, הפרדס או הכרם, אינו יודע מה יעלה בגורל כל היבול?

עוד יש לדייק בלשון חז"ל המובאת ברש"י פסוק ג וז"ל: "ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה". וכבר תמהו המפרשים על הלשון שהיה לו לומר "לומר שהינך מכיר טובה" ומדוע דיבר על דרך השלילה?

ההסבר הוא  שהמצב הוא שהאדם רגיל לחשוב שעל דברים "קטנים" אין הוא צריך להודות שהרי הדברים מובנים מאליו, כמו בריאות, פרנסה בסיסית וכו'. ועל מה מודה הוא? על דברים לא שגרתיים. על עושר פתאומי, על הצלה בדרך נס וכו', וממילא בכל אדם מקננת רגשות של "כפיות טובה" להקב"ה, על כל אותם הדברים הבסיסים שהקב"ה חנן אותו בהם בתמידות.

זהו גם הגורם מספר אחד לקנאה באחרים. משום שאם האדם היה מכיר טובה להקב"ה על כל נשימה ונשימה (כמו שיש בלשון בני אדם משפט "ברוך השם, אני נושם"), ממילא לא היה לו כ"כ הרבה דרישות מהחיים, היה הוא מסתפק במועט ולא מקנא במה שאין לו ויש לאחרים.

זהו אם כן המסר בהבאת הביכורים.

הצטווינו להביא  דווקא תאנה שביכרה. מדובר בתאנה אחת, אחת בלבד. זהו עדיין דבר קטן, אך כבר עליה צריכים להודות להקב"ה מכל הלב והרגש. להודיע ולהוודע "שאינך כפוי טובה". וכשהאדם מרגיל את עצמו שלא להיות כפוי טובה ולהודות על הדברים הקטנים של החיים, וששום דבר לא מובן מאליו, או אז לא יבוא לא לידי קנאה ותחרות ולא לידי שנאת חינם, כיון שאדם זה ישמח בחלקו ומודה לה' על כל נשימה ונשימה.

הקטע הזה 'תפס' אותי מאד.

עברנו שנה לא פשוטה בכלל, אבל הרווחנו ממנה משהו. למדנו שלא הכל מובן מאליו. אלף ומאתיים נפטרים ל"ע בארץ, מאות אלפים מתו בכל העולם, 4000 חולים ביממה. והנה, אנחנו חיים ונושמים, ברוך ה'. רבים מהסובבים אותנו, שחלו בקורונה, מספרים על חולשה עצומה, על כאבי ראש עזים וכאבי שרירים, איבוד טעם וריח. והנה אנחנו בריאים, טועמים ונהנים, מריחים ומתמוגגים.

עולם שלם קרס כלכלית, והנה חלפה חצי שנה ויש לנו לחם לאכול ובגד ללבוש. נכון, היו קשיים, אבל הנה השנה מסתיימת ואנחנו ממשיכים הלאה, ברוך ה'.

לפתע פקחנו עינים והודינו על ה'דברים הקטנים', שהם בעצם הדברים הגדולים ביותר. אויר, שמים, שמש, ציפורים, אשה וילדים בריאים, בנים שלומדים תורה בישיבות ו'עושים שטייגען', משפחה תומכת ומחבקת, כשכל בשורת בקורונה מביאה את כל האחים והאחיות, הגיסים והגיסות, להתקשר ולהתעניין. יש לנו שכנים מקסימים, וכמה נפלא היה להתפלל איתם חודשיים באויר הפתוח, להנות מקולם הערב, מה'חזנות' שלהם ומהשיעורים המאולתרים שנמסרו בדשא. כל כך הרבה דברים 'קטנים' להודות עליהם.

@ שינויים ברוכים של התש"פ

והנה רשימה חלקית של נושאים נוספים, אותם רכשנו במרוצת השנה החולפת.

אמונה חושית- תמיד ידענו שהקב"ה מנהיג לכל הברואים ובכוחו להחיות או להמית, רומם ולהשפיל, להגדיל ולמעט, להעשיר או להעני, ברגע אחד. תמיד ידענו, וכעת ראינו והרגשנו. עולם שלם, רווי במדע וטכנולוגיה, רפואה מתקדמת ומשאבים בלתי נדלים ומשכוללים, קורסים כמגדל קלפים רעוע למול וירוס מיקרוסקופי זעיר. ידיעה תיאורטית, "וידעת היום", אינה מתקרבת אל מול ה"והשבות אל לבבך". לא נשכח את מה שחווינו כולנו על בשרנו ש"הגזירה אמת והחריצות שקר. אין טבע ומקרה ומנהגו של עולם". הכל בכל מכל כל- ברצונו יתברך.

שתיקה בשעת התפילה - כעת, כשהכל כה חי ומוחשי, כשאלפי אנשים חולים מידי יום ויהודים נפטרים לבית עולמם,, אנו מלאים כוונות טובות כרימון. ללכת בבית אלוקים ברגש, לעבוד לפניו יתברך ביראה ופחד, להכירו וליראה מלפניו, בתוככי היכלי התפילה. אנו מרגישים ש'בשלי הסער הזה'. בחודשים האחרונים קראנו והפנמנו את מכתבם של מרנן גדולי התורה שליט"א על חובת ההתחזקות בשמירה מעולה על רוממות התפילה בבתי הכנסת. רק כעת הודיעו לנו שהחוק אוסר שוב, בחגים הקרבים עלינו לטובה, להתכנס ברבים בבתי הכנסיות, ואנו שבים להתחזק בנושא זה.

עריכת שמחות כולנו ראינו כיצד ניתן לקיים שמחות במינימום הוצאות ועם מקסימום שמחה. כולם כותבים, מדברים ודשים בנושא. לפתע הבנו שאין צורך להזמין חצי מהעיר ואת כל בני הדודים השניים והשלישיים, כדי לשמוח באמת בשמחת כלולות בנינו ובנותינו. אפשר לחגוג בר מצוה בחוג משפחה מצומצם וכמה ידידים קרובים ולשמוח בניחותא, בלי להקדיש זמן מיותר ליהודים שנאלצו לכתת רגליהם, לנסוע באוטובוס ולהפסיד 'סדר שלישי', כדי ללחוץ לנו יד, להגיד 'מזל טוב', לאכול מנת טושלנט ובורקס ב'בר' ולחפש מישהו שיחזיר אותם כמה שיותר מהר הביתה.

"אני"- הגר"ש ולבה זצוק"ל הרבה לדבר בשיחותיו על "חובתו בעולמו". חובתו האישית של האדם בעולמו הפרטי והמיוחד לו ורק לו. בתקופה זו גילינו את ה'אני' הפרטי של כל אחד ואחד, ללא השפעת הסביבה וכל הציבור, אותם כמעט לא פגשנו. את חיי הרוחניות האישיים שלנו, היכן אני אוחז בעבודת ה', במה עלי להתקדם ומה יכול לרומם אותי, באופן אישי.

משפחה לאחר ה'גל הראשון' וסיום הסגר, פגשתי ראש כולל אחד מעירנו, שאמר לי בחדווה: "נו... ברוך ה' שיצאנו החוצה"...

"ברוך ה'... אבל חבל שיצאנו החוצה", עניתי לו, "הספקתי הרבה יותר ככה... פגשתי איש עסקים מוכר מהעיר, שאמר לי: "לנו, אנשי עולם המסחר- היה קשה מאד בקורונה. אבל לאברכים ובני תורה היה בעצם שקט בראש. שקט והסתגרות, לשבת וללמוד, בלי יציאות וקניות, התרוצצויות ועולם הזה", והוא צדק"...

ראש הכולל הסכים איתי וסיפר לי: "הבן שלי בישיבה קטנה תמיד התחמק ללמוד איתי. והנה ישבנו יחד חודש וחצי בבית והוא לא הפסיק ללמוד איתי בחברותא. גם כשהייתי עסוק הוא רצה שנשב יחד ונלמד, עוד ועוד... הוא גילה לפתע שיש לו אבא"...

"ועוד אבא תלמיד חכם, שיודע ללמוד"... חייכתי.

בתקופת הקורונה, אולי גם בסגר הקרב ובא, יש לנו הרבה יותר זמן למשפחה. ללמוד יחד, לפטפט בניחותא, לצחוק ולשבת על הרצפה ולבנות עם הילדים גן- חיות, לשחק במשחקי קופסה ובעיקר להנות איתם בדברים קטנים, לשיר ולרקוד, לצחוק ולהנות מהחוכמעס' שלהם. וכשמירוץ החיים יתחיל שוב, בעזרת ה'. כשניכתב וניחתם לשנה של בריאות ורוגע,  נקווה שאחרי שהפנמנו כמה זה טוב וחשוב- נקדיש יותר זמן גם למשפחה.

שמירת הבריאות עם שמירה הדוקה על הרגלי ההיגיינה הקפדניים, אולי נצליח להסיר כמה הרגלים ישנים ורעים, שלא היו 'כוס התה' שלנו לפני כמה חודשים...

התבדלות לא נשכח את גל ההסתה העכור והמחריד שאפף את המדינה בגל הראשון של הקורונה, בחסות התקשורת, נגד הציבור החרדי. בשעה שבתל אביב הסתובבו מאות ללא מסכות, ככל העולה על רוחם, הרי שבציבור שלנו שמרו, באופן הרבה יותר הדוק, על כללי הבריאות. 

אפשר להאריך ולהבהיר לעצמנו עד כמה התקופה האחרונה הוכיחה לנו שבחוץ פשוט שונאים אותנו שנאה עזה ועד כמה עלינו להתבדל בתוך עצמנו, להבין שמושגינו שונים, אפילו חלומותינו שונים. אך הנה דברים המדברים בעד עצמם, ששלח אלי דודי הגר"א קוקיס שליט"א, מחבר ספרי 'עלי אור' ועוד. דברים שכתב ה'בית הלוי' בפרשת שמות:

"נאמר במדרש רבה על הפסוק "לריח שמניך טובים", מה שמן אינו מתערב עם המשקין, אף ישראל אין מתערבין עם בני נח, שהקב"ה נתן התורה והמצוה לישראל כדי שיהיו מובדלים מבני נח וכמו שאמר הכתוב "ואבדיל אתכם מן העמים". ואם ישראל היו מקרבים עצמם אליהם, אז הקב"ה היה מחדש ההבדל עי"ז שמחדש שנאה בליבם, וכל זה היה לטובתן של ישראל כדי שלא יתערבו ביניהם, ומשו"ה אחרי שעשו ישראל מעשה ותחבולה להסתיר ההבדל שנתן הקב"ה ביניהם ובין המצריים ורצו להתקרב להם, הבדילם הקב"ה עי"ז שהוסיף שנאה בלב המצרים עליהם, וכמאמר הכתוב "ויקוצו מפני בני ישראל", שכל כך היו הישראלים מאוסים בעיני המצריים עד שכשהיה המצרי רואה אותן היה קץ בעצמו, כדרך הרואה דבר מאוס שקץ בו, והקב"ה הטיל שנאה ונתן מיאוס על ישראל כדי שלא יתערבו עמהם. וכל זה לא היה בגדר עונש כלל, כי לא חטאו אז ולא היה מגיע להם שום עונש. רק היה בגדר שמירה שלא יתערבו עמהם, וכל זה היה לטובתם".

 

 @ המסכה מעידה: דאגנו לכלל- ישראל

אנחנו נעמוד בראש השנה עטויים במסכה, ולעניות דעתי, המסכה עצמה תסייע לנו רבות במשפט ראש השנה.

מדוע?

על הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם", הפותח את פרשת השבוע שעבר, מסביר הגר"י ניימן זצ"ל ב"דרכי מוסר", שהכוונה היא שאתם ניצבים בזכות שכולכם מאוחדים. רעיון זה נמצא בספרים רבים, כשמשמעות הדבר הוא שישנה זכות מיוחדת להגיע לדין כחלק מהכלל ולא כאדם פרטי.

הטור בהלכות ראש השנה (סימן תקפא)  כותב: "ר' חנינא ור' יהושע אומרין, איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה. פי' מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס. לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה ולהרבות מנות בר"ה".

הסבא מקלם זיע"א (כמובא בילקוט לקח טוב) מוצא בהתקשרות אל הכלל עצה נפלאה להינצל מיום הדין. לדבריו, למרות שכל אדם לכשעצמו צריך לפחוד מיום הדין, הרי שכלל ישראל, ככלל וכציבור שלם, בטוחים שהמלך ית"ש יעשה להם נס. ומכאן עצה לזכות ביום הדין, להשתדל להיות קשורים לרבים. להצטרף לחבורת יראים ושלמים ולהעמיד את עצמנו במצב בו הרבים יהיו צריכים לנו.

רבי ירוחם זצוק"ל, המשגיח דמיר, אמר (כמובא במכתב מאליהו ח"ד עמו' רסט) שמי ששייך לציבור, מקבל הטבות בעולם הזה, לא על חשבון חלקו בעולם הבא, וזהו משום שחייו הם לצורך גבוה, וכעובר במעי אמו שמקבל כל הצטרכויותיו על חשבון אמו, כן האדם המסייע לציבור, אזי כל חייו הוא בבחינת עובר ירך אמו, שאין לו שום מציאות עצמית כלל. מרן הגר"ש רוזובסקי זצוק"ל (זכרון שמואל עמוד תקנט) אמר שכל יחיד ויחיד יכול להיות בבחינת "רבים צריכים לו" על ידי שהוא מתחזק בתורה, ביראה ובמידות טובות, וכך הוא משפיע על כל רואיו וסובביו ומזכה את הרבים בדוגמה האישית שהוא מקרין על סביבתו.

והשנה, כל אלפי רבבות היהודים שהקפידו ללכת עם מסיכה צמודה על האף והפה, הוכיחו שהרצון להטיב עם כלל - ישראל בוער בקרבם.

למדנו להבין שלא משנה אם אנחנו בריאים, וגם אם חלילה נחלה בקורונה, לא נרגיש אותה כמעט. לא משנה אם אנחנו עצמנו לא מפחדים להידבק. אך אנחנו מאד מאד איכפתיים ודואגים לאחרים, ל'קבוצות הסיכון', למבוגרים ולחלשים. לאלו שהקורונה עבורם היא חשש מוות ל"ע.

אנו מוכנים להסתובב ימים שלמים עם מסכות, המחממות אותנו, גורמים לנו לגירודים וזיעה. רק בשביל שלא נדביק את פלוני, שידביק את פלוני שידביק את פלוני.  כיון שמאד אכפת לנו מעם ישראל, אנחנו לא אומרים ש'אין קורונה בעולם' ו'לי זה לא יזיק', ואנחנו נשמרים, גם כשזה מאד קשה, רק כדי ששום יהודי, בסוף 'שרשרת ההדבקה', לא יידבק בגללנו, חלילה.

הוכחנו השנה בגרות, אחריות ציבורית לכלל ישראל ורצון להטיב ולא להזיק אחרים, אפילו שאם נתפלפל, אולי נגיע למסקנה ש"מבחינה סטטיסטית, יש חשש רחוק שאדביק מישהו כשאני בלי מסיכה". זוהי זכות גדולה ליום הדין. זכות מיוחדת בה זכינו השנה בדווקא.

הספרים הקדושים האירו את עינינו שמסדרי התפילות ראו לנכון לסדר את נוסח התפילה בלשון רבים, כדי שתמיד נתמקד בכלל ישראל כולו ולא רק בעצמנו.

מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל האיר נקודה נפלאה. חז"ל (ר"ה י, ב) אמרו שחנה נפקדה בתפילתה בראש השנה והלכות תפילה רבות נלמדים, (במסכת ברכות דף ל' ואילך), מתפילת חנה. חנה ביקשה  "וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים", ואמרו חז"ל (ברכות לא, ב) שחנה ביקשה שיוולד לה בן ששקול כשני אנשים, כמשה ואהרן.

לחנה לא היו ילדים. היא סבלה סבל נורא במשך שנים רבות. לכאורה, היה עליה לבקש שהקב"ה יתן לה מה שהוא רוצה, לא משנה בן או או בת, ולא משנה באיזו רמה יהיה הילד. העיקר שסוף סוף יוולד לה ילד. אך לא. חנה "הולכת על כל הקופה". היא יודעת שהקב"ה יכול להעניק לה בן ששקול כמשה ואהרן, והיא מבקשת את זה, ללא היסוס.

חנה אינה מסתפקת במועט. היא יודעת שזהו הזמן של "בהמצאו". הזמן בו המלך יורד אל עמו אהובו והוא מוכן להעניק לנו את הכל, רק אם נבקש באמת.  ואכן, חנה קיבלה את שמואל, השקול כמשה ואהרן!

ידועים דברי הזוהר הקדוש, המלגלג על אותם יהודים העסוקים בתפילות ראש השנה ומבקשים רק על עצמם, פרנסתם ועיניניהם הפרטיים. הזוהר הקדוש משווה אותם לכלבים, הנובחים "הב הב", והוא גוער בהם ומבקשם להתמקד במטרה האמיתית, להתפלל בראש השנה על גילוי השכינה, ריבוי כבוד שמים בעולם, על התועלת הגדולה ביותר לכלל- ישראל כולו.

בליל שבת הקרוב, ליל ראש השנה, נעמוד באימה מול מלכו של עולם, שרוצה שלא נסתפק בפכים -קטנים, אלא שנבקש את הכל בשביל כולם, את הטוב ביותר בשביל כל כלל- ישראל.

אנחנו נגיע עם מסכה לפני הקב"ה ונראה, בגופינו, במסכה שעלינו, שכל התקופה היה אכפת לנו, עד כדי סבל אישי, מבניו אהוביו. מיהודים שאנחנו בכלל לא מכירים, שיכולים להינזק מהקורונה. כך נעתיר, ובס"ד, גם נקבל, שנה טובה ומתוקה, שנת תיקון עולם במלכותו יתברך.

(פורסם ב'קוראים אלעד).

 

 

 

 

לכבוד שבת קודש

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: הרב שמריהו יוסף חיים בן פעשא מרים, יגאל שלמה בן שושנה מהין ובני משפחתו, בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ודינה תרצה בת ורדה רגינה ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת עליזה פרומה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת ר' מרדכי בן ברוך ז"ל ופאולה פייגלה בת אליעזר ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 20120206

אתר השבת


מאמרים אחרונים