אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

דבר החסידות – פרשת תזריע-מצורע

ב"ה

דבר החסידות – פרשת תזריע-מצורע

 

נגע שבגוף ונגע שבראש

 

מסופר, שפעם נכנס יהודי, שהיה ריק מתורה ויראה ורק התלבש כחסיד, להרה"ק רבי יחיאל מאלכסנדר. ובאותה שעה היתה מקטרת בפיו של הרבי שהיתה ריקה מטבק.

ניגש הלה עם גפרור בוער בידו וביקש לשמש את הרבי ולהבעיר עבורו את המקטרת, אבל כמובן ששום עשן לא יצא...

נכח שם בנו הרה"ק בעל "ישמח ישראל" והפטיר לעבר אותו יהודי:

"אתה רואה, אם הראש ריק – גם אש אינה מועילה..."

("חסידים מספרים" (הרי"ל לוין) ח"ב עמ' 262)

 

~~~

בפרשתנו (תזריע יג, כט ואילך) מופיעים דיני הנתק: "ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן . . נתק הוא, צרעת הראש או הזקן הוא".

ורש"י מפרש: "בא הכתוב לחלק בין נגע שבמקום שער לנגע שבמקום בשר, שזה סימנו בשער לבן וזה סימנו בשער צהוב". ובהמשך: "נתק הוא – כך שמו של נגע שבמקום שער".

מדברי רש"י נראה, שנגעי עור-הבשר והנתק שווים במראיהם, וההבדל ביניהם הוא רק במקום הופעתם: אם הוא מופיע במקום בשר – הוא נקרא 'נגע' וסימנו בשער לבן, ואם הוא במקום שיער – הוא נקרא 'נתק' וסימנו בשער צהוב.

אבל לדעת הרמב"ם (בהלכות טומאת צרעת ריש פ"ח) אין הנתק דומה לנגע כלל, אלא – כמו שפירש הרמב"ן – 'נתק' פירושו "ניתק משָם השיער", כלומר שברגע שנשר מראשו או מזקנו שיער בשטח של גריס – זה כבר נתק! ולא שהופיע שם נגע לבן*.

ויש לבאר טעם המחלוקת בין רש"י להרמב"ם (בצורתו של הנתק), ע"פ ההבדל בטעם שכתבו למה נגעים באים:

רש"י מזכיר שהנגעים באים על: 1) לשון הרע. 2) גסות הרוח (פרש"י מצורע יד, ד וראה גם פרש"י תזריע יג, מו).

הרמב"ם, לעומת זאת, אינו מזכיר את גסות הרוח, אבל מזכיר סדר של חטאים המורידים בני-אדם מדחי אל דחי וגורמים להם נגעים: "בתחילה מרבין בדברי הבאי . . ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים . . ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם . . ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר" (סוף הל' טומאת צרעת). נמצאנו למדים שלדעת הרמב"ם באים נגעים על שני עניינים כלליים: 1) לשון הרע. 2) כפירה בעיקר.

ויש לומר, ששני סוגי הנגעים עור-בשר ונתק הם כנגד שני סוגי החטאים; היינו דנגע רגיל על עור הבשר, שהוא מקום חיצוני – נגרם ע"י לשון-הרע שהוא חטא שבדיבור – עניין חיצוני. ואילו נתק, שבא בראש (או בזקן) – נגרם ע"י עוונות שהם פנימיים ועמוקים יותר, שהם: גסות הרוח – לדעת רש"י [וכן מפורש באלשיך שנתק בא על גסות הרוח], וכפירה בעיקר – לדעת הרמב"ם.

ומעתה יובן טעם המחלוקת ביניהם:

לדעת רש"י שנתק בא על גסות הרוח (כנ"ל) – הרי גם נגע וגם נתק באים על חטאים שבין אדם לחבירו: כי לשון הרע וגסות הרוח דומים במהותם, ורק מתבטאים באופן שונה. ולכן מובן טעמו שנגעי עור-הבשר והנתק שווים במראיהם.

משא"כ לדעת הרמב"ם, הרי נמצא שנגע בא על חטאים שבין אדם לחברו (דברי הבאי . . לדבר בגנות הצדיקים כו'), משא"כ נתק הוא כבר בגדר אחר לגמרי – כפירה בעיקר, שהוא עוון חמור שלא בערך – בין אדם למקום, ולכן מובנת דעתו של הרמב"ם שאין הנגע והנתק דומים זה לזה.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כז, תזריע שיחה ג, (עמ' 92 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 108 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קפח-קצ.

 

______________

*)  ובולט בסיכומו של הרמב"ם בסוף דיני צרעת: "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל ענינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שער הראש או הזקן קרוי צרעת...".

 

**)  למרות שבחז"ל (ערכין טז, א. ויקרא רבה פי"ז, ג. במד"ר פ"ז, ה) נאמרו שבעה, עשרה או אחד עשר דברים שהנגעים באים עליהם – הביא רש"י רק שנים אלו.

 

___________________________________

 

דבר החסידות – פרשת תזריע-מצורע  (תשע"ז)

 

למה דווקא האמוריים?

 

פעם נסע מורנו הבעל-שם-טוב עם הצדיק ר' מענדל מבאר. בהיותם בדרך, צמא פתאום ר' מענדל למים.

אמר לו הבעש"ט: "אם יהיה לך בטחון-אמת בהשי"ת – ודאי יזדמנו לך מים!"

ואכן תוך זמן קצר עבר שם גוי, ששאל אותם אם ראו סוסים כי הוא כבר שלושה ימים מחפש את הסוסים שלו. שאלו אותו: "יש לך מים" וענה כן, ונתן לר' מענדל לשתות.

שאל ר' מענדל את הבעש"ט: "אם הגוי נסע רק בעבורי, לרוות צמאוני, מדוע זה נוסע הוא כבר שלושה ימים, הלוא רק עכשיו פעלתי בעצמי בטחון-אמת?"

השיב לו הבעש"ט: השי"ת הכין אותו כבר מראש, כדי שאם יהיה לך בטחון-אמת – תיכף ימלא חסרונך...

 

(ספורי חסידים על התורה, להרי"ש זוין, עמ' 334 (בהוצ' ישנה 304))

~~~

גם בפרשתנו אנו מוצאים שבני-ישראל נהנו ממה שהגוים הכינו להם:

בפרשת נגעי בתים, נאמר (מצורע ט, כב) "כי תבואו אל ארץ כנען . . ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". מפרש רש"י: "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן".

וצריך להבין:

א) מקורו של רש"י הוא במדרש (ויק"ר פי"ז, ו). ושם נאמר "כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם עמדו והטמינו כו'" ומדוע משנה רש"י וכותב "אמוריים"  (ובפרט שבפסוק נאמר "אל ארץ כנען"*)?

ב) במדרש נאמר שהכנענים הטמינו מתי שהם שמעו שישראל באים עליהם, שזה כנראה קרוב לכיבוש יהושע, ואילו רש"י משנה וכותב "כל ארבעים שנה" ומניין לו לרש"י זאת?

ג) מדוע מאריך הפסוק וכותב "בבית ארץ אחוזתכם" ולא בפשטות: "בבתיכם" (כפי שמקשה הכלי-יקר כאן)?

מבאר הרבי:

אנו מוצאים כבר בספר בראשית שהאמורי הוזכר באופן חריג משאר האומות; הקב"ה אמר לאברהם (לך טו, טז), "ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עון האמורי עד הנה", כלומר, שבני-ישראל ישובו לארץ כאשר תתמלא-סאתו של האמורי והוא יגורש מארצו.

לכן מובן, שכבר כשבנ"י יצאו ממצרים, שאז כבר היה דור רביעי [מיעקב שירד למצרים, כפי שרש"י מפרט (שם): יהודה, פרץ, חצרון, כלב] – ידעו האמוריים שעומדים לסלקם והחלו להטמין ממונם.

ומעתה מיושבות כל שלושת השאלות:

רש"י, ששיטתו "פשוטו של מקרא", מדגיש דווקא אמוריים, כי רק הם מוזכרים במקרא שעתידים להגרש בזמן מסויים. ומובן גם מדוע הטמינו מתחילת ארבעים שנה, כי כבר אז שלם עוונם (והראיה: שהיה דור רביעי).

והטעם שהטמינו ממונם, אף שעתידין להיגרש והממון לא יגיע אליהם בחזרה (כי דוחק לפרש שעשו את זה רק כדי שלא יגיע ממונם לבנ"י בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה"), מובן גם כן בפשטות: כי מכך שהם מגורשים בגלל שהתמלאה סאתם – הבינו האמוריים שגם בנ"י בשלב מסויים יחטאו ויגורשו! ואז, קיוו, יוכלו לחזור ולחפש מטמוניהם**.

ומעתה יובן ג"כ לשון הפסוק "בבית ארץ אחוזתכם" שזהו רמז שמדובר על האמורי, כי את ארץ הכנעני – קיבלו מידי הקב"ה, אבל את ארץ סיחון מלך האמורי – ביקשו בנ"י בעצמם, וכלשון בני גד ובני ראובן (מטות לב, ה): "יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה".

*

ומדוע ע"י הנגעים קיבלו דווקא את האוצרות של האמוריים?

מבאר הרבי על-פי חסידות:

הנגעים באים כידוע בעוון לשון הרע (כדברי רש"י תזריע יג, מז ועוד). והרמב"ם מאריך (בסוף הלכות טומאת צרעת) שאין הכוונה ללשון הרע בלבד אלא ל"שיחת הרשעים" בכלל, ש"מרבים בדברי הבאי" וזה מביא לכך ש"באין לדבר בגנות הצדיקים" וכו'.

וזהו גם-כן קליפת 'אמורי', כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (תורה-אור קב, ג) שהוא "מלשון אמירה ודיבור . . סימן לשטות מילין . . וברוב דיבור לא יחדל פשע".

וזהו הרעיון שבנ"י מצאו את "מטמוניות של זהב" של אמוריים; כי הכוונה העליונה היא לא רק לשלול את "שיחת הרשעים" של האמורי, כי-אם להפוך את כח הדיבור לקדושה, כנאמר (ויחי מח, כב) "אשר לקחתי מיד האמורי": שעל-ידי דיבורים טובים וקדושים מגלים את ה"מטמוניות שבנפש". וכפי שהרמב"ם מסיים שם ש"אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה כו' שנאמר אז נדברו יראי ה' . . ולחושבי שמו".

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לב, מצורע (עמ' 91 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד בסיוע "ביאורי החומש" ויקרא (היכל מנחם תשס"ט) עמ' רט-י.

______________

*)  ולכן, אף שבגמרא (ב"מ כה, ב) מופיע בנושא דומה, שהאמוריים היו מטמינים רכוש בקירות בתיהם – אין די בזה כדי להסביר את רש"י המפרש פשוטו-של-מקרא שנאמר בו "אל ארץ כנען".

 

**) משא"כ המדרש, שאינו מפרש דוקא ע"פ פשוטו-של-מקרא – ולדעתו מדובר על הכנענים – מאריך וכותב מיד לאחר מכן, על שלשת ה"פרוזדיגמאות" [=אגרות] ששלח יהושע לכנענים: "הרוצה ליפנות – יפנה, להשלים  ישלים, לעשות מלחמה – יעשה" כי זהו ביאור מדוע הכנענים הטמינו את ממונם, כי אחרי אגרות אלה סמכו על כך שאולי בעתיד ישלימו עם ישראל ובתיהם יחזרו אליהם.

 

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: טובה בת חנה מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רננה בת רות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת הילל רפאל בן יעל בתוך שאר חולי ישראל ולרפואה שלמה לרועי עובדיה בן שולמית רעות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת אשר ורפאל בני שמחה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לתהילה יהודית בת רינה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת אביבה בלה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 15033764

אתר השבת


מאמרים אחרונים