movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת דברים - חלק א

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר, בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תפל ולבן וחצרות ודי זהב (דברים  א-א)

"אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירו ברמז, מפני כבודו של ישראל (רש"י).

אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך

מהפסוק "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט) למד השל"ה הקדוש כלל גדול בענין מצוות תוכחה: כאשר אתה מוכיח את עמיתך אל תאמר לו רק את חסרונותיו, כי אז ישנאך ולא ישמע לדבריך, והיינו "אל תוכח לץ" – אל תוכיח אותו באון שתאמר לו שהוא לץ. רק אדרבה, אמור לו חכם אתה, ולכן, לא מתאים לך לנהוג כפי שנהגת. וזהו "הוכח לחכם" כלומר, תעשנו לחכם, אז יאהבך וישמע לקול דברי התוכחה שלך.

תלמידי ישיבת לומז'א בפתח תקוה, אשר שהו בתקופה שבה שימש רבי אליהו דושניצר בקודש בישיבה זו, זוכרים כיצד היה ר' אליהו פונה אל תלמיד בישיבה ומוכיחו על דברים שיצטרכ תיקון, כשחוט של חסד משוך עליו. עם חיוך מוצנע על פניו היה פונה בלשון רכה לתלמיד, מוכיחו בתקיפות המהולה בריכוך אמהי.

הוא לא היה נפרד מן התלמיד מבלי לומר לו בלשון רפה ופניו כולה אומרת רצינות: "סלח לי". והיה מוסיף ואומר: "בוא ואסביר לך מדוע מבקש אני סליחתך. הלא ידוע מה שהורו לנו חז"ל: כשם שמצוה על האדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה עליו שלא לומר דבר שאינו נשמע, ועל כן אם הנך נמנה עם אלה המוכנים לקבל דברי תוכחה, ניחא. אולם אם נמנה את ח"ו עם אלה שאינם מוכנים לקבל תוכחה, הרי לא רק שלא קיימתי כל מצוה אלא גרמתי לך עגמת נפש בלבד, ועל כך מבקש אני סליחה". כאשר זכו לשמוע דברי תוכחה מסוג זה יוצאים מפי ר' אליהו חשו את דברי רב הונא: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, שנאמר: סוף דברי הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (ברכות ו) ומפרש בעל ה"תורה תמימה": "כי על פי רוב סיבת הדבר שאין דבריו של אדם נשמעים הוא מפני שחושדים בו בנטיה ובפניה עצמית. מה שאין כן מי שהוא ירא ה' באמת, אומר בודאי את דבריו בתמימות, ולא חושדים בו, ולכן דבריו נשמעים.  ("לקח טוב").

ויש מתרצים כי בתחילת הפרשה שהוכיח משה את עם ישראל יש חשש שמא התוכחה תפגע בכבודן לכן הוכיחם ברמז, אבל לאחר מכן שהפסיק הענין ואמר משה לעם ישראל, "ה' אלהי אבתיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" וגו', ונתגלתה לכולם אהבתו לעם ישראל, אז הוכיחתם על עוון המרגלים בפירוש ולא חשש שמא תהיה פגיעה בעם ישראל (שפתי חכמים).

מכאן יש ללמוד כמה חום ואהבה צריך לתת לבנים ולבנות כדי לחנכם כי רק על ידי כך תהינה אפשרות לחנך את הילדים, והדוגמא האישית תשפיע הרבה. ולדוגמא כשאנו רואים ילד שמקבל חבטה, ואימו מנשקת אותו במקום הכאב הרי למרבית הפלא הכאבים עוברים כלא היו והאמת היא כשהילד קיבל מכה יחד עם זאת רוחו נשברה וכשקיבל נשיקה באותו מקום הרי הכאב העיקרי נעלם, כך הוא בדיוק פועל החום ואהבה לתת כוחות חדשים לילדים.

וכדי להמחיש עד כמה יכול להשפיע חום ואהבה יהיה למי שיהיה יש לספר עובדה שאירע עם ה"חפץ חיים" שבתקופה שהיה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניה בוילנא יהודי חסון ומוגשם שנכנס והתיישב ליד השולחן, ופקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. חטף בתאוותנות את נתח האווז מבלי ברכה והתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת. ה"חפץ חיים" נדהם מהמחזה ורצה לנסות לגשת אליו כדי להעיר לו על קלות דעתו.

ברם בעל האכסניה התקרב חרש אל אורחו הדגול ה"חפץ חיים" כדי למונעו מצעד זה, כי הוא חושש מפני שערוריה. מדובר בחייל ניקולאי לשעבר, הדיוט, שעלול לחרפנו.

אנא רבי הנח לו, אין אל מי לדבר, הריהו מגושם מדי, בור ממש, לא למד אחרת. כשהיה בן שבע נחטף יחד עם ילדים אחרים, קנטוניסטים ונלקח לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין נוכרי המקום ואחר כך עבד את הצאר ניקולאי עשרים וחמש שנה. במקומות כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב? היש פלא שגדל כה מוגשם, לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה, ולא ראה פנים יהודיות? מוטב רבי שלא תתחיל עמו, כבודך יקר מדי בעיני, סיים בעל האכסניה.

חיוך שליו מסביר וחביב הופיע על פניו המאירות של ה"חפץ חיים" ואז אמר: אל תחשוש, כבר אדע כיצד לשוחח עמו, והנני מקוה שתצמח מכך טובה.

ה"חפץ חיים" ניגש אליו, הושיט לו "שלום עליכם", ובנעימה לבבית וידידותית פתח: האמת הדבר ששמעתי עליך, שבתור ילד קטן נחטפת, ויחד עם ילדים אחרים נלקחת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גויים, לא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה, עברת את הגיהנום בעולם הזה, סיוט, צרות, רדיפות איומות, עינויים נוראים! הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אלצו אותך לאכול חזיר, נבלות וטריפות, ואף על פי כן נשארת יהודי ולא השתמדת. מאושר הייתי אילו היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמוך. מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין צדיקים וגאוני עולם. האם דבר קטן הוא מסירות נפש שכזו, לסבול יסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלושים וכמה שנים רצופות? הרי זה נסיון גדול יותר משל חנניה מישאל ועזריה.

דמעות התקשרו בעיניו של החייל הניקולאי לשעבר, הוא הזדעזע המילים הלבביות והחמות שזרמו מלב טהור שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת, משנודע לו מיהו העומד לפניו פרץ בבכי עז והחל לנשק את ה"חפץ חיים".

וה"חפץ חיים" מוסיף לדבריו אליו: אדם כמוך, שזכה להחשב בין הקדושים שמוסרים את נפשם על קידוש השם, אילו קבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא היה מאושר כמוך בארץ.

היהודי שוב לא עזב את ה"חפץ חיים" עד שנהפך לבעל תשובה אמיתי וצדיק גמור. (לבוש יוסף)

הכח הוכח את עמיתך ואל תישא עליו חטא

כשם שיש מיצווה לומר דברים שסופם להשמע כך יש מצווה לא לומר דברים שסופם לא להישמע. לכן כדי להוכיח אדם צריך להיות מבחינת משה רבינו יהושע בן נון או דוד המלך שיודעים להוכיח את העם במילים חלקות המוכיח צריך להיות ירא שמים ונקי מעבירות לפני שמוכיח את הציבור שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא...רק אם יש יראת השם ישמע הדבר וכבר אמר רבי טרפון שתמהני אם יש מישהו שיכול להוכיח בדורי אז כל שכן בדורנו. רבי נחמן מברסלב אומר כדי להוכיח צריך לחדור לשורש הבעיה ולעקור את השורש. וכשנפעל אחרת אולי לאותו רגע התוכחה תעזור כמו להשתיק יהודי שמדבר בבית הכנסת אך את השורש לא עקרנו, הוא ימשיך לדבר מחר. צריך לדעת איך לעקור את השורש של העבירה כגון גזל נובע שבהתחלה העין רואה לב חומד ואז האדם החליט לגזול. לכן כדי להוכיח גזלן צריך לעקור את שורש הגזלה שהיא חמדה.

דוד המלך שאמר אשרי מי שלא הלך בעצת רשעים הכל באהבה אשרי ואשרך ובחוכמה כי אחרת חס ושלום תוכחה יוצרת שנאה ונראית ככפייתית כמו שנאמר (עמוס ה ו) "שנאו בשער מוכיח". אך יש כאלה רחמנא ליצלן שכל השיטות בתוכחה לא פועלות לגביהם לכן צריך להתפלל שהקב"ה שיחזיר אותם בתשובה. ואסור לשנות אותם אלא להתמודד עם הבעיה "כי לא חפץ ה' במות הרשע אלא שישוב מדרכו ויחיה".

לכן מי שיודע כיצד להוכיח הוא ראוי להוכיח כי נאה דורש נאה מקיים אז יש בידו מצווה למחות ואסור לו להתעלם שנאמר (ישעיהו נח ז) "ומבשרך לא תתעלם" בני ישראל ערבים זה לזה אחים מצד הנשמות למרות שהגופים נפרדים אך על המוכיח להיות סבלן ורגוע ויוכיח בדברים רכים שכבר נאמר שלשון רכה תשבר גרם. אין מפייסים אדם בשעת כעסו אלא מחכים שיפוג המתח למחרת אפשר להוכיח אותו בדרכי נועם וכמובן שצריך להיות אדם שראוי להוכיח שנאמר קשוט את עצמך ואח"כ קשוט אחרים. וכאשר אין את התנאים שנאמרו הללו צריך שהתקיים המימרא "כשם שיש מיצוה לומר דברים שסופם להישמע כך יש מצווה לא לומר דברים שסופר לא להישמע" ונביא דוגמא: (בראשית יב-יג) "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך", ייטיב לי – יתנו לי מתנות (רש"י).

הדבר צריך ביאור: וכי למתנות היה מצפה מידי שרה? הרי ידוע מאמר חז"ל "שונא מתנות יחיה", כיצד א"כ יתכן שאברהם ייטב לו בזכות המתנות?

הגרי"צ סלנט זצ"ל כתב בספרו "באר יוסף": באמת אברהם לא היה צריך לחשוש שמא יהרגוהו, שהיה לו כוח להשפיע על בני אדם שלא יעיזו לרצחו נפש. אולם העיקר שחשש שמא כשיביא את שרה המופלגת ביופיה יתנקשו מיד בנפשו טרם יהיה משא ומתן איתם, לכן אמר אברהם "והיה כי יראו אותך" – מיד שיראו אותך תיכף יהרגו אותי, אך אם תאמרי "אחותי את", ייכנסו איתי למו"מ ואז אשפיע עליהם בדברי תורה והגיון, לכן אברהם היה מוכיח גדול והחזיר הרבה בתשובה וכל גדולתו בזיכוי הרבים שהכין לו את התשתית ואת הזמן הראוי להוכיח כדי שדבריו הישמעו ברבים לכן אמר ששרה אחותו כדי שיבואו איתו במשא ומתן ואז הוא ידבר לליבם ויוכיח אותם בנושא עריות.

ערב אחד, בעת שטיל רבי ישראל מוז'ניץ, כדרכו בלויית שמשו, הרחיק עד לשכונה שבפאתי העיר. בשכונה זו נצבו בתים הדורי מראה, ומרבית יושביהם היו יהודים, שסרו מעם דרך התורה והמצוות.

מה התפלא השמש לראות את הרבי עוצר ליד ביתו ההדור של מנהל בנק ידוע. קרב הרבי אל דלת הבית, והשמש בעקבותיו, מלא תמהון היה השמש בהכנסם אל תוך הבית. 'מה לרבי וליושבי הבית הזה?' התפלא אך לא העז לשאול. בציתנות פסע בעקבות רבי ישראל.

ואם פליאתו של השמש היתה גדולה – גדולה היתה עוד יותר פליאתו של בעל הבית כפל כפלים, בראותו את הצדיק מפסיע אל תוך ביתו. הוא קם לקראת הרבי וקבל את פניו בכבוד ובדרך ארץ. "שלום עליכם, רבי, ישב נא רבי". ישב הרב, אך מילה לא הוציא מפיו. ישב ושתק רגעים ארוכים, משנתארכה השתיקה, העז בעל הבית ללחוש לעבר השמש: 'לשם מה בא הרבי לביתי?' והשמש השיב בלחישה נבוכה: 'גם אני אינני יודע'....

שוב השתררה דממה. לאחר דקות אחדות קם הרבי ממקומו ומבלי לומר מילה עזב את הבית.

קם בעל הבית ויצא ללוות את הרבי. הלך בעקבות רבי ישראל עד שהגיעו לפתח ביתו, והרב עדיין שותק. ואז, כשעמדו על סף ביתו של הרבי, לא יכול מנהל הבנק להבליג ואמר: "ימחל לי הרבי על שאלתי: כששהה הרבי בביתי לא היה זה מן הנימוס לשאול אותו, מדוע זכיתי בבקורו. אבל עכשיו, ברצוני לדעת מהי סיבת הביקור!"

ואז שבר לראשונה הרבי את שתיקתו וכך אמר: "באתי לביתך לקיים מצווה. ובעזרת ה', קיימתי את המצווה".

תשובתו של רבי ישראל הגבירה את פליאתו ומבוכתו של הבנקאי העשיר: "איזו מצווה קיים הרבי כשישב בביתי ושתק?" נפלטה השאלה מפיו.

והרבי הסביר: "חכמינו זכרונם לברכה הורו לנו: 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע – כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, אם אני אשב בביתי וכבודו ישב בביתו – איזו מצווה תהא אז, כשלא אומר לו את הדבר שאינו נשמע?!"

"לפי דברי חכמינו", המשיך הרבי, "עלינו ללכת לביתו של האיש, אשר אינו שומע לנו, ושם לא לומר דבר, ואז מקיימים אנו את המצווה כתקונה. וכך, אמנם, עשיתי. באתי אל ביתך, ולא אמרתי את הדבר שאינו נשמע".

תשובתו של הרבי לא סיפקה את הבנקאי. "ואולי יאמר לי הרבי את הדבר? ואולי כן אשמע לדברו?" "לא", השיב הרבי, "בטוח אני שלא תשמע".

המשיך הבנקאי להפציר ברבי – אך הרבי מסרב, וככל שמפציר האיש ומבקש לשמוע את הדבר שבפי הרבי – כן גדלה והולכת הסתייגותו של הרבי.

לבסוף, לא יכול עוד רבי ישראל לעמוד בפני הפצרותיו של האיש. "ברצונך לשמוע את הדבר – ובכן, הסכת ושמע, אלמנה אחת בעירנו, אשה עניה מרודה, חייבת לבנק שבהנהלתך סכום כסף תמורת משכנתא על דירתה, בימים הקרובים מתכוון הבנק להעמיד את בית האשה למכירה פומבית, ואת האלמנה ויתומיה ישליכו החוצה. רציתי לבקש ממך לבטל את החוב של אותה אלמנה, אך לא אמרתי לך את בקשתי, שכן, כשם שמצוה לומר דבר הנשמע – כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".

שמע הבנקאי את דברי הרבי והגיב בתמיהה, "איך אפשר לעשות דבר כזה, לותר לאשה על חובה? הרי אין זה חוב פרטי שהיא חבה לי, החוב הוא לבנק כולו – ואני אינני בעל הבנק אלא רק מנהלו. ומדובר כאן בסכום גדול"...

"אם כך", הפסיקו הרבי, "צדקתי באמרי, שלא תשמע לדברי, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"... והרבי נכנס אל ביתו, בלוית שמשו.

על מפתן הבית נותר הבנקאי העשיר. רגע עמד שם, תפוס בשרעפיו. אחר פנה לשוב לביתו, בדרך הביתה גמלה בלבו ההחלטה...

ואם חפצים אתם לדעת את סופו של המעשה, נספר לכם רק זאת, ביתה של האלמנה לא העמד למכירה פומבית.

נח ראה כל מיני זימה וזוהמה וטומאה שהיה בדורו ולא למד מהם כלום, אבל היה חסר לו לנוח שני דברים האחד שלא הוכיח את הדור, והשני שלא התפלל על הדור, ואילו היה עושה שני דברים אלו לא היה בא מבול לעולם ועל זה, אמרו חכמינו זכרונם לברכה שמה שכתוב תמים היה בדורתיו יש לפרשו גם לגנאי, כי היה צדיק דוקא לפי דורו, אבל אילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב למאומה, ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה שיש הבדל בין צדיק לצדיק, נוח היה צדיק ואברהם היה צדיק, אבל ההבדל ביניהם היה עצום, כי בנוח כתוב את האלוקים התהלך נח, וכתוב בשפתי חכמים שנוח היה פוחד מהרשעים שלא יכוהו או יהרגוהו, מה עשה היה נכנס לבית המדרש וסוגר עליו את הדלת, ולכן כתוב לגביו את האלקים התהלך נח, אבל באברהם כתוב אשר התהלכתי לפניו, כי אברהם לא פחד מהרשעים ולא די בזה אלא שגם מרד במלכות נמרוד, ונתבונן מי היה נמרוד הלא נמרוד אמר עליו הכתוב הוא היה גבור ציד לפני ה', פרש רש"י למה נקרא שמו נמרוד מפני שמרד במלכו של עולם ופתה את הבריות כידוע, ומי היה יכול לדבר נגד המלכות אפילו מילה קטנה? ובכל זאת אברהם יצא ברחובות העיר ונתן קולו כשופר ולא פחד ולא עשה שום חשבון כמו שעשה נוח שאמר אל מי יפנה ואל מי ידבר. ומסופר במדרש שכולם היו מלעיגים על אברהם, ועברו עליו מים הזידונים וכמה פעמים היה בבית הסוהר ורצו להרגו ובסוף הוליכוהו לאור כשדים ורצו לשרפו תוך כבשן האש והקדוש ברוך הוא עזר לו ויצא משם חי ובריא, ובסוף היה שהמלכים האדירים קראוהו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" וזה שאמר הכתוב "אשר התהלכתי לפניו" ועל נח כתוב ברש"י שאחר המבול כשיצא נח מן התבה וראה את חורבנו של עולם התחיל לבכות ולומר: רבונו של עולם מה עשית? היאך לא רחמת על מעשה ידיך? אמר לו הקדוש ברוך הוא כעת אתה אומר כך, ובשעה שאמרתי לך קץ כל בשר בא לפני נכנסת לבית המדרש, ומדוע לא יצאת ברחובות העיר אז להוכיחם? ומדוע לא התפללת עבורם? פחדת שלא יהרגוך או שלא רצית לדבר לשון הרע אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה אין רשות לקטרג למעלה?

וגם הגאון חתם סופר זכרונו לברכה כתב שבשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנח "קץ כל בשר בא לפני" באותו זמן היה מתושלח חי, והיו עמו עוד שמונה צדיקים ומה שרש"י כתב שמונה צדיקים, זה מלבד מתושלח, אבל עם מתושלח ביחד היו תשעה צדיקים, ואם היה נח מתפלל היתה שכינה מצטרפת עמהם והיה מציל את העולם, לא כן אברהם אבינו כי ראינו שבזמן שאמר הקדוש ברוך הוא צעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד, תכף עמד אברהם והתפלל ואמר אולי יש חמישים צדיקים, אולי יש ארבעים צדיקים, אולי יש שלושים צדיקים ואולי עשרים ואולי עשרה ואמר להקדוש ברוך הוא חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט? זהו ההבדל בין צדיק לצדיק. צדיק חייב להוכיח את הדור במסירות נפשו אם לא יתפס בעבור הדור שלא קיים את המצווה הכח הוכח את עמיתך וכמובן בדרך שלא תישא עליו חטא.

מסופר על ה"חפץ חיים" שפעם ביקר בבית דפוס ונכנס בשיחה עם נער מתלמד, שסיפר לו שהשכיר עצמו לשוליה למשך חמש שנים תמורת מזון ומשכורת דלה ביותר. גילו אז היה חמש עשר שנה וקיווה שבגיל עשרים יהיה אומן מקצועי, יתחתן ויהיה מאושר בבית משלו.

בשובו לאכסנייתו העיר ה"חפץ חיים" לנוכחים: "שוליה פשוט של בית דפוס עוררני לתשובה. הוא סיפר לי שהוא מקריב חמש שנים מחייו, שאותן שנים בין חמש עשרה לגיל עשרים, בכדי שלאחר מכן יתאפשר לו לחיות חיים נוחים.

כמה ימי חיי אנוש? שבעים שנה? נמצא, שאותו שוליה משקיע חמש שנים בכדי לחיות לאחר מכן חמישים שנה בהרחבה. וכשאנו מתבוננים רואים אנו שהאדם נשלח לעולם הזה למשך זמן קצר כדי לזכות לעולם הבא שהוא אין סוף כמה א"כ צריכים אנו להשקיע בכדי לזכות לחיי נצח?

וידע האדם מהי תכליתו ואל יחפש לו את התענוגות החומריות כדי ליהנות בהם אלא פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה! אל תחפש תענוגות שהם דבר זמני שחולף ואל תחפש את השכר הגשמי בעולם הזה. ככל שתקבל יותר כאן בגשמיות – זה יקוזז ממך בעולם הבא! על כן עמול על השכר האמיתי בנים ממשיכי דרך ה' ואז שכרך יהיה הרבה מאוד. (אור דניאל)

כשאדם רוצה להוכיח את בנו או את תלמידו חייב להמתין בסבלנות לשעת הכושר. ואף אם יארך זמן רב עליו להמתין לשעה רגועה שאז אין נפש הבן קצרה והוא יטה אוזן ולב לדבריו, כל זאת יש ללמוד ממשה רבנו שהוכיח את עם ישראל בעבר הירדן. ארבעים שנה המתין בסבלנות עד שהמסע עמד להסתיים בעבר הירדן קרוב לארץ  ישראל ואז הוכיחם כי ראה שרק אז הוכשרה השעה לדברי תוכחה (עפ"י אור החיים הקדוש ולוקט מלבוש יוסף).

מצוה להוכיח

פעמים רבות נמנע אדם מלהוכיח את הזולת משום שחושש שמא לא ישמעו לו וכיצד יסתכלו עליו לאחר התוכחה, ואומר בלבו וכי אני מושלם? והאמת שזו עצת היצר הרע משום שכשאדם נמנע מלהוכיח את חברו מלבד האיסור של מניעת התוכחה מתווסף עליו חטא אחר, כי בנתיים חושד בו שהוא חוטא, מה שאין כן לאחר התוכחה פעמים רבות מתגלה שהוא לא חטא בכלל ולא עוד אלא שעשה מצוה! וזהו שאומר הכתוב: "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" כי בעבור חטא מניעת התוכחה אתה נושא עוד עון שחושדו לרעה (אבן עזרא).

ומאידך צריך לקבל את התוכחה בשמחה ולהרגיש שהמוכיח עושה לו טובה גדולה בתוכחתו. למה הדבר דומה? לאדם שלפני שיוצא לדרך מביט במראה ומסדר את עצמו, ואם יש לכלוך על בגדיו מנקה אותם ומישר את עניבתו. נתאר לעצמנו אדם שרואה במראה לכלוך על בגדיו ובמקום לנקות את הלכלוך נותן אגרוף על הראי שמראה לו דברים שלא לפי רוחו, הלא האדם הזה יחשב לטפש משום שהראי רק מראה את מצב האדם שעל ידי כך הוא יודע מה לסדר.

כן ההסתכלות צריכה להיות על המוכיח כראי, שהיא מראה לאדם את מצב הנוכחי שלו ומי שיסתכל על המוכיח בצורה שכזו יעריך אותו יותר משאר הבריות משום שעל ידיו הוא זוכה להיות בן עולם הבא (ממרן הרב עובדיה יוסף שליט"א).

ובכונה התורה הדגישה בלשונה "הוכח תוכיח את עמיתך" שדוקא עמיתך במצוות אתה מצווה להוכיחו, למעט שלושה כיתות שאינן מקבלין תוכחה והם: רשעים, כסילים, ליצנים, וסימנך רכ"ל, כמו שכתוב "אל תוכח לץ" וכתיב "באזני כסיל אל תדבר" ושלשה כיתות אלו מואסים בתוכחה על כן אין חיוב להוכיחם לפי שנאמר "ולא תשא עליו חטא", אבל את שאר העם כל איש ישראל חייב להוכיחם לפי שכל ישראל ערבים זה לזה (כלי יקר לוקט מלבוש יוסף).

נצטט מעשה מספר שאל אביך ויגדך של הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל

בשנים הראשונות של המדינה, הייתי מוזמן מטעם "משמרת השבת" בחיפה לדרוש שם באחד מבתי הכנסת מידי ששה שבועות. והנה, באחת השבתות שבאתי לשם, היה זה סמוך ליום העצמאות, ועמד להיערך מצעד של הצבא בעיר זו, עמדתי, איפוא, ודיברתי על המצעד, ועל נורות הצבעונים, הסיסמאות וכל החינגא, וכיצד כל הקהל מריע ומוחאים כפים.....

הדרשה הזו עוררה רוגז וזעם אצל הציונים, במיוחד ובראשונה אצל הציונים הדתיים, ולמחרת שבת זו הביאו לחיפה את מנהיג המזרחי אז, משה שפירא ויצא בנאום פומבי נגדי וטען שהביאו לחיפה מחרחר ריב שהשמיץ את המדינה...וכו', בגלל זה נערכה ישיבה מיוחדת של מועצת עירית חיפה וזו החליטה, כי מכיוון שבית הכנסת שבו אני דורש נמצא בבנין של ויצ"ו, שהוא רכוש העירייה, תיאסר עלי הכניסה למקום זה ולא אוכל יותר להופיע ולדרוש. ואמנם, שנה שלימה מנעו ממני מלהיכנס לשם, עד שנתמנו גבאים חדשים לבית הכנסת ואלה התעלמו מהחלטת העירייה.

כאשר קרה הדבר, נכנסתי להרב מבריסק ז"ל וסיפרתי לו מה שקרה. הגיב הרב ואמר: נו, בודאי, הם צודקים, אילו יצאתם לאסוף כסף למטרה כלשהי האם הייתם מדברים אז על יום העצמאות? בודאי שלא הייתם מדברים כך, מתוך ידיעה שלא יתנו כסף. כלומר, צריך להתייחס לכל דבר כמו לעסק, וכאשר נוסעים לדבר על "שבת" צריכים לדבר על שבת ולא על דברים אחרים!...לכן אסור לומר דברים במקום שסופם לא להישמע.

ועוד מעשה שמלוקט מסיפרו של הרב שלום שבדרון הכהן – סיפר לי רב אחד, כי פעם אחת, אחר שאמר דרשה בליל שבת בבית כנסת ויצא לדרכו ביחד עם ידיד שנלווה עמו, שמע פתאום מישהו אומר לו קצת מרחוק "גוט שבת" בנדיבות בולטת. הוא נעצר להתבונן מי זה המברכו כך, והנה גילה להפתעתו שזהו הרב מבריסק שבא לקראתו עם אברך שנלווה עמו. כאשר התקרבו יותר זה לזה, נעמד הרב מבריסק לרגע ואחרי כן המשיך בדרכו.

אחר כך סיפר האברך שנלווה לרב מבריסק לאברך שנלווה לרב הדרשן, כי כאשר המשיך הרב מבריסק בדרכו, אמר לו, שאם הדרשן הזה, שהיה ממקורביו של הרב מבריסק, לא היה הולך עם עוד מישהו, הוא היה שואל אותו אם שמע מה שדרש עכשיו בפני הקהל, דהיינו אם הדרשן עצמו שמע מה שהוא מוציא מפיו, שכן כאשר אומרים תוכחה, גם צריכים לשמוע אותה.

אם כן, למה אמר הרב מבריסק "גוט שבת" בנדיבות כזו? שאל האברך שהתלווה לרב הדרשן.
מסתמא, התכוון הרב מבריסק לאותה גמרא שעליה עמד בזמנו רבי ישראל סלנטר, השיב מלווהו של הרב מבריסק, וסיפר אז מעשה נפלא:

פעם אחת הגיע רבי ישראל סלנטר לוילנא והביא עמו סכום כסף בשביל רב אחד, ובעצמו הלך לביתו של הרב כדי להביא לו את הכסף. הרב חש אי נעימות גדולה ואמר לרבי ישראל: למה היה הרבי צריך להטריח את עצמו להביא לי את הכסף לבית, הרי יכול להודיע לי שהביא כסף וההיתי בא אליו לקחת את הכסף השיב לו רבי ישראל: אתה צודק, אבל אני רציתי להגיד לך תוכחה על משהו, ועל כן צריך אני קודם לכבד אותך, כדי שאוכל אחר כך להשמיע לך תוכחה.

מעשה באחד תלמיד חכם שהיה מהלך במבוי אחד וראה חצר פתוח וקולות רבים נשמעים מתוכו. והבין מן הקולות שלהם שיש שם חבורה אחת יושבים ומשחקים בקוביה ומריבים זה עם זה. והוא נתקנא קנאת ה' ויכנס שם פתאום ויגש אליהם וידבר אתם קשות הוי נבלים מה המעשה הרע הזה אשר אתם עושים לשחק בקוביה האסורה ולגזול זה מזה. והאנשים ההם נפלה אימתו עליהם ויבשו ממנו וכולם קמו ונפלו לפניו ויאמרו לא נשוב עוד לכסלה. ויתנדבו כל הממון שהיה מונח לפניהם בשביל עסק השחוק שהיה לערך עשרה זהובים ויתנו אותו לתלמיד חכם בתור קנס שיקחהו לעצמו ויתפלל על כפרתם. והוא לקח הקנס מידם וידבר להם דברי מוסר שלא ישובו לכסלה וילך לו. ויהי אחר שנים ושלושה חודשים נדחק אותו תלמיד חכם בשביל פרנסה עד מאוד ולא מצא פיתרון משום אדם ועודנו נבוך ומחשב איך יעשה. ויזכור הדבר ההוא ויאמר בלבו בודאי אלו האנשים חזרו לסורם הרע והנם עתה משחקים בקוביא בחצר ההוא אלך שם ואוכיחם ואקח מהם קנס ואתפרנס בו. וילך באותו מבוי וירא החצר פתוח וקול המשחקים בקוביא נשמע בחוץ וישמח על הדבר ויכנס פתאום ויאמר להם הוי נבלים איך חזרתם לסורכם הרע לשחק בקוביא. ועדין לא סיים דבריו ויקומו עליו  נצבים כמו נד ויחרפוהו ויקללוהו ויאמרו לו צא מכאן מי שמך שר ושופט עלינו ויבקשו להכותו מכה רבה ויברח וינס ויצא החוצה. ויהיה נבוך מאוד לדעת מה זה ועל מה זה הלא קודם שני חדשים כשהוכיחם נפל פחדו עליהם ויבשו ממנו ויתחננו אליו ועתה מצד לצד חרפוהו ובזוהו ובקשו להכותו על תוכחתו. וילך אצל רבו ויספר לו הדבר הזה אשר קרהו. ויאמר לו רבי הטעם פשוט הוא כי בראשונה בעת שנכנסת להוכיחם היתה כונתך לשם שמים כי נתקנאת קנאת ה' ולא עלתה על לבך הנאת ממון לעצמך. על כן הקדוש ברוך הוא היה בעזרך והטיל אימה ופחד עליהם מדברי תוכחתך וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כי השם יתברך יהיה בעזרו שיעשו דבריו פרות ופועל גדול בלב השומע. אך בביאה שניה היתה כונתך בשביל הנאת עצמך כדי שתקח מהם קנס ותתפרנס בו לכך לא בא לך עזר מאת ה' ודבריך לא עשו רושם והם התריסו כנגדך כפי הטבע.

דברי רבותינו זכרונם לברכה. שאמרו מי שכונתו לשם שמים דבריו נשמעים. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב. ומכאן ראיה עצומה לדרשנים ולמוכיחים וגדולי הדור הזוכים ומוכיחים לשם שמים שדבריהם עושים פרות ודבריהם נשמעים הלכה למעשה וכאשר ראינו בעינינו על הרב אדוננו מורנו ורבנו הרב הגאון יוסף חיים, זכר צדיק לברכה זכותו יגן עלינו אמן. 

מעשה בגנב אחד שנתפס על ידי השוטרים, ושמוהו בבית האסורים עד גזר הדין, במשפט חקרו ומצאו שגנב פעמים מספר, ודנוהו לתליה. בזמן שהותו בבית האסורים שלח למלך מכתב ובו כתב שיש לו דבר פלא, שרק הוא יודע, ומפחד הוא שמא ימות וגם אותו דבר פלא ימות יחד איתו, ולכן רצונו לגלותו למלך בטרם ימות...

המלך היה סקרן לדעת מהו דבר הפלא הגדול, ושלח לקרוא לאותו גנב, והנה כשהופיע לפני המלך, אמר לו שיש לו דבר פלא שהוא מסוגל לשתול גרעין פרי, ותוך דקות מספר יצמח עץ פרי נחמד למאכל, התפעיל המלך ויצא לגינת הביתן עם שריו וחכמיו ואותו גנב בליווי משמר כבד. והנה חיפש הגנב באדמה, ולפני שהניח את גרעין הפרי, פנה למלך ואמר לו: "הפלא הגדול שבגרעין זה, שאינו יכול לפעול אלא אם כן יניחו באדמה אדם שלא גנב מעולם, והרי אני גנבתי, ולכן נא יצוה המלך על שר האוצר לשתול זאת" פקד המלך על שר האוצר, ומיד נבהל ואמר: "אדוני המלך יודע שמסתובבים על שולחני סכומי עתק, ושמא העלמתי איזו פרוטה ושגיאות מי יבין וכו'. עבר המלך משר לשר ולכולם אותה טענה. פנה הגנב למלך ואמר לו: "שמא כבודו יואיל לשתול את הגרעין?" התנצל המלך ואמר: "גם אני כשהייתי צעיר גנבתי פעם אחת מאבי, ולכן לא אוכל לעשות זאת". כשמוע הגנב את דבריהם נפל לרגלי המלך והתחנן: "אדוני המלך רואה שכל השרים והחכמים מודים שאין ידיהם נקיות מגנבה, וגם אדוני המלך אמר כן, ומה חטאתי אני שגנבתי בדוחק, כדי להאכיל את אשתי וילדי, שרעבו ללחם, וכי בשביל כך עלי למות?" ריחם עליו המלך וחנן אותו לחיים טובים, והיה גם מפרנסו בקצבה קבועה, והכל בזכות חכמתו, שידע מתי להוכיח וכיצד להוכיח.

נשתדל כולנו להוכיח איש את עמיתו באהבה ובחיוך רחב על הפנים וכך הדברים יתקבלו ויעשו פירות, ובזה נעשה נחת רוח ליוצרנו, אמן.  (כותונת פסים)

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל  ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב (דברים  א-א)

פחד מבושה

אלה הדברים כבר נתבאר בפרשת מטות שצוה הקב"ה למשה לנקום נקמת ה' במדין ואחר יאסף אל עמיו. עכשיו מודיענו הכתוב שלאחר שנסתיימה מלחמת מדין והיו בעבר הירדן מוכנים ליכנס לתחום ארץ ישראל,והקב"ה אמר לו כי לא תעבור הירדן הזה רצה משה להוכיח את ישראל,שהיו מכעיסים ובאים לפני הקב"ה מאז שיצאו ממצרים עד שבאו לירדן.ועשה כן משה כדי שיחזרו בתשובה, ושלא יוסיפו להכעיס לפני הקב"ה,כיון שהיה עומד ליפטר מן העולם ולאחר מכן לא יהיה מי שיתפלל עליהם ויתחנן עליהם לפני הקב"ה וינקם בם ח"ו.

משה הוכיח אותם ברמז ע"י שמנה את המקומות בלשון רמז היכן הם חטאו,משום כבודם של בני ישראל כדי לא לבישם. תפל ולבן וחצרות ודי זהב אינם מקומות אלא רמז המסמל על עברויתהם בעבר כגון: שהתעסקו והתלוננו בתיפלות טעם המן לכן ניקרא בפסוק ובין תפל ולבן שלהן זה המן וחצרות מרמז על חצרות קרח שגרמו למחלוקת ודי זהב זה חטא העגל.

וכן גם רמז על מקומות שהיו בהם ישראל במדבר שהכעיסו את הקב"ה בזמן שנגמר להם האוכל במקום לבקש צרכהם בנימוס ובלשון תפילה החלו לבכות ולהאשים אשמות על משה רבנו.

אבערבה בעוון הזימה שחטאו עשרים וארבע אלף איש בערבות מואב בגלל עדתו שבלעם הרשע ומול סוף עד שנקרע הים לגזרים בני ישראל התלוננו ורצו לחזור למצרים.

ויש אומרים שבשעה שהוכיח משה את ישראל הוכיחם בחוזק ובכעס גדול,שלאחר שאמר לו הקב"ה להוכיח אותם לא חשש משום דבר וביאר להם החטאים שחטאו אחד לאחד,וביאר כל עון והמקום שבו עברו.ולכן אומר הכתוב: אלה הדברים אשר דבר משה שבכל מקום שנאמר "דיבור", הכונה לדברים קשים, כפי שנאמר בפרשת כי תשא:וידבר ה' אל משה לך רד ששם דיבר הקב"ה עם משה בדיבורי קשים ובחרון אבל בשעה שבא משה לכתוב הדברים בתורה כתבם ברמז והזכיר רק המקומות שבהם חטאו והכעיסו את הקב"ה משום כבודם של ישראל,שלא רצה הקב"ה שייכתבו עונותיהם בפירוש בתורה. ואפי' עונו של אדם אחד אין הקב"ה רוצה שיכתב מפורש אלא כותבו בקצרה וברמז.

ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי שנפל למשכב,ונכנסו אצל חותנו רבי פנחס בן יאיר ורבי חייא ור' אבהו כדי לשאול בשלומו. ובהיותם יושבים  נעלם ר' שמעון בר יוחאי ממטתו לשעה ארוכה ולא ראו אותו כלל. ונשתוממו החכמים למראה הדבר ותקפה אותם יראה גדולה,ולא היו יכולים להוציא דבור מפיהם מרוב יראה,ונשארו כאחוזי שיתוק. וכשעברה שעה ארוכה התחילו להרגיש ריחות טובים מריחות הטובים של הגן עדן,וחזרו וראו את רשב"י יושב על מטתו כשהוא מדבר עם אנשים,ולא היו יכולים לראות מי הם האנשים האלה.ולא ראו אלא אותו בלבד. לאחר שעה שאלו את רשב"י מי היום האנשים שדיבר עמהם. אמר להם: לא זכיתם לראות עם מי דברתי,שכן השכינה היתה כאן. ובאותה שעה שלא ראיתם אותי הביאו אותי לגן עדן. וראיתי בגן עדן את מקומו של רבי פנחס בן יאיר חותני שהוא יותר נמוך ממקומו של ר' אלעזר בני,והראו לי את מקומותיהם של כל הצדיקים בגן עדן כל אחד לפי מדרגתו.ואני בחרתי מקומי בסמוך למקומו של אחיה השלוני.ועכשיו באו עמי שלוש מאות נשמות של צדיקים ללוותני,והראשון שבהם הוא אדם הראשון שהיה מדבר עמי וביקש ממני שלא לגלות כובד עונו שאכל מעץ הדעת שצוהו הקב"ה שלא לכול ממנו.ואע"פ שהדבר ידוע בין הבריות מכל מקום ביקשני שלא לפרסם הדבר,כיון שהקב"ה לא כתב בפירוש בתורה משום כבודו. וכן צוה לי הקב"ה שלא אגלה הדבר לאנשים שאינם ראוים וכן מצינו במקושש שחטב עצים ביום השבת בהיות ישראל במדבר ונאמר בתורה וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת (מדבר טו),כפי שנתבאר בפרשת שלח לך, ולא גילה הכתוב מי היה אותו האיש ואמר אחד מחכמי הגמרא שהיה זה צלופחד,וגערו בו חכמים, אמרו: התורה כיסתה ואתה מגלה. וכן מצינו במחלוקתו של קורח כשנקהלו מאתים וחמשים אנשים,ולא פירסם הכתוב מי היו אותם האנשים,אלא נתן סימנים לדעת מי היו האנשים האלה,אלא נאמר שהיו קרואי מועד והיו אנשי שם לפני שיצאו ממצרים, ואמרו שהיו אליצור בן שדיאור וחבריו,ולא פירסמה התורה שמותיהם מפני כבודם של ישראל ומפני הטעם הזה. אע"פ שמשה הוכיח את ישראל כדי שלא יחזרו ויחטאו,אבל כשבא לכתוב בתורה לא כתב הדברים מפורש,אלא באופן סתום ונעלם משום כבודם של ישראל.ואע"פ שנאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל וגו' שמין הדברים האלו אפשר להבין שהוכיחם בכל מקום ומקום שחטאו בו,אבל האמת היא שלא היה כן,אלא בהיותם בערבות מואב,לפני שנסתלק מן העולם הוכיחם על שהכעיסו את הקב"ה במקומות אלו.ונקרא הדבר רמז בתוך רמז, האחד שהזכיר רק את המקומות שבהם חטאו.ועוד שרמז הכתוב שהוכיחם בכל מקום ומקום שבו חטאו,ובאמת הוכיחם רק לפני שבא להסתלק מן העולם על הכל,וזהו מפני כבודם של ישראל שהקב"ה מקפיד שלא ידברו רע על ישראל.

ולפני שהתחיל להוכיחם,ובמעמד כל ישראל אמר להם משה: כלום לקחתי מכם שום דבר ואפילו בשכר ואפילו כשהלכתי לצורככם, כפי שהיה בזמן שהלכתי ממדין למצרים כדי להודיעכם,שעתיד הקב"ה לגאול אתכם,שמין הדין הייתי צריך לקחת מכם הוצאות הדרך,שמא לקחתי מכם איזה דבר,או שמא גרמתי לאחד מכם נזק.אמרו לו ישראל: לא. כפי שראינו בפרשת קורח,שאמר להם משה: לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם וכן עשה שמואל הנביא,שלפני שנפטר מן העולם התחיל להוכיח את ישראל והיה דן עמהם ואומר: את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי (ש"א יב), היינו בשעה שהייתי הולך מעיר לעיר לדון את ישראל,הרי מן הראוי היה שאטול הוצאות הדרך מכם.

וכן כשהייתי צריך להקריב קרבן על חטא שחטאתם, הרי מן הדין היה שאטול ממון מכם, אמרו לי,שמא נטלתי ביום מן הימים ממון מכם כדי להביא הקרבן הזה.ענו ישראל ואמרו לא. לא לקחת משום אחד מאתנו אפילו בכסף ואפילו מרצונו הטוב, כפי שתראו בביאור ספר שמואל.

והטעם לכל ההתנצלויות האלו, מפני שאם אדם בא להוכיח אחרים הוא צריך לבדוק עצמו תחילה,שמא יש בו פגם,כדי שלא יאמרו לו: קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים. משל למה הדבר דומה לדיין שהיה גנב,ובאו לפני הדיין ופסק להחזיר הגנבה.היה הולך הגנב וצוחק,והיה אומר בתחלה יחזיר הדיין את הגנבה שגנב מפלוני ופלוני,ואח"כ יצוני להחזיר הגנבה.שאל אותם משה כך לפני התוכחה אם לקח מהם דבר,וכשענו: לא,אז התחיל להוכיחם.וכדי לרמוז על כך אומר הכתוב: אלה הדברים אשר דבר משה, ר"ל אלה הדברים ששמעו ישראל את דברי התוכחה האלה וקיבלו אותם בלב טוב,מפני שדיבר משה תחלה עמהם ולא נמצא בו שום חסרון.אבל אם תהיה בא אדם אחר ומוכיחם,היו אומרים לו,אין אתה ראוי להוכיח אחרים,שבתחלה קשוט עצמך מאותו עון פלוני שעשית, ואח"כ תקשוט אותנו.וכן אמר רבי טרפון "תמיהני אם יש בדור הזה מוכיח,שבעונות יש בנו חסרונות".

וכן מצינו בגמרא בברכות כמה גדול כוחה של בושה מעשה ברבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריא שהיה מעומד להחליפו בנשיאות (ברכות ל) כמה חשבו חכמים איך לא לפגוע בכבודו של תלמיד חכם כמו רבן גמליאל שיש להיזהר מפגיעה בכבוד האדם שהחיים והמות ביד הלשון לכן משה רבינו ניזהר ורמז לבני ישראל על עברותיהם במידבר,ועוד שבית המיקדש נחרב בגלל הלבנת פנים שביישו את קמצה בר קמצה ובגלל הפגיעה בכבודו הלך והלשין לשלטון ושרפו את בית המקדש שמסר את בני ישראל למלך רומי.

נספר מעשה ששמעתי מפי הרב יצחק בן משה דיין שליט"א שיסבר את האוזן עד כמה שהאדם צריך להרגיש וליראה מהקב"ה בכל מקום וזמן מחייו. ידוע מאמר חז"ל קירות ביתו של האדם יעידו עליו ביום הדין שנאמר "אבן מקיר תיזעק" אין דבר נעלם מנגד עיניו ומלוא כל הארץ כבודו. לפעמים האדם שוכח שבורא עולם נמצא בכל מקום שנאמר "עיניי ה' משוטטות בארץ" ולכן מרשה לעצמו לכעוס ולימעוד מעסק התורה כי חושב בדימיונו שהקב"ה לא מביט בו ח"ו. וזה מה שאומר לנו רבי יוחנן התנא האלוקי הלואי ויהיה לכם מורא שמים כמורא בשר ודם רק אם נחשוב שהרב או חבר מסתכל עלינו בזמן שאנחנו עושים את העבירה במיסתרים כבר ניחדל לעבור את העבירה מהבושה וכל שכן שבורא עולם מביט משמים וצוחק וזה מה שאומר דוד המלך בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו. הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט. הטכנולוגיה המציאה וידאו שמתעד את העבר שלנו אז בורא עולם שיצר אותנו לא יוכל לתעד לנו בסרט את כל מהלך חיני,ודאי שהוא כן יכול נספר מעשה אמיתי שהיה בזוג שרצו להינשא האבא של הכלה היה איש עמיד מהעשירון העליון ואילו האבא של החתן היה איש פשוט שכל חסכונותיו נעמדו על 2000 דולר אמר האבא של הכלה לאבא של החתן כמה שאתה מצליח לגייס לעזרת בנך אני התן כפול. האמא של החתן לחצה על בעלה וביקשה ממנו להלוות כספים מאחיו ומהמשפחה שכל דולר חשוב כי אבי הכלה מתכוון לתת כפול. האבא של החתן נלחץ מבקשת אשתו כי אינו יכול להתחייב ולהלוות כל כך הרבה כסף שיקח לו שנים להחזיר אותו, כי הוא משתכר ממשכורת מינימום ולבסוף אחרי לחצים שוכנע ולווה מכל משפחתו אחים ואחיות דודים ודודות 20.000 דולר תדהמתו של אבי הכלה היתה גדולה ואמר שהוא יקיים את התחיבותו ויתן 40.000 דולר כפול מאבי החתן.

הגיע יום החתונה אבי החתן לא הצליח לישון יומים כי סכום כסף גדול מונח מתחת לכריתו שמעולם לא זכה להחזיק כזה סכום. ומהפחד שיאבד או יגנב שם אותו בכיס הפנימי של המעיל והלך לחתונה אבי הכלה כל כך רצה שתיסתיים החתונה ושיתן את הכסף לבנו כך שתירד אבן גדולה מליבו כי כל החתונה הוא מישש את הכיס הפנימי של המעיל שקרוב ללב לוודות שהכסף ישנו וכולם חשבו שאינו חש טוב בליבו וכששאלו לשלומו הוא היה שרוי במתח רב וביקשו שיבוא לרקוד וכדי לא לעורר תשומת לב יתרה הסכים לרקוד עד ששכח שיש בכיסו 20.000 דולר ובמשך הריקודים החל להזיע עד שהוריד את המעיל והניח אותו בכיסא ושכח את הכסף.

אחרי הריקודים נזכר במעיל הלך במהרה חיפש את הכסף ולתדהמתו הכסף נעלם. אבי החתן החויר ולא ידע מה לעשות חשב בליבו אולי נקרא למשטרה נסגור את הדלתות ונבדוק אחד אחד אך מצד שני מה הישאר לבנו מהחתונה מזכרת רעה שמסתיימת בחיפוש משטרתי לכן החליט לבלוע את הגלולה מרה ולהחזיר חובות שמעולם לא נהנה מהם. אבי החתן ביקש מהצלם את הקלטת הוידאו של חתונת בנו לפי עריכתה אולי בוידאו הוא המצא את הגנבה ובאמת כך היה בזמן שהוא רקד מראים איך הוא מוריד את המעיל ומניח אותו על הכיסא הצלם היה צריך להתפנות לשרותים והניח את המצלמה על כיסא ושכח לסגור אותה תוך כדי כך שהיא מצלמת את הכסא שעליו מונח המעיל עם הכסף של אבי החתן ומי רואים גונב את הכסף לא פחות ולא יותר אבי הכלה.

עד כאן המשל והנמשל שאבי הכלה היה מוכן לשלם כל הון שבעולם לצלם שיצנזר מהסרט את הקטע שמראה כיצד הוא גונב מרב הבושה הגדולה שיגרום לו לאשתו ולביתו לעולם.

ובמיוחד אחרי שהישויץ ולחץ על אבי הכלה לגייס יותר כספים. ואם לא מבושה אז לכל הפחות מפחד, כי אחרי הכל זהו מעשה פלילי ממש שוד לאור המצלמה שעונשו כבר מנשוא.

וכך אנחנו חיים בעולם הזה שבעים שנה ועם בגבורות שמונים. עיני ה' משוטטות בארץ ומצלם כל אחד ואחד מהיום שנולד עד יום מותו ישנם אנשים שחושבים שלא מצלמים אותם ומרשים לעצמם לימעוד ולעשות דברים מבישים ולא לרוחה של תורה, במחשה מטופשת שאף אחד לא רואה אותם.

אך ביום הדין יציגו להם את סרט חייהם והם התבישו מהשכינה בושה כזאת שעדיף להישרף באש גיהנום מאשר להתבייש ולעמוד מול בורא עולם ולתת תשובות על כל הקטעים המכוערים שחשבנו שלא רואים אותנו. ואז זה יהיה מאוחר מידי מלצנזר או מלתקן לכן עלינו לחזור בתשובה שלמה אליו היתברך כדי שיערוך לנו סרט חדש ויפה שאין בו בושה וכלימה שלא נבוש בעולם הזה ולא ניכלם לעולם הבא אמן כן יהי רצון.

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל (דברים  א-א)

שנכנס אב ממעיטים בשמחה

חומש דברים הנקרא בשם ספר משנה תורה, פותח בתוכחה בימי חודש אב, ימים קשים לעם ישראל, כדי שנזכור כולנו שגרמנו צער לקדוש ברוך הוא. והצער הזה נהפך לצער עבורינו, ימי דין, ימים שמזלם של ישראל למטה חס וחלילה, ומשום כך פותחים דוקא בפרשת תוכחה, שנדע להזהר במשנה זהירות בימים אלה להרגיש בצער השכינה ובגלותה – גלותינו.

בימים אלו עלינו לזכור שאנו נמצאים בגלות ארוכה וממושכת של קרוב לאלפים שנה, עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו. במגילת איכה כתוב: "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". ופרש זאת הבעל שם טוב הקדוש זכותו יגן עלינו אמן, באופן כזה: "כל רודפי ה' השיגו ה' בין המצרי". דהיינו, כל מי שרודף ה' ואוהב מצותיו השיגו בין המצרים, בימים קשים אלו דוקא.

הרב הקדוש רבי מרדכי מנדבורנא זכותו יגן עלינו אמן היה אומר: בטבע העולם, אבא שיש לו עשרה בנים ומתו מתוכם שבעה, הרי השלושה הנותרים אהובים ביותר, משום שאלו מה שנשארו לו בחייו. אף הקדוש ברוך הוא כן, אנו שארית הפלטה, ולכן אהבתו וקרבתו אלינו גדולה, ובפרט בימים טרופים אלו. ועיקר מטרת הריחוק שהרחיקנו השם יתברך מאדמתנו היא כדי שנזכור עונותינו, נתחרט על מעשינו, ונחזור בנו. וכמו שנאמר: "בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל".

הזמן הזה והימים הללו ימים קשים הם, וזמן פורענות בעולם, צריכים לדעת שאף על פי שעת צרה היא, עם כל זאת עתידים אנו להושע ממנה, וכבר אמר דוד המלך, עליו השלום: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" והסביר זאת הסבא מנוברדוק זכותו יגן עלינו אמן, במשל לבן שטעה ביער עבות, והיה מפחד מאד מאריות ודובים, ופתאום קיבל סטירת לחי חזקה, טרם זעק הביט וראה שמכה זאת מאביו, מיד צעק אבא!!! וחבקו במקום לצעוק חמס על המכה שקיבל, וכן הדבר בעם ישראל שמקבלים מכות, אך בטרם יצעקו אם יראו ממי קבלו את המכה, הרי הם מתנחמים, ועל זה אמר דוד המלך: "שבטך ומשענתך המה ינחמוני".

עלינו לדעת שבימים אלו חייבים אנו להתקרב יותר לבורא עולם, ולהתאבל על חורבן הבית, וכבר אמר רבי שמעון בר יוחאי בגמרא ברכות (ל) מיום שחרב בית המקדש אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה, ואין הכונה להיות בעצבות, חס וחלילה, אלא שלא להרבות בשמחה שאינה של מצוה.

צריכים אנו לזכור את צערו של השם יתברך על בניו, וכמו שאמר אליהו הנביא, שבכל יום ויום אומר הקדוש ברוך הוא: "אוי לאב שהגלה את בניו מעל שולחנו, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" ועל ידי שאנו נצטער על חורבן הבית אז יתקיים בנו: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". (כותנות פסים)

אנחנו גרמנו לעצמנו את אורך הגלות המר הזה וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו ועל זה קונן ירמיה הנביא ואמר ואם לא תשמעוה, במסתרים תבכה נפשי (ירמיה י"ג) וכן כתוב במסכת חגיגה דף ה' עמוד ב אמר רב שמואל בר-איניא וכי יש מסתרים לפני הקדוש ברוך הוא והלא אין נסתר מנגד עיניו אמר רב, מקום יש למעלה ומסתרים שמו ומיום שחרב בית המקדש כביכול כל יום נכנס לשם ובוכה על גלות השכינה ועל גלות ישראל ומלאכי השרת בוכים יותר מישראל וכאילו הם מרגישים הכאב יותר מישראל, אם כן מאחר שהם בוכים ומתפללים מדוע הקדוש ברוך הוא אינו מקבל את תפילתם ובכיתם של מלאכי השרת וישיב את שבותנו כבראשונה ומה המעכב? אמר רבנו יעקב המגיד מדובנא ז"ל שהתשובה היא פשוטה כי כבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה שאין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה וכידוע שעיקר השירות והתשבחות היא שלנו פה למטה ושל למעלה אינה רק להדר ולפאר את תפילתם של ישראל ולהעלותם לפני השם אם כן אין מקום לתפילת המלאכים כי אם אחר שקדמו תפילותינו, ואם כן מדוע הם בוכים? כדי לעורר אותנו שנקום לתפילה ולתשובה, שכל זמן שישראל בגלות, מעכבים טובה גדולה לכל העולמות, והביא המגיד מדובנא משל יפה על הכתוב "במסתרים תבכה נפשי" משל לעשיר גדול שהיה לו בן בלי שכל והיה הבן הזה מבזבז ממון רב לדברי שטות והבל וראה אביו במעשיו שעל ידי שהוא מבזבז את כל הממון בשטויות יכלה הממון במהרה, מה עשה? בנה פלטין מפאר מאוד שכל אנשי העולם היו נהנים לראותו וגם עשה בתוך הפלטין הזה מקלטים נסתרים ונעלמים ומלא אותם מכל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות ואמר בלבו בני לא ידע מכל זה כי אם יחפש מעט מעט ואולי ברוב הימי יתחכם וימשוך ידו, והנה לא עבר זמן מועט ופרצה דלקה בפלטין הזה ונשרף כל אשר בו הנסתר והנגלה וכולם בכו על השרפה הזו אבל היה הבדל בין הבוכים. השכנים בכו על יפיו של הפלטין, והבן היה בוכה על הפלטים ועל כל הכלים היקרים אשר היו בתוכו, אבל האב היה בוכה על האבנים טובות ומרגליות אשר היו בתוכו ובנו לא ידע מכל זה.

והנמשל הוא שיש מדרגות מדרגות בין המקוננים, אומות העולם השתוממו על חורבן הבית ואמרו הזאת העיר שיאמרו כלילת-יופי משוש לכל הארץ? וישראל בוכים על הכלים היקרים אשר היו בתוכו דהיינו על הקרבנות שהיו מכפרים על עונותיהם. אבל מלאכי השרת היו בוכים יותר מפני שלהם גילה הקדוש ברוך הוא תעלומות סתרי קדושה אשר היו בבית המקדש, ולמעלה מכולם כביכול מקונן יותר על הטובה העתידה שמתעכבת על ידי גלות ישראל יען שכל כמה שהגלות מתארכת יש צרות למעלה ולמטה שכל כמה שישראל בצער כביכול בצער וזה שאומר ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי, עד כאן דבריו.

נאמר: הלא אח עשו ליעקב ואוהב  את יעקב ואת עשו שנאתי, שהגלות לא עונש לישראל אלא דבר הכרחי כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה. כי מתחילה ברא הקדוש ברוך הוא הקדושה והקליפה זה לעומת זה ולא יתערבו זה בזה וכשחטא אדם הראשון עירב טוב ורע ונפלו ניצוצי קדושה תוך הקליפות ומחמת זה נתחזק כח הסטרא אחרא ואומות העולם. ונחלש כח הקדושה אצל ישראל. ומחמת זה ירדו ישראל מצרימה כי היא ראש הסטרא אחרא והוציאו וביררו משם כל הניצוצות כמתואר בספרי קבלה, ומחמת זה נאסר להם לשוב למצרים כי כבר נתרוקנה מצרים מכל וכל ולא נשאר שום ניצוצות קדושה. ולכן היה חשש פן כשיבוא איזה יהודי למצרים ויעשה איזה עברה חס וחלילה ויחזרו לפול שם ניצוצי קדושה, ולכן נאסר להם לשוב למצרים, ואחר כך חטאו ישראל ונפלו ניצוצי קדושה בין כל שרי אומות העולם, לכן הוכרחו ישראל להתפזר בארבע רוחות העולם, להוציא וללקט את ניצוצי קדושה בכל מקום שהם ואיך? על ידי עסק התורה לשמה ותפילה ומעשים טובים בנקל מוציאים ניצוצי קדושה מהסטרא אחרא. כי כל דבר משתוקק לחזור לשרשו. זהו מה שהכתוב אומר ואת עשו שנאתי. כלומר בני היקרים, לא שלחתי אתכם בין העמים לקבל צרות וגזרות אלא להכרח גדול ולברר ניצוצי הקדושה כמו שכתבנו.

ועוד קורא נעים ראוי לשים לב על מה שדרשו חכמינו זכרונם לברכה אי אפשר לאדם ילוד אשה מבלי שיהיה בו תערובת רע וטוב עבור תאוות אדם הקשורים בו ממעי אמו, מלידה, מבטן, מהריון, כדכתיב לפתח חטאת רובץ, והקדוש ברוך הוא אהב את ישראל חפץ שיצא יעקב טוב בלתי שום תערובת רע כדי שיהיה בחיר שבאבות ולכן היו יחד יעקב ועשו בבטן בכדי שישאב עשו כל הזהמא וישאר יעקב נקי כי חפץ הקדוש ברוך הוא שיפריד הקדושה מהקליפה ואז תהיה הגאולה.

אמר המחבר בזה יתיישב לנו על הסיבה מה שישראל מפוזרים בין העמים. ומה שאמר הפסוק הלא אח עשיו ליעקב הכל ענין אחד, זהו אמרו, הקדוש ברוך הוא שלח את ישראל בין העמים בתור חוב והכרח גדול להוציא ניצוצי קדושה מתוך הקליפות, ולהפריד הטוב מן הרע ולא שלח אותם שיקבלו צרות וגזרות חס ושלום, זהו שאמר הפסוק ואהב את יעקב ואת עשו שנאתי. (אהבת חיים).

אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן  וחצרות ודי זהב (דברים א-א)

מקור תחילת הגלות

לאחר שעם ישראל שהה ארבעים שנה במדבר, עומד משה רבינו לפני העם בעבר הירדן, לפני הכניסה לארץ ישראל. הכתוב מביא לכאורה תיאורי מקום: "בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". אחר כך מביא הכתוב את גבולות הארץ על מנת שיבואו ויירשו אותה, ואחר כך ממשיך משה רבינו בכתוב: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" (שם, יב) ואחר כך פרשת מינוי שופטים ודיינים.

אומר המדרש לקח טוב (דברים, הובא ברש"י בשינוי לשון) "בין פארן" במרגלים, שנאמר: "וישלח אותם משה ממדבר פארן" (במדבר, שלח יג, ג) "ובין תופל" אמר רבי שמעון בן יוחאי: חזרתי בכל המקומות שנסעו ישראל לידע אם נסעו ישראל בתופל ולבן, ולא מצאנו. אלא הם דברים של תפלות שהוציאו על המן שהוא לבן. ומה היו אומרים? כלום יש אדם טוחן ולא פולט?! "וחצרות", זו מחלוקתו של קרח. "ודי זהב", זה מעשה העגל, ע"כ.

בשבוע שקוראים פרשת דברים, חל תשעה באב, והמדרשים מקשרים בין הכתוב שאומר משה בפרשה ''איכה אשא לבדי טרחכם ומשאבם וריבכם" (דברים, דברים א, יב) לבין קינת החורבן "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם" (איכה א, א). המדרש אגדה מרחיב את הקשר הנ"ל ואומר: אמר להם הנביא לישראל אילו זכיתם, ההיתם קוראים בתורה ונתקיים לכם "וישכון ישראל בטח בדד" (דברים, וזאת הברכה לג, כח), עכשיו כשעשיתם הרע בעיני, תקראו "איכה ישבה בדד". וכן אומר על הכתוב "בושנו כי שמענו חרפה כסתה כלימה פנינו כי באו זרים על מקדשי בית ה'" (ירמיה נא, נא), "מקדש" אין כתיב, אלא "מקדשי בית ה'", זה חורבן בית ראשון ובית שני, ע"כ. כלומר, אמירת ה"איכה" של משה רבנו מסמלת את ה"איכה" של חורבן בית ראשון ושני.

בפסוק הראשון קוראים ברמז על העוונות שעשו בני ישראל במדבר מרגלים, תלונה על המן, מחלוקת קרח ומעשה העגל. לאחר מכן מוזכרים גבולות ארץ  ישראל ולאחר מכן מזכיר משה רבנו את הביטוי "איכה", שמרמז לחורבן בית ראשון ושני, ואחר כך מובא מיני דיינים. ננסה למצוא קשר רעיוני בין כל הפרשיות הללו.

הרמב"ן בהקדמתו לספר דברים כותב בתחילת ספר דברים עומד עם ישראל בסוף ארבעים שנה שהיו במדבר לפני כניסתם לארץ לכן מתחיל משה להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם במדבר, כיצד ה' התנהג עמם במידת הרחמים. לכן הזהירם לכל יחזרו לקלקולם בזמן שנמצאים בארץ  ישראל, כי אם  יעשו בארץ ישראל את עוונות המדבר, יספו בכל חטאתם עד שבסוף יתחייבו גלות, ע"כ.

אם נתבונן היטב בכל העוונות הרמוזים בפרשיות לעיל, נראה שאותם עוונות גרמו לחורבן בית ראשון ובית שני. המקור לחורבן הבית בתשעה באב הוא חטא המרגלים. לאחר שהמרגלים הוציאו את דיברת הארץ רעה אומר הכתוב: "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד, א), ודרשו חז"ל (תענית כט ע"א) שאותו לילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכייה של חנם, ואני קובע לכם בכייה לדורות, ע"כ.

ואמרו חז"ל בגמרא (יומא ט ע"ב) מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה  ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם, ע"כ. ובמקום אחר נאמר (בבא מציעא ל ע"ב) שהעמידו את דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין, ע"כ.

מה הם הגורמים שמביאים את האדם לעבור על שלושת העברות החמורות? גורמים אלו נאמרו במשנה (אבות ד, כא) רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ע"כ.

"הקנאה" מביאה לידי שפיכות דמים, "התאווה" מביאה לידי גילוי עריות, ו"הכבוד" מביא לידי עבודה זרה, כפי שדורשים חז"ל (ברכות מג ע"ב) כל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג) ע"כ. ומי שמתגאה, דוחק את רגלי השכינה.

אם נתבונן בשלשת העוונות שהוזכרו ברמז לעיל מחלוקת קרח, מיאוס המן שאכלו במדבר ומעשה העגל, נמצא שזה מקביל לשלשת הגורמים אשר הביאו לחורבן בית ראשון.

"מחלוקת קרח" מסמלת את אב הנזיקין הראשון שבאדם הקנאה. ומה היה חסר לקח שהיה עשיר גדול, וזכה גם לכבוד וגם לעושר? אלא עצם הדבר שישנו מישהו גדול ממנו משה ואהרן, אזי חמתו בערה בו ומרד במשה ותורתו. וקנאה מביאה לידי שפיכות דמים, כנזכר לעיל.

"מיאוס המן שאכלו במדבר" שנאמר "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" (במדבר, חקת כא, ה) מסמל את אב הנזיקין השני שבאדם התאווה. וכי מה היה חסר במן? הרי היו בו כל הטעמים שבעולם? אבל מידת התאווה שבאדם אומרת לו לדרוש יותר ולא להסתפק במה שיש. והתאווה מביאה לידי גילוי עריות.

"מעשה העגל" מסמל את אב הנזיקין השלישי שבאדם הכבוד. וזאת על ידי שעבדו עבודה זרה, וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה, כפי שהוסבר לעיל.

לכן רומז משה רבנו ואמר להם אם תבואו לארץ ישראל ותעברו על שלשת העברות שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, סופכם שתיגלו מן הארץ. כי מה שהקדוש ברוך הוא מחל להם, זה היה במדבר, מה שאין כן בארץ ישראל, אם אתם רוצים לירש ולשבת לאורך זמן, אל לכם לחזור על אותם עוונות, שאם לא כן תגיעו ל"איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" "איכה ישבה בדד", אשר מסמל את חורבן הבית.

לאחר מכן ממשיך משה רבנו בפרשת מינוי שופטים ודיינים, ומראה  ברמז את הסיבה לחורבן בית שני אשר נחרב בגלל שנאת חינם, על שהעמידו את דבריהם על דין תורה ולא הלכו לפנים משורת הדין. ומכיון שהיתה שנאת חינם, על כן כל אחד הקפיד על חברו והעמידו דבריהם רק על פי דין, ומכיון שכך היו זקוקים להרבה שופטים ודיינים לעשות דין.

זה הקשר בין כל האירועים הללו המוזכרים ברמז בפרשת דברים, שהיא גם "פרשת חזון" אשר הם הגורמים לחורבן בית ראשון ושני. וזאת אומר משה רבנו לעם ישראל לפני כניסתם לארץ, כדי להזהירם שלא ישנו במעשיהם בארץ ישראל, אלא ילכו בדרך התורה והמצוה ועל ידי כך יאחזו בארץ לאורך זמן (מידרש אור חדש)

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה. לעילוי נשמת מרדכי בן ברוך ופאולה פייגלה בת אליעזר ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18487149

אתר השבת


מאמרים אחרונים