מאמרים
שנה נפלאה של נשמה יתרה
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים לכבוד שבת קודש
- פורסם בשבת, 01 אוגוסט 2020 23:45
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 367
שנה נפלאה של נשמה יתרה
הרב חיים סבתו
עבדי הזמן עבדי עבדים
עבד ה' הוא לבדו חפשי
על כן בבקש כל אנוש חלקו
חלקי ה' אמרה נפשי" (ריה"ל).
בני חורין אנו. לדרור יצאנו. משהוציאנו ה' ממצרים וקירבנו לפני הר סיני, גנאי הוא לאדם מישראל שימכור עצמו לעבד. גנאי הוא ואף איסור הוא. כך אומרת הגמרא: "רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקדוש ברוך הוא: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: 'כי לי בני ישראל עבדים' (שמות כה, נה) - ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו - יירצע" (קידושין, כב).
משהוציאנו המקום משעבוד מצרים והיינו לעבדיו לא נוכל להיות עוד עבדים לעבדים. חירות שיצאו בה ישראל ממצרים, חירות עולם היא. לא לחירות משיעבוד המצרים בלבד נגאלנו אלא לחירות עולמית. לדרור נקראנו. ולדעת רבן יוחנן בן זכאי במשוך היובל על הר סיני נכנסנו לאותה חירות, עם קבלת התורה, שאין לך בן חורין בלעדיה. היא שהעמידה אותנו על הצביון הפנימי האמיתי שלנו. ואף אם ישעבדו בנו אחרים בכפייה, או אף אם אנו נמסור עצמנו מרצוננו כביכול לשיעבוד זר, או נהיה אנוסים בדעתנו הרעה וביצרנו המושל בנו, לעולם יהיה זה שיעבוד חיצוני, זמני.
איש לא יוכל עוד לעולם לבטל באמת את הדרור שזכינו בו בצאתנו מבית עבדים ובעמוד רגלינו על הר סיני, ואף אנו לא נוכל. החירות שזכינו בה פנימית היא, ולעולם נשמתנו תבקש את תפקידה ותשאף לגלות את פנימיותה ולצאת לדרור מכל הלוחצים אותה והמונעים ממנה לגלות את יופיה. עבדי ה' אנו ועבדות זאת היא לנו החירות הגדולה שהיא גילוי הפנימיות שבנו, ודרור מכל השעבודים החיצוניים. על החירות הזאת נקרא בפרשתנו.
בששת ימי המעשה נברא העולם. והשבת ניתנה לנו שנטעם בה טעם של עולם אחר, עולם של חירות, מעין עולם הבא: "שבת לה" (שמות כ, ט), וכנגד השבת שניתנה לאדם מישראל ביום השביעי, ניתנה השמיטה לכלל ישראל ולארצו בשנה השביעית, ואף בה נאמר: "שבת לה'" (ויקרא כה, ד). הנפש מוטרדת כל היום בהבלי העולם, אולם בשבת משבית כל איש מישראל את מלאכת הגוף, ואז מאירה הנשמה היתרה. וכך הם הדברים ביחס לשבת הארץ. בשמיטה, עובד האדמה היושב בארץ ישראל מתנער מן התלות שבעבודת האדמה, והופך להיות בן חורין לעצמו ולעולמו הרוחני.
לא רק מן השיעבוד לאדמה האדם משתחרר בשנת השמיטה, אלא אף מרגש הבעלות והאדנות על האדמה הוא משתחרר. הוא מפקיר את שדהו לשנה אחת ופורץ את גדרותיה, ככתוב: "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג, יא). הכל שווים ביבול הפירות, עשירים ועניים: "ואכלו אביני עמך" (שם). ואף בעלי החיים הושוו באכילה: "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ז).
נדבך נוסף וחדש לאותה חירות מתבטא במצוות היובל, הבאה אחת לחמישים שנה לאחר שבע שבתות. כך נאמר בפרשתנו: "וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה, יובל הוא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" (ויקרא כה, י). שנת היובל היא שנת החירות הגמורה. שנת הדרור. עד היובל יכול להיות אדם משועבד לרעהו ושדה לקוניה, אבל בשנת החמישים, שנת החירות, הכל חוזר לטבעיותו, לחירותו: "אחרי נמכר גאלה תהיה לו" (שם, מח).
"רוח עליון של הסליחה הכללית הפוגשת את כל יחיד בכל יום הכיפורים, מתעלה בקדושת היובל לצביון כללי, בהתלבש האומה ברוח סליחה ותשובה... שממנו יונקת האומה את אור נשמתה, ודרור נקרא בארץ לכל יושביה. שנת שקט ושלוה, באין נוגש ורודה, שנת שוויון ומרגוע, אין רכוש פרטי מסוים ולא זכות קפדנית ושלום אלוהי שורר על כל אשר נשמה באפו" (הרב אברהם יצחק קוק, מבוא ל"שבת הארץ"). בשנת היובל, שנת הדרור, העבדים יוצאים לחירות, השדות שבות לבעליהן שנאלצו למוכרן מחמת דוחקם. האדם מגלה שאין לו בעלות מוחלטת על הארץ, אבל הוא גם מגלה שאף בעניותו איש אינו יכול לשלול ממנו לנצח את זכותו על שדהו.
ומה השם "יובל"? רש"י פירש, שופר. והוא מזכיר את היובל המוזכר בהר סיני: "במשוך היובל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג). לפי זה, שמה של השנה הוא על שם השופר הקורא לדרור ביום הכיפורים. קול השופר הוא המבטא יותר מכל את השנה המופלאה הזאת. השופר הרומז לקול הטבעי, השופר הקורא לתשובה, הוא הקורא לחירות הכללית, לדרור, לגאולה. שהרי מהי גאולה? החזרת המצב לקדמותו, לראשיתו, לטבעיותו.
והרמב"ן כתב ש"יובל" לא על שם השופר נקרא: "ולפי דעתי לא קראו הכתוב יובל על התקיעה רק על הדרור... שיהיו כולם בני חורין לדור בכל מקום שירצו, ואמר: 'יובל היא', שבה יובל כל איש אל אחוזתו ואל משפחתו יובילוהו רגליו מרחוק לגור" (רמב"ן ויקרא כה, י).
החירות שיצאנו בה ממצרים, והיובל שמשך בהר סיני וקרא לנו עבדי ה', טבע בנו מטבע של חירות פנימית, של נשמה יתרה, שהשבת השמיטה והיובל מבטאים אותה.