movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת נשא - חלק א

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותיהם (נשא ד-כב)

 רק לאותם שממשיכים בדרך אבותם, ויהיו ראויים להתייחס עליהם, וכתיב בכל מקום מקוטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה, דרשו חכמינו זכרונם לברכה אלו תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות, הינו לבני גרשון. לבני פרוש לבון עונותיהם, לבית אבותם, שעל ידי תשובה זוכה לחזור לבית אבותם, למשפחתם אל הקדושה העליונה. וראיה לזה שאחריו כתוב בפרשת תשובה, איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בשם, ואם חס ושלום לא ממהר לעשות תשובה, מה כתוב אחריו איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, עכשיו יבוא בעל כורחו אצל הכהן הוא ואשתו בבושה וחרפה ולפני קהל ישראל הפך ממה שלא בא הוא לבדו אצל החכם בצנעה.

נשא את ראש, ראיתי ב"כסא רחמים" שבני גרשון היו נזהרים הרבה משלושה דברים שכתוב בפרשת מטות נ’דר, שבועה, א’סור, שנאמר איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבועה לאסור אסר, למה נסמכו אלו השלושה זה לזה? לומר כל מי שנודר אחרי כן יבוא להשבע שבועה, ואחר כך אוסר אסר על נפשו, יען שזה מכשול גדול  ומביא צרות לאדם, ראיה מיעקב אבינו עליו השלום בחיר שבאבות, כמה צרות באו עליו בעבור שאיחר נדרו, פגע בו עשו ולקח מנחה גדולה ובא המלאך ויאבק עמו כל הלילה והוא צולע על ירכו, צרת דינה, צרת יוסף, מיתת רחל, אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי הצדיק הזה לוקה בשביל נדרו ואינו מרגיש? מיד אמר לו קום עלה בית אל אשר נדרת לי שם נדר. ובני גרשון שהו נזהרים באלו השלושה דברים, סימן לדבר נשא ראשי תבות נדר, שבועה, אסור. (אהבת חיים)

למעל מעל בה’ (נשא  ה-ו)

שהרי כאן הכתוב מדבר בגזל הגר (רש"י), לפיכך הרי זה מעל בהשם יתברך, כי זה שגוזל את הגר, שבא לחסות בצל כנפי האמונה הישראלית, גורם לחילול השם גדול והיינו מועל בקודש... (ספורנו).

מעשה היה בשנת התר"ן ביהודי שהתיישב בירושלים ופתח טחנת קמח קטנה, והיה טוחן כל שבוע בעזרת סוסו מעט קמח בשביל בעלי הבתים היהודים שבסביבה, עם הזמן הצליח במסחרו ולקח לו גם עוזר ושמו ראובן, שהיה מסתובב בין הלקוחות ורושם כמה כל אחד מבקש לקנות קמח. ויהי היום ואותו עוזר נפטר לבית עולמו, ואחר זמן קצר, הסוס שהיה לו בטחנה הוליד סייח קטן חרוץ מאוד. הסייח הקטן הזה היה עובד כ"כ טוב ככח של חמישה סוסים. באו כמה יהודים וערבים וביקשו לקנות ממנו את הסוס הקטן החרוץ, אך בעל הטחנה לא הסכים למכרו, בטענה כי הסוס  נחוץ לו לעבודתו. הלכו הערבי והלשינו למושל, שיהודי זה יש לו סוס פלא. מיד שלח המושל את אחד מפקידיו שיקנה את הסוס. היהודי שפחד מהמושל שמא יזיק לו, הסכים בעל כורחו למכור לו את הסוס, ואמר לפקידים שיבואו מחר לקחת את הסייח החרוץ. היהודי בעל הטחנה היה נוהג לשבת כל לילה ללמוד תורה, והיה לומד ומתנמנם. באותו לילה ראתה אשתו את בעלה שקם בחצות הלילה הדליק פנס ויצא מהבית, ולאחר שעה קלה חזר אך לא דיבר עם אשתו מאומה. בבוקר הלך ומצא את הסוס הקטן החרוץ מת, ושמח שמחה גדולה. שאלוהו השכנים: על מה אתה שמח כ"כ שמת הסוס? אמר להם היהודי: אספר לכם המעשה, זה האיש שהיה עוזר לי בטחנה גנב היה, ולא ידעתי מזה. אתמול בלילה בא אלי עוזרי בחלומי בוכה בדמעות שליש, וסיפר לי שבית דין של מעלה גזרו שנשמתו תתגלגל בסוס הקטן החרוץ הזה, וע"י שיעבוד במשנה מרץ, ע"י כך ישלם את מה שגנב, ובכה ואמר לי שמכיון שמחר יקחו אותו למושל, א"כ לא יהיה עוד תיקון לנשמתו האומללה והמיוסרת!! ולכן ביקש שאמחל לו, שהרי אם אני מוחל לו בלב ונפש על הגניבות, אז הוא ימות ויכניסוהו במחיצתו! סיים בעל טחנת הקמח: ועל כן קמתי אתמול בלילה, לקחתי את הפנס והלכתי לטחנה, תפסתי את אזנו של הסייח לחשתי לתוכה ואמרתי: מחול לך, מחול לך, מחול לך, ובבוקר שראיתי שהסייח מת, הבנתי שאכן הצלתי מצער נורא, נפש אחת מישראל! ואיך לא אשמח?! על כן יחרד האדם עד כמה חמור עונשו של גזל!!! (אהבת חיים ח"ב עמ’ פט)

ה"בן איש חי" מביא מעשה הממחיש את הדברים:

מעשה בבחור ירא שמים, שהיה דרכו לקום בחצות הליל ולערוך "תיקון חצות" ולאחריו היה הולך לישיבה ללמוד עם ראש הישיבה ותלמידיה.

יום אחד נטרד במחשבה כיצד יוכל להינשא, ואביו עני מרוד ואין בידו פרוטה לנדוניה.

כאשר הלך אצל הישיבה עבר ליד ביתה של אלמנה צעירה, שבעלה נפטר מיד לאחר נישואיה והוריש לה הון רב. בא היצר הרע ולחש לאוזנו: "האשה והמשרתות ישנות, הבית חשוך, שער החצר פתוח, התגנב פנימה וטול את ממונה. לא בתור גניבה, רק בתור הלוואה לזמן מה, עד שתצליח להשיב את הכסף והרי אתה עושה זאת כדי לקיים מצווה, שתוכל לשאת אשה".

כך דרכו של היצר הרע, שהוא מפתה בהיתרים כוזבים. והבחור נשמע לו, ומצא את עצמו בבית החשוך, מגשש את דרכו אל תיבת הממון ובתוך כדי כך נתקל ברהיטים, בשולחנות ובכסאות והקים רעש עד שהקיצו דיירות הבית אך פחדו לזעוק כי חששו שזהו שודד חמוש ואם יצעקו – יהרגן.

מצא הבחור את תיבת הכסף והתכשיטים, שבר אותה ונטל ממון מלוא ופניו. לפתע נזכר במימרא "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו". ונזכר בשיחה שהשמיע ראש הישיבה על אותה מימרא.

אמר לעצמו: "אם דינרים אלו מוכנים לי – מדוע אקחם באיסור? ואם אינם שלי – לא תועיל לי הגניבה!"

מיד שמט את הכסף מידיו ועזב את הבית.

האלמנה והמשרתות לא יכלו עוד להירדם. הן שהו על יצוען בעיניים פקוחות עד הבוקר ואז פנו לסקור את הנזק. להפתעתן ראו שדבר לא נגנב!

אמרה בעלת הבית: "אך נס הוא זה ואין סומכין על הנס. וכבר אמרו חכמים שלא בכל שעה מתרחש נס. עלי להינשא לאיש כדי שיהא ממוני שמור!"

מיד קמה ועלתה אל הישיבה ופנתה אל ראש הישיבה שיבחר בעבורה תלמיד יר"ש שתינשא לו. הורה ראש הישיבה לעברו של אותו בחור, שהיה יושב ולומד. אמר לה: "אם בקולי תשמעי, הינשאי לבחור זה, כי בעל מידות טובות הוא וירא שמים עד מאוד אפילו שאינו עשיר".

אמרה: "בעושר זיכני הקב"ה די והותר". ובאו מיד בברית האירוסין. אמר אותו בחור לעצמו: "יפה אמרתי אמש, שאם דינרים אלו מוכנים בעבורי – אקבלם בהיתר ובכבוד!".

כך צריכה להיות עבודתו של האדם את השי"ת לא לחמוד או לגזול את מה שאינו שלו.

מי שחוטא בעוון הגזל הורס הוא יסודות התורה  ועוקר שורש האמונה שכל מצוות התורה תלויין בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

כיוון שהתיר אדם לעצמו גזילת חברו, הרי הוא מוכן כבר לכל חטא ועוון.

מעשה בכפרי אחד שהיה לו סוס נאה וחזק שעבד למענו בכל כוחו. כשראה הבעל שם טוב את הסוס ידע שמגולגלת בו נשמת אדם שהיה חייב בחייו כסף לאותו כפרי, ומכיוון שלא פרע את חובו נגזר עליו להתגלגל בסוס ולעבוד למען אותו כפרי. ניגש הבעל שם טוב אל בעל הסוס וביקש ממנו למכור לו את סוסו. לא הסכים הלה בטענה שסוסו זה הוא הטוב והמועיל שבסוסיו. "אם כן, הראה נא לי את השטרות אשר עליהם חתומים האנשים שחייבים לך כסף", ביקש הבעל שם טוב. משהראה לו הכפרי את שטרותיו, הפציר בו הבעל שם טוב לתת לו שטר אחד. למה לכם השטר הזה?" תמה הכפרי, "האיש החתום עליו נפטר, וממילא לא יחזיר לי את החוב". "ואף על פי כן חפץ אני בשטר זה", אמר הבעל שם טוב. לאחר שקיבל הבעל שם טוב את השטר מידי הכפרי במתנה גמורה, עמד הבעל שם טוב וקרעו לגזרים. באותו רגע נפל הסוס ומת, וכך היה תיקון לנשמתו של האיש והוא בא אל מקומו.  (נפלאות הבעש"ט).

"החפץ חיים": ודע עוד, שאדם הגונב והחומס לחברו, לא די שממון העול ילקח לבסוף מידו, אלא כל חלקי הצער שציער אז בזה לחברו, ינתן לו גם כן במידה ומשקל ממש.

ובזה בארתי הפסוק בקהלת: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם". ועין בפרוש רש"י. והנה כפל לשון על שתי פעמים "ואין לו מנחם" וגם תיבת "ומיד עושקיהם כח" אין לה באור. אך בזה יבואר  בפשיטות, דהנה אנו, שעיני בשר לנו, אם נראה איש עני שלוה מאחד עשרים רובל כסף, ויסע מביתו לנוד באשר ימצא, להשתכר מעט להחיות את נפשו. ובהיותו בדרך מצאו לסטים אחד, ויתחנן לו העני כי ירף ממנו. והרוצח לא שמע לדבריו ויכהו מכות נמרצות ויגזלהו עד פרוטה האחרונה. והעני הזה בכה במר נפשו עד מאד ואין לו מנחם, עד שנחלש ונתעלף בדרך. וימצאוהו אנשים מושכב בשדה, וברוב עמל ויגיעה השיבו את רוחו, ויספר להם את כל הקורות אותו. ויתמהו איש אל רעהו לאמור "מה סבב אלקים לאיש כזה, שהוא איש עני, ובמה יבוא עתה לביתו לפרנס הטף שלו?"

אבל כל זה הוא רק לעיני בשר, שאין אנו יודעין מה עשה עד עתה. אבל באמת מי חשוד קדושא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא. ומסתמא הוא עשה גם כן כעין זה בגלגול זה או בגלגול ראשון לאיש אחר. בהפסד המעות ובסיבוב הצער, עד שלא היה לאיש ההוא גם כן מנחם מרוב הדאגה. ולכן פרע לו הקב"ה עתה מידה במידה.

וזוהי כונת הכתוב: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש", הינו שנעשו עשוקים פה בעולם הזה, והם בוכים במר נפשם על זה ואין להם מנחם. והתבוננתי ברוח הקודש וראיתי אשר מעושקיהם לבסוף ינטל מהם זה הממון וגם כן בצער כל כך עד שאין להם מנחם. וזהו שאמר: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים וגו’ ואין להם מנחם". והראה לו הקב"ה שמיד עושקיהם ינטל לבסוף גם כן הכח, והבכיה תהיה רבה כל כך עד שלא יהיה להם גם כן מנחם מרוב הדאגה.  (נדרי ישראל)

והיתודו את חטאתם אשר עשו (נשא  ה-ז)

מה טעם נאמרה מצוות וידו שהיא יסוד התשובה על כל החטאים דוקא אצל חטא גזל?

ברם, אליבא דאמת הרי כל עבירה היא בכלל גזל. שכן השם יתברך נותן לאדם חיות וכח למען יעשה את רצונו. אם האדם מנצל את הכח והחיות כדי לעבור על רצון הבורא, הרי ממילא הוא גוזל את קנינו של השם יתברך. לפיכך שפיר יאה כאן המצוה של תשובה ווידוי.. (שפת אמת בשם הרי"ם ז"ל בשם מעינה של תורה).

מה משמעותן של המילים: "אשר עשו"?

הנה, הרופא המנוסה והמוכשר מחפש למצוא בכל מחלה את הסיבה שגרמה לה, והוא מתאמץ לסלק את הסיבה הזאת, כי אז ממילא מתרפאת המחלה. הוא הדבר, כאשר האדם בא לשוב בתשובה על חטא של גזל, עליו להתבונן בסיבות ובמניעים שהביאוהו לידי חטא זה. מן הסתם רק קינא תחילה בחברו ועבר איפוא על "לא תחמוד", והלא עבירה גוררת עבירה וכך הגיע לידי חטא של גזל.

זהו שאמר הכתוב: "והתוודו את חטאתם" שבשעה שיתוודו על החטא כשלעצמו, יתוודו גם על "אשר עשו" על דברים שעשו קודם ואשר גרמו לחטא. (מעינה של תורה)

גזל בגילגול

בעיר הקודש צפת גר יהודי עשיר גדול. למדן וירא שמים ובעל צדקה וחסד היה האיש. ביתו פתוח לרוחה לכל עני וידו פשוטה לכל נצרך. בת יחידה יפה ונבונה מאין כמוה היתה לעשיר. "בכל" היה שמה של הבת, וכשמה כן היא: לא היתה מעלה טובה שלא נתברכה בה הנערה. היא היתה משוש הוריה וחביבת כל מכירה. כשהגיעה זמנה של הנערה להנשא, הציעו לה שדוכים רבים, כולם בני עשירים נכבדים, בחורים יפי תואר, למדנים ומשכילים אך היא דחתה את כולם. שוב לא היתה צנועה ובישנית כמקודם, ובהחלטה שאינה ניתנת לערעור פסלה את כל הבחורים שהוצעו לה. בכל אחד מצאה פסול או פגם בלתי נראה ולא רצתה להינשא לו. הוריה המודאגים דברו על ליבה ופרטו לפניה את מעלותיהם של הבחורים שבאו מקצוי הארץ להשתדך איתה, אולם היא לא השתכנעה ולא רצתה אף באחד מהם. בחורים כארזים יצאו מלפניה בבושת פנים, עד שלבסוף נפל פחדה על כל הצעירים והם התרחקו ממנה ולא רצו עוד לשמוע על הנערה המוזרה.

נשארה הבת בבית אביה, השנים חלפו והיא עדיין בבדידותה ועיני האב רואות  וכלות, אוצר גדול יש לו בביתו ולא להנאתו....

לילה אחד חלמה הנערה חלום מוזר. סבא שלה הופיע לנגדה ואמר לה: "דעי לך בתי, שכל השדוכים לא מצאו חן בעיניך מכיון שאין הם מיועדים לך. בן זוגך האמיתי הוא הבחור העני העובד באטליז שבעיר". בבהלה התעוררה הנערה, חושך שרר בחדר, והיא לא ידעה את נפשה מפחד. שעה ארוכה עברה עד שנרגעה ונרדמה שוב, אך לפנות בוקר חלמה שוב את החלום המוזר. כשהתעוררה כבר זרחה השמש. מחשבות מבולבלות התרוצצו במוחה: מה פשר החלום? תהתה ושכבה ערה על מיטתה בלב פועם. לאיש לא גילתה את החלום והתעודדה במחשבה שחלומות שווא ידברו.

חלפו מספר שבועות ובלילה אחד חזר החלום ונשנה. הפעם דיבר אליה סבה ביתר תוקף, ולפני שהסתלק אחז בידה בחזקה ואמר לה: "אם לא תעשי כדברי ולא תנשאי לאותו בחור, רע ומר יהיה סופך!" צעקת פחד פרצה מגרונה והיא התעוררה בבהלה. כשהסתכלה על ידה ראתה עליה את הסימן שהותירה אחיזתו של סבה. אין זה חלום שוא, אות משמים הוא, חשבה, והחליטה לעשות את רצון הסב. עד אותו יום אף לא ידעה כיצד נראה אותו בחור. לעיתים קרובות בא אל ביתם והביא להם בשר, אולם היא מעולם לא שמה לב אליו. מאותו יום החלה לעקוב אחריו בסקרנות, ומה מאוד הזדעזעה כשראתה שהוא נער עזוב ועלוב, פצעים בראשו ואבעבועות פורחות על פניו. בן בלי שם היה, נער יתום שהתגלגל בין בתי נדיבים כל ימיו. מאותו יום שלחה לו משחות לרפא את פצעיו ובגדים נקיים ומתאימים למידתו, והנער הפך בעינה לבחור נאה ויאה.

באחד הימים פנתה לאביה, ואמרה לו: אבי יקירי, רוצה אני להתארס לאיש". "מי הוא המאושר?" שאלה האב בשמחה. "הנער המשרת באטליז", ענתה. האב לא האמין למשמע אזניו. "האם את מהתלת בי, בתי היקרה? האם בו בחרת מכל הבחורים העשירים והמיוחסים שהציעו לך? האם הוא טוב בעיניך מכל אותם בחורים למדנים ונבונים שבאו לראותך בתקוה להנשא לך?!" חרד ולא ידע את נפשו. "גזרה היא משמים ואין לשנותה, הוא בן זוגי האמיתי", אמרה בתוקף. "לא! לא תעשי זאת לעולם!" קרא האב בחרדה. "בביתי תשארי עד שילבינו שערותיך. האם לזאת גדלתי וחנכתי אותך באהבה ובמסירות?! רוח שטות נכנסה בך, ילדתי היקרה, חשבי היטב ותוכחי שאין זה שידוך המתקבל על הדעת".

הבת לא ענתה והוסיפה לשבת בבית כשהיא אינה רוצה לראות בחורים אחרים. מאותו יום בא אליה הסב בחלום בכל לילה והציק לה שתעשה את דבריו. בצר לה פנתה הבת לאמה, אולי היא תבין לליבה, חשבה. אולם כשאמרה לה למי רוצה היא להתארס, נדהמה האם כל כך עד שהתעלפה. כששבה אליה רוחה ולאב נודע מה אמרה לה הבת, גערו בה שניהם ואסרו עליה לדבר על כך יותר. חלפו הימים והנערה לא ידעה כיצד להחלץ מן המצר. כדי לא להמרות את פי הוריה וגם למלא את רצונו של סבה החליטה להתקדש לבחור בסתר.

 כשאיש לא הבחין בהם ניגשה אליו וביקשה ממנו לבוא אל הכרם שבקצה העיר בשעות אחר הצהרים, אחרי שהפועלים ילכו לביתם. הבחור שהיה אסיר תודה לנערה שהיטיבה עמו, בא לשם בשעה שקבעה למרות שהיה עסוק מאד באותה שעה. הנערה כבר היתה בכרם ישבה על אבן וחיכתה לו. הבחור שלא העלה על דעתו מדוע הזמינה אותו, עמד מרחוק ולא העז להתקרב אליה. כשנשאה עיניה וראתה אותו, קראה לו ואמרה: "כעת תעשה כל מה שאצוה אותך". "כן גברתי, לך לא אסרב לעולם", השיב בענוה והשפיל עיניו. מתוך כיס בגדה הוציא טבעת שאין בה אבן ואמרה לו שהיא נותנת לו אותה במתנה. לאחר שהיתה הטבעת בידו לימדה אותו להגיד את המילים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הבחור חזר על הדברים עד שידע אותם בעל פה. אחר כך הושיטה את אצבעה ואמרה לו לענוד לה את הטבעת ולהגיד את הפסוק שלמדה אותו. הבחור הנרגש והמופתע עשה כדבריה והיא אמרה: "השמים מעל והארץ מתחת יהיו עדים שעשיתי את שלי, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו". ואל הבחור אמרה: "דע לך שאתה קדשתני זה עתה, ועתה השמר לך לא לגלות זאת לאיש עד שיבוא הזמן ומשמים יראו לנו מה לעשות". בלי הגה מפיו הלך הבחור לדרכו אחרי שקבל על עצמו לשמור את הסוד, ואז שבה הנערה לביתה בלא לדעת האם הקדושין קדושין, כיוון שנעשו בסתר באין רואה.

עברו ימים, והמנוחה שחשבה לזכות בה לא באה. הנערה שקעה בעצב גדול. מרה שחורה ירדה עליה והיא רזתה ונחלשה מיום ליום. כמעט לא אכלה דבר, לא הקפידה על לבושה ועל מראה וכל ימיה בילתה בשכיבה על מיטתה בנעיצת עיניים במקום בלתי נראה. הוריה ראו אותה הולכת ודועכת לעיניהם ולא ידעו לשית עצות בנפשם. כשגברה עליה מחלתה אמרה האשה לבעלה: "עלינו להציל את בתנו היחידה. הנה לא מזמן הגיע לעירנו האר"י  הקדוש. מפורסם הוא כמקובל ועושה נפלאות, הבה נלך אליו ונשאל בעצתו". האב הדואג לא רצה ללכת אל הרב הצעיר והחדש ואמר לאשתו: "למה לי ללכת אחר אדם שבא מרחוק ואיני יודע מי הוא, אלך אל חכם עירנו רבי יוסף קארו בעל ה"בית יוסף" ואעשה מה שאמרו חז"ל: ’כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים’. ואת לכי נא זוגתי אל החכם החדש ובעזרת ה’ יושיעו אותנו שני צדיקים אלו".

הלכה האשה אל בית מדרשו של האר"י הקדוש ומצאה  אותו יושב עם תלמידיו ושקוע במחשבותיו הקדושות. הרב לא הרגיש בבואה וכשראתה שאין הרב פונה אליה התקרבה ושפכה על השולחן לפניו מלוא הסינר אדומים של זהב. מיד נשא האר"י את עיניו ושאל אותה לבקשתה: "בתי היחידה חולה ואין לה מרפא", אמרה בקול בוכים והוסיפה: "באתי לאדוני שיבקש רחמים עליה כי הגיעו מים עד נפש". שמע הרב ואמר: "כתוב בפרקי אבות: ’אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו’ (א, ה), לכי לביתך ויבוא בעלך אלי". כשחזרה האשה לביתה סיפרה לבעלה את דברי הרב וביקשה ממנו ללכת אל האר"י הקדוש.

בלב חרד ובתקוה לישועת ה’ הלך האיש אל בית המדרש משפתח את הדלת פנה אליו האר"י הקדוש ושאל: "הרוצה אתה שבתך תחיה?" "כן", אמר האב בקול בוכים, "וכי שאלה היא זו? גם מי שבניו מרובים – חביבים עליו חייו של כל אחד מהם יותר מחייו, אני שאין לי אלא בת יחידה על אחת כמה וכמה". "אם כן, עליך לכתוב מיד ’תנאים’ עם מי שאומר לך". "מי הוא הבחור?" שאלה האב בתקוה שזה הוא אחד מתלמידי האר"י "הנער העובד באטליז הבשר הוא חתנה המיועד של בתך", אמר הרב. צמרמורת עברה בגופו של האב. הגה לא יכול היה להוציא מפיו. נדמה היה לו כאילו תהום פעורה לפניו והוא מתגלגל לתוכה וכל גופו נעשה אברים אברים. כאילו ממרחק שמע את קולו של האר"י הקדוש מוסיף ואומר: "גזרה היא משמים, ואפילו אם תתישב בדעתך שנה שלמה לא תועיל מאומה. חתנה של בתך הוא, ואם רצונך שהיא תחיה – עליך למהר ולהשיא אותה לבחור זה".

בפיק ברכים שב האיש לביתו וסיפר לאשתו את דברי הרב. "אם גזרה היא משמים אסור לנו לעכב, הבה נעשה זאת", אמרה האשה בעצב. עוד באותו יום קרא העשיר לבחור, ובביתו של האר"י הקדוש נכתבו התנאים כדת וכדין. גם נדוניה גדולה בסך עשרת אלפים דינרי זהב הבטיח האב לתת לחתן סכום שהיה שמור עימו מזמן עבור חתנה של בתו היחידה. לאחר ששתו לחיים וכל אחד חזר לביתו, הוטב מצבה של החולה עד מאד. לא עבר זמן רב ולהפתעת הכל הבריאה לגמרי, אכלה ושתתה בתאבון, שוב חזר אליה כח הדבור וחיוך אושר נראה על פניה.

ביום המיועד נערכה חתונת הבת העשירה עם הבחור העני. האר"י הקדוש סידר את הקדושין והשתתף בשמחתם, שמחת חתן וכלה. שנת אושר ונחת חיו בני הזוג, רק דבר אחד איים על אשרם הרב – עדיין לא זכו בפרי בטן. שניהם התפללו אל ה’ שיתן להם בן זכר, והשומע תפילות שמע את תפילתם ובשנה השניה לחתונתם הרתה האישה.

כל ימי הריונה שרתה השמחה בביתם. גם ההורים הזקנים שמחו מאוד וקוו לראות סוף סוף נחת מנכדם העתיד להולד. אולם לא כן היה. אין אדם יודע מה ילד יום, וכשמלאו ימיה ללדת הפכה השמחה לאבל ויגון. חבלי הלידה קשים היו עד מאד, שלושה ימים התענתה האשה ולבסוף נפטרה ביסורים קשים, כשהרופאים לא מצליחים להציל את פרטי ביטנה. אבל כבד עטף את העיר צפת, לא היה איש שלא בכה בלווית האשה הצעירה. נכבדי העיר ספדו לה וקברו אותה בכבוד גדול. בלב נשבר ישבו ההורים והבעל "שבעה". הבעל אמר "קדיש" בבכי קורע לב. עתה משנפטרה אשתו האהובה נשאר הוא יתום בפעם שניה. הוא ידע כי הוריה של האשה מביטים עליו בעין רעה, כאילו בשלו כל הרעה שבאה על ביתם היחידה. אין ספק שהם רוצים להפטר ממנו במהירות ולא לראותו עוד לעולם, חשב במר לבבו ומאן להתנחם. ואכן ליבו לא הטעהו, כשעברו ימי ה"שבעה" הודיעו לו שעליו לעזוב את הבית. אפילו לגמר ה"שלושים" לא חיכו. בצר לו פנה הצעיר אל ידידיו המעטים ושאל בעצתם. "אין לך עצה אלא להזמינם לדין תורה", אמרו לו. הלך והזמין את חותנו לדין תורה אצל ה"בית יוסף". שמע הרב את טענותיהם ואמר: "על פי דין תורה יורש הבעל את אשתו, אבל מה אעשה בתקנת חכמים שאמרו: "אין הבעל יורש את אשתו אלא אם כן ישב אתה לפחות שלש שנים".

בלב נשבר יצא מבית דינו של ה"בית יוסף" והלך אל האר"י הקדוש. כשסיפר לו מה אמר רבי יוסף קארו הרגיע אותו האר"י והבטיח לעשות למענו כל מה שביכלתו.

משיצא שלח לקרא לחותנו של האיש, וכשבא העשיר בראש מורכן ובלב דואב ביקש ממנו לשבת ולהקשיב לסיפור שיספר לו.

"מעשה בשני שותפים", פתח האר"י הקדוש וסיפר, "שנשאו ונתנו באמונה שנים רבות. נאמנים היו איש לרעהו. האחד נסע ליריד אחד והשני לירד אחר, שם קנו ומכרו ואת כל הרוח חילקו ביניהם שוה בשווה. לימים הרויח אחד מהם ממון רב עשרת אלפים דינרי זהב. בא היצר והחל לפתותו שלא לתת לחברו אף פרוטה. כשחזר לביתו לא התגבר על יצרו והעלים משותפו את הכסף שזכה בו, וביקש ממנו להפסיק את השותפות.

מאותו יום התהפך מזלו של השותף המרומה, לא עבר זמן רב והוא הפסיד את כל רכושו ויצא נקי מנכסיו. לעומתו הלך הגוזל והתעשר מאד. השותף השני הגיע עד פת לחם ונזקק לחסדם של הבריות. פעם בערב חג בא אל שותפו לשעבר וביקש ממנו נדבה. העשיר, לא רק שסרב להושיט לו עזרה, כי אם גרש אותו בחרפה מעל פניו. בבושת פנים יצא העני מבית העשיר ולבו לא מלאו לשוב אל ביתו הדל בידים ריקות. מה עשה? הלך לבית המדרש, פתח את ארון הקודש, עמד ובכה מאד, דמעותיו זלגו כמים ומרוב בכי וצער יצאה נשמתו.

מותו של האיש הרעיש את כל העולמות. ’לא די לגזלן שמעל בחברו וגזלו, אלא שלא רחם עליו, בייש אותו וגרם למותו. רשע זה אינו מבני בניו של אברהם יצחק ויעקב’, פסקו, והוציאו עליו מיד גזר דין מוות. ולא די בזאת אלא שניפסק שירד לגיהנום כדין פושעי ישראל. באותו יום אחז השבץ את העשיר הגזלן ושני החברים הובאו לקבר ישראל ביום אחד.

לקראת נשמתו של הגוזל יצאו אבותיו ואבות אבותיו, שהיו מגדולי עולם, ובאו לקבל את פניה. כששמעו את פסק הדין הקשה שהוציאו על נשמת אחד מבני בניהם, הזדעזעו ושאלו: ’מפני מה נגזר עליו עונש נורא זה?’ ספרו להם במרום מה עשה האיש, והם מהרו להשתטח לפני כסא הכבוד ולבקש עליו רחמים. נענו להם מלאכי הרחמים, יצאה בת קול והכריזה: ’מכיון שהוציאו פסק דין על החוטא שלא בפניו ולא היה באפשרותו ללמד זכות על עצמו, לפיכך צריכים לדון את דינו פעם נוספת ולשמוע גם את טענותיו של הנדון.

ישב בית דין שני ובדק את כל מעשי האיש מיום היולדו ועד רגע פטירתו ומצא שכל ימיו היה איש כשר, נאמן לאלקים ולאדם, ורק פעם אחת חטא. היה זה כשהשטן הערים עליו והכשילו והביאו לגזול את ממון חברו. אחרי משא ומתן שינו את פסק הדין לטובתו ופסקו: ’הגזלן חייב להחזיר את הגזלה לבעליה, לכן על שתי הנשמות להתגלגל שוב לעולם התחתון כדי לתקן את המעות. הגוזל יולד אצל גביר כנערה בת יחידה כלילת מעלות, והנגזל ירד לעולם השקר כנער להורים עניים, נער בור ועם הארץ שיעבוד כל ימיו כמשרת. וביום אשר שני אלה יזדוגו תקבל נשמת הגוזל את תיקונה. ואכן שני השותפים נולדו שוב בעיר אחת, ומכיון שמטבע הדברים אין בת הגביר הנאה נשאת לבחור עני וחסר כל, בא אביה זקנה של הנערה אליה בחלום ודרש ממנה להנשא לאותו בחור עלוב. הנערה נבהלה ונחרדה לשמוע עם מי עליה להתחתן, אבל אחרי שהסב איים עליה והציק לה מידי לילה, הלכה עם הבחור אל הכרם ושם הוא קידש אותה לעיני שמים וארץ. ראו בשמים ולא הסתפקו בזאת, כי על ידי הקדושין עדיין לא הוחזרה הגזלה לבעליה.

באותו זמן בא אלי הזקן, סבה של הנערה", ממשיך האר"י הקדוש בספורו, "סיפר לי את המעשה ובקשני שאתערב בדבר כדי שהשנים יתחתנו בגלוי. מאותו יום חיכיתי לך שתבוא אלי, וכשבאה אשתך ובקשה רחמים על בתך הזמנתי אותך אלי ובקשתי ממך שתארס אותה עם הבחור העני. מכאן והלאה איני צריך לספר לך מה היה, יודע אתה הכל כמוני. דע לך ר’ יהודי, שהכל בידי שמים, ואותם עשרת אלפים דינרי זהב של הנדוניה הם אינם אלא אותה גזלה שהגזלן חייב להחזיר. ואילו היית רואה את בתך איך היא יושבת למעלה ומחכה לאותה שעה שהוא יקבל את חלקו, לא היית מעכב את הממון בידך אף רגע. רחם אפוא על בתך ותן לחתנך את כספו כי שלו הוא, ואז תבוא נשמת בתך, שהיא נשמת הגוזל, על תקונה".

שמע הגביר את דברי האר"י הקדוש, נאנח אנחה גדולה ולא אמר דבר. כשחזר לביתו קרא לחתנו, נתן לו את הנדוניה שהבטיח לו ובקשו להשאר בביתו. מאז התקרבו שניהם לאר"י הקדוש ולא עשו דבר בלעדיו.

לימים השיא הגביר את הבחור לנערה יתומה, בת אחותו, שאמה מתה עליה. אותה נערה גדלה בביתו והוא אימצה לו לבת. בעצת האר"י הקדוש עשה זאת למען הקם בנים על שם בתו הנפטרת שלא ימחה שמה בישראל. (נצח ישראל)

פעם ציוה הבעל שם טוב את תלמידו המגיד הקדוש ר’ דב בער, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר’ דב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש. בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות.

כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר’ דב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה. והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו. ר’ דב בער עדיין עמד והמתין, והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר’ דב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים.

"ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשלו הדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים.

וזהו שאמרו ב’זהר’ , הוסיף הבעל שם טוב ואמר ל’מגיד’, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא. לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם וליבו עליו מר וכואב: ’היתכן?!’ זועק הוא’ ’האין דין ואין דיין?!, אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם בודאי נתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"... (נצח ישראל).

על כך יעיד הסיפור הבא: קלם, מקום מגוריו, היתה עיר צומת אליה הגיעו סוחרים מן הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת. המסחר הסיטונאי פרח בה. על כן, היו בה, בעיר זו, מחסנים גדולים עמוסים בסחורות. כמובן שהמגיד הרבה להוכיח את תושבי עירו שישמרו את מצוות התורה בענייני המסחר.

לא תמיד נפלו דבריו על אזנים קשובות והיו מבין סוחרי העיר אשר חיפשו דרך כיצד לנקום בו. הזדמנות זו לא איחרה לבוא. בשוקי עיר זו התקיים מסחר גדול וער במלח. שני סוגי מלח נסחרו בהם. המלח הלבן, והמלח האדום אשר היה יקר יותר. שני סוחרים גדולים אשר חיפשו דרך להתעשרות קלה נהגו לשווק מלח לבן – הזול יותר – כשהוא צבוע בתור מלח אדום.

כשנודע למגיד מתרמית זו, נסער כולו. הוא לא היסס לצאת במחאה תקיפה ורועשת נגד אותם סוחרים. בדרשותיו קרא למלח זה בשם "מלח סדומית". כלומר, סוחרים רמאים אלו הם כאנשי סדום. רבי משה יצחק אף הרחיק לכת ופירסם  ברבים את שמות הסוחרים הללו למען חשוף לעיני העם כולו את פרצופם האמיתי. אולם לא די בכך, הזהיר אותם המגיד, שהוא אישית יתייצב בפתח חנותם כדי להזהיר את הלקוחות מפני בעלי החנות הזייפנים.

שני הסוחרים הרמאים החליטו לנקום בו. הם הצליחו לשכנע את השלטונות שהמגיד ממריד את האוכלוסיה נגד השלטונות ומלהיב אותה להתקוממות.

לא עברו ימים רבים והמגיד מקלם נאסר בעוון בגידה והושלך אל הכלא. שני הסוחרים חגגו את נצחונם...

לאחר ימים מספר הורה מפקד המשטרה לשחרר מיד את היהודי האסור ולנהוג בו בכל הכבוד הראוי כי הוא יהודי קדוש. והדבר היה לפלא.

לימים התבררה הסיבה לשחרור הפתאומי של המגיד. מנהג היה בידו להכנס לעתים מזומנות לבית הדואר לקנות כמה בולים ו...לקרוע אותם. מנהל סניף הדואר הבחין, פעם אחר פעם, במנהג המוזר הזה. לבסוף ניגש אליו ושאלו לפשר קריעת הבולים. הסביר לו המגיד שהואיל ולעתים מזומנות רגיל הוא לשלוח דברי דואר באמצעות אנשים פרטיים ולא באמצעות הדואר, הרי בעצם הוא גונב את המדינה. היא הלא קבעה סדרי משלוח ולמעשה מחייבת כל אחד לשלוח את מכתביו באמצעותה. על כן, נוהג הוא לרכוש בולים כערך החבילות והמכתבים שהוא שולח באמצעות שליחיו וקורע אותם. כך אוצר המדינה לא מפסיד.

מנהל סניף  הדואר היה ידיד של מפקד המשטרה הוא דיווח לו מי הוא היהודי שעצר בעוון מרד נגד המדינה. המפקד התרשם ויצא מגדרו מהתפעלות ונתן הוראה לשחרר את המגיד מקלם... (מורשת אבות).

האוכל ללא ברכה גזלן

גזל לא פחות חמור זה האוכל ושותה ונהנה ממאכלי העולם הזה בלא ברכה. יוצא שהוא נהנה מאוצרותיו של הקב"ה ללא רשות ועוונו גדול מנשוא.

משל למה הדבר דומה: למלך שהיו לו שרים שהיה אוהבם ומחבבם ומעריכם ביותר. יום אחד נכנסה שטות בליבם של השרים האלה והיצר הרע דחפם ובלילה יצאו וחתרו חתירה במרתף המלך והוציאו הרבה זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות והלכו לדרכם. למחרת קם המלך ומצא את אוצרו פתוח לרווחה והכל הפוך והרבה כסף וזהב חסרים. ציוה לערוך חקירה מיד, מי עשה המעשה הזה. וכשחקרו נודע הדבר. אמרו לו עבדיו: דע שאותם השרים שאהבת כל כך ושמת כסאם מעל לכסא כל השרים, הם שעשו הדבר הזה. כששמע המלך כך נצטער צער גדול. ולא היה מצטער כ"כ על הגנבה כמו על התנהגות האנשים שאהבם כל כך והם עשו נבלה זו, ואיבד אוהביו. אמר המלך לעבדיו: שקר אתם מדברים, ואיני מאמין לדבריכם. שלא יתכן שאוהבי הנאמנים יעשו כדבר הזה. אמרו לו עבדיו: מה נעשה והגנבה נמצאת בידם. אמר המלך בלבו: מה אעשה להצלת ידידי אלה. שאם יביאו אותם לפני כשהגניבה בידם, שוב לא אמצא להם תקנה, שבעל כרחי אצטרך להוציאם להורג בגלל המון העם. והרי אני איני חפץ במיתתם. מה עשה המלך, אמר לעבדיו שעמדו לפניו: לכו והביאו לפני השרים לכאן שאני רוצה לראותם. ובעוד שהם הלכו להביאם שלח המלך שליחי סתר לאותם השרים ואמר להם: בשעה שתעברו הנהר בדרך אלי, תזרקו הגנבה שבידכם בתוך הנהר שאיש אל ירגיש בכך, ולא תמותו. שאם תימצא הגנבה בידיכם בעל כרחי אצטרך להרוג אתכם. איני חפץ במיתתכם. ואע"פ שיהיה לי הפסד גדול של ממון, אבל ידידותכם היא העומדת לנגדי ולא חשוב ממוני. ולכן אל יחוסו עיניכם על הדברים היקרים שתטילו לתוך הנהר.

וכך עשו. בשעה שעברו את הנהר זרקו לתוכו כל מה שגנבו ולא ראה איש. חוץ מאחד שהיה שם שלא רצה לזרוק השלל לנהר. וכשהופיעו בפני המלך וערכו חיפוש בכליהם מצאו את הגנבה בידו של האיש הזה. אמר לו המלך: חטאך האחרון גדול מן הראשון. שהרי החטא הראשון לא היה חמור כל כך, שכן יצרך וחמדת הממון שלך השיאוך לעשות הדבר הרע הזה. אבל עכשיו שאמרתי לך בסתר לזרוק הדברים לנהר כדי שלא תתחייב בנפשך, ואתה לא עשית כן והמרית את פי שצויתיך לטובתך ולתועלתך כדי להציל את חייך, ואתה זלזלת בדברי ולא חזרת בתשובה על המעשים הרעים שעשית, אף אני לא ארחם עכשיו עליך ואשלם לך כגמולך, הן על המעשה הראשון והן על המעשה האחרון. וצוה המלך והרגוהו ביסורים קשים. ואת שאר חבריו שלח לביתם שמחים וטובי לב.

אף בן האדם כך. שכשהוא חוטא בזה העולם הקב"ה מרחם עליו ואומר לו לחזור בתשובה ולא ימות ברעתו. שכן אומר הכתוב, כי לא אחפוץ במות המת וגו’ (שם יח). ר"ל הקב"ה שהוא רחום וחנון פותח לנו ברחמיו הגדולים פתח לתשובה ואומר לנו: מה שעשיתם עשיתם, ועכשיו תשובו בתשובה לפי שאינו חפץ במיתתכם אלא שתחיו, שנאמר ,כי ידך פשוטה לקבל שבים". ובהותו אב רחום וחנון הוא אומר לנו שלפני שנופיע לפניו בעולם הבא, שהוא יום הדין הגדול, נזרוק הגזל שבידינו. שאם נופיע לפניו לא יהיה לכה"פ הגזל בידינו. שאם יימצא הגזל בידינו לא תהיה לנו שום תרופה. וכשיתבונן האדם בחסדי השי"ת הגדולים שלאחר שעושה עונות גדולים כאלו שהוא כופר בו וממרה דברו, בכל זאת מודיע השי"ת לאדם שיקדם ויעשה תשובה ויכפר לו, ובכל זאת אין האדם מתעורר לשוב בתשובה. שהרי לפי השכל, כשאדם חוטא לפני רבון העולם לא היה צריך להועיל שום תשובה ואפילו תשובה שלמה. וזהו מה שאומר הנביא: במה אקדם ה’ אכף לאלהי מרום. האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה. הירצה ה’ באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי  בטני חטאת נפשי (מיכה ו). כלומר: לפי השכל והדעת כשאדם חוטא לא צריכים להועיל שום קרבנות שבעולם, ואפילו אם ינדב רבבות נחלי שמן, ואפילו אם יתן בכורו עבור פשעו ופרי בטנו לחטאות נפשו לא יועיל כלום. שאם אדם חוטא לפני מלך בשר ודם, שאם יאמר המלך לעבד רוצה אני שתעשה לי דבר פלוני ואל תעשה דבר פלוני, והעבד הזה עבר על ציווי המלך, ואפילו אם זה ענין קל, האם יתכן שיאמר למלך: אדוני המלך, אמנם חטאתי לפניך, אבל אעשה תשובה ותכפר לי, ושוב לא אעשה כן. שבודאי לא יועיל כלום  בדבריו. והמלך אף לא יתן לו להופיע בפניו, אלא יצוה לעבדיו, התיזו ראשו של זה. עאכ"ו אם עובר על ציווי מלך מלכי המלכים הקב"ה בודאי לי השכל לא צריכה להועיל שום תשובה, אלא חייב מיתה. אבל בגלל החסד הגדול שעשה הקב"ה עם האדם והוא מקבל תשובתו, שאינו חפץ במות הרשע.

ודעו שאותם שלשת הדברים שהם הכרחיים לתשובה, והם וידוי וחרטה ועזיבת החטא. מרומזים בפסוק הזה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל). בפיך רמז לוידוי כלומר: אמור וידוי בפיך על העונות שעשית ובלבבך רמז לחרטה, שלבו יתחרט על מה שעשה לעשותו רמז לעזיבת החטא שלא ישוב לכסילה עוד, שיעשה תיקון מצוה כנגד עבירה. (מעם לועז)

חשש גזל

בימי המלחמה העולמית הראשונה, כשהחפץ חיים התגורר ברוסיה בסנובסק, הוא נמצא במצב כלכלי דחוק מאד, עד שהיה לו לחם יבש בלבד. הנדיב רפאל גוץ ממוסקבה ידע על מצבו ושלח לו שלש מאות רובל. ר’ ישראל מאיר קרא לתלמיד הראשון שנזדמן לו וביקש ממנו להיטיב עמו ולהחזיר מיד את הכסף. התלמיד תמה ושאל: הרי מצבו של הרב כה דחוק ולמה יש להחזיר את הכסף? השיב ר’ ישראל מאיר שהמעות הן גזל, וכדי להוכיח את צדקת דבריו, הצביע על השורות הראשונות שבמכתבו של מר גוץ, בהן הוא מכתירו בתוארים גדולים, ואם כן  טען ר’ ישראל מאיר – הרי הוא שולח את הכסף משום שחושב אותו לכזה, ואם היה יודע שאין בו אף אחד מהתוארים הללו והינו יהודי פשוט, לא היה שולח כלום. ונמצא איפוא שזו מתנה בטעות. ויש כאן חשש גזל.

התלמיד ניסה להוכיח לו כמה נחוץ הכסף בשעה קשה זו, אבל ר’ ישראל מאיר גער בו ואמר: מה אתה סח! כאש נשפכת טיפת חלב על בשר, לא אוכלים את הבשר והאשה הפשוטה ביותר נזהרת בזה, ומהו ההבדל בין איסור בשר בחלב לבין איסור גזל? היתכן שאני אכשל בעבירה כזאת? והוא לא נח עד שהחזירו את הכסף והביאו לו קבלה מהדואר המאשרת את הדבר.  ("החפץ חיים – חייו ופועלו")

מר זוטרא החסיד – נגנב ממנו גביע כסף בעת אשר התאכסן באכסניה אחת.

במי יחשדו? הן אסור לחשוד בכשרים!

במשך היום עקב מר זוטרא אחרי ההתנהגות של האורחים והביט במעשיהם. לפתע נתגלה לעיניו מראה לא נעים. אחד האורחים רחץ את ידיו ויהי כאשר לא מצא את מגבתו – ניגב את ידיו בבגדו של חברו!

"זהו הגנב!" אמר מר זוטרא לעצמו. "מי שמסוגל להשחית דבר מה השייך לחברו עלול גם לגנוב!"

ואכן, משהוסיפו לחקור את האיש הזה הודה כי חמד הוא את הגביע הנאה וגנבו. (על פי מסכת בבא מציעא, כד א)

איש אשר יתן לכהן לו יהיה (נשא  ה-י) 

בספר "אזנים לתורה" מובא סיפור על שר יהודי שכיהן בממשלתו של אחד ממלכי אומות העולם. הוא הצליח מאד בעסקו והתעשר. הדבר עורר את קנאת השרים הם הלכו והוציאו את דיבתו רעה אל המלך. עלילות שונות ומשונות העלילו עליו חבריו השרים ובין השאר סיפרו כי יודעים הם נכונה כי את כל עושרו עשה על חשבון קופת בית המלוכה.

לא שעה המלך לדברי הבלע וההשמצה בהכירו ביושרו ובהגינותו של השר היהודי ידע כי אין שחר לשמעות הזדוניות האלו אך לאור שהשרים לא הרפו מן הדרישה לחקור את הענין, לא נותרה למלך ברירה אלא להזמינו לחקירה בדבר רכוש הרב.

כאשר התיצב השר לפי המלך שאלו המלך: "מהו השווי המדויק של כל רכושך?" בתשובתו נקב השר סכום שהיה עשירית משווי האמיתי של נכסיו. המלך שידע כי סכום זה הוא פחות בהרבה מן הסך האמיתי כעס עליו מאד וציווה מיד להחרים את כל רכושו. משהובא כל הרכוש אל בית המלך הוכח בעליל כי הרי שיקר במצח נחושה. כאן לא יכול המלך לסלוח לו והשליכו לכלא על מנת להעמידו לדין.

כשהתקרב יום המשפט ציווה מלך להביא את השר לפניו ושאלו כיצד העיז לשקר בדבר שהמציאות היא כה ברורה? ניצל היהודי את ההזדמנות שניתנה לו להבהיר את דבריו ואמר: "כל מה שאמרתי הוא האמת לאמיתה! וכך הוא פשרם של דברים רגיל אני לרשום בפנקס מיוחד את סכומי הכסף שאני מפריש לצדקה. כאשר נשאלתי מהו ערכו של רכושי נקבתי בסכום הרשום ב"פנקס הצדקה" שכן זהו רכושי האמיתי הגנוז באוצרות שמים ואין לשום אדם אפשרות ליטלו ממני שאר רכושי המשיך השר היהודי ואמר אינו רכושי האמיתי הואיל ואין כל ערובה לכך שישאר בידי. והראיה היא אדוני המלך יודע היטב מה אירע ל"רכוש המדומה: בין רגע הוחרם וניטל ממני.

מיד ציווה המלך להביא לפניו את "פנקס הצדקה" של השר. אחרי שראה שנכונים דבריו החזיר לו את רכושו והשיבו אל כנו.

דברי תשובתו הנפלאים של השר רמוזים בפסוקנו "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" רכוש זה שניתן לדבר מצוה "לו יהיה": לעולם ועד יהיה גנוז עבורו ואין בכוחם של גזלנים לקחתו ממנו שנאמר צידקתו עומדת לעד (מורשת אבות)

מעשה  באדם אחד ששאל את הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר: "מדוע מרבים החסידים בסעודות בצותא ומפזרים על כך ממון רב, הלא מיטב היה לחלק את הכסף הזה  לצדקה לתמוך ביתר שאת בעניים ובאביונים המוציאים פרנסתם בדוחק.

השיב לו הצדיק: "הסעודות בצותא האכילה ושתיה באהבה ובאחוה מתוך שמחה בלבד קודמת לאחזקת עניים וזאת למדנו מהתורה.

"כיצד למדנו זאת מהתורה?" שאלו המשיך הצדיק והסביר: "התורה מקפידה מאד בסדר הפרשת תרומות ומעשרות ויש לנו לאו שלא להקדים את המאוחר שהכל יהיה לפי הסדר.

וזהו הסדר: בשנה הראשונה והשניה לשמיטה נותן האיכר מעשר שני, ושנה השלישית מעשר עני וכן בשנה רביעית וחמישית שוב מעשר שני ובשנה שישית מעשר עני.

מהו מעשר שני? מעשר שהבעלים העלו אותו לירושלים ושם אכלו ושתו ברוב עם בשמחה רבה בצותא כמו שכתוב (בדברים יב יח) "תאכלנו במקום אשר יבחר ה’...בו אתה ובנך ובתך ושמחת לפני ה’ אלקיך".

נמצאנו איפוא למדים שהתורה הקדימה סעודת מצוה בכונה טהורה ובשמחה פנימית למתן עניים.

וכל זאת מפני שבסעודה מתחזקים בעבודת ה’ ובתקון המידות ובמצוות בין אדם לחברו ואף העניים יוצאי בזה נכרים". (613 סיפרים על תרי"ג)

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (נשא ה-י)

ויש לבאר בזה כי ישנן שני סוגי אנשים שעוסקים בתורה, יש לך אדם שזכהו הקב"ה ויושב ולן באוהלה של תורה יומם וליל בבחינת ואיש את קדשיו לו יהיו זאת אומרת שהוא בעצמו זכה לשבת ולעסוק בתורה, אבל ישנה בחינה אחרת של עסק התורה של אותו אדם שלא זכה לשבת ולעסוק בתורה אלא ע"י שהוא תומך בלומדי תורה מבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה אז יש לו חלק בתורה, וזה שאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, זאת אומרת ע"י שהוא נותן לאותו תלמיד חכם הנחשב ככהן אז לו יהיה.

ובאופן אחר נראה לומר על דרך שאמרו חז"ל מעשה בחסיד אחד שהיה לו שדה ברוכה והיתה למודה להוציא בכל שנה ושנה אלף כור של תבואה, והיה אותו חסיד מפריש מאה כור לשנה למעשרות לימים כאשר הזקין ולא היה באפשרותו לעבוד באותו שדה קרא לבנו  וצווה אותו להשמר ללכת באותו הדרך שהוא היה נוהג להפריש בכל שנה ושנה ואל יטוש דרך זו לעולם, וכעבור זמן נפטר אותו זקן בשנה ראשונה המשיך אותו בן במעשה אבותיו. אולם שנה לאחר מכן החליט אותו בן במקום מאה למעשר נתן תשעים והיתה השדה מוציאה תשע מאות והמשיך לפחות בשנה שלאחריה השדה הוציאה שמונה מאות עד שהלך ופחת והגיע למצב שהשדה במקום להוציא אלף כור שהיתה למודה  להודיע הוציאה בסך הכל מאה כור שכמות זו היה נותן למעשר באותה שנה באו ידידיו וקרוביו בשירים ובמחולות לביתו, כעס עליהם אותו בן ואמר להם לא מספיק שאינכם משתתפים בצערי אלא אתם שמחים לאור למצבי הקשה ענו לו אותם ידידים שהשמחה הזו באה מכיון שהוא הפך להיות כהן במקום שהיה בעל הבית עד עכשיו ולכן שמחה זו על אשר הוא נהיה לכהן הבין אותו בן את הרמז וזה שאמר הפסוק ואיש את קדשיו לו יהיהו שאם האדם ממעט בתרומות ובמעשרות סופו שישאר לו רק המעשר (וידבר יוסף).

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה: כתב הגאון חפץ חיים זכרונו לברכה, מה שוה לאדם כל עושרו כי אחרי מותו יעזוב לאחרים חילו רוצה לומר כל הצדקה שנותן האדם זה נקרא שלו ומה שכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו רוצה לומר מה שמוציא בשביל דבר שבקדושה כגון טלית תפילין ספרי קודש מצוות ומעשים טובים צדקה, וכיוצא זהו שישאר בחקו ויקח איתו לעולם הבא ולא ישאיר עושרו לאחרים כידוע (אהבת חיים).

ומעשה היה ברבי יוחנן שפגש תינוק אחד מבית ריש לקיש ואמר לו: פסוק לי פסוקך. אמר לו התינוק: עשר תעשר, אמר לו ר’ יוחנן מה פירוש הפסוק הזה אמר לו הפסוק אומר לאדם תן צדקה מנכסיך ותראה שתתעשר. עשר כדי שתתעשר אמר לו מהיכן אתה יודע שכך פירוש הכתוב: והרי בכל מצות התורה אסור לאדם לעשותו לשם פניה ולשום תועלת. כמו שאין לו לאדם ללמוד כדי שיקראוהו רבי, ויחלקו לו כבוד אלא ילמד וסוף הכבוד לבוא ואם כן למה מותר לעשות מצוה זהו לשם פניה אמר לו התינוק: אתה יכול לנסות לראות שבהפרשת מעשר תתעשר. אמר לו ר’ יוחנן זה שאתה אומר, אם הוא שהמפריש מעשר מתעשר אבל איך אפשר לעשות כן והרי הכתוב אומר: לא תנסון את ה’ אלהיכם (דברים ו) אמר לו התינוק כך אמר לי רבי בשם ר’ הושיע בכל המצות אסור לנסות את הקב"ה אבל במצות מעשר מותר שכן אומר הכתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג) ר"ל הפרישו המעשר והביאו אותו לאחד מאוצרות בית המקדש, שיהיה לפרנסת הכהנים נסוני במצוה הזאת ותראו כיצד אני פותח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, שתאמרו די. שפותיכם יתבלו מלומר די.

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, שולמית בת בת שבע לבשורות טובות, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17984417

אתר השבת