אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת עקב - חלק ג

ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם וקשרתם אתם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם (עקב יא-יח)

וצווה להם משה רבינו ואמר להם, ושמתם את דברי אלה על לבבכם, היינו אל תסיחו דעתכם מהם, ועשו דברים שלא תשכחו אותם, שלא תאבדו כל הטובה הזאת. ואח"כ תסבלו כל אותן הפורענויות בגלות.

מעשה באלישע בעל כנפיים. שהיה לובש התפילין כל היום. ולמה היה נקרא בעל כנפיים, שפעם אחת גזרה המלכות גזרה על ישראל שלא יניחו תפילין, וכל המניח תפילין ינקרו את מוחו, ואלישע זה היה הולך בשוק עם התפילין בראשו. וראהו אחד מגדולי המלכות ורץ אחריו. וכשראה אלישע שהוא רץ אחריו מיהר והסיר התפילין מראשו והחזיקם בידו, וכשבא אצלו שאלו מה יש לך בידך, אמר לו כנפי יונה, ופתח ידו ונמצאו שם כנפי יונה.

והטעם שאמר כנפי יונה ולא אמר כנפיים סתם, לפי שנמשלו ישראל ליונה, כמו שנאמר: כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירק חרוץ (תהילים סח). ללמדנו כשם שכנפי היונה מגינות על היונה, שאינה מריבה עם שאר העופות בפיה אלא בכנפיה, כך ישראל המצות מגינות עליהם שלא יגיע אליהם כל נזק.

הרכבת בה נסע משה התרחקה מרחק ניכר מהתחנה, באופק הרחוק נראו תימרות עשן, אף על פי כן המשיכו בני משפחתו לנפנף בידיהם נפנוף של פרדה, ובעיניהם נקוו דמעות.

כשעזבו את רציף תחנת הרכבת בדרכם לשוב לביתם, התחזקו בתקוותם ובאמונתם שבורא עולם ישגיח על בנם ויזכו לראות את משה שב אליהם בריא ושלם.

היה זה עת מלחמה בין צרפת לגרמניה, ומשה, כמו אזרחים גרמנים רבים נאלצים לשרת בצבא, ולצאת לקו החזית להלם בצרפת.

קשה מאד היתה פרדתו ממשפחתו האוהבת, אך בררה לא היתה לפניו, לאחר שכל המאמצים שהשתדלו לפטרו מהשרות עלו בתוהו הוא נאלץ לצאת ולשרת בצבא. טרם עזב את ביתו, עת ארז את חפציו, אחז אביו את נרתיק התפילין שלו ואמר: "משה, בני, ידוע לכל מה מצבו של חייל בצבא, אך הבטח לי, בני, שתשתדל להשאר יהודי שומר תורה ומצוות והקפד להניח מידי יום תפילין ולו לרגע קטן ובטוחני שה' לא יעזבך".

אמו הנרגשת לקחה את הנרתיק ועטפה אותו באריזה נוספת במלמלה, "שגשם ושרב לא יקלקלו את התפילין, שמר עליהם, בני, וחזר אלינו במהרה".

בעת הטלטל משה ברכבת המלאה חיילים, נזכר משה בדברי אביו ואמו, ובתנועה מהירה פתח את המזוודה ומשש בתוכה את התפילין ובהרגישו באריזה הקשיחה חייך אל עצמו וחשב בלבו: "אכן אמא ארזה אותן היטב, אשתדל לשמור עליהן".

החדשים הבאים עברו על משה במהירות רבה, הוא הצטיין במלחמה, והיה ללוחם מוצלח, הלך בקו האש הראשון, פעמים אין ספור ראה את המוות לנגד עיניו, אך ניצל בחסדי ה'. ומשה שמר על דתו וקיים בקפדנות את המצוות גם תוך כדי שרותו בצבא, ואכן ה' שמר עליו מכל פגע ומכשול.

כוחות צרפת נגפו בפני הצבא הגרמני הכובש, אך המשיכו ללחום בעזות מצח, פלגתו של משה נקראה לפנות בוקר להתקדם ולהתמקם בקו החזית. החיילים החלו להעמיס במהירות את הנשק, ולעלות על המשאיות המחכות.

מכיון שהיתה שעת הבוקר עת הניח משה תפילין, לא הספיק להכניס את התפילין בין חפציו והמשאית החלה לזוז, משה קפץ על המשאית כשבידו נרתיק התפילין, חיש מהר קשר משה את הנרתיק לצוארו בחבל, והשחילו מתחת לחולצתו, ומעליה רכס את המעיל.

בשמחה, על שמצא מקום לשמור על התפילין, נסע עם חבריו לקו החזית.

היה זה קרב קשה מאד, והנה באחד הקרבות פגע כדור במשה, אך בגבורה אבירית המשיך לירות מרובהו, למרות שמפקדו התחנן בפניו שיעזוב את שדה הקרב כי פצוע הוא, אך משה לא שם לבו לפצעו והמשיך להלחם.

לא עברו רגעים אחדים ומשה צנח על מקומו, ואלו שסבבוהו הספיקו לשמוע אותו קורא: "אני מת!"

הובילוהו מיד למרפאה, פקד המפקד לחיל הרפואה!

כעבור שעה קלה שכב משה על שולחן הניתוחים כשהוא נושם בכבדות, הרופאים הצבאיים נגשו בזהירות לעבודתם. בפעולה מהירה ומוצלחת הצליחו לחלץ את הכדור שנתקע בחזהו, ובאורח נס לא פגע בליבו.

כשפקח משה את עיניו, נגש אליו הרופא וברכהו להצלתו. "אני מביע לך את ברכתי"  אמר הרופא, "עלי להודות על האמת – ארע לך נס גלוי, הכדור היה בלי כל ספק פוגע בלבך וקוטל אותך, אלולא נרתיק קטן שהיה תלוי על לבך ועצר את חדירתו של הכדור". באמרו זאת הניח הרופא לפני משה את הנרתיק.

"הו! הלא אלה התפילין שלי" לחש משה בהפתעה. "רבונו של עולם, עכשיו רואה אני עד כמה הגנתך פרושה על האנשים שאינם נוטים מדרך הישר. הה, אלולא נרתיק התפילין שנשאתיו על לוח לבי, היתה גופתי מתגוללת עתה על פני השדה כמאכל לחית הארץ ועוף השמים..."

בהרהורים אלו נרדם משה – והרופא בחששו שכל התרגשות נוספת עלולה לגרום לקשיים בהחלמתו צוה על החיילים מסביב להשגיח היטב על מנוחת החולה. כשהבריא מעט הרשתה לו חופשה לחזור לביתו.

כאשר הופיע על מפתן בית הוריו, החזיק את נרתיק התפילין בידו ונפל לזרועות הוריו.

המלחמה פסקה בינתיים, ומשה שהבריא לגמרי הלך לבית הכנסת וברך ברכת הגומל. מפה לפה עבר הספור על הנס שעשה ה' למשה, נס התפילין, בארון ביתו של משה מונח לראוה נרתיק התפילין המעוך המספר לעין כל את הנס שנעשה לבעליו.  (613 סיפורים על תרי"ג).

מצות תפילין של ראש

תריסי החלונות בביתם של משפחת כהנא – קרובי רבי מרדכי – עדין לא הורמו, וקרני השמש הראשונות לא הצליחו לחדור פנימה, אך בתוך הבית היתה כבר תנועה ערה, רבי מרדכי קם עם שחר והתפלל עם הנץ החמה כפי שנהג להתפלל בזמן היותו בביתו, בחודש האחרון התקימה תפילתו בבית משפחת כהנא.

רבי מרדכי הסתתר בביתם מפחד המשטרה החשאית, שהחלה מחפשת אחריו בעוון הפצת תורה וחסידות, משהתגברו החפושים החליט ר' מרדכי לעבור עם אשתו הצעירה לגור בביתם עד יעבור זעם.

גם בבוקר זה, התפלל רבי מרדכי בחדר שהתריסים בו מוגפים ושפך את שיחו לפני רבון העולמים.

לפתע באמצע התפילה נשמעו דפיקות חזקות בדלת ולאחריהם קול צעקות רמות: "לפתוח את הדלת ומיד!"

אשתו של רבי מרדכי מהרה אל הדלת ובטרם הספיקה לפתחה עמדו לפניה אנשי המשטרה החשאית, שפרצו את הדלת בכח ובקול רועם שאלו: "היכן בעלך, מרדכי?"

רבי מרדכי שמע את קולם הרועם של השוטרים וחיש מהרה חלץ את התפילין של ראש והטמינם בארון, ואת שרוול חולצתו הוריד כדי להסתיר את התפילין של יד, שלא הספיק לחלצם, בתוך כך כבר עמדו מולו אנשי המשטרה. "בא אתנו" – פקדו.

רבי מרדכי אשר חי חודש ימים בפחד שמא יאסר, לא חש עתה כל אימה מפני השוטרים. הוא נטל מספר חפצים כשעיני הקג"ב עוקבות אחר מעשיו, ובמהירות הכניסם לתוך נרתיק, על גופו, הלביש את מעילו העבה וכך צעד אחרי השוטרים אל המכונית הסגורה שהובילה אותו לבית המעצר.

רבי מרדכי התישב על הכיסא הקר בחדר האפל ופיו לא פסק מלומר תפילה.

כשנשמעו קולות נעליו של השוטר המתרחק הסיר את מעילו, חלץ את התפילין של יד, נשקם ודמעות התגלגלו על לחייו, "מכאן לא יוצאים מהר", הרהר, "ומי יודע מתי אזכה לשוב ולהניח גם תפילין של ראש, הן אותן השארתי בבית".

צלצול מפתחות וקולות הבריח המוסט נשמעו מבחוץ, חיש מהר החביא רבי מרדכי את התפילין של  יד בין חפציו, וכעבור מספר רגעים צעד אחרי השוטר אל המפקדה, מקום בו "ישפטוהו" השופטים כטוב בעיניהם.

שנים רבות נתק רבי מרדכי מביתו וגם הקשר עם אשתו נתק. מדי פעם היה מהרהר באותו בוקר גורלי, בו אסרוהו ועד למשפט המהיר, בו נשלח לסיביר וליבו היה מתכווץ מכאב.

עשר שנות גלות חלפו ובמשך שנים אלו שמר רבי מרדכי על תפילין של  יד במסירות אין קץ, ועז היה חפצו לשוב ולהניח גם את התפילין של ראש שלו שנשארו בביתו. "מי יודע היכן הם עתה" הרהר?

זקן בעשר שנים צעד רבי מרדכי עם צרור עלוב על כתפו אל עבר ביתו, היה זה כשסיים לרצות את עונשו.

בדמיונו תאר את הפגישה עם אשתו ובני משפחתו, אך מה התאכזב כששמע מפי אנשים זרים שגרו בביתו, כי אשתו ובני המשפחה עלו מזמן לארץ ישראל.

תלאות וקשיים עברו על רבי מרדכי בשנית, עת הגיש את בקשתו לעלות לארץ ישראל, אך לא אדם כרבי מרדכי יתייאש, אם הצליח לשרוד בגהינום הסיבירי יוכל גם עתה בעזרת השם לעמוד ולהאבק על זכותו לעלות לארץ ישראל. ואכן בחסדי הבורא זכה באחד הימים לחונן את עפרה של ארץ הקודש. דמעות אושר התערבבו בדמעות צער על אי ידיעת מקום המצאם של בני משפחתו, אולם ידידיו שתמכו בו עודדוהו, כי ה' יהיה בעזרו והוא ימצא את אשתו.

רבי מרדכי החל בחפושים קדחתניים אחרי משפחתו אך כל מאמציו עלו בתוהו, ואט אט החל היאוש לקנן בלבו. חבריו וידיו לא נתנו לו לשקוע בזרועות היאוש והחליטו, בד בבד עם הרחבת החפושים אחרי אשתו יעזרו לו להגשים את משאלתו לרכוש תפילין מהודרות של ראש שיהיה תואם לתפילין המהודרות של יד, אשר נשארו לו עוד בטרם נפרד מאשתו.

לאחר הפצרות ידידיו קבל מהם את סכום הכסף שאספו למענו והפנו אותו לכתבתו של סופר מומחה וירא שמים בירושלים, שם בודאי יוכל להשיג את חפצו.

במכונית העולה ירושלימה ישב לו רבי מרדכי שקוע בשרעפיו, שנות חייו עוברות ביעף נגד עיניו, אותו יום גורלי בו נפרד מאשתו לא מש מנגד עיניו, שוב ושוב נזכר הוא בתחושה שחש עת היו התפילין של יד מסתרות תחת מעילו הכבד, עודו רואה לנגד עיניו את מקום הסתרת התפילין של ראש, הוא שומע במעמעם את צליל קולו הלוחש לאשתו שמרי על התפילין עוד נפגש במהרה. ועוד רואה את שני שוטרי הקג"ב המובילים אותו למכונית בעוד אשתו הצעירה נותרה מאחור בוכיה.

לזכר אשתו  חלף רטט קל בגוו, "היכן היא עתה? האם שמרה על התפילין של ראש שלו? האם גם הם עלו לארץ הקודש? האמנם יזכה לראות את אשתו, ולהניח שוב את זוג התפילין המהודרות בשלמות – תפילין של ראש ושל יד?

בעודו נזכר במאורעות חייו נעצרה המכונית שהגיעה ליעדה. רבי מרדכי יוצא ממנה כשפניו אל הכתובת שצידוהו ידידיו, אל סופר הסת"ם, רגליו הובילוהו ברחובות הצרים של ירושלים לעבר ביתו של רבי ישעיהו הסופר.

אט אט עלה במדרגות האבן הרחבות והישנות ובהיגעו אל הכתובת נעצר קמעה נשם נשימה עמוקה מהדרך ונקש קלות  על הדלת.

את הדלת פתח לו רבי ישעיהו הסופר, אדם זקן וחביב, שזקן לבן מעטר את פניו ובסבר פנים יפות הכניסו לביתו.

"רצוני בתפילין של ראש מהדרות" בקשו רבי מרדכי. תפילין שיהיו תואמות לתפילין של יד המהודרות שיש לי. ובדברו הוציא את התפילין של יד ונתנם לסופר שיבדקם. הסופר פתח לאט את בתי התפילין, הוציא את הפרשיות ובעינים בוחנות החל לעקוב ולבדוק את הכתוב.

לאחר מספר דקות הנהן בראשו ואמר: "אכן, תפילין מהודרות יש לך, כתבם סופר מומחה". ותוך כדי עיון בתפילין הפטיר הסופר כאומר לעצמו – מתי ראיתי לאחורנה כתב דומה לכתב היד שבתפילין אלו? דומני שכבר התפעלתי מהאותיות המקצעיות והיפות הללו. ובעודו בוחן היטב את הכתוב החל מוחו עובד בקדחתנות כמנסה להזכר מתי והיכן ראה תפילין דומות, לפתע התנער, טפח על השולחן קלות ואמר, "אכן", נזכר אני.

"על מה הנך שח"? שאלו רבי מרדכי שעקב אחר דבורו של הסופר.

והסופר ענה לו, כמדומני שאוכל להתאים לך תפילין של ראש הדומות להפליא לתפילין של יד שלך לפני מספר שבועות הגיעה לכאן קרובת משפחתי ובקשה למכור לי תפילין של ראש והיא ציינה שתפילין אלו נכתבו על ידי סופר מומחה. אך אני דחיתי אותה, ואמרתי לה, "רק אם יזדמן לי קונה שירצה לקנות תפילין של ראש ישנות, אפנה אליה, ועתה – שוב לכאן בערב ועד אז אשתדל להביא לכאן את התפילין של ראש.

רבי מרדכי יצא מביתו של הסופר והוא אינו יודע היכן יבלה את שעותיו הקרובות עד הערב. הוא שוטט ברחובותיה הצרים של ירושלים נכנס לבתי הכנסת הביט בעוברים ושבים ולבו כבד עליו.

"אנא רבון העולמים, השמיע תפילה מעמקי לבבו, "עזור נא לי כשם שעזרתני עד היום ואזכה למצוא את משפחתי. דמעות חמות התגלגלו על לחייו והרטיבו את זקנו העבות, שהלבין בטרם עת. לאחר מספר דקות התנער, והחלטה גמלה בלבו "לא אפל לזרועות היאוש, ישועת ה' כהרף עין". ובהחלטה זו חזר אל ביתו של הסופר, שכן כבר העריב היום.

חום נעים קידם את פניו של רבי מרדכי, עת נכנס לחדר הסופר. לצד השולחן עמדה אשה שזה עתה נתנה את התפילין שלה לסופר – קרוב משפחתה, רבי מרדכי עמד בצד אינו מביט לצדדים, עומד בעינים עצומות, וכולו לתפילה לאלוקים שיזכהו בתפילין מהודרות של ראש.

הסופר בדק את שני זוגות התפילין וראשו נע מצד לצד כאינו מאמין.

"לא יאמן, ממש לא יאמן, נראה כי יד אחת כתבתם".

רבי מרדכי הרים את עיניו ובאותו רגע הרימה האשה גם היא את ראשה להביט בפני האדם שיש לו תפילין מהודרות כשלה, ותדהמה אחזה את שניהם.

האשה החזיקה היטב בקצות השולחן לבל תצנח ארצה, ורבי מרדכי שעיניו לא האמינו למראה אשתו הנצבת לידו מלמל אל הסופר בפנים חיורות כסיד ובקול רועד ובוכה מרוב אושר ומהתרגשות אמר: "אכן, יד אחת כתבה את התפילין, תפילין מהודרות אלו מצאו זו את זו תפילין של ראש ושל יד נפגשו ובזכותם...מצאתי את אשתי..נפגשה המשפחה....

שלג לבן עטף את מבואות העיירה. זה מספר שבועות שפתיתי השלג נערמים למרבד צח וקר, ומנתקים את הדרכים מעירה לעירה. רוחות עזות ומקפיאות כופפו את צמרותיהם הלבנות של העצים, אשר בחלקם נכנעו לרוח ונשברו מעומס השלג שעליהם.

הכל התכנסו לתוך הבתים, מחכים  ומצפים שמזג האויר ישתנה מעט.

צעדיו הכבדים של ההלך לא נשמעו כמעט, רגליו שקעו בשלג הכבד כבפלומה רכה, גופו החסון היה כפוף מעט בצעדו קדימה, על כתפיו נשא תרמיל צבאי מה עובר עליהם? – הרהר – האם ההורים עודם בחיים? האם אמצא אי פעם את עיירת מולדתי?

רגליו כשלו מחמת עייפות יתרה נשימתו קשתה עליו, גופו היה כמאובן, זה לו היום השלישי ששוחרר מהצבא והוא מסתובב בין העיירות שמא יזכור את מראה עיירת מולדתו.

בצעדים כבדים התקרב אל הבית הראשון שהזדמן לו, נקש על הדלת, כעבור רגע נפתחה מעט הדלת ודרכה הציצו פניה הכמושים של אשה קשישה, עיניה נפערו בבהלה ואחוזת חרדה, נסוגה מעט אחורנית, עיניה בחנו בקפידה את בני ההלך חרושי הסבל והיגון.

הבחור לבוש המדים הצבאיים הסס מעט אך מיד התאושש ואמר: "רוצה אני ללון פה הלילה, קר בחוץ ואני עייף מאוד!?

האשה, שהפחד השתיק את גרונה שתקה, ובתנועות איטיות פתחה את הדלת ורמזה לו להכנס פנימה.

ההלך הזר פירק את תרמילו הכבד באנחת רווחה והתיישב על הכסא סמוך לאח.

בעלה הישיש של הזקנה הביט חליפות באשתו ובאורח הבלתי קרוא ושאל בלחש את אשתו:
"מה רוצה כאן הגוי הזה"? "מנין אדע"? עונה הזקנה בשאלה, "הוא בקש ללון פה, אין ברירה אתן לו להתארח בביתנו", הרימה את כתפיה.

בחדרון סמוך לחדרם הציעה לו את המיטה, ומבלי אומר ודברים שכב  ההלך הזר על יצועו ושקע בשנה עמוקה.

הזקנה עמדה לרגע ותלתה עיניה במדי הצבא של הזר, הללו העלו בזכרונה אותו יום קודר ונורא בחייה, בו הופיעו שליחי המלך כמלאכי חבלה וחטפו ממנה את בנה יקירה פייבוש'ל. היה זה מספר שבועות אחרי בר המצווה שלו, בשנים הראשונות לאחר החטיפה עדיין היו מלאי תקווה שמא יחזור, אך אט אט נואשו מתקוה זו ומצער ועגמת נפש זקנו בטרם עת.

מעומק ליבה, ממעין הדמעות שכבר יבש מקורו, שבו ועלו שוב דמעות שהפכו לבכי מר וקורע לב, רק לאחר שעות של בכי והתיפחות הצליחה הזקנה להרדם.

השמש שלחה קרניה אל משטחי השלג הצחורים, אור זוהר חדר אל תוך החדר ומלאו חדות בוקר. הזקנה היתה עסוקה זה שעה ארוכה במטבחה הקט בהכנת פת שחרית עבורה ועבור בעלה. עיניה היו אחוזות קורי שינה מחמת נדודי שנתה, מפעם לפעם העיפה מבט אל המיטה בה שכב עדיין ההלך הזר.

רחשים וחריקות נשמעו מכיוון מיטתה הזר, האשה הרימה עיניה מהכירים והביטה אל הזר שהתעורר זה עתה משנתו, לפתע הזדעזעה כולה כאילו נכותה ברותחין, היא ראתה את החייל הגוי עומד ליד המיטה, ומניח תפילין כדת וכדין, לא, - חשבה בליבה – אין זו אחיזת עיניים, האורח הינו יהודי!

פניה חרושי הקמטים העלו חיוך קל, מצב רוחה העכור השתפר קמעה, שכן מכניסה היא אורח יהודי! היא התקרבה מעט לחדר האורח, כדי לראות את פני האורח מקרוב, עתה יודעת שיהודי הוא! עיניה נתקלו מבלי משים בנרתיק תפילין אשר קטיפתו התרפטה ונראו בו רק שיירי אותיות רקומות, היא לא ידעה מדוע, אך היא ניגשה בלאט אל הנרתיק, אחזה בו, מששה אותו מכל עבריו.

ולפתע – צוחה חדה פרצה מפיה ומהרה לאחוז בשולחן טרם צנחה ארצה.

האורח נבהל ופנה אליה בחרדה: "מה לך אשה?"

"מנין לך נרתיק זה?" החזירה לו בשאלה וקולה רוטט.

"שלי הוא" – ענה החייל. "התפילין מצויות הן בידי מן היום בו מלאו לי שלש עשרה שנה, זוכר אני, הוסיף החייל לספר לקשישה שתלתה בו מבט שואל ומתעניין. "זוכר אני את היום בו נותקתי מהורי, ואת התפילין לקחתי עמי לכל מקום.

בשארית כוחותיה שאלה האשה כמעט בצעקה: "ומה שמך?" – "שמי היהודי?" שאל החייל ומיד ענה תשובה, "שמי – פייבוש'ל..."

"היי, ישישה, מה קרה לך – מדוע נחרדת?"

ובדברו גחן אל הישישה שנחבטה ארצה בצעקת אימים, ומנסה היה לעוררה מעלפונה. הזקן נזעק לשמע צעקות אשתו ובתמהון נשאר עומד על מקומו כהלום רעם בראותו את אשר קרה לאשתו.

האורח החל להעיר את הישישה, הוא התיז עליה מים ושפשף את רקותיה. הישישה אך פקחה את עיניה נזכרה ברגעים שעברו עליה, היא החלה לצעוק ממיטתה בקול אחוז טרוף: "בני אתה, בני האבוד, בני פייבוש'ל שלי..."

זמן רב יש הבן האהוב חבוק בזרועות הוריו. פייבוש ישב כהלום רעם ממטר החבוקים והנשיקות אשר הרעטיפו עליו הוריו המאושרים, לפתע קם ממקומו, הוציא את התפילין, אמצם אל ליבו בחזקה ובדמעות אמר: "תפילין קדושות ויקרות, נשלחתן כמלאך משמים ללוות אותי בדרך היסורים והצרות, כדי להורות לי את הדרך חזרה. אלמלא אתן לא הייתי מגיע הנה, ואמי לא היתה מוצאת את בנה יחידה, תפילין קדושות ויקרות..." והוא הצמיד נשיקה לוהטלת לתפילין! (613 סיפורים על תרי"ג)

אונקלוס, בן אחותו של מלך רומי אדריאנוס הרשע, החליט להתגייר ולהיות יהודי.

החל אונקלוס הגר ללמוד תורה, ובמהרה נעשה חכם גדול ותרגם את התורה ללשון הארמית. את תרגום אונקלוס קוראים אנו עד היום, ובכל החומשים נדפס הוא לצד דברי התורה.

כשנודע לאדריאנוס כי בן אחותו התגייר כעס מאד...כיצד זה יתכן שאחד מבני משפחתו מסתפח אל העם היהודי.

שלח גדודי צבא לארץ ישראל לאסור את אחינו ולהביאו לפניו. באו החיילים אל אונקלוס ונתקבלו בסבר פנים יפות. החל אונקלוס מסביר לחיילים את דברי התורה, עד שהללו הכריזו: "טובים הם דברי התורה, גם אנו רוצים להיות יהודים!" התגיירו ולא שבו אל המלך.

נודע הדבר למלך וכעסו גבר. שלח גדוד חיילים נוסף, אך בטרם יצאו הללו לדרך, הורה להם שלא לשוחח עם אונקלוס בדברי תורה ואף לא להקשיב לדבריו. כל שעליהם לעשות לאסור את בן אחותו ולהביאו לרומא.

הגיעו החיילים אל אונקלוס, אסרוהו והלכו עמו לרומא.

בדרך פנה אליהם אונקלוס ואמר: "אשאל אני אתכם שאלה: כאשר שר חשוב יוצא לדרכו בלילה, נלוה אליו שר פחות חשוב ממנו ומאיר לו את דרכו באבוקה. ואילו השר החשוב כשנלוה הוא אל שר חשוב מאוד, הוא השר החשוב מאיר לו את הדרך. וכשיוצא המלך לדרך מאיר לו השר החשוב מאוד את דרכו. ועתה, תמה אני: האם גם המלך מאיר למישהו את דרכו בלילה? האם גם המלך אוחז באבוקה עבור מישהו?"

"לא! השיבו החיילים.

"ואם כך", המשיך אונקלוס" "ראו כמה חביב עם ישראל בעיני הקדוש ברוך הוא. כשהלכו בני ישראל במדבר, בצאתם ממצרים, הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא מלך מלכי המלכים האיר להם את דרכם בעמוד אש!"

"גם אנחנו רוצים להיות יהודים!" התלהבו החיילים.

לאחר ששמעו את דברי אונקלוס. ומיד התגירו כולם ולא שבו אל המלך.

עד מהרה הגיע הדבר לאזני המלך וחמתו בערה בו. חיש שלח גדוד חיילים נוסף אל אונקלוס. את החיילים הללו הזהיר אזהרה חמורה לבל יעזו לדבר ולו רק מילה אחת עם אונקלוס. עליהם לאסרו ולהביאו אל המלך.

הגיעו החיילים אל אונקלוס, ומבלי לומר מילה אסרוהו ויצאו לדרך. כשעמדו לצאת מפתח הבית, הניח אונקלוס את ידו על המזוזה וחייך.

למראה חיוכו לא הצליחו החיילים להבליג ושאלו: "מדוע מחייך אתה?

השיב אונקלוס הגר: "השמעתם מימיכם דבר מופלא שכזה? בכל העולם נהוג שהמלך יושב בבית פנימה ועבדיו שומרים עליו מבחוץ. לא כן אצל מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא: עם ישראל, עבדיו, יושבים בבית פנימה. ובפתח בתיהם קובעים הם, על פי צווי ה', מזוזות. ועל ידי כך שומר המלך על העבדים מכל רע!"

"אם כך, גם אנחנו חפצים להיות יהודים!" הגיבו החיילים הרומאים. מיד התגירו כולם ולא שבו אל המלך.

נוכח אדריאנוס שאין הוא מצליח לעולל כל רע לאונקלוס, ולא זו בלבד: כל החיילים ששולח הוא מתגיירים אף הם. החליט להניחו לנפשו ולא שלח עוד חיילים להביאו. (על פי מסכת עבודה זרה י"א)

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם כימי השמים על הארץ (עקב יא-כא)

התורה אומרת לנו, זה שצויתי אתכם ללמד תורה לבניכם ולהניח תפילין ולקבוע מזוזה, כדי שירבו ימיכם וימי בניכם ותאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם, ואם לא, לא תאריכו ימים.

ומעשה היה בר' יוחנן שאמרו לו שיש זקנים בכל, היה תמה ואומר והרי מן הכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה, משמע רק בא"י יאריכו ימים ולא בחוץ לארץ. אבל כשאמרו לו שיש להם זכות שהם משכימים לילך בבוקר בבית הכנסת ומעריבים בלילה. שאם לא מחשיך היום אינם יוצאים, אמר זכות זו עומדת להם והם מאריכים ימים. וכן צוה ר' יהושע בן לוי לבניו, אמר להם: היו משכימים ומעריבים בבית הכנסת כדי שתאריכו ימים.

מעשה  באדם שהיה מעריך ומנצל כל רגע וזמן פנוי, להודות לבורא עולם. ואף על פי שכתוב: "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקין להודות להלל ולשבח על אחת מאלף אלפי אלפים וכו'", אך בהמשך כתוב: "הן הם יודו ויברכו וישבחו וכו'", ואין סתירה בין הדברים, ופרש זאת הגאון רבי יוסף חיים מבבל על פי משל:

מעשה היה במלך גדול ומהולל, שהיה לו שר יהודי ירא שמים, והשרים הגויים נתקנאו בו, ורצו להזיקגו, והיו טופלים עליו עלילות ברשע, אך המלך לא שעה לדבריהם. והנה באחד הימים בא אחד השרים והציע למלך, בוא וננסה את היהודי, ונאמר לו שהמלך והשרים יבואו אליו הביתה ביום פלוני לסעודה, והמלך יראה אם פניו זועפים, ויהי כאומרם אליו  יום יום, הסכים המלך, וצוה על השר היהודי, לטבוח טבח ולהכין סעודה. וכשהגיע היום, בא המלך עם כל שריו ועבדיו, וראה בתום הסעודה, שאכן השר היהודי קצת עצוב, אך לא התייחס לזה. והנה לאחר הסעודה, באו למלך השרים הגויים, ואמרו לו, שיראה כיצד היהודי היה עצוב, להוציא ממון רב, עבור המלך. והציעו לו לתת ליהודי סכום מסוים עבור עוד סעודה, וגם לזה שעה המלך, וביום הסעודה הגיעו כולם, והנה היהודי שמח וטוב לב.

הדבר חרה מאד למלך, וחמתו בערה בו, שכן שריו וחכמיו צדקו בדבריהם, וקרא לשר היהודי, לבוא ולקבל ענשו, אך היהודי עמד על נפשו, והסביר למלך את סיבת התנהגותו, כי בפעם הראשונה היה עצוב ודואג שמא חסר משהו? שמא לא בזבז ממון מספיק? שמא לא ינעם למלך? אך כאשר נצטווה להכין סעודה בסכום מסוים של ממון, ספור ומדוד, כבר לא היה מודאג, שכן זהו הסכום המצוי בידיו, ובו חפץ המלך שיכין את סעודתו, שמח המלך על תשובותו המחכימה, וגדלו יותר ויותר.

הנמשל פשוט: באמת  יקשה עלינו הדבר, להודות ולהלל להשם יתברך, שכן כמה שנודה אין זה אלא מעט, אך כאשר השם יתברך נתן לנו פה ואיברים מסוימים, אז אפשר להודות בהם. ע"י כח הדיבור שצריך האדם להתפלל שלוש תפילות ביום בכוונה גדולה.

על כל פנים חייב כל אחד להודות להשם יתברך בכל רגע, ולהכיר טובה על מה שעושה לנו, וכן מכלל הדברים להכיר טובה לכל בריה, שגמלה אתנו חסד, וזאת למדנו מהתורה הקדושה, שבה נצטוינו: "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", ואף על פי ששעבדונו בפרד, וענו אותנו,  עם כל זה כיוון שהיה לנו מקום ללון ולאכול, די בזה להכיר טובה, וכן מכת דם וצפרדע נעשו על ידי אהרון, וזאת מפני שלא רצה משה רבנו, עליו השלום, להיות כפוי טובה ליאור, ששם שהה עם התבה. (כותונת פסים).

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: טובה בת חנה מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רננה בת רות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת הילל רפאל בן יעל בתוך שאר חולי ישראל ולרפואה שלמה עבור רועי עובדיה בן שולמית רעות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת אשר ורפאל בני שמחה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לתהילה יהודית בת רינה ולחזרה בתשובה לעידן בן שולמית וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת אביבה בלה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 14053751

אתר השבת