הסופרת אורית מרטין, אתר פנימה.

ככל שאדם מחבר יותר את עולם החומר שלו לבורא עולם – יש לו יותר "דעת". 
אפשר לבדוק את זה בצורה פשוטה, לפי המחשבה הראשונה שיש לאדם, כאשר קורה לו משהו. 
אם אדם חושב במושגים של – " איזה מקריות" או – "איזה מזל" או " איזה יום נאכס, למה לא הולך לי היום " – פרוש הדבר שהוא חושב במושגים חסרי "דעת", או שמראים על "דעת" מצומצמת. 

לאנשים רבים קורים ניסים ממש על טבעיים במשך חייהם,אבל למרות שברור להם לגמרי שקרה כאן משהו שלא יכול בשום אופן להתרחש במקרה, אלא חייבת להיות כאן יד מכוונת הם מתעלמים מהמסר, וממשיכים לחיות כאילו בכל מקרי. אדם שניצל מפיגוע תופת, למרות שעמד ליד המחבל שהתפוצץ, ולא קרה לו דבר יעשה שקר בנפשו אם לא ישאל את עצמו : מה אומרים לי באמצעות הנס הזה ? מדוע דווקא אני ניצלתי? מהו המסר של ההשגחה ברורה שראיתי? 
אנשים שראו במו עיניהם מופתים כמו מחלות שנרפאו, אנשים שירו עליהם מטווח אפס והכדורים "פשוט" לא פגעו, וכו' – באותו רגע, ברור להם לחלוטין שיש כאן השגחה ברורה. 
אבל הם לא מסוגלים להוריד את הידיעה הזאת אל הלב, על מנת להכניס אותה באופן מעשי לחיים. זהו מצב של דעת מצומצמת. 
על זה נאמר : " וידעת היום והשיבות אל לבבך..." 

במצב של דעת חסרה או מצומצמת, הידיעה נשארת רק בחלקים הגבוהים של האדם, ולא מזרימה חיות לכל אברי גופו. אנשים כאלה על פי רוב חוששים ממה שהגילויים החדשים תובעים מהם. הם פוחדים לשנות הרגלים ולהשתנות, ומעדיפים להישאר במצב רדוד, אבל מוכר. 
הכרתי אישה שהייתה לה בעיה מתמשכת עם הבת שלה שסבלה ממחלה קשה. כאשר ניסיתי לומר לה בעדינות שתנסה להכניס זווית רוחנית לתמונה, ולנסות לראות מה בורא עולם משדר לה, היא הייתה מזועזעת מכך שבמצב קשה כמו שלה, דורשים ממנה לחשוב על "הדברים האלה"... חבל שהיא לא הבינה, שדווקא במצב כמו שלה " הדברים האלה" עשויים להעניק כוח, עידוד וגם מרפא. 
הפחד שלה משינוי המחשבה היה גדול יותר מהצורך בחיזוק ואמונה. 

אדם שמקשר את כל מה שקורה לו, בין לטוב, ובין למוטב לבורא עולם, ורואה את שה' מדבר אליו בכל מה שקורה לו בחייו, ומלמד אותו מסר תוך כדי השגחה פרטית בכל אירוע ואירוע לאדם כזה יש "דעת", ברמה גבוהה יותר. י
אם אדם מחבר רק חלק אחד מהמציאות שלו לבורא – וחלק אחר אולי לא כל כך נוח לו מסיבות שונות לחבר לבורא עולם עדיין "הדעת " שלו חסרה. 

אדם שיש לו "דעת" שלימה – הוא זה שמחבר את כל התופעות שקורות בעולם הזה, לבורא עולם. הוא רואה בכל דבר גילוי של אור הבורא, שמחולל את כל הסיבות, ומוליד את כל התופעות. אדם כזה נקרא - צדיק, משום שכל מציאות חייו מחוברת לחלוטין לסיבת הסיבות, האחת. הוא לא רואה בעולם מערכת של תופעות נפרדות, חסרות מכנה משותף. לימוד התורה שלו מכין ומפתח אותו לגלות את אור ה' בכל תופעה ותופעה. 

זו הסיבה שצדיקים יכולים לעשות ניסים. 
משום שאין בעיניהם הבדל בין תופעות הטבע הרגילות – לתופעות העל טבעיות. הכל - נס בעיניהם. 
רבי חנינא בן דוסא, שהיה מאוד עני, באה אליו אשתו ודמעות בעיניה, ואמרה לו שאין להם שמן להדליק נרות שבת. 
שאל אותה רבי חנינא – מה יש לך בבית ? 
אמרה לו – חומץ. 
ענה לה – מי שאמר לשמן שידלוק – יאמר לחומץ שידלוק. והנרות דלקו על חומץ עד מוצאי שבת. 
מדוע ? כי באמת, בעיניו לא היה כל הבדל בין תופעת הטבע שהתרגלנו אליה – שהשמן דולק, וזו שלא התרגלנו אליה – שהחומץ ידלוק. 
הוא הבין שאם בורא עולם יכול לחולל תופעה אחת, הוא מסוגל לחולל כל תופעה שהיא בין אם התרגלנו אליה ואנחנו קוראים לה טבע, ובין אם איננו מכירים אותה, וקוראים לה "נס". 
עולם השינויים – משכיח מאיתנו את השורש הרוחני של הדברים. 

אמרנו ש"להט החרב המתהפכת " הוא עולם התהפוכות והשינויים של עולם החומר. ככל שיש יותר תהפוכות ושינויים- פרוש הדבר שהחרב מתהפכת בלהט ובעוצמה רבה יותר. 
השינויים והתהפוכות מחזקים את החיבור שלנו לפרוד, לחומריות, לזמן, ולא נותנים לנו לעלות אל השורש, להיכנס בחזרה בשער גן העדן הפנימי, שהוא חיבור לרוחניות. 
הם מרחיקים אותנו מהנקודה הפנימית האמיתית. 
הם מסתירים לנו את הנקודה העמוקה של הדעת – שהכל מגיע מהבורא. 
זה נקרא היסח הדעת. 
הייסורים, ההצלחות, התאוות, הרגשות והבלבולים – כל אלו מסיחים את דעתנו מהבורא. 
יש אנשים שנמצאים בכזו מערבולת של בעיות, ייסורים ובלבולים בענייני זוגיות, ילדים, בית, פרנסה, ורגשות – עד שהם איבדו לגמרי את קצה החוט מאין הם באו ולאן הם הולכים. 
ככל שאדם מצליח להתגבר על ההסתרות האלו, ולהיות יותר מחובר לדעת האלוקית – הוא יוכל להתגבר יותר על להט החרב המתהפכת, גם של תהפוכות העולם הזה, וגם בעולם הבא. 
פרוש הדבר שכאשר שלב התיקון שלו בעולם הזה יגמר – הוא יוכל להיכנס לגן עדן בלי להיעצר בשער, כתוצאה מלהט החרב המתהפכת של העולם העליון. 

כדי לקנות חזרה את הדעת האלוקית, את החיבור האמיתי הראשוני עם ה', ולחזור למצב של גן עדן אותו אנחנו מחפשים – יש עצה ודרך – להפסיק באופן מודע, לזמן מסוים – את שטף החיים שגורם לנו לכזה היסח דעת. 
זאת, כדי לבודד ולייחד את הפנימיות שלנו עם בורא עולם, ולהתבונן בתכלית, ובמשמעות העמוקה של חיינו. 
הצורה המושלמת ביותר לעשות זאת בעולם הזה – זוהי השבת. 
בשביל להגיע למדרגות כאלה ביום חול – צריך להיות צדיק גמור. אבל בשבת – מקבלים מתנת חינם – הוויה של אור. 
למרות שלא מגיעה לנו המתנה הזו, מצד מעשינו – בורא עולם חפץ לתת לנו את המתנה הזו שגנוזה בבית גנזיו, כדי להטעים אותנו את טעם העולם הבא. 
הוא מאפשר לנו התחברות עמו, ללא מאמץ, ומתוך תענוג שלם. 
לכאורה, אנחנו "תופסים טרמפ " - על שמירת שבת, בדרך לחוות את אורות גן עדן. 
אבל, צריך לדעת באיזה אופן לעשות את זה. 
אי אפשר סתם, בדרך אקראית להתחבר לאור הגנוז הזה. 
לשם כך, אומרת לנו התורה – צריך לשמור שבת. זוהי אחת הדיברות מעשר הדיברות שיהודי מחויב בהן. 
כמו שהוא מחויב ב"לא תגנוב" או "לא תרצח" כך הוא מחויב ב"ושמרת את השבת…" 

ומה פרוש הדבר "לשמור שבת "? 
אין אנחנו מסוגלים לדעת מתוך עצמנו – ועל סמך דעינו המוגבלת והאנושית, כיצד לקיים את החיבור המיוחד הזה. י
אנחנו חייבים לקבל הוראות מפורטות מלמעלה כיצד להפעיל אותו. 

ואכן, בורא עולם לא הסתפק בהוראה הקצרה המחייבת אותנו לשמור שבת, כפי שנתן לנו בעשרת הדיברות. 
הוא גם שלח לנו, בתורה שבעל פה, שגם אותה קיבל בסיני - משה, המדריך הרוחני הגדול של עם ישראל. 
משה קיבל יחד עם התורה שבכתב, גם הוראות מפורטות בעל פה , איך לקיים הלכה למעשה את הבסיס, את עשרת הדיברות.