movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

הסרבנית של ערכים

הסרבנית של ערכים

מקור הסיפור הזה  באתר על נשים חרדיות, שהיה מאוחסן בתוך geocities.

חייתי וגדלתי בקיבוץ חילוני של התק"מ עד שהתגייסתי לצבא, שם הכרתי את בעלי שהיה קצין בצנחנים. אחרי שהתחתנו בעלי המשיך לשרת בצבא קבע, בצנחנים ואחר כך ביחידות מובחרות יותר. אני למדתי במקביל בסמינר הקיבוצים חינוך מיוחד ואחר כך המשכתי למסגרות אחרות של לימודים. מה שיפה לראות זה שכל תחום שלמדתי אז בא לידי ביטוי בחיים שלי כיום. זה דבר מאד משמעותי שבעצם אני לא חושבת שאי פעם הגשמתי את הכוחות שבי והכלים שרכשתי כמו שאני עושה זאת כיום. כמובן שלא ידעתי אז שום דבר על חרדים חוץ מזה שהם שחורים מלוכלכים, מריחים ולא משרתים בצבא, כלומר, משתמטים מעול האומה המתחדשת בארצה וזורקים אבנים בשבת. 




כחילונית, לא הייתי מאלו שהיה להם חוסר רוחני. לא חיפשתי מיסטיקה ואפילו בזתי קצת לכל המיסטיקנים למיניהם. היתה לי רתיעה מדברים כאלו ואנשים כאלו נראו לי כבורחים מהמציאות. גם חזרה בתשובה נראתה לי אז כסוג מסוים של בריחה מהמציאות. היה לנו זוג חברים דתיים שהתחרדו והשתייכו לפני-כן למזרחי, לכיפה הסרוגה, וכל השנים שמרו איתנו על קשר על בסיס אנושי אישי. דרכם ראיתי בדת, ביהדות, תמיד מן פינה חמה, מקום נעים, ומאחר שלא הכרתי אף חרדי אחר אז כמובן שהם ייצגו עבורי את כל החרדים. באמת שהם היו אנשים טובים אבל כמובן שזה לא היה קשור אלי בשום צורה. למרות שאהבתי אותם כאנשים היה בי אנטי. לא אהבתי את החרדים והאופן שבו הם מיוצגים בכנסת וגם ההשתמטויות מהצבא הפריעו לי למרות שבעלי שהיה קצין בצבא קבע ידע שכל סוגיית הציונות זה בלוף ושאנשים לא משרתים בשביל לתרום למולדת אלא משרתים בשביל עצמם. צבא קבע זה סוג של קריירה כמו כל קריירה אחרת והוא בעצם הוריד מזה את ההילה ההרואית.



לא היה לנו בעצם "סיפור", מקרה חד פעמי או מהפך ששינה את חיינו ושבעקבותיו חזרנו בתשובה. הרבה פעמים שואלים אותנו אם עברנו משבר או משהו כזה שגרם לנו לחזור בתשובה ותמיד מחפשים את הדפקט. היה לי את המשל " אולי יורד גשם" כפי שקראתי לזה. רואים בחוץ מישהו הולך עם מטריה אדומה, אז כולם שואלים למה דווקא מטריה אדומה? אולי הוא חסר ביטחון ומחפש מחבוא מתחת למטריה, אולי יש לו בעיה ביד וצריך להישען על הידית, אולי הצבע בדיוק במודה. אף אחד לא שואל אולי הוא פשוט הולך מתחת למטריה כי יורד גשם והנמשל ברור: אולי זה פשוט אמת ולכן אנחנו חוזרים בתשובה? חברה שלי אמרה שבטח שזו בריחה. משוגע מי שלא בורח! לא היה מנוס מלראות את זה למי שהסתכל קצת קדימה. אני עבדתי עם בני נוער וראיתי לאן הכיוון הזה הולך. כל שנה פתחו את שנת הלימודים בהצהרה מהי שיטת הלימוד שהחליטו עליה השנה במשרד החינוך. כל פעם צריכים להמציא משהו חדש בשיטות ההוראה בחינוך, אבל האדם שנשאר אותו אדם, מבנה הנפש שלו בעצם לא השתנה. החברה שולחת את הילדים למערכת חינוך שנותנת מסר ערכים כפול. אבל גם עם זה שראיתי את זה כאבסורד עדיין זה לא אמר לי שהיהדות היא אופציה עדיפה. גם לא ידעתי הרבה על החינוך הדתי ועל החרדי בוודאי שלא.



לבעלי באיזה שהוא מקום תמיד היתה פינה חמה ליהדות ובאיזה שהוא שלב כשהוא עזב את הצבא וחזר להיות בבית והיה קצת יותר פנוי, הקשרים עם אותו חבר חרדי קצת התהדקו. אני אז כבר למדתי ועבדתי כבר כמה שנים בחינוך. ניהלתי מגמה של אמנות בבית ספר ולמדתי באיזה שהוא שלב הוראת אמנות ותולדות האמנות וגם לקחתי קורסים שונים בפיתוח חשיבה יצירתית. ככה הייתי עסוקה פשוט עם החיים עצמם. כבר אז היו לי שני ילדים, ואז זה נראה לי די הרבה... הוא נהנה ללמוד עם אותו חבר חרדי וכשגיליתי שהוא מתקדם זה מאד זעזע אותי. תקופה ארוכה מאד היו לנו הרבה חילוקי דעות בנושא והיה נראה לי שעולמי חרב עלי. בכלל לא נראה היה לי כבא בחשבון. בתור "אישה טובה" התחלתי ללכת עם בעלי להרצאות. הוא אמר לי "אם הייתי ממליץ לך על סרט טוב שראיתי לא היית הולכת? לא היית סומכת עלי? אפילו יותר מזה. אם הייתי אומר לך על אזור מסוים שיש בו איכות חיים הרבה יותר טובה היית שוקלת את זה לא? לפחות היית בודקת את זה, היית נוסעת לראות את המקום. אז או שאת סומכת עלי או שלא". הטיעונים היו מאד הגיוניים. ובאמת, למה כשקוראים לזה יהדות אני לא רוצה בכלל לשמוע על זה? ברור שזה היה בגלל החשש ממה יהיה הלאה כי השתייכתי למשפחה מאד חילונית, שמאלנית מרצניקית אינטלקטואלית. ממש כאילו הצד השני של המתרס באופן חד משמעי.



באיזה שהוא שלב התחלנו ללכת להרצאות ובמקביל ממש הקב"ה הראה לי גם כל מיני מיתוסים שהתנפצו סביבי. המון זוגות של חברים שלי התגרשו, מערכת חינוך קורסת. כל הזמן אמרתי שהילדים שלי לא יהיו כך כי מה שקובע זה הבית ולאט לאט ראיתי שאם אני כנה עם עצמי, אז אם כל הכבוד לכל בית שהוא, אין לו היכולת להתמודד עם מערכת כזאת. איך את יכולה באמת לשלוט על מה הילד אומר, מה הוא רואה, עם מי הוא נפגש ומה הוא חווה?



ואז נסענו באיזה שהוא שלב לסמינר של ערכים. כשנסענו לסמינר בעלי כבר היה שומר מצוות ואני עשיתי רק דברים בשבילו. ידעתי שיש בזה אמת, היה לי ברור שזאת האמת. אז כבר התארחנו והכרנו אנשים חרדים. היתה לנו משפחה מסוימת שמאד התקרבנו אליה. ראיתי פתאום אנשים אינטליגנטים, שמדברים לעניין. אבל השינוי, התהליך, היה נראה לי בלתי אפשרי. באותו הזמן הקדשתי לזה מחשבות מאד אינטלקטואליות. ביקשתי שיוכיחו לי שהתורה אמת ושאלתי מה עושים עם כל הדינוזאורים והמאובנים וכל הממצאים הארכיאולוגים ואיך יכול להיות שהעולם נברא ב-6 ימים ואיך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטים מאמינים שהשערת האבולוציה היא נכונה. בקיצור שאלתי את כל השאלות דרך השכל אבל למעשה החלק הבעייתי היה הלב ולא השכל. כשלא רוצים להאמין במשהו אפשר להמציא מפה עד הודעה חדשה תיאוריות סותרות.



אז הלכנו לסמינר. אני לא הסכמתי לבוא לסמינר שלם אז הגענו ליומיים. הקב"ה סידר שביומים אלו אשמע בדיוק את מה שהייתי צריכה לשמוע והראה לי בדיוק את מה שהייתי צריכה לראות. האמת שנדהמתי. לא האמנתי שאפשר להציג את היהדות בצורה כל כך רציונלית. לא חשבתי שישנן הוכחות כאלו וזה מאד דיבר אלי. תמיד חשבתי שהיהדות היא משהו יפה אבל שאו שאתה מאמין או שלא. המילה אמונה יש לה פירוש מקובל כל כך מוטעה. ביהדות המילה אמונה נובעת מהמילה אמת. היא מבוססת על ידיעה. כשאנשים אומרים לי אין צורך בסמינר כי אנחנו לא מחפשים הוכחות זה מאד מפחיד אותי. אין יהדות בלי הוכחות, הרגלים שלך צריכות להיות נטועות טוב מאד באדמה. מעבר לזה, ראשו של הסולם לא יכול להיות בשמים אם רגליו לא בקרקע. לי זה היה חלק עדיין מאד חשוב.



בעלי חיכה מאד בסבלנות. הוא לא הכריח אותי לעשות שום דבר. הוא לא היה צריך סמינר, הוא פשוט ראה שזה נכון. הוא אמר שביום שהתחיל לחשוב ראה שזו אמת. החלק המשפחתי היה לי קשה. היתה לי משפחה חמה, מאד מלוכדת, מאד אוהדת והיום יש לנו קשרים מצוינים. אני חושבת שמשפחה, בעיקר הורים, מאד חרדים מניתוק. יש כאן גם חלק מאד חשוב תקשורתי. מה שמוכר בשוק זה כל מיני סיפורים של ניתוק של אנשים שחזרו בתשובה ומאז אין להם קשר עם ההורים ולא באים לבקר אותם. ישנו הסיפור של ד"ר מאלר שעבודת חייו זו השמצת המערכת החרדית. אני תמיד חושבת כמה מזעזע זה שעבודת חייו של מישהו זה השמצת המערכת שבנו משתייך אליה. אני תמיד אומרת שאם בעקבות חזרה בתשובה נוצר ניתוק זה רק היה הטריגר. משהו כנראה היה רקוב שם מלפני כן. אנשים נבהלים נורא בהתחלה. כל פחד מהבלתי ידוע הוא פחד גדול. ככל שהבורות גדולה יותר הפחד גדול יותר. מכאן לשם, בסופו של דבר הסמינר מאד מאד השפיע עלי אבל אני לא חושבת שהייתי מוכנה להודות בזה, זה עוד יותר הפחיד אותי. לגלות שזה אמת היה חלק מאד מפחיד וככה זה נמשך הרבה זמן שכאילו בעלי מושך לכיוון מסוים בבית. הוא לא דרש ממני דרישות והוא לא שם לפני אולטימטומים. זו היתה תקופה לא קלה. הוא פשוט גרם לי להרגיש שאני מרוויחה בעל טוב יותר, קשוב יותר, עוזר יותר עד שבאיזה שהוא שלב נסענו לירושלים להיפגש עם רב מסוים שמאד המליצו לנו להיפגש איתו. מה שהיה לי מאד קשה, זה שזה הכריח אותי לנסח עמדה. עמדתי במצב לא קל.



לא יודעת איך זה קרה בסוף, כנראה כולם התפללו טוב. אני הייתי הסרבנית של ערכים. אלו שהיו מתקרבים אלי היו בורחים מהקוצים שהייתי מוציאה. פשוט חקרתי. ביקשתי שיוכיחו לי. כל דבר שלא היה לי ברור שאלתי. לא הסכמתי לקיים כלום בלי שהבנתי. כשהגענו לאותו רב (אדם יקר ביותר, פשוט מלאך אלוקים. אין לי דרך אחרת לתאר אותו) מה שאותי הזיז היה דמות של בן אדם אמיתי שמחובר לאמת. כשרואים אותו אי אפשר להגיד שאין קב"ה כי הנה, בצלמו ובדמותו. הוא אמר "אני לא מבין אותך, את אדם אינטליגנטי, מה את לא רואה?". הוא לא ניסה לעשות עלי שום רושם. אני זוכרת למשל שאמרתי לו שקשה לי מאד עם זה שהיהדות היא מאד דטרמיניסטית. אז הוא אומר לי "מה זה?" לא התבייש להגיד שלא יודע מה זה דטרמיניזם ושתל את כל חומות ההגנה האינטלקטואלית שלי . מה שרק תרצו היה לי ופתאום הוא אומר לי "מה זה". כאילו אומר לי קחי את כל המילים הנפוחות שלך. כאילו תקע סיכה קטנה בבלון שלי. זה היה ברור שהמחסום היה רגשי אבל היום אני רואה שהמחסומים של כולם הם רגשיים. כולם פשוט מחוברים עמוק לכל מיני מקומות, מצבים, תיאוריות, אגו, מצב של חוסר ודאות, של פחדים. חזרתי מהפגישה ולא דיברתי יומיים עם אף אחד. כשהתחלתי לדבר התחלתי לחקור, ללמוד כמו מטורפת. היו לי ערמות וקילומטרים של ספרים ליד המיטה, הלכתי משיעור לשיעור.



עבדתי במקום חילוני באותו זמן ולאט לאט זה הפך להיות יותר קשה. כל הפוזה של העולם החילוני האינטלקטואלי השמאלני סוציאליסטי התפוצץ לי בפרצוף לרסיסים. פתאום ראיתי כל כך הרבה צביעות. הייתי צריכה לתפוס איזה פרספקטיבה על זה. הייתי צריכה לעשות איזה שהוא צעד הצידה בשביל להסתכל על זה מהצד ואז התחלתי להתווכח עם כל העולם. הייתי הדגל של היהדות, שר ההסברה. ידעתי שאסור אבל היו באים אלי אנשים והייתי צורחת עליהם. למשל נקודת מעמד האישה... כמה דיברנו על זה. הרי ידעתי מאיזה עולם אני באה אז לא יכלו למכור לי לוקשן. ראיתי שהעולם המערבי משדר איזה מסר כפול. הנשים רצות אחרי הקרירה אבל השוויון הזה הוא חד צדדי כי מעט מאד גברים מחפשים קרירה כמורות וגננות. העולם הולך ונהפך גברי ובעצם הן נותנות לגיטימציה לעולם הגברי וזה כל כך מגוחך. פשוט מגוחך. בעצם הן אלו שעל ידי ויתור על נשיותן נתנו לשלטון הגברי לגיטימציה מחודשת. מצד אחד משדרים לך שיויון אבל שיויון חד צדדי כי קו המשווה הוא קו גברי, לא הפוך, ומצד שני אף אחד לא ויתר לאישה לרוב על שום תפקיד בבית. גם הנשים בעלות הקרירה בסופו של דבר עדיין אחראיות על הבית ועל העוזרת במידה ויש וכו.



הרבה מיתוסים כאלו התפוצצו לי בפרצוף ואחת הבשורות הטובות שקיבלתי זה שמותר לי להיות אישה בלי להתבייש בכך. שמותר ליהנות מזה. החיים הם עבודה על מידות. אנחנו מגיעים לעולם הזה כחומר גלם, עולם שהכל בו ברוא ומוכן והדבר היחידי שהאדם יכול לברוא זה את עצמו. זה ריתק אותי העניין הזה כי ראיתי שאין רגע משעמם. כל רגע עובדים, עד שגיליתי שהחיים הם קרירה. פשוט לחיות ולהיות בן אדם זה קרירה ופשוט תלוי בך מה תעשה עם כל רגע, מה תסיק ממנו. שמעתי גם אנשים חילונים שטוענים שהם חיים ככה. הם מאמינים שהם חיים ככה אבל על מנת להיות אדם שעובד על עצמו, שבונה את עצמו אתה חייב שיהיה ערך מוסרי שהוא מחוץ לך אחרת על פי מה אתה עובד על עצמך? אחרת זה תמיד נגיעות אישיות. מי מחליט על מה עובדים? כולם מסכימים על לא תגנוב אבל לא כולם מסכימים על מה זה גזל. ממתי זה גזל? אם מישהו שכח אצלי עט מותר לי להשתמש בו? ישנם הסכמים על רמות מוסריות שכולם מסכימים על זה כמו גזל, או שקר, אבל לא כולם מסכימים על מה זה שקר. שקר ביהדות מוגדר ככל דבר שלא עוזר לעולם להגיע לתכליתו. אם אין תכלית אז מה זה שקר ומה זו האמת? כל העניין הזה של מציאות מוסרית שהיא חיצונית ממך ואתה צריך להתיישר לפיה לא יוכל להיות קיים בשום מקום אחר כי אם אין אמת מוחלטת שעל פיה מתיישרים אז תמיד המוסריות של כל אדם תהיה מוגבלת. הפרטים הם אלו שעושים את התזמורת וזיוף הכי קטן הורס את הקונצרט. וכשזה לא מתפקד כמו שצריך אז אין עבודה אמיתית.



הבת הגדולה היתה שותפה איתנו בתהליך. הורים מאד חוששים מתגובות של הילדים. ילדים בסך הכל מאמצים לעצמם את הערכים של ההורים שלהם. הילדה שלנו התברגה לתוך המציאות הזאת בצורה חלקה לחלוטין. כיום אף אחד לא מאמין שהיא לא נולדה ככה. התיאוריות היום בחינוך כל כך מבלבלות את ההורים. הם רוצים כל הזמן שהילד יהיה שמח ומאושר. אין חינוך כדוגמא אישית. אין קיצורי דרך פה. אתה לא יכול לצרוח על הילד שיהיה סבלני. וגם אין לך בתוקף מה לדרוש שום כבוד אם אתה לא מכבד שום סמכות מעליך. כשילד רואה שההורה כפוף לסמכות רוחנית עליונה ממנו, רק מתוך זה את יכולה לדרוש מהילד להיות כפוף לאיזה שהיא סמכות. ילד רואה הורה שמרסן תאוות שלו, שרוצה לאכול משהו אז שואל אם זה חלבי, מה מברכים על זה וכו', זה אימונים. כל הזמן בדרך להיות אישיות מוסרית יותר שיודעת לדחות סיפוקים ומכך פחות אלימה פחות חצופה.



התקדמנו לאט מאד בקצב שמאד התאים לנו, מתוך הקשבה רבה מאד לעצמנו. אני זוכרת את היום שלקחתי את המפתחות למכונית בשבת ופשוט לא הצלחתי יותר להיכנס למכונית. זה לא היה שייך יותר. לא נסעתי יותר בשבת. בקשר לתהליכי שינויים חיצונים - אלו הם תהליכים ארוכים שצריך לעשות אותם נכון תוך כדי הקשבה לעצמך ולא בצורה מהירה מדי או כפויה מדי. חשוב לדעת שכל אישה יכולה בתוך היהדות למצוא את המקום שמתאים לה ולא כולן צריכות להראות אותו הדבר. גם פה יש אופנה ואפשר למצוא דברים שמדברים אליך יותר או פחות. הכל עניין של צניעות ולבוש צנוע. אם את מקבלת את זה על עצמך מתוך העבודה הפנימית ואת מבינה את המשמעות של זה אז זה משהו אחר לגמרי. כבר לא יכולה אחרת. הדרך שבה נהגתי היתה כזאת שככל שלמדתי יותר כבר לא יכולתי אחרת



בגיל 30 כבר ממש היינו בשלב של קיום מצוות. בהתחלה עדיין חיפשתי פשרה שתשאיר אותי בסדר עם ההורים וחשבנו על כיפות סרוגות אבל הם נראו לנו כל כך מבולבלים ולא בטוחים בעצמם. שאלתי אותם אם הם מאמינים בבורא, למה את זה וזה וזה אינם מקיימים וקיבלתי תשובה "את זה לא קיבלתי על עצמי". כל מערכת היחסים שלנו איתם היתה לא ברורה לי. זה כמו שאמא שולחת את שני ילדיה לחדרם לעשות סדר בצעצועים שלהם. ילד אחד לוקח את כל הצעצועים, מסדר בקופסא ושם במקום, כך הוא מסדר את החדר. הילד השני מניח את הכל הצעצועים ערמות ערמות על הרצפה מכל סוגי המשחקים. הוא נתן את הפירוש שלו ל"סדר". הכל ממוין אצלו לפי הסדר. תשאלי אותם מה כל אחד רצה לעשות ויגידו לך שאחד רצה לצאת לידי חובה ולעשות סדר והשני רצה לשמח את אמא. זה ההבדל. ברגע שאני מבינה שיש אבא בשמיים, לא סתם איזה בורא עולם שאין לי קשר איתו. יש לי יחסים טובים איתו כאב וביתו. אז מה, אני רוצה לצאת לידי חובה עם ההוראה שלו אלי? אני רוצה לשמח אותו וזה ההבדל המשמעותי.

המקום שבו הם אחזו בדת לא התאים לנו אבל אני לא פוסלת אף פרט.



מפה לשם הגענו לבני ברק. במשך התהליך נולדה לנו בת ואחר כך נולדו לנו גם ילדים נוספים. מאז אנחנו חיים בתוך החברה החרדית ולא מפסיקים לחזור בתשובה. זה תהליך לכל החיים. שנה אחרי שהגעתי לפה התחלתי לעבוד במערכת החינוך החרדית, ללמד בבית המורה, שזה מקום שבו משתלמות מורות חרדיות. לא חושבת שבשום מקום אחר היו נותנים לי ללכת עם הכיוונים שלי כמו פה. ובאמת בניתי איזה שהוא קורס להקניית כלים יצירתיים בהוראה. נדהמתי מהמפגש עם הציבור. פשוט הפער בין התפיסה המקורית שלי ובין מה שראיתי היה מדהים. ראיתי אוצרות גנוזים. אני כל הזמן אומרת ברוך השם שזכיתי להיות שייכת לציבור הזה ולהיות חלק ממנו ולינוק ממנו עוד ועוד. גיליתי פה המון אנשים שיש לי עוד המון ללמוד מהם וגיליתי שיש לי עוד המון עבודה ושהזמן מאד מאד קצר. היום אני גם עובדת בבית המורה וגם מוזמנת להרצות במקומות נוספים. החיים שלנו הפכו להיות מאד מאד אינטנסיביים. אני מקווה שנוכל להגיע למצב כזה שבעלי יוכל רק ללמוד שזוהי בעצם המטרה העיקרית שלי ביציאה לעבודה.



לא ניתן לשפוט מערכת חיים אחת דרך עולם המושגים של מערכת אחרת. מערכת המושגים החילונית היא כזאת שכמה שאתה נשמע יותר, רואים אותך יותר, כותבים עליך יותר זה הופך אותך לאדם מרכזי יותר. ככה זה ברמה הכללית של מדינה, ישוב, וככה עד הרמה המשפחתית. השיויון הוא בזה ששני בני הזוג מדברים, ששומעים את שניהם. אם הם באים לשיחה עם גורם שלישי הבעל והאישה, אז אם ישמעו רק את הבעל, סימן שאין כוח לאישה. הכוח מתבטא בזה שישמעו אותה, יראו אותה כלפי חוץ כלומר, מה שהחנות מציגה בחלון הראווה זה כל מה שיש בחנות. אצלנו בחניות יש הרבה דברים במחסן והמחסן קובע את איכות החנות במידה רבה הרבה יותר מאשר מה שבחלון כי את יכולה לראות משהו בחלון אבל הוא בכלל לא מוצא למכירה, בכלל אזל המלאי. מה שבמחסן זה בעצם מה שקובע מה שהחנות מכילה. ובאמת בציבור שלנו אישה היא פחות נשמעת, פחות נראית אבל כאן דרך מערכת המושגים החילונית מושג כאילו היא בעלת עמדה פחותה, בעלת עוצמה פחותה בעוד שהדבר הזה משולל כל יסוד. כל בית יהודי אמיתי בנוי על היתרונות של שני בני הזוג - הגבר והאישה. אישה היא לא כלי, שטיח שאפשר לדרוך עליו, גבר מחויב בכבודה של אשתו, מחויב לאהוב אותה ולכבד אותה וכולי.



כתוב שצדיק כתמר יפרח. צדיק משול לתמר, כתוב בפרוש שהגובה של הגזע בעץ התמר הוא כעומק השורש, וככל שהגזע גבוה יותר סימן שהשורש עמוק יותר. זה משל מאד טוב לנישואים ומעמד האישה. כי באמת אין שום קיום לעץ ללא השורש שלו ולמרות זאת השורש הוא בלתי נראה. אנחנו רואים אותו רק דרך התוצאה. יש פה תהליך חבוי, סמוי, שרק דרך הפירות, הלבלוב ודרך הפריחה רואים את ההשפעה שלו וכזאת היא האישה היהודיה. אבל אם תחתכי את הגזע עם הפריחה והלבלוב והפרי ותעמידי אותו על האדמה ללא שורש לא יהיה לו קיום.



השיפוט של המערכת דרך מושגים לא שלנו, כמו הסתכלות על כל הציבור החרדי דרך הפוליטיקאים שכביכול מיצגים אותו מוטעה. מי שרוצה לראות הנהגה חרדית יכול לבוא לביתו של הרב קניבסקי בבני ברק. לראות באיזה תנאים הוא חי ובאיזה בית הוא חי. מי שרוצה לראות את מעמד האישה יכול לבוא ולראות את הרבנית. אני יכולה רק להגיד שכל אותן נשים שצועקות בראש חוצות על המעמד הנחות שלי, אני לא מאמינה להן שהן מאושרות. זה לא קונה אותי. אני בהחלט מסתפקת בפחות וחיה בפחות ממה שהיה לי. אבל לא רק שאנחנו לא מתביישים בזה, אנחנו מתגאים בזה כי ושמחים על זה כי זה מחנך אותנו להיות אנשים טובים יותר. מעבר לזה, אני אומרת שזה גם בגלל שאנחנו מוכנים להקריב הנאה גשמית בעולם הזה לצורך ערך רוחני שנראה לנו יותר חשוב משפע גשמי. לי, למשל, חשוב מאד שבעלי ילמד תורה ובשביל זה אני מוכנה שהוא יעבוד פחות שעות והוא לא עושה את זה בלי שברור שאני רוצה את זה ורוצה בזה מאד מאד, אבל ברור שעם זה הולכת העובדה שאני מסתפקת בפחות. שוב, אני חושבת שזה ערך מקסים שילד רואה שההורה מוכן לוותר על שפע גשמי מסוים בשביל לזכות בשפע רוחני אפילו בלי הדיבורים על העולם הבא. בעולם הזה אני רואה מה זה עושה לבעלי שהוא לומד תורה. אני רואה שהוא הופך להיות אדם טוב יותר. כל הבית משתנה כשאבא בא הביתה מתוך לימוד תורה. שוב, ישנן מערכות מושגים שונות על מה זה לימוד תורה. חושבים שיושבים בקפיטריה ושותים קפוצ'ינו עם סטודנטים ומדברים סטודנטים עם סטודנטיות. לימוד תורה זו עבודה מפרכת ביותר שדורשת המון אנרגיה, ישיבה ממושכת ודרישה עצמית שלא להפסיק באמצע הלימוד מתוך ידיעה שזו עבודה קדושה. בעלי ששירת ביחידות הכי מובחרות בצבא אף פעם לא היה מותש ככה. בהתחלה הוא היה מגיע הביתה ב-8 בערב ולא היה עם מי לדבר מרוב חולשה. שום לבנון ושום אימונים ושום כלום לא התישו אותו כמו זה. כתוב שה"תורה מתשת כוחו של אדם" וזה נכון. זו יגיעה עצומה ואני ראיתי שהוא כל כך משקיע בזה וגם אני רציתי להשקיע בזה. היתה לנו מטרה משותפת, לא שכל אחד מריץ את הקרירה שלו בכיוון שלו. אנחנו בונים משהו אחד משותף ואנחנו מוכנים להקריב בשביל זה גם הנאות גשמיות, זה נכון. אנחנו מודים בזה.



יש קושי בגידול הרבה ילדים. זה דורש הרבה מאמץ אבל אני חושבת שיותר קל לגדל ילדים חרדים מילדים חילונים. למשל אני לא הנהג של הילדים שלי ואני לא מסיעה אותם מחוג לחוג ואני לא חושבת שאם הם לא רשומים לחוגים הם יצאו מפגרים. בכלל אני גם לא המשרתת שלהם ולא העבד שלהם וההיררכיה מאד ברורה. אבא ואמא אחראים והילדים צריכים להישמע להם. קודם כל אנחנו בהחלט מסבירים דברים אבל ילד לא יעשה מה שאני אומרת לו רק אם הוא יבין את ההסבר שלי. קודם כל יעשה בגלל שאמרתי ואת מה שאמרתי. אני יכולה לדרוש רק בתוקף זה שאני עצמי מאמצת סמכות עליונה ממני. לשם כך יש את מצוות כיבוד הורים. אנשים חושבים שהם יכולים לקחת מהיהדות רק את מה שמתחשק להם ומפספסים את החלק העיקרי. אתה יכול לדרוש שילדיך יכבדו אותך אך ורק אם אתה מכבד סמכות עליונה ממך. אבל ילדים הם ילדים והילדים שלנו גם שובבים והם עושים גם שטויות וגם אותם צריך לחנך ולהעמיד במקום ולתת המון המון אהבה והמון פיקוח והמון טיפול.

חשוב לציין שהילדים הם גם אמצעי לעבודה על המידות שלנו. אנחנו לא קיבלנו ילדים סתם. זו באמת דרך שלנו לבנות את עצמנו. לעבוד על המידות והסבלנות, לדעת להכיר כל ילד, מה הם הצרכים המיוחדים שלו, מה יש בי שאני צריכה לתת לו, איזה חלק בו אני צריכה לפתח על מנת שהוא יקבל ממני את מה שהוא צריך. יש פה עבודה מכאן ועד הודעה חדשה. עבודה מרתקת מעניינת מאד, שדורשת שיחות משותפות של הורים עם כל אחד מהילדים עם הצרכים המיוחדים להם. אנחנו לא רואים בזה עול שאנחנו רוצים שייגמר, שיתחתנו. בסך הכל אנחנו מבינים שהם פיקדונות שקיבלנו אותם. שאנחנו מצווים להחזיר אותם בצורה מסוימת לעתיד לבוא ולכן יש לנו חובות כלפיהם כמו שיש חובה לאדם שהשאירו אצלו פיקדון. זו חובה מוסרים אדירה ומתוך כך אנחנו מחנכים אותם. אולי יותר קל לגדל ילדים חרדים בגלל שהגבולות אצלם יותר ברורים. מצד שני אין לנו את הביביסיטר הנצחי שיש בכל סלון ישראלי. הכוונה לביביסיטר בצורת טלוויזיה ווידאו שמעסיק אותם במשך שעות. בוהים עם פה פעור מלא במבה. ואחר כך הם מחקים את הדמויות האלו וההורה בטוח שהוא מחנך את הילדים שלו. ילד מזדהה עם הפח אשפה הרוחני שהוא קולט במשך היום. ראיתי ילד בן שנתיים שהולך עם חרב בטיטול בהשפעת הסרטים המצויירים שהוא רואה וכולם צוחקים כי זה מצחיק אצל ילד בן שנתיים אבל מה קורה כשהיא חרב אמיתית או סכין קפיצית והוא ילד בן 13 בלי טיטול? מה אז עושים?



לסיכום הייתי אומרת לכל אלו שרואים באישה החרדית שפחה חסרת דעת שחיה בחברה פרימיטיבית לבוא ולהפגש עם כמה משפחות או להתארח ולהתרשם מיד ראשונה. המפגש האנושי-אישי הוא תמיד מפתיע למרות שבמבט ראשון גם יכול להרתיע. זה כמובן אם האמת חשובה לכם.

 

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, שולמית בת בת שבע לבשורות טובות, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18105528

אתר השבת