movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

פרשת נשא - חלק ב

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה...איש איש כי תשטה אשתו וגו' (נשא ה, י-יב)

אמרו חז"ל בגמרא (ברכות סג ע,א) אמר חזקיה בריה דרב פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן, סופו נצרך לכהן על ידי אשתו (שנעשה סוטה), שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר, נשא ה, י) וסמיך ליה: "איש איש כי תשטה אשתו" (שם, יב), וכתיב: "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (שם, טו). ולא עוד, אלא סוף שנצרך להן, שנעשה עני וצריך ליטול מעשר עני, שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו" לעצמו יצטרכו, ע"כ.

הגמרא מביאה מידה כנגד מידה. מי שמעלים תרומות ומעשרות מהכהן, העונש שמגיע עליו כפי שהגמרא אומרת בסוף, שהוא עצמו יזקק למעשר עני. במקרה זה מובן מהי המידה כנגד מידה. (כפי שמובא במבוא לתנחומא ישן דף סג) על הכתוב: "עשר אעשרנו לך" (בראשית, ויצא כח כב) כפל מילה הוא כמו: ,עשר תעשר" (דברים, ראה י, כב), אמרו רבותינו ז"ל: "עשר" בשביל שתתעשר, שכל המעשר בעין יפה, נכסיו מצליחין. זה שאומר הכתוב: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר, נשא ה, י), שכל המעכב מעשרותיו, סוף הוא לקבל מעשרות משל אחרים, ע"כ. אבל מהי המידה כנגד מידה שהאדם יענש דרך אשתו? ננסה להבין את ההקבלה בין העלמת תרומות ומעשרות מהכהן ובין אשה סוטה. ואם הקשר הוא כלשון המדרש: שיזקק לכהן, הרי ישנם עוד דברים שישראל יכול להיזקק לכהן. אם בדבר טוב כגון פדיון הבן, ואם בדבר רע כגון נגעי צרעת שהכהן חייב לראות, אם כן מהו הקשר היותר עמוק בין תרומות ומעשרות והשקאת אשר סוטה?

התרומה היא קודש לכהן, אבל אותה תרומה מצויה אצל הישראל, ובידו להביאה למקומה הנכון בקדושה, או להשאירה אצלו בגניבה ועל ידי כך לחללה. במקביל לזה, אשה מקודשת לבעלה, אבל שמירת קדושתה לבעלה מצויה בידה, אם תנהג בצניעות וביראת שמים לא תגיע למצב שתחלל עצמה עם זר.

ומצינו במדרש תנחומא (אות ה) על הכתוב: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר, נשא ה, יב) "איש איש" ללמדך שמועלת וכופרת בשנים. ב"איש מלחמה" שלמעלה, ובאישה שלמטה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: באישך את משקרת, שמא בי את יכולה לשקר?! משל למה הדבר דומה? לאיש שהוא חבוש בתוך שני בתים זה לפנים מזה והיו שם שני שומרים, אחד בפנים ואחד בחוץ, פתח את הפנימי ויצא ולא הרגיש בו השומר, בא לצאת מן החיצון הרגיש בו השומר שבחיצון, תפסו ואמר לו: באותו שבפנים שחקת, אבל בי אין אתה יכול לשחוק, כך הקדוש ברוך הוא אומר לאשה המנאפת: באישך את משחקת, אבל בי אין את יכולה לשחוק, ואני יושב ומשחק על בריותי, שנאמר: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהילים ב ד) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה  ד-י)

הקב"ה ציוה מצווה זו של השקאת סוטה, ברוב רחמיו עלינו רצה לשומרנו ולטהרנו מכל פסולת ופגם, ושלא תהא בינינו שום תערובת של זנות ולא של ממזרות, כדי שנהיה עם קדוש ומזהיר וטהור יותר מכל אומה ולשון, כי השכינה עתידה לשרות עלינו. וכן כדי להוציא הספק מלבו של הבעל החושד באשתו בענין של זנות. שאם נקיה היא תצליח, ואם חוטאת היא תיעקר מן העולם. ושלבו לא יהא מואס באשתו, אלא ידע שהיא טהורה ויאהב אותה. ותשרה ביניהם אהבה ואחווה. שכן חובת הבעל לאשתו וזה היה כבוד ומעלה גדולה באומה הישראלית גילוי האשה המזנה בסתר, וזה סדר הדברים:

אדם שרואה באשתו חציפות והתנהגות מבישה עם אדם אחר, הוא חייב לקנאות לה ולומר לה בפני שני עדים, דעי שאיני רוצה בהתנהגותך זו ואיני רוצה שתתייחדי עם אדם פלוני וזה נקרא קינוי, וזהו שנאמר בפסוק: וקנא את אשתו. ואחרי שקינא לה בנוכחות עדים הוא מתרה בה שלא תישאר לבדה עם אדם פלוני. ואם אחרי זה לא שמעה בקולו ונתייחדה עם פלוני כשיעור צליית ביצה וגמיעתה, וראו שני עדים שנתייחדה, אסורה אשה זו על בעלה עד שתשתה את המים המאררים. ויבדק הדבר אם זנתה אם לאו.

ושתיים המים האלה צריכה להיות דוקא בירושלים ובבית המקדש ולא במקום אחר וכך היה סדר ההשקאה: בעלה היה בא לבית דין שבעירו והיה אומר להם: דעו רבותי, לאשה זו קנאתי והתרתי בה שלא תתייחד עם פלוני והיא לא שמעה בקולי והיא נתייחדה עמו והבאתי עמי שני עדים והיא אומרת שהיא טהורה ולא זנתה, לכן רוצה אני שהענין יתברר ע"י השקאת מי סוטה. והבי"ד שומעים דברי העדים ורושמים בזכרו עדות ושולחים את שניהם, הבעל ואת אשתו לירושלים עם שני תלמידי חכמים, מאחר שכל זמן שהסוטה לא שתתה המים אסור לו לבוא עליה, ואם בא עליה בדרך שוב אין המים בודקים אותה. כי הסוטה אסורה עליו. ומושיבים אותה בבית דין ואחרי בעלה ואומרים לה ומאיימים עליה שלא תשתה המים ואומרים לה שתודה. ואומרים לה הרבה נשים נכשלו בזה ואם כן אם זנית תודי, שאין זו אשמתך כל כך ולא תגרמי ששמו הגדול שנכתב בקדושה ימחה על המים, ועוד אומרים לה כדברים האלה: בתי, אין את הראשונה שנכשלת בחטא זה, שהיו גדולים שאירעו להם דברים אלו שהיצר הרע השיאם לעבור עבירה ונכשלו. וכל זה אומרים לה כדי להקל עליה שתודה ולא יהיה הכרח למחות את שם השם. ואם הודתה ואמרה שנטמאה, או שלא הודתה אלא אמרה: איני רוצה לשתות, אסורה על בעלה ויוצאת בלי כתובה. ואם עדיין עומדת במריה לוקחים אותה ומביאים אותה אל שער העזרה של בית המקדש בצד המזרחי, ומביאים אותה ממקום למקום, מעלים אותה ומורידים אותה כדי ליגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה. ואם עדיין עומדת בדיבורה הקודם ואמרה שהיא טהו' מביאים אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידים אותה שם. ואם היתה מלובשת בגדים לבנים מלבישים אותה שחורים. ואם היו השחורים נאים לה, מתכסה בבגדים שאין בהם נוי, ומסירים ממנה כל מין תכשיט שיש עליה. ומקבצים סביבה קבוצה, גדולה של נשים כדי שיראו אותה. וכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה כדי שיראו הביזוי הגדול שעושים לה וילמדו לקח ולא יעשו כמעשיה. וכל איש שרוצה לבוא ולראותה בא לראותה, והיא ביניהם כפי שהיא בביתה בלי צעיף ובלי מכסה על פניה. ואין מניחים שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותם ודעתה מתיישבת בהם, ולא תבוא להודות. ואחר כך אומר לה שכל מה שעושים לה ושיעשו בה בא בגלל עזותה שנתייחדה עם אדם פלוני. ולפני ששותה משביעה הכהן בלשון שהיא מבינה וכך אומר לה:

אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טמאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה: ואם שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך אש שכבתו מבלעדי אישך, יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבת בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן (נשא  ה,יט-כב).

והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת ואם לא מכירה לשון הקודש אומרת בלשון שהיא מבינה.

וכשבא  לכתוב את שם הקודש יכתוב כל שם ההויה, ובאופן זה היה כתוב יהוה ואחרי שהיה כותב השם על קלף היה מביא כלי חרס חדש שעדיין לא נעשתה בו שום מלאכה, ושם בתוכו חצי לוג, ממי הכיור ונכנס עמו בהיכל. ולימין הנכנס בהיכל היתה טבלה של שיש שהיתה קבועה בה טבעת, והיתה אמה על אמה, והיה מרים אותה טבלה ע"י הטבעת, והיה לוקח משם מתחתיה קצת עפר המשכן והיה שם בתוך המים האלו שהיו בתוך אותו הכלי, ונותן במים גם קצת עשב מר כגון לענה וכיוצא בה שיהיו המים מרים, שכן אומר הכתוב: מי המרים. ואח"כ נוטל אותה המגילה שנכתבו עליה אותיות הנ"ל ונותנה לתוך הכלי, ושם נמחק כל מה שנכתב עליה עד שלא נשאר בה שום סימן של אותיות. ואח"כ בא על ידה אחד הכהנים מן הכהנים שהיו בעזרה ואוחז בבגדיה מכנגד פניה וקורע, עד שנגלה ליבה, והוא מסיר כובעה, ואח"כ סותר שערה כדי לנוולה. ומביא חבל מצרי העשוי מקש מצרי וחוגרה למעלה מחזה כדי שלא יפלו בגדיה  ותישאר ערומה. והטעם שחוגרים אותה בחבל מצרי, כדי להזכיר לה שעשתה מעשה מצרים שהיו זנאים. ואם לא מצאו חבל מצרי חוגרים אותה בכל חבל שהוא. ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים משל בעלה ונותנו בסל מצרי. ונותנו לידיה כדי ליגעה. ואח"כ לוקח הכהן את קמח השעורים ונותנו בכלי שרת שהיו במקדש. ואינו נותן בה לא שמן ולא לבונה כפי שעושים בשאר מנחות, שכן אומר הכתוב: לא יצוק עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. אח"כ הוא נותן הכלי שרת לידיה. וכהן נותן ידיו תחת ידיה ומניף את הכלי, ותנופה זו כמו תנופת שאר המנחות בפרשת צו. ואח"כ כמו תנופת שאר המנחות בפרשת צו. ואח"כ מגיש המנחה בקרן דרומית מערבית של המזבח כמו שאר מנחות היחיד. וקומץ ומקטיר הקומץ והשאר נאכל לכהנים. וכששותה המים, אם טהורה היא יוצאת והולכת לה והרי היא מותרת לבעלה. ואם זנתה, המים עושים פעולתם, שפניה מוריקות ועיניה יוצאות לחוץ, וגידיה מתנפחים, וכשרואים הסימנים האלה הם אומרים: הוציאוה, שמרוב צער היא פורסת נדה והנדה מטמאה את העזרה. ואח"כ בטנה צבה בתחילה ואח"כ ירכיה נופלות מתה מיד. ובאותו רגע שהיא מתה מת גם זה שזנה עמה בכל מקום שהוא נמצא שם. ואף הוא מת באותה מיתה שלה, שבטנו צבה וירכיו נופלים. וזה נס גדול, וכן תראו שתיבת המאררים  בגימטריא פעמיים רמ"ח וזהו כנגד רמ"ח אברים שבאדם, ללמדנו שגם הוא מת.

ודעו שהמים פועלים רק אם בעלה מנוקה מעון, שלא בעל בעילה של איסור מימיו, אבל אם עשה כן אין המים בודקים אותה. ולכן אם יודע הבעל בעצמו שאינו מנוקה מעון, אל ישקה את אשתו, ואם עושה כן, עונשו מרובה, שהוא גורם למחיקת שמו הגדול של הקב"ה לשוא. וכן מוציא שם רע על המים, שהאשה תאמר לחברותיה, כשם שהיא זנתה ושתתה ולא אירע לה כלום, כך לא יארע להן כלום. ולכן בימי הבית השני כשרבו המנאפים בגלוי בטלו הסנהדרין את המים המאררים שהבעלים לא היו מנוקים מזנות.

אם אין האשה רוצה לשתות, אין משקין אותה בעל כורחה, אלא תצא שלא בכתובה. אבל אם אחרי שנמחק השם אומרת איני רוצה לשתות, משקין אותה על כרחה.

ומעשה היה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו. והיו גרות כל אחת בעיר אחרת. ואחת מהן קינא לה בעלה מפני איש פלוני שלא תתייחד עמו, והשקה אותה המים המרים, לראות אם היא טהורה, וכשהביאו אותה לירושלים עברו דרך אותה עיר שגרה בה אחותה. אמרה: רוצה אני לראות את אחותי. וכשנפגשה עם אחותה אמרה לה: דעי אחותי. בעלי קינא אותי ורוצה להביאני לירושלים ולהשקות אותי המים המאררים. ואיני יודע מה לעשות, שאיני טהורה, שזניתי. אמרה לה אחותה: אל תתייראי. את תשארי כאן ואני אעלה לירושלים במקומך ואשתה המים, ובודאי לא  יעשו לי כל רע, שטהורה אני. לבשה האחות את בגדי אחותה והלכה לירושלים ושתתה את המים. ולא אירע לה שום נזק, וחזרה לעירה. יצאה אחותה וקיבלה פניה בשמחה גדולה וחיבקה אותה ונשקה אותה על הטובה שעשתה לה שהצילה אותה מן המוות. ובשעה שנשקו זו את זו, הרגישה החוטאת בריח פיה ופעפע הריח בגופה ומתה מיד. ועל כך אומר הכתוב בקהלת פ"ח: אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המוות ואין משלחת במלחמה ולא ימלא רשע את בעליו. ר"ל אין לאדם שליטה וכח לרוחו שלא יתן לו לצאת. וכן אין שלטון ביום המוות, ואי אפשר לשלוח אחר במלחמה לומר: אשלח במקומי את בני ואני אמלט נפשי, שהרשע לא ימלט את בעליו, שאם הקב"ה שולח את מלאך המוות ליטול נפשו של אדם, לא יועילו שום תחבולות שיעשה הרשע למלט את נפשו.

ומן הענין הזה של סוטה אנו למדים שעונשו של אדם הוא מידה כנגד מידה. כפי שאנו רואים בסוטה שלפי המעשים שעשתה כן נענשת, היא התייצבה על יד פתח ביתה כדי להראות עצמה למאהבה, אף הכהן מעמיד אותה ערומה בפתח העזרה. היא שמה פרחים יפים בשערה כדי להתקשט, כנגד זה סותר הכהן את שערות ראשה, והוא מסיר את כיסוי ראשה. היא קישטה פניה, לכן פניה מוריקות. היא קלעה מחלפות ראשה לכן סותרים שערותיה. היא חגרה עצמה בחגורה נאה, לכן חוגר אותה הכהן בחבל מצרי. היא פשטה ירכה, לכן ירכיה נופלות. היא קיבלה אותו על ביטנה, לכן בטנה צבה. היא נתנה לו לאכול מעדנים, לכן קרבנה משעורים, שהוא מאכל בהמה. וכן קרבנה שעורים כדי לרמוז על חוצפתה, כשם שהשעורה יוצאת מן האדמה בלי לבוש ולא כחטה שיוצאת מחופה בהרבה לבושים בצניעות יתירה, אף היא נהגה בשחף והיתה מגולה כדי שיבואו לחוטא עמה. וכן מפני שהשעורה קרה והחיטה חמה, ואילו שעושי עבירה מתחממים ע"י היצר הרע, לכן קרבנה שעורים כדי לרמוז שאין לאדם לחמם עצמו בעבירה. היא נתנה למאהבה לשתות בכלים נאים, לכן מביא לה הכהן מים בכלי חרס. היא שתתה בכלים נאים, לכן משקה אותה הכהן בכלי חרס. היא חטאה בצינעא, הקב"ה מפרסם אותה בגלוי, וזה הטעם שצוה הקב"ה שישימו במנחתה שמן ולבונה ושיהיה של שעורים, לפי שהיא עשתה מעשה בהמה, שנסגרה עמו בבית אפל, אף קרבנה מאכל בהמה, שאין בו שמן שהוא אור. היא פרשה מדרך טובה שבה הלכו אמותינו שרה רבקה רחל ולאה שנקראו לבונה, כמו שנאמר: ואל גבעת הלבונה, לכן אין בקרבנה לבונה. ואם נתן הכהן שמן או לבונה במנחתה הוא לוקה ב' מלקיות וכן זה שנו תן מעפר המשכן אל הכלי בא לרמוז לה מה יהא בסופה שעתידה לילך למקום עפר רמה ותולעה, וזהו שאומר הכתוב: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן. כי משכן פירושו דירה. ואם היתה נותנת דעתה לכך בודאי לא היתה חוטאת, ושלשת הדברים שיש בהשקאת סוטה העפר, והמים והשם, באים לרמוז לשלשה דברים שאמר רבי עקביה בן מהללאל, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. האחד מאין באת, מטפה סרוחה. וכנגד המים ששותה הסוטה. השני לאן אתה הוך למקום עפר רמה ותולעה. וכנגד זה בא העפר שנותנים למים לשקותה. והדבר השלישי: לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. וכנגד זה שמים את המגילה שעליה כתוב שם הקודש. ונותנים לה לשתות אותם שלשת הדברים לרמוז לה שאם היתה מתבוננת בשלשה דברים אלו לא היתה באה לידי עבירה. וכל הדברים האלה היה צריך להיות ע"י כהן, כי מידתו של אהרון היתה, אוהב שלום ורודף שלום, לכן נעה הדבר בידי כהן כדי לשום שלום בין איש לאשתו. (מעם לועז)

"השכל הוא הבושה, והבושה היא השכל"

לנשים יש תפקיד חשוב מאד בשמירת עינים בכך שהם שומרות על צניעות ולא מאפשרות לבני ישראל להיכשל בפגם הברית ובכך גורמות להישארות השכינה בקירבנו ומונעות אסון.

מותר האדם מן הבהמה הוא השכל המתבטא בבושה הטבועה בכל בעל שכל, לעומת הבהמה חסרת השכל, וממילא חסרת הבושה. הרי שהשכל מחייב בושה, והבושה מסמלת את השכל.

ומובן שמידת הבושה כוללת הרבה פרטים, מהם חיוביים הראויים לשבח, ומהם שליליים  שאינם ראויים לשבח, וכגון: "לא הבישן למד" כי אז הבושה ממעטת את השכל. ולכך נצטוינו שלא להתביש כדי להגביר את השכל, אולם לענין המלבוש והצניעות, ודאי הבושה חיובית ביותר, ובזה נבדל האדם מן הבהמה, חסרת הצניעות והלבוש.

אצל אדם הראשון מצינו כשאכל מעץ הדעת ונפקחו עיניו להיות מבדיל בין רע לטוב, נאמר "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה" וגו' הרי שהדעת מחייבת לבוש וצניעות.

וככל שהאדם יותר דעתן הרי שהוא יותר צנוע בלבושו והנהגתו, וככל שהוא פחות דעתן ונטה הוא יותר לבהמיות הרי שהנהגתו ולבושו פחות צנוע. וכמו שאנו רואים אצל אלו שאינם שומרים דת יהודית, ולהבדיל אף אצל אומות העולם האצילות שבהם בעלות ההשכלה לבושן צנוע והנהגתן צנועה, לכל הפחות כלפי חוץ, מה שאין כן הלבוש הפרוץ נוהגות בו נשים זולות בעלות נפש נמוכה ורוח שפלה, שאין להם דבר אחר להציע חוץ מגופם רחמנא ליצלן.

כתב ב"ארחות צדיקים" "לא ראיתי בישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה" מידת הבושה היא אחת משלושה סימנים שנצטינו בהם ישראל: בישנים, רחמנים גומלי חסדים. והפרוץ באחד מהם הנו פרוץ בכולם.

אמרו חז"ל: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".

עוד בחיי אדם נתנו לנו רבותינו סימן לידע מי סופו יורש גיהנם ומי הוא שסופו לגן עדן. המבחן הוא כפי בושתו או עזותו. על  פי זה יתבארו דברי הגמרא בברכות בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: רבנו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?! (כלומר אנו רוצים להיות יראי ה' יותר מבשר ודם, ולמה אתה מקצר בברכתך) אמר להם: הלואי הראיה האדם עובר עברה בסתר ואומר: רק שלא יראני שום אדם. ומה עם הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ושאין ניסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב מימנו לא חשים בושה כשעושי עברה וכאן מתבטא יראת השמים האמיתית.

ולכאורה מה ענה להם הרי הם בקשו ברכה שתהא להם יראת ה' יותר מבשר ודם? והתשובה שהוא ברכם שיהא להם מידת "הבושה" שהרי מפני מה ירא אדם לעבור עברות בגלוי? מפני הבושה, ותלמידיו הבינו שרבן יוחנן ברכם שיהו יראים מה' דהינו מפחדים מעונש ה' כמו שמפחדים מענשי השלטון, שהם בשר ודם. ועל כן אמרו לו: רבנו, עד כאן? אנו רוצים לפחד מענשי שמים יותר מענשי בשר ודם. והוא ענה להם לא נתכונתי לברככם על יראת העוש, אלא מדרגה גדולה מזו ברכתי אתכם, והוא שתזכו למדת הבושה דהינו שתזכו לא ליראת הענש בלבד, אלא שתתבישו מהשם יתברך לפחות כמו שמתבישים מבשר ודם, וזו מידה נפלאה וחשובה הרבה יותר מיראת העונש. והטעם פשוט מי שיש לו יראת העונש אזי כשאינו ירא מהעונש מאיזה סיבה מסוימת אינו נמנע מלחטא אבל הבישן אופי ואישיותו הנאלצים לא מרשים לו לעשות כתאות חפצו אף בסתר, וגם כשאינו ירא מעונש וכל זה  מחמת אישותיו העצמית שלא לעשות עוולה מפאת הבושה הטבועה בו ולא כן יראה חיצונית שיכול שלא לעצרו באפנים מסוימים.

ועל כן עז פנים לגהנום. עז הפנים, שאין מצד אישיותו מעצורים מלעשות ככל העולה על ליבו הרי שיעשה ככל רצונו ויחטא לרב, ולכן עז פנים לגהנום אולם בושת פנים לגן עדן, כי זהו אדם שלא בנקל יבוא לידי חטא, כי אינו ירא מהעונש גרידא אלא אפיו ואישיותו לא מרשה לו לחטוא.

וחכמינו, זכרונם לברכה, הזהירונו על מידת הצניעות והבושה, כמובא בשולחן ערוך (סימן ב) "לא ילבש חלוקו כשהוא יושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" סעיף זה מדבר בישן ערום ללא בגדים שלא יקום כמות שהוא ערום אלא בעוד שוכב יעשה מתחת כסותו. כלומר, שקירות ביתו לא יראו אותו ערום משום כבוד המקום שהקב"ה נימצא בכל מקום.

עוד שם: "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו" ולקמן בסימן ג (סעיף ב) "יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב", ועוד סעיפים דומים לאלו נצטוינו כדי להחדיר בנו מידת הבושה, הרי שלהפך גלוי בשר מראה על עזות וחציפות.

ואם דיני צניעות הנ"ל נאמרו לגברים על אחת כמה וכמה לנשים, שהצניעות והבושה יפה להם ומחויבת אצלם ביותר.

הבה נתבונן איזה דת כתורתנו הקדושה מצוה על צניעות יתרה אף אצל גברים אין כתורתנו הקדושה הדורשת מן האדם להיות "אדם" ולהבדל ככל היותר מבהמה. הבושה והצניעות הלא הם ההבדלים המהותיים בין אדם לבהמה. כמה שאדם יותר צנוע, כמה שמקפיד איש, כל שכן אשה, על פרט נוסף בצניעות בהנהגה ובלבוש הרי שהוא יותר נכלל ומתקרב לשלמות האדם, והמדרגות בזה הן רבות מאד.

התורה דורשת מן האדם כמה שיותר להיות תואם למהות אדם, ולכן אין קיצוניות בצניעות, אין שיך בזה לומר חומרא או חסידות, להפך כל המרבה הרי זו משובח, כל אשה שמצניעה עצמה עולה לדרגת בת מלך, וכנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" כמה שיותר "פנימה" יותר "בת מלך".

אל נא נשכח: ישראל בני מלכים הם", נאמר בגמרא. ואין לנו רשות להכתיב לעצמנו שמות שפלים ולהתנהג כשפלים, כמו שאין רשות לבן מלך להכתיב לעצמו תואר אחר מאשר בן מלך ולהתנהג בהתאם. בן מלך הגם שגורש מבית מלכותו ונמצא בשפלות אסור לו לשכוח את מעמדו. הגם שנמצאים בשפלות אשר סיבה זאת בדרך כלל הגורמת לפרצת גדרי הצניעות במחשבה שבזה יתאפשר להשיג את המעמד או את המטרה זו טעות גדולה. אשה הנוהגת בחוסר צניעות בכוונה שבזה תמצא חן וכדומה, היא מכתיבה לעצמה אישיות שפלה וזולה, ולבוש פרוץ כדי למשוך את עיני החברה והכל דמיונות לעולם לא תשיג מעמד מכובד בחברה ואפילו בביתה.

בחוסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ואם, חלילה, הקדוש ברוך הוא ישוב מאחרינו אויה לנו. וכך מובא בזהר פרשת נשא: אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום  משערותיה היא גורמת ברכה לבעלה ולבניה שלום בבית, אושר ועושר. אך אם אין צניעות היא גורמת חס וחלילה, ההפך.

אשה המחטיאה את הרבים צריכה להתבונן: אם בכח פריצתה בגדרי הצניעות להביא פורענות על כלל ישראל, אם כן, כל שכן שהיא עצמה מכינה הפורענות, ואם לא בא היום פורענותה יבוא מחר. תתבונן, שהלא היא באי שליטתה על יצר ההתבלטות, וברצונה לצאת ולהראות,  יכולה במידה כנגד מידה להענש, שכל בגדי התבלטותה יהיו רק בארון ללא יכולת ללבשם, רחמנא לצלן כי אמנם בגדיה מובטחים אבל גופה אינו בטוח בשמירתו ולעומתה הצנועה המהלכת בלבוש צנוע וכראוי גופה מובטח לבריאות אף שלבושה אינו כל כך "בטוח".

הנביא מיכה אומר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" זהו רצונו של בוראנו "צניעות" ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה.

תופעה משונה רואים אצל הרבה נשים וגם אנשים. אפשר לראות אצלם חומרות יתרות בכל תחומי התורה, כגון חומרות יתרות בחג הפסח, מצות מהודרות ביותר, נקיון הבית מחשש כל שהוא חמץ, ויהיו החששות הרחוקות ביותר. וכן ביתר הדברים כשמתעורר ספק בכשרות הבשר, או בתערובת בשר וחלב וכד' אף מספק נוהגים להחמיר ומכאן יש לתמה מדוע כשאשה הולכת לקנות בגד או פאה מפופקים להלכה, אינה חוששת ואפילו לא לפוסקים רבים המחמירים, אלא נאחזת באיזה פוסק יחיד שאולי מתיר?!

הפתרון לכך הם דברי הזהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא הוא על עריין" תרגום עיקר היצר הרע הוא על עריות. כלומר, מוכן היצר להניח לאדם להחמיר בכל חומרות שבעולם, ולא לעמיד אותו בפתוי גדול כל כך אולם בעניני צניעות, כאן משקיע ולוחם היצר בכל כוחו בידעו שבזה  תלוי כל יסוד ובנין היהדות, ואם מצליח הרי הוא מקרקע את השורש ומה לו לעבוד חזק ביתר הדברים מלאכתו תעשה מאליה. ובידעו שכל השראת השכינה וסלוקה תלויים במידת צניעות האדם אז השלטון בידו ובהשראת השכינה הרי שבזה תלוי סלוקו וגם חסולו של היצר לנצח, לכן על זה נותן כל כוחו.

והמוטל עלינו לקיים הנאמר: "תנו עוז לאלקים", ולהלחם בנושא זה במסירות נפש. ואפילו כל שינוי בפרט קטן, הוא דבר גדול לאין ערוך, כי מה שהיה פשוט בדורות קודמים בדורנו הוא, בעוונותינו הרבים "מסירות נפש" ובזה אנו נותנים כח בקדושה ומתקנים את ה"יסוד" שהכל תלוי בו.

רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.

ויש להבין, מה ערך לאדם זול אם ילבש בגדי כבוד, וכי אז יחשב למכובד, והלא הוא  נשאר אותו האדם? וכן, מדוע ירד ערך האדם הנעלה כשילבש בגדים פשוטים, והלא כבודו במקומו מונח?

התשובה לכך היא: לא יתכן להפריד בין האדם ללבושו. האדם המכובד לא מסוגל להעלות על עצמו בגדים זולים, זה בעומק טבעו ואישיותו ללבוש בגדים בהתאם למעמדו. וכן אדם פשוט אינו מסוגל ללבוש בגדים מכובדים טבעו ואופיו אינם מרשים לו זאת אם כן, כמה אמת הוא שאדם ניכר לפי לבושו, המכובד ניכר בבגדיו המכובדים והאדם הזול ניכר בבגדיו הפרוצים והזולים ולא יוכל האדם לזיף את בגדיו שלא כפי מהותו, בכל אופן בקביעות, כי יתכן שילבש אדם בגדים שלא כפי מהותו באופן זמני, אבל בקביעות זה לא יתכן.

והנה עינינו רואות שהפקר המלבושים מצוי דוקא אצל הנשים הזולות ביותר ברמת שכלם או במעמדם החברתי, ואילו נשים ברמה שכלית גבוהה או במעמד חברתי גבוה, כגון עורכת דין שופטת שרת ממשלה וכדומה, ודאי אלו לא תתלבשנה בבגדים שאינם מכסים כל גופן לפחות בצניעות נורמלית. הרי שלבוש הפרוץ מתאים למי שיצריה פרוצים, ואין לה שליטה ורסן על רצונותיה ושהם לימשוך לתשומת ליבם של אחרים, וכולה מראה ומכרזת חוסר ספוק מעצמה חשיפה להפקרות מוחלטת ללא הבטה לתוצאות השליליות, אלא רגעי עונג עכשוים בלבד זהו כל טווח הסתכלותה המהלכת בחוסר צניעות יש בה ממידת האכזריות באופן נורא, שהרי מלבד מה שהיא מחטיאה את בחורי ישראל ומנקרת עיניהם מטמא מחשבותיהם ומפילה את נפשם לגהנם וכל שכן עוונה גדול מנשוא שהרי היא חוטא מומחטיאה.

מתוך קטעי עתונות מתקופת המלחמה נגד "שרות לאומי (ב' מנ"א תשי"ג)

"וזה עליכן לזכור, בנותי,כי גרבים לא היו בגטו, גרבים פשוטות, לא לחם, ולא מים, ולא תרופות גרבים אלו המצניעות את רגלי האשה,, אלו שהבנות המסתובבות בחוצות ארצנו סולדות מהן. וגרבים זוהי צניעות, וצניעות זהו טהר, והטהר הוא העם.

לקחו הבנות אחיותיכן, בנותי, מזרונים, קרעו אותם ותפרו מהם גרבים. לקחו הן את המזרונים קרעום והוסיפו לאורך שרוולי השמלות

וככה התהלכו בחוצות הגטו הבנות העבריות. המות ארב להן בכל מקום, אבל הגרבים והשרוולים – ממזרונים.

וכשיבוא היום, ויבואו בני האלקים לפני ה' משוט בעולם, וישאל אותם בורא העולם, הראיתם את בנותי בגטו אובוצק דורשאף, שאין כמותן בכל הארץ, ויבוא גם השטן בתוכם, וגם אליו תופנה שאלת בורא העולמים גם השטן בעל כרחו יענה אמן!

אמר האדמו"ר מקאליב שליט"א בדרשת התעוררות בזה הלשון: "אני עומד לפניכם ולפני ארון הקודש, ואני לא נרתע מלהבטיח לכל אשה ולכל בת ישראל צנועה המקבלת על עצמה להתנהג במלבושי צניעות כדרך האמהות הקדושות, שלעתיד לבוא, ביום הדין והמשפט, יקחו אותן חתיכות הבד שמוסיפות על השרוולים ועל הברכיים, וישימו אותם בכף של זכויות, ובלי ספק, שבכחם להכריע הכף שכנגד".

הנשים מחוננות ביופי ובחן, רואות במידה רבה את כל חשיבותן וערכן ביתרונותיהן אלה. מתלהבות מיופיו, באות לידי גאוה עצמית, וכך הן נוטות לתעות מהר מדרך הישר והמוסר, אמנם כל אדם יש לו נטיה להבליט את יתרונותיו ומעלותיו כדי למשוך תשומת לב הבריות ולהשתרר עליהן. תכונה זו, כשהיא מנוצלת לרעה, הרי היא כשלעצמה הרת סכנות ונזקים לאנושות, אך שבעתיים היא מסוכנת ומזיקה כאשר האשה משתמשת בנטיה זו ומשתדלת להרשים את הגברים ביתרונותיה הנשיים וללכדם ברשתה. "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב) משתמשת ביופי שחנן אותה בורא עולם נגד רצונו הרי זאת כפוית טובה (לוקטו מאיגרת לבת ישראל).

כדי לזכות ''למשכנותך יעקב'' כלומר דירת קבע בעולם הבא צריך לשמור על העינים  מצניעות שהכשיל את העם בפרשה בלק

הגאון רבי אליהו מוילנא פירש את הפסוק בתהילים (מזמור קכ"ח) ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך" שהא בהא תלילא אם אשתך כגפן פוריה צנועה בירכתי ביתך, אז תזכה לבנים ''כשתילי זיתים סביב לשולחנך''.

הגמרא ביומא (מז) מספרת על אשה ושמה קמחית, אשה פשוטה, אך זכתה לשבעה בנים כולם כהנים גדולים, שאלוה איך זכתה לבנים גדולים כאלה? ענתה להם: "מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי".

הבעל שם טוב הקדוש זכותו תגן עלינו אמן, יצא פעם  למסעיו, והגיע לקושטא, וראה שם ילדים עם נשמות גבוהות, כמו של התנאים. ואמר שהכל בזכות צניעות אמותיהם. וכשספרו זאת לגאון הקדוש צדיק יסוד עולם, רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זכותו תגן עלינו אמן (הסבא קדישא) אמר שאכן אצלם באיסטנבול היתה צניעות גדולה.

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"

במדרש רבה (בפרשת בראשית) מובא שחשב הקדוש ברוך הוא מהיכן לברוא את האשה, עד שהחליט לבורא אותה מהצלע, והשביע אותה שתהיה צנועה. כמה צריכה האשה להקפיד על צניעות וקדושה. להקפיד על הלבוש שיהיה הולם את בנות ישראל, בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, וכדברי שלמה המלך, עליו השלום: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (בגמרא שבת) לבושה, אותיות "לא בושה'' שכבוד האדם מלבושו (שבת קיג) כמה שאשה שומרת ומכסה את עצמה, כך מראה בזה את כבודה וקדושת נפשה.

אין מטרת הצניעות לכבול, חלילה, אלא להעניק כבוד, אצילות ותפארת לבנות ישראל, ואילו היום, בעונותינו הרבים, עושים את האשה לתעמולות פרסומת בחוצות קריה, אוי לעינים שכך רואות ואין זו אלא עצת היצר, עצתו של בלעם, להחטיא בחורי ישראל בפגם העיניים החמור מכל (בלק ראשי תבות'בנות לכו קצר ובלעם ראשי תבות 'בנות לכו עם מיני).

מפורסם, בשער בת רבים, צניעות אמותינו בגלות, עד כדי מסירות נפש והקרבת הגוף. רבי אריה די מודינא סיפר על נערה יהודיה בגולה שהיתה יפת תואר ויפת מראה, וחשק בה בן המלך. והיה בא אליה בכל יום, פעמים או שלוש ומשכנע אותה להמיר דתה ולהתחתן עמו. והיא היתה אומרת בגאון ועוז שאפילו יתנו לה כל הון בעולם, לא תמיר דתה, והיה אומר לה דברי פתוי, ומשכנע אותה כי חבל על היופי והעיניים וכו', וכששמעה זאת לקחה מסמרים ונקרה את עיניה, ואמרה לו: "אם רצונך בעיני הרי הנם לפניך, ויהודיה נולדתי וכך אמות!!!" כשראה את גבורת נפשה נרתע וברח ממנה.

כאלה היו בנות ישראל, ואכן בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ולהפך, חלילה כל החורבן בא בגלל הנשים, כדאיתא בגמרא שבת (סב) על הנביא ישעיה שצורח על כך לפני אלפים וחמש מאות שנה, על שהיו הולכות עם נעלי עקב, פאות נכריות,איפור צעקני בושם וכו'.

עלינו להתחזק בצניעות, ולעמוד על המשמר, ולבדוק בגדי נשותינו ובנותינו, והיה זה שכרנו לעשות רצון בוראנו.

עריות התורה הקדושה העידה על בני ישראל: "איש וביתו באו" ובמדרש כתוב שיעקב אבינו, עליו השלום השיאם קודם שירדו למצרים, כדי שלא יתערבבו חלילה בין אומות העולם או בין המצרים.  ידוע מדורי דורות, שאין קיום עם ישראל, אלא בזכות טהרתו וקדושתו, זהירותו ופרישותו בעניני צניעות, וכבר אמר זאת גדול חכמי אומות העולם, בלעם הרשע, וכמו שכתוב: "וירא את ישראל שוכן לשבטיו" ופרשו רבותינו: שאמר כיצד אין פתח זה מכוון לפתח חברו, כדי לשמור על הצניעות, וידע שלא יוכל להזיק לישראל אלא על ידי בנות מואב, שהפקירו עצמן לזנות, כי אלוהים שונא זימה.

בת ישראל היתה מתמיד סמל הצניעות, בבחינת: "גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום" ומה נעשה שבעונותינו הרבים בנות ישראל מסתובבות בחוצות הקריה בפריצות ובהפקרות, והן "מאכל" לכל עוף השמים. בנותי שראל במצרים שמרו על קדושתן וטהרתן, ולא נתנו חס וחלילה שיגעו בהן זרים.

בגמרא מסכת תענית (כד) מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת, שהיתה לו בת יפה באמת, ומושלמת בחכמה, ולרוב יפיה נמנעה מלצאת לרחוב, שלא יכשלו בה בני אדם, באחד הימים חזר רבי יוסי מבית המדרש, והנה הוא רואה איזה אדם עומד מאחורי הגדר ומסתכל לתוך הבית, שאלו רבי יוסי מה מעשיך, ומה אתה מחפש? ענהו אותו אדם, אם בת יפה יש לך, והיא אינה מראה את עצמה, גם לא נוכל לראותה בעצמנו? מיד נכנס רבי יוסי לביתו, ואמר לבתו: "כיון שאת מצערת את הבריות ביופיך מוטב שתשובי לעפרך", ומיד נפטרה בתו של רבי יוסי. עד כדי כך הגיעה קדושת רבותינו וצניעות משפחותיהם, כדי שלא להחטיא אחרים.

עוד ספרו על הגאון הקדוש המלומד בניסים רבנו ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" זכותו יגן עלינו אמן, שישב פעם בבית עם אורחיו, ובתו עברה מחדר לחדר עם פיג'מה, כותנת, וחלוק עליון, ועל כך הצטער רבות הגאון הקדוש רבנו, עליו השלום, כיצד היתה "שערוריה" כזו בביתו, ולא נח עד שהתענה תעניות רבות, לכפר על העון הגדול, שהיה מנת חלקו בביתו שלו. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, אנחנו השפלים בדור יתום זה, כמה עלינו לעבוד על עצמנו בקדושה ובטהרה, בצניעות ובפרטי פרטים בזה, והוא בודאי אחד ממקרבי הגאולה, החלש יאמר גבור אני שנאמר מי הוא הגיבור הכובש את יצרו (כותונת פסים).

אלף שוורים נגררים אחרי רועה אחד, לכאורה יכל הקטן שבשוורים לפגוע ברועה ולהרגו. לא כל שכן אילו התמרדו כל הבהמות נגד הרועה היחיד, כי אז היו מחסלים אותו בקלי קלות. אז מה איפוא קורה כאן, ולמה אין הם פוגעים ברועה אלא נגררים אחריו מתוך כניעה מוחלטת?

והתשובה היא: כי כל אחד מתוך האלף חושב שתשע מאות תשעים ותשע השוורים האחרים הם מתנגדיו, ולכן אינו מעז להתקומם נגד הרועה. אך אילו יכלו להתדבר ביניהם והיו מגלים כי הם כולם בדעה אחידה, אלא שמאחר ואין הם אלא שוורים, שכושר ההתדברות הוא מהם והלאה הם נגררים בהמוניהם אחרי הרועה הבודד.

אבל אתן, בנות ישראל, בנות לעם חכם ונבון, למה מרשות אתן לעצמכן להגרר אחרי היצר המטעה ומסלף דרכיכן! ולמה שלא תקיימנה התדברות ביניכן לבין עצמיכן, והרי שלא כאותן הבהמות מצוי בכן כושר ההתדברות, ולמה איפוא אין אתן משתמשות בו, כדי להפוך באמצעותו את הכוח המטעה אתכן לאין ולאפס.

כוונתנו כאן ליצר המותרות ההורס בתים טובים וחשובים, והוא מתחכם עלינו על ידי ששולח נציגים מתוך המחנה שלנו, כשהם מחופשים בלבוש צנוע, ולכודים ברשתם רבות וטובות.

אשה שמתלבשת בצניעות יתרה זה מראה על כוח האמונה איתן בדור פרוץ שכזה נלמד מהמעשה שאירע עם הנערה בשם סוליקה ע"ה.

ליד קברותיהם של שני הצדיקים ר' יהודה בן עטר ור' אבנר הצרפתי בעיר פס, נמצא גם קברה של נערה צעירה שנהרגה על קידוש ה' סוליקה הקדושה, מפי רבני מרוקו מקובל, שעל שלשת הקברים הסמוכים זה לזה שוכנת השכינה, וכל המתפלל על קברותיהם, מובטח לו שיתמלאו כל משאלותיו. ואכן, יהודי מרוקו היו נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות הצדיקים הללו. על כל צרה שלא תבוא היו באים לשפוך שיחם על קברה של "סוליקה הקדושה", אגדות של אותות ומופתים סופרו מדור לדור מפי יהודי מרוקו על רבים שנושעו באופן פלאי לאחר שהתפללו על קברה של הקדושה.

מי הייתה הנערה סוליקה? על מה ולמה נערצה דמותה בקרב יהודי מרוקו?

בעיר טנג'יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג'וואל. אבי המשפחה היה יהודי כשר וירא שמים ועוסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה סוליקה, הייתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" היה אביה נוהג לומר לה  "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו" ואכן, סוליקה הצנועה והחסודה קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב. בין יהודי טנג'יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו אף על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופקחותה נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. לא יפלא איפוא שכל משפחה יהודית בעיר טנג'יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.

באחד הימים, התרגשה ובאה צרה על משפחת חג'וואל. אחד מבני השכנים ראה במקרה את הנערה סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזו ישא לאשה... אך כיצד יוכל המוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי המוסלמים אוסרים זאת? בא איפוא אביו של הנער אל משפחת חג'וואל והודיע שאם ביתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם! פחד ובהלה תקפו את בני המשפחה, עולמם חשך בעדם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי אינם איומי סרק, ומאומה לא ימנע מידו לבצע את זממו. עד מהרה החביאו את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם. ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג'וואל. ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה.

"סוליקה ברחה מן הבית" אמר לחיילים "ואינני יודע היכן היא נמצאת" החיילים 'הפכו' את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא נמצאה אסרו את אמה כבת ערובה. כשהגיע דבר המאסר של אמה לאזניה של סוליקה, לא נתן לה הדבר מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל. ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של אמה.

סוליקה גמרה אומר בנפשה להסגיר את עצמה לידי המושל ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. האם שוחררה והנערה סוליקה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים. העלילה שהעליל עליה המוסלמי הייתה שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית כדת וכדין, ולאחר מעשה חזרה בה ושבה ליהדותה...מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, ובררה נתנה בידה לשוב לדת האיסלם, או שתוצא להורג. בגאוה ובעוז נעורים הגיבה סוליקה לשופטים" "מעולם לא התאסלמתי. יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם... לא המוות ואף לא הענויים ירתיעו אותי, מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי..." דבריה התקיפים של הנערה הצעירה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף  לההרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה.

השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. משהמשיכה סוליקה להתעקש שלא לעבור לדת האיסלם חרצו השופטים את גזר דינה להיהרג בחרב, והיא הועברה לעיר פס מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים, לאחר שהמלך היה מאשר בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה הבטיח לה עושר וכבוד אם תסכים להתאסלם ולהינשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" העתיר בן המלך בחלקת לשונו "לא אמנה ממך את כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו..."

אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון, השיבה סוליקה אל בן המלך, יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר שבעולם לא יפתני לבגוד בעמי ובאמונתי.

כשראה בן המלך כי דבריו נופלים על אזנים אטומות, קרא אליו את רבה של העיר פס וציווהו לדבר על לב הנערה שתמיר את דתה לדת האיסלם כדי שתוכל להנשא לו. הוא רמז אף שאם הנערה תתמיד בעקשנותה הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.

השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.

רבה הישיש של פס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?"

"כן", השיבה הנערה בענוות חן, "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי, את כל חיי, כדי להציל את אחיי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למשהו. אמור נא לי כבוד הרב", הוסיפה סוליקה ושאלה, "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו למען הביא תועלת למישהו?"

הרב הישיש היה גאה לנוכח אמונתה הזכה והטהורה של בת  ישראל זו, הוא השיב ואמר: "בתי היקרה, הנה אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, שע"י כך באה ישועת ישראל".

"כבוד הרב", השיבה סוליקה, "נכון אמנם שאסתר נישאה לאחשורוש, ואולם אסתר לא נדרשה לבגוד בה' אלוקי ישראל. הרי במגילה נאמר במפורש 'לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה' ואילו אני אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי תמרורים נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן מלך דורש ממני להתאסלם.

"היה לא תהיה ! קראה סוליקה בהתרגשות מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד להשאר יהודיה!"

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביא את הרב לכדי דמעות, הוא ברך את הנערה ויצא.

גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.

לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה: "שווי נא בנפשך" אמר לה הנסיך "מה תהיי מאושרת כאשר תקבלי על עצמך את דת האסלם. את תהיי המושלת בכל מדינת מרוקו, וכל חמודות לא אמנע ממך..."

סוליקה אטמה אזניה משמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאט נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. סוליקה השיבה את נשמתה ליוצרה בקדושה ובטהרה. מאותו היום הפכה הנערה סוליקה לסמל של קדושה ומופת ליהודי מרוקו. על כל צרה של תבוא היו משתטחים על קברה של סוליקה ומיד נושעים.

וידוע סיפורה המפורסם של סוליקה כאשר  קשרו אותה על זנב סוס וגררו אותה. ולפני כן ביקשה בקשה אחרונה סיכות, וקשרה את בגדיה לבשרה משום צניעות...זכותה תגן עלינו אבי"ר.

ומקובל כפי המון העם כי לרווקות יש סגולה מיוחדת להתפלל על קברה ולמצוא את זיווגם ההגון.

מסירות נפש זו מלמדת אותנו עד כמה טועים הם אותם אנשים החושבים שעיקר החיוב לקיום מצוות הוא כאשר אפשר לקיימן באין מפריע. מתוך השקפה מוטעת זו סבורים הם שכאשר מזדמן קושי מסוים מיד יש מקום להקל ולהיפטר מן המצווה. ואם בכל זאת עשו את המצווה חשים אותם אנשים שעשו מעשה גדול בבחינת "אינו מצווה ועושה".

כל ביאתנו לעולם היא כדי לעמוד בניסיונות ולהתגבר על קשיים, ועיקר קיום המצווה בשלמות הוא שכאשר יש קושי ומתגברים עליו זוהי המסירות נפש הנדרשת מכל אחד מאתנו, וככל שיותר קשה כך השכר גדול יותר.

ומתוך לימוד התורה וקיום המצוות אפשר להרגיש את ה', וללא לימוד תורה יקשה על האדם להוכיח את מציאות ה', ובני ישראל בזכות קירבתם להקב"ה זכו להגיע לאמונה כה גדולה במשה רבנו "ויאמינו בה' ובמשה עבדגו" אמונה מוחלטת (אור דניאל).

כל כבודה בת מלך פנימה

פעם אחת עלתה בחורה לאוטובוס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תופסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה המלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?

ענתה הבחורה: אספר לך מה שקורה איתי אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי . אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת  לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.

הנה הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך סיפרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאוטובוס.

האיש ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה... (יראת השם עמ' ת"ב).

איתא בגטין נז, וכן במדרש איכה (פרק א, מה) אספסיאנוס מלא ג' ספינות נערים ונערות (ובגמרא גטין נז הגרסא ארבע מאות נערים ונערות) כדי להחטיאם. אמרו אותם נערים ונערות: לא די שהכעסנו להקדוש ברוך הוא והחריב לנו בית המקדש, עוד נכעיסו בגלותנו? שאלו לגדול שבהם: אם זורקין אנו עצמנו לים, יש לנו חלק לעולם הבא? אמר להם הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולת ים", כלומר יזכו לעולם הבא. מיד עמדו נשים וזרקו עצמן לים, ואחריהם אמרו הבחורים: אם אלו מסרו נפשם אנו על אחת כמה וכמה. מיד מסרו אף הם עצמם ונפלו לים. וכשזרקו כת ראשונה את עצמן לים, אמרו פסוק "אם שכחנו שם אלקינו ונפרש כפינו לאל זר", והשליכו עצמם לים. אחריהם עמדה כת שניה ואמרה: "כי עליך הורגנו כל היום" והשליכו עצמן לים, ואחריהם עמדה כת שלישית ואמרה: "הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב" והשליכו עצמן לים. ורוח הקדוש צווחת ואומר: על אלה אני בוכיה.

ושם הקשו בתוספות (וכן בגמ' ע"ז יח) היאך השליכו עצמן לים ומסרו עצמם למיתה? ותרצו כיון שידוע שייסרו אותם עד שיעברו עברה ולכך מותר היה להם כדי שלא לחטוא למות על קדוש ה' מדעת עצמם, וכמו כל חטא גלוי עריות שנאמר בו "יהרג ואל יעבור".

מסירות הנפש לקדושה של עם ישראל בזמן השואה מתבטאת לפנינו במה שארע לתלמידות סמינר "בית יעקב" בקרקאקוב. הסמינר נוסד על ידי מרת שרה שנירר, עליה השלום, וכאשר פרצה מלחמת העולם, נותרו הרבה מן התלמידות ללא אפשרות חזרה לביתן.

המורות עודדו אותן והכינו אותן לקראת הבאות. הן תארו לפניהן את העתיד בעדינות הראויה, וכמו כן הכינו אותן גם לקראת האפשרות למות על קדוש השם.

היה זה בחודש אב לשנת התש"ב אז נשאה מנהלת הסמינר דברים בפני תשעים ושלוש התלמידות שנותרו בסמינר וכה היו דבריה:

'בנותי היקרות, מידי  יום אנו מתפללות לבורא יתברך שלא יביאנו לידי נסיון ואם יעמידנו בפני נסיון, אנו מבקשות שלא נכשל בו, חס ושלום יהיה לנו הכח לעמוד בנסיון! תקופה קשה עוברת עלינו כעת, נזכור  את דברי משה רבנו, עליו השלום (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". יום  יבוא ותצטרכו להשתמש בכל מה שלמדתן, עליכן להראות את נאמנותן של בנות ישראל לקדוש ברוך הוא, את עמדתן בכל סוגי הנסיונות'.

כמה ימים לאחר מכן הגיעו אל הסמינר סוכני הגסטאפו ימח שמם, צווי בנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהם, וכמו כן הודיעו למנהלת, כי ביום המחרת יבואו תשעים ושלושה אנשי גזטאפו (כמספר הבנות) ועל הבנות יהיה להלוות אליהם. הם הבטיחו כי לא יאונה לבנות כל רע, רק אנו רוצים להשתעשע מעט.

כאשר שמעה המנהלת את הדברים הללו, הבינה כי הגיע עת הנסיון. היא אפשרה לבנות להתרחץ ולהתלבש. אולם, טרם הגיעו אנשי הגסטאפו הקהילה את כל תשעים ושלוש הנערות יחדיו, וכה דיברה אליהן:

'בנות יקרות, יודעת אנכי שכולכם מוכנות למסור נפשכן על קידוש השם כאשר יהיה צורך בזה. כמו כן יודעת אני שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל היסורים המזומנים לכן. אבל, דענה, כי למפלצות הנאציות הללו, שעתידים לבוא לכאן, יש תכניות שטנית הרבה יותר ממה שהעלינו על הדעת לא רק שהם רוצים להשמידנו השמדה פיזית, אלא להשמיד ולכלות אותנו באון רוחני'.

לאחר ההלם ההתחלתי, התעודדו הבנות והרגישו התעוררות רעש פנימי וחזוק באור האמונה והבטחון בבורא יתברך שהיה נסוך על פניהן. אחת לאחת נגשו לקבל את מנת הסם.

למחרת היום, כאשר הגיעו אנשי הגסטאפו, התכנסו הבנות באולם הסמינר, ואמרו בדחילו ורחימו: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה ולמסור את נפשי על קידוש ה'" ואז, כולם כאחד בלעו את כדורי הרעל מבלי להמתין עד שאנשי הגסטאפו יקחו אותן.

המנהלת, גם היא, כמובן, נטלה את הסם, וקראה בעיניהן: הבה נקרא בפעם האחרונה את הקריאה של יהודי לפני צאתו מן העולם: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"!!! (המעשיות לוקטו מאגרת לבת ישראל).

פלא עצה

להחדיר לבת את הכלל, לא להתבלט! להיות צנועה כל כבודה בת מלך פנימה.

יהלום שומרים בתוך קופסה יפה, גם בת ישראל לבושה בצניעות משום חשיבותה.

כשם שעל ההורים לשמור שהילד לא  ירעיל חלילה את קיבתו במצרכי מזון מזיקים, באותה מידה של זהירות יש להקפיד לבל ירעיל את מחשבותיו ונשמתו ע"י קליטת רשמים מכוערים או מקולקלים.

רק חיי משפחה קדושים וטהורים (טהרת המשפחה, מאכלים כשרים), ישמשו סדן להתחשלותו של דור חדש בעל  נפש בריאה ונשמה טהורה.

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ודינה תרצה בת ורדה רגינה ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרדכי בן ברוך ופאולה פייגלה בת אליעזר ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18846964

אתר השבת


מאמרים אחרונים