אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת בהר - חלק א

שש שנים תזרע שדך (בהר כה-ג) 

שש שנימ תזרע – סופי תיבות שמע –רמז לפסוק שמע ישראל שיש בו שש תיבות ולומר לך – כל הזורע שש שנים ונח בשביעית מעיד ביחודו של הקב"ה שהוא יחיד וברא את כל העולם בששה ימים ונח בשביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ר"ל ביחודו של עולם.(החיד"א)

וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו (בהר כה -יד)

כתוב במדרש תנחומא (ויקרא בהר אות א) על הכתוב: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" זהו שאומר הכתוב: "נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח כב) הפסוק הזה מדבר בהרבה בני אדם "נבהל להון איש רע עין: זהו קין. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה נבהלת לירש את העולם., חייך חסרון יש לך הוי "ולא ידע כי חסד יבואנו" ומה היה לו? שנטלטל בעולם שנאמר: "נד ונד תהיה בארץ" ( בראשית ד יב).

רדיפת ממון בגלל השתלטות על אחרים. חצי העולם היה שייך לקין אבל גם להבל אחיו יש את חצי העולם השני. דבר זה יצר קנאה אצל קין וגבר בו יצר ההשתלטות על הבל אחיו, ורצה לשלוט על העולם כולו על ידי שרצח את אחיו עונשו היה, שלא שלט על שום מקום, אלא נאלץ לנדוד בכל העולם כאדם רדוף ללא בית ובכל מקום הוא נחשב לגר וזר.

עשית הון עבור מחיה ופרנסה.  בסיבה זו אין כל פסול, אבל אם אדם רודף אחר זה הוא עלול לעבור על איסורים הן בין אדם לחברו והן בן אדם למקום. אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בעשותו חסד משפט וצדקה (ירמיהו ט-כב כג) ולא ירום לבבו שאין גופו ממון וברכות הטובה יזכור ימי הרעה המעותדים לבוא עליו, ויום המות יהיה נגד עיניו כי שם עשיר ורש נפגשו ושוים הם. ואמרו ישפיל עצמו שתיקוותו רימה ותולעה. וכל אושר רב כוחו לעשות טובה בגופו ובממונו יעשה, ולא תשבע עינו שפיזר ממונו גם ייטיב על עצמו ואל בשרו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ערובין נד א) בני אם יש לך היטב לך ויתכסה במה שיש לו ויכבד אשתו וירבה כבוד ביתו.

אדם ניכר בכיס ובפרט בדור הזה הוא דור ממון, שאדם להוט אחר הממון יותר מכל העברות ומכל התענוגים וממונו של אדם חביב עליו יש יותר מגופו ויש גם כן יותר מנפשו אבל זאת תורת האדם בעולם הזה שיהא גבור הכובש את יצרו (אבות ד א) ויפקח עיניו ויראה כי הכסף נפשות אוסף והזהב נפשות דאב. ויבין האמת לאמתו כי מוטב לו לאדם שימות ברעב, ואל יהי רשעי לפני המקום ואל יכעיס את בוראו חס ושלום.

ולו בכח יגבר איש לאסוף ממון אלא יהיה גבור הכובש את יצרו, ולא יהיה הכסף נחשב בעיניו למאומה רק יעשה את רצון הבורא. ובכן יתן לכסף מוצא כאבנים לעשות רצון אביו שבשמים. ויאמין באמונה שלמה שיהא קבוע בלבו במסמרים בל ימוט, שמזונותיו קצובים לו מן השמים. אם יעלו שמים ירדו תהומות לא יוכלו להעדיף או להחסיר לו אפילו פרוטה אחת חוץ מההוצאות מיצוות ומעשים טובים שאינם קצובים אלא אם מוסיף מוסיפין לו מין השמים ימים ושנים בטוב ובנעימים ובכן יש קונה עולמו בממונו שמרבה צדקה מרבה מצוות ובמעשים טובים וקונה שם טוב לעצמו, קונה לו דברי תורה קונה לו חיי העולם הבא. וישמר אלה ולא יהא נרדם סוףדבר הכל נשמע, את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. (קהלת יב יג).

ולא תונו איש את עמיתו (בהר כה-יז)

 הזהיר על אונאת דברים, שלא יקניט איש את חברו (רש"י)

שנים רבות למד שמעון בן אלעזר בישיבה,וכשספג לקרבו תורה וחכמה לרב כנוהו הכל: רבי שמעון בן אלעזר. הגיע היום ורבי שמעון בקש לשוב אל עירו.קנה חמור,ורכוב על גבו יצא לדרך,שמח וגאה שלמד כה הרבה תורה. והנה הופיע למולו אדם.כשהתקרב הלה,ראה רבי שמעון כי אדם מכער מאד הוא,והנה נשמע קולו של האיש.הוא פנה אל רבי שמעון ואמר: "שלום עליךרבי!". כעס רבי שמעון על שאדם מכער שכזה מעז לדבר אליו ולהפריע לו במחשבותיו,ובזעמו אמר: "טפש שכמוך! כמה מכוער אתה! האם כל אנשי עירך מכוערים כמוך?"

האיש נעלב מאד. "איני יודע",אמר, "אך אם מראה פני אינו מוצא חן בעיניך,לך נא אל האומן שעשה את פני ואמור לו: כמה מכוער אני.

הרהר רבי שמעון כדי רגע,והבין: אותו אומן שברא כלי זה-הלא כלי זה שעשית!"הוא ה’.הן הוא ברא את כל בני האדם! עתה הצטער רבי שמעון על הדברים שיצאו מפיו.הוא ירד מעל חמורו והשתחוה לפני האיש העומד למולו."אנא,סלח לי!" בקש. "אנא,אל תכעס עלי עוד, כי מתחרט אני על הדברים הרעים שאמרתי!" אך האיש סרב לשמוע. "לא אסלח לך",כך אמר בתקף, "עד אשר תלך אל האומן שיצרני,ותאמר לו,כמה מכער כלי זה שעשה!" ובדברו, הסתובב האיש והפנה גבו לרבי שמעון.

אך רבי שמעון הוסיף ללכת בעקבותיו, וכל הדרך בקש את סליחתו. היה זה לשוא-האיש סרב למחול.

וכך הגיעו השנים אל עירו של רבי שמעון. כבר בפאתי העיר עמדו אנשים רבים,והמתינו לרבי שמעון ברצותם לברכו לשלום.

"שלום עליך,מורנו ורבנו!" שאל האיש המכער: "למי קוראים אתם מורנו ורבנו?: השיבו לו העומדים "כך קוראים אנו לאיש ההולך בעקבותיך. כלום אינך יודע שזהו רבי שמעון בן אלעזר? רב וחכם הוא, ולאחר שלמד תורה הרבה שב סוף סוף לעירנו!".

אמר האיש: "אם אמנם רב וחכם הוא-מי יתן ולא ירבו כמוהו בישראל!" למשמע דבריו התפלאו האנשים. "מדוע אומר אתה כך?" שאלו בתדהמה

והאיש הסביר וספר להם כיצד ברך את רבי שמעון,וכתשובה –העליב אותו קשות.

אמרו האנשים: "ולמרות הכל,מחל לו, בזכות כבוד התורה שלמד!"

הסכים האיש: "רק למענכם מוכן אני לסלוח לו. רק משום שאתם בקשתם זאת-אמחל לו.אך זאת,בתנאי ששוב לא יתנהג כפי שהתנהג!"

שמחה גדולה שמח רבי שמעון כשנודע לו כי האיש מסכים לסלוח.מי שנכנס לבית המדרש ללמד תורה לבני עירו. הדבר הראשון שלמדם היה: "לעולם יהא אדם רק כקנה (מין עשב) ואל יהא קשה כארז (עץ)". לאמר, כל אדם חייב להתיחס ברכות ובנעימות אל זולתו ולא להתנשא ולחוש עצמו כעץ נקשה, אשר כל התקבל בו נפגע פגיעה קשה ומכאיבה!  (על פי מסכן תענית דף כ’).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)

מצוות שמיטה כל כוונתה לחזק את הביטחון של עם ישראל שרגילים בעבודה ושלא יבואו לידי טעות שבזכות יגיע כפיהם הם מתפרנסים אלא בורא עולם זן ופרנס לכל שמזונותיו של האדם קצובים לו מראשית השנה.

מספר הרב דסלר לפני שנים רבות נדדתי בארצות הצפון וראיתי עדת זאבים רעבים,  הרצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלה חיה קטנה מושלכת על הארץ, ויקפצו עליה כולם. אבל לא יכלו לאכול טרף כי כל אחד מהם קפץ על חברו וידחפנו מבלי להשאיר לו מקום.

כך נשכו זה את זה עד אשר כולם היו פצועים וזב מהם הרבה דם ונשארו מוטלים על השלג חסרי אונים. רק אחדים, הגיבורים שבהם, הם תקעו את שיניהם בנבלה.

אבל, כעבור רגע, גם הבודדים שנשארו התחרו זה בזה ויכו וינשכו איש את רעהו, עד אשר גבר אחד מהם ויחטוף את הנבלה וינס.

התבוננתי וראיתי את המנצח רץ מרחוק, והנה כל הדרך אשר רץ עליה, מלאה דם מדמו אשר זב מפצעיו הרבים אשר פצעוהו חבריו.

חזרתי לראות את הנשארים, והנה פצעיהם רבים וחמורים מפצעיו. דמם אבד, וכוחם סר מעליהם.

מה הועילו במלחמתם? לא רק שלא השביעו את רעבונם אלא גם נפצעו קשה וגם הרגישו חרפת מנוצחים.

כאשר אני מתבונן על התאווה לחומריות אומר הרב דסלר עולה בזכרוני מעשה זה. הוא יכול לשמש כמשל לבני האדם גם המנצח בהתחרות, פצעו הוא, חולה, עייף ויגע. מלבד זאת נצחונו אשר ניצח אינו שווה מאומה. כי הרעב שלו להנאות העולם הזה לא רק שלא יתמלא אלא יתרבה.

לעומת זאת, אדם שאינו תאב לחומריות ויודע שאף מה שיש לו אינו שלו הא בוודאי לא  ידאג אם יחסר לו ממון אלא יסתפק במועט שבמועט כדי להחיות נפשו ואדרבה כל כוונתו ורצונו תהיה לטובת חברו.

ופירש בזה ר’’ע עטיה זצ"ל, שדייקו רבותינו לומר "מזונותיו של אדם קצובים" ולא אמרו "כספו של אדם", דהיינו אף אם יתייקרו המצרכים והמדד ישתנה, מכל מקום המזונות הם קצובים ובהם לא יחול שינוי, ויקבל כל אשר הקציבו לו.

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שפעם באו אליו שני קבלנים וסיפרו לו שיכולים הם לקבל עבודה גדולה ולהרוויח ממנה הרבה ושאלו אם לקחת את העבודה.

ענה להם לשאלתם בדרך משל "משל לדוד גדול שממנו היו מוריקים יין ורצה בעל הדוד להנות כביכול מיותר יין ופתח עוד ברז. הרי שבא היין יותר מהר אך לא יותר הרבה, וכן אתם תוכלו אמנם להרוויח יותר מהר אך לא יותר כי מה שכבר הוקצב הוא מה שיינתן לכם!"

נמצאת למד, כי הפרנסה והמזון קצובים ומוכנים לאדם, לא החריצות והעמל הם המביאים אותה, אלא הבוטח ובטוח בדבר זה היא תבוא אליו.

באותה מידה שאדם בוטח בה’ כן הקב"ה מתנהג עמו. זה מה שנאמר "כי צילך על יד ימינך" ה’ משול לצל הצל מחכה את האדם לפי תנועות ורק בורא עולם מתנהג עם האדם לפי מעשיו.

רבנו האלשיך הקדוש דרש פעם אודות גודל מידת הביטחון, ואמר כי האדם השם מבטחו בה’ ישיג כל מבוקשו ויגיע לו עד לפיו, והיה אחד מקהל השומעים שהאמין באמונה שמה לדבריו של הרב היוצאים מלב טהור ואמר ליישם הדבר הלכה למעשה, וכבר למחרת החליט לישב ולהתענג על ה’ בתורה ועבודה ולא לצאת לפועלו ולעבודתו עדי ערב. כך עברו כמה ימים ואשתו רגזה עליו מדוע אינו יוצא למלאכתו.

והנה באחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו את חמורו וברחו, ועל חמור זה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר, ומחשבתם הייתה להגיע לאיזה מקום ושם להתחלק ברכוש הגדול, אך כל אחד מהגנבים נתן בממון עינו ורצה לקחת לעצמו את כל הכסף, וכל אחד חשב כיצד להרוג את חברו ולקחת כל השלל לעצמו.

בהגיעם למקומם אמר אחד לחברו שילך ויקנה מהעיר איזה דבר מאכל וכך היה, וכשהלך חפר חפירה וכיסה אותה בכיסוי קל ואמר כשיבוא  חברו יפיל אותו לשם ומיד יכסה אותו ויזכה בכל הרכוש וכן חברו חשב בדרך אחרת והיא לשים רעל במאכל.

בהגיעו עם האוכל זרקו חברו לבור ומיד כיסהו וישב בשמחה לאכול לחמו וגם הוא מת מהרעל, כך שהחמור עמד על עומדו טעון בכסף וזהב ומוסווה בעפר שעליו, וכיון שעמד החמור זמן רב ובלא רועה הלך והגיע למקומו. (אור דניאל).

סיפור נפלא סיפר הגאון רבי אשר וייס שליט"א:

הדבר אירע לפני שנים אחדות בעיר מנצ’סטר שבאנגליה, מן הראוי להקדים ולומר שגם בסיפור זה מדובר כפי הנראה באדם שמצטיין במיוחד במידת הביטחון, ולפיכך התנהגותו אינה יכולה להיות סמל לרבים. מכל מקום, טוב לשמוע שגם בדורנו ישנם בעלי מדרגה כזו.

אברך תושב העיר הקדיש את כל עיתותיו לתורה, ולמד בהתמדה עצומה. גם כאשר המשפחה הלכה וגדלה בס"ד, המשיך האב לשקוד על תלמודו וכל ניהול הבית נפל על אשתו שמסרה נפשה למען הלימוד של בעלה. רבים תמהו כיצד מתפרנסת משפחה זו, כאשר האב לומד כל היום והאשה עסוקה מבוקר עד ערב בגידול ילדיה. למעשה הם חיו בעוני גדול והסתפקו במועט, ונתמכו מעט בעזרת ההורים וידידים. כך המשיכו לחיות בדלות והסתפקו במועט שבמועט, יש לחזור ולהדגיש שהנהגתו של אברך, זה אינה דרך לרבים אלא ליחידי סגולה.

כאשר זכו ללידת הילד העשירי, הפכו השאלות של הסובבים אותם לדאגה של ממש. הורי האברך תבעו ממנו לצאת לעבוד, ניסו להתפשר עמו והציעו שיקח רק משרה חלקית. אך הכל ללא הועיל. כך היה גם כאשר נולד הילד האחד עשר, ההורים ניסו שוב את כוחם והבן בשלו. אני אמשיך ללמוד וה’ יעזור.

כעבור זמן נולד ילד נוסף, ובעל הביטחון דנן לא דאג אפילו רגע והמשיך אורח חייו כמו בימים עברו. דבר לא נשתנה בהשקפתו גם כאשר בא לאויר העולם הילד השלוש עשר.

ההורים כבר לא ידעו את נפשם מרוב דאגה וכמעט פרץ סכסוך בינם לבין הבן, אך אז קרה דבר יוצא דופן.

ימים אחדים אחרי ברית המילה לילד האחרון, הבחין האברך בשוב לעת ערב מהכולל במעטפה גדולה חומה המבצבצת מתיבת המכתבים שלו, על המעטפה היה מוטבע סמל המדינה ונכתב לידו באותיות רשמיות "רשם בית המשפט המחוזי".

הוא ניסה לנחש איזה עניין יש לו עם בית המשפט, אך לא הגיע לשום מסקנה סבירה כאשר פתח את המעטפה גילה שהוא מתבקש להתייצב בבית המשפט בתאריך פלוני, כדי לממש את צוואתו של מיסטר ג’ון פ. קלאבארי שנפטר בתאריך פלוני. העניין נראה לו מוזר, מעולם לא היה לו עסק עם אדם בשם כזה, ואף פעם לא שמע עליו. בוודאי מדובר כאן בטעות, אמר לעצמו.

מיד שיגר מכתב לבית המשפט העמיד אותם על טעותם. אולם לאחר מספר ימים קיבל שוב מכתב מרשם בית המשפט ובו נכתב מפורשות שעל פי החוק הוא חייב להתייצב ביום ובשעה שנקבעו לדון. עוד נאמר שם שמדובר בצוואה המקנה לו סכום של ...חצי מיליארד ליש"ט.

באין ברירה נסע ביום המיועד לבית המשפט. שם התברר לו שמיסטר קלאבארי הלך  לעולמו כשהוא חשוך ילדים. בצוואתו הורה לתת את כל רכושו שכלל שני מפעלים גדולים ועוד נכסים רבים למשפחה הגדולה ביותר בעיר.

"בדקנו במירשם התושבים" אמר לו השופט "ומצאנו שמשפחתך היא הגדולה ביותר. אמנם עוד לפני שבועיים היתה בעיר משפחה נוספת של שנים עשר ילדים אך הבן השלוש עשרה שנולד לכם לאחרונה הפך אתכם למשפחה הגדולה, לכן לכם מגיעה הירושה!"

אין ספק, כי האדם צריך את מידת ההשתדלות, אך עם כל זה להתפלל לה’ שיעזרהו ויצליחו בכל ענייניו. (אור דניאל).

"בכל מעשה ידך אשר תעשה"

ומה שכתוב "בכל מעשה ידך אשר תעשה" (דברים ב), שהאדם עושה ובו שולח ה’ הברכה. זה למי שלא הגיעו למדרגה זו שאמונתם וביטחונם צרופה בו יתברך, ולא הגיעו למדרגה שאצלם הנס והטבע אחד, ולכן צריכים לעשות. אבל אותם שהגיעו למדרגה זו אזי אינם צריכים גם את העשיה כמו רבי חנינא בן דוסא (תענית כה) "מי שאמר לשמן וידלוק יאמר לחומץ וידלוק".

וזהו שאומר הפסוק בתהילים (קכא) "ה’ צילך על יד ימינך", ה’ הוא כמו הצל שכפי שאתה מתייחס כן הקב"ה גם כן מתייחס אליך, שאם הנך בוטח בו בביטחון גמור כן הוא יתברך ימלא חפצך בשלמות, וכפי שהאדם רואה בטבע נס, כך ה’ ראהו גם ניסים גלויים, וכמו שאומר הרמב"ן (בסוף פרשת בא) "מן הניסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבנו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים ובין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואך יעבור עליהם יכריתנו עונשו הכל בגזירת עליון".

נמצאת למד, שכפי ביטחונו כך יהא שכרו גם בעולם הזה לבל יטרח וידאג ויוטרד, כי הקב"ה ימציא לו כל צורכו וגם אם הוא מעט, יתברך ויהנה בכל אשר לו.

הדבר דומה לאדם שישב לו להנאתו על שפת הים ודג לו דגים והיה צולה אותם ואוכל ונהנה מכל אשר לו.

ראה אותו אדם אחד וחשב עצמו לחכם, ואמר לו "מדוע אינך עושה רשת גדולה ודג הרבה דגים? תוכל למוכרם ויהיה לך כסף רב".

שאלו "ואחר כך מה אעשה?"

אמרו "אחר כך תקנה ספינה קטנה ותוכל לשוט בה לתוך הים ודוג הרבה".

שוב שאלו "ואחר כך?"

אמר לו" "יהיו לך פועלים רבים ותרוויח הרבה ותוכל לבנות בתים ומגדלים ותתעשר עושר רב".

שאלו "ולבסוף מה?"

אמר לו "לבסוף תוכל לנוח ולהנות ממה שיש לך".

ענה לו "איני מבין הצעתך כלל. הרי עכשיו בלי כל הטרדות והעמל והטורח אני נהנה ממה שיש לי ושמח וטוב לי".

מזה נלמד מוסר גדול ואמיתי כמה האדם טורח ויגע שלא לצורך, וצובר לעולם שאינו שלו כשיכול להנות ולשמוח בחלקו בלי כל העמל והיגיעה הזו. ועל המשתדל יותר המשיל המגיד מדובנא משל למסכן שהיה נגרר עם משאו הכבד, עבר עשיר עם עגלתו והציע לעני לעלות.

שמח העני ועלה לעגלה והנה אחר שעה מסתכל העשיר לאחריו והופתע לראות כי העני יושב בעגלה והמשא עדיין על כתפו.

תמה ושאל "מדוע אינך מניח המשא מעליך?"

ענה לו העני בתמימותו "די שהנך נושא אותי, גם תשא את המשא שלי?"

הגר"א זצ"ל מסביר, שהדבר דומה למה שכתוב בתהילים "כגמול עלי אמו" התינוק לא דואג איך לקבל את החלב. הוא יודע שאמו תדאג לו, היא תיתן לו את החלב ברגע שהוא יצטרך והיא זו היודעת כל כמה שעות הוא צריך לינוק ואיזו כמות.

כך הדבר איתנו עלינו להשכיל ולהבין שהקב"ה יודע בדיוק מה אנו צריכים והוא ידאג לכל מחסרונו.

על האדם לדעת שאם מן השמים גזרו שמגיע לו דבר מה הוא יזכה לכך, ולעיתים אף אם יש מניעות הקב"ה ידאג שהוא יקבל זאת

מידת הביטחון אינה מגיעה אל האדם בקלות רק אד שעבד על מידה זו והוא מקיים אותה גם כאשר יש קשיים ויש ניסיונות והם רבים רק אז נותן לו הקב"ה את שכרו לפי גודל ביטחונו.

על מידת הביטחון נלמד מהמעשה המובא לפנינו

אברך תלמיד חכם שהגיע לפרקו, ביקש לשאת בחורה צנועה ויראת שמים אף שמצבה הכלכלי של משפחתה היה בכי רע. ההורים משני הצדדים נפגשו וחתמו על הסכם השידוכין שכל צד יתן שלושים אלף דולר ובתום ההסכם לחצו ידיים וקבעו את מועד החתונה בעוד כחודשיים.

לאחר שההורים המאושרים חתמו על ההסכם, אם הכלה המיועדת לא ידעה את נפשה מדאגה מנין לבעלה סכום כה גדול. האם ישנה באמתחתו סכום שמור שהיא לא ידעה עליו? כשנשאל על כך בעלה השיב "לא, אין לי אך ה’ יעזור. מדובר בחתן ירא שמים תלמיד חכם, וחייבים לעשות את כל המאמצים שבתנו תתחתן עם אברך זה".

"לאילו מאמצים אתה מתכוון? שאלה האשה את בעלה "האם אתה מתכונן לצאת לעבוד ולעזוב את הכולל?"

"לא!!! אני מתכונן להמשיך ולעסוק בתורה!"

אך היא מוסיפה ללחוץ "הרי בעוד חודשים הם יכנסו תחת החופה והבטחת את הכסף לפני החופה! מנין תביא להם כסף?"

"ה’ יעזור! ה’ יעזור! ה’ יעזור!"

אך האם לא נרגעה ובצר לה החליטה לפנות לאשת הרב אלישיב על מנת שתתן לה עצה מה לעשות.

הרבנית הבינה שמדובר במצב לא פשוט והיא הפנתה את האשה לבעלה הגאון הרב אלישיב. הגאון הרב אלישיב הבין מדברי האשה שאין להם רכוש או מזומנים שניתן לפדותם לצורך החתונה, והוא ביקש שבעלה יבוא אליו לבירור העניין.

ואכן כאשר הגיע האב לביתו של הרב הם שוחחו על האפשרויות השונות כדי להשיג את הסכום הנדרש.

הרב הציע לבעל שיצא לעבוד, כיוון שמועד החתונה מתקרב ומשיחתו הבין שאין להם אפשרות לממש הבטחתם.

אך האיש בשלו "אני לא יכול לצאת לעבודה. אני לא יכול בלי לימוד תורה".

אך הרב אלישיב לוחץ ’’אולי תיקח המלצה מכמה גדולים ותסתובב בין בתי הכנסת וכך תוכל לצבור לפחות חלק מן הסכום".

אך האב בשלו "אני לא בנוי לזה, לא מתאים לי להסתובב כעני ולהתחנן לבקש נדבות".

"ומנין תשיג את הכסף?" מקשה הרב אלישיב.

"הקב"ה יעזור. הוא בוודאי יעזור. הוא יודע שיש חתונה ויש לנו התחייבות מן השמים יעזרו לנו!"

כאשר ראה הרב שהאיש עומד איתן בדעתו ולא מוכן לעשות השתדלות אף לא מינימלית על מנת להשיג את הכסף, הציע לבסוף הצעה שאולי יש בכוחה לסייע.

"גש לישיבה ממול, שם יש להם רשימת נדיבים רבים התומכים בישיבה. תאמר למנהל הכספים, שאני ביקשתי שיתן לך רשימה של כמה נדיבים מחו"ל ותשלח להם מכתב אולי בע"ה משם יסייעו לך..."

"לכך אני מסכים" אמר הבעל לבסוף.

ניגש האיש למנהל הכספים וביקש את רשימת המתנדבים מחו"ל עפ"י המלצתו של הרב אלישיב. המנהל הוציא תיק עב כרס והחל שולף רשימות של תומכים.

"אין צורך בכרטיסים רבים..." אומר האיש "תן לי רק אחד ואליו אני אשלח בקשתי".

"ואולי לא תענה?" הקשה המנהל.

"ה’ יעזור".

האב רשם את שמו של אחד הנדיבים התומך בסכום של עשר דולר לחודש לישיבה. האב נראה מאושר ופנה לדואר כדי לשלוח בקשה לנדיב מארה"ב. וכך כתב האב "אנו משפחה עניה ובתנו עומדת להינשא. התחייבנו לסך של שלושים אלף דור ואין באפשרותנו להשיג הסכום. אנא סייע לי".

המכתב נשלח והאב המשיך בלימודיו כרגיל בכולל.

האם, לעומת זאת, לילות רבים הייתה דואגת בעיקר כאשר התקרב מועד החתונה.

ולפלא לאחר שבועיים הגיע מכתב למשפחה ולמכתב צורף צ’ק על סך ...שלושים אלף דולר!

תדהמה אחזה את כל בני הבית ובטחונו של האב בהקב’’ה קיבלה סיוע ואישור משמים.

השמועה עשתה לה כנפיים והסיפור החל להתפרסם בירושלים והיגע גם לאוזני מנהל הכספים של הישיבה שהתפלא הרי מדובר באדם שתורם רק עשרה דולרים לחודש...

לאחר שבוע נסע מנהל הישיבה לגיוס כספים והפעם החליט להגיע תחילה לביתו של הנדיב העשיר.

האיש קיבלו בסבר פנים יפות ולפתע נשאל כיצד "הרשה לעצמו" לתת סכום כה נכבד למכתב בודד שהגיע אליו, והנה הישיבה עם מצבה הקשה מקבלת ממנו סכום זעום לחודש.

"אספר לך", אמר לו הנדיב "אנו זוג הנשוי שנים רבות. עשר שנים לא זכינו להיפקד בילדים. כל הטיפולים והכספים שהשקענו לא הביאו מזור לבעיתנו.

והנה בשבת בזמן פתיחת ההיכל התחננתי להקב"ה ואמרתי ’ריבונו של עולם! אם נזכה להיפקד אני מבטיח שהילד יגדל על ברכי התורה ואנו נתמוך במשפחה עניה שצריכה סיוע להשיא את ילדיהם’.

לפני כחמש שנים נולדה לנו בת ולפתע חלתה הילדה במחלה קשה שהרופאים לא מצאו לה מזור. טיפולים רבים עברה הילדה ואנו יחד איתה עברנו ייסורים לא קלים. לאחר טיפולים רבים פנינו לרופא מומחה בעל שם עולמי וב"ה לפני כחודש קיבלנו את תוצאות הבדיקות והיינו המומים, הילדה התגברה על מחלתה והיא כעת בשלבי החלמה אחרונים.

באותו יום שקיבלנו את תוצאות הבדיקות בדואר, הגיע מכתב נוסף מאותה משפחה שביקשה סיוע לחתן את בתם.

מיד ניגשתי לבנק וביקשתי למשוך את תכנית החיסכון שלי, נדהמתי לשמוע שהסכום למשיכה הוא שלושים אלף דולר בדיוק.

ראיתי בכך אות משמים למילוי בקשת המשפחה, על כן מיד משכתי את הסכום המבוקש והוא, כאמור, נשלח למשפחה. (אור דניאל).

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו. וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים (בהר כה, כ-כא)

 

מובא להלן קובץ סיפורים שבהם ראו עין בעין את ברכת ה’ שנשלחה לשומרי שביעית הסיפורים הבאים נכתבו עפ"י מכתבו של רבי בנימין מנדלסון זצ"ל. המכתב נכתב בשנת תשכ"ג ונשלח למחבר ספר "משנת יוסף" על מסכת שביעית.

סיפר הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלסון זצ"ל, רבה של קוממיות, שאחרי שנת השמיטה (תשי"ב) לא היה להם חיטים לזרוע, כי לא רצו להשתמש בחיטים שגדלו בשמיטה, וחיטים טובות מהשנה השישית לא ניתן היה להשיג.

קיבוץ שכן היה מוכן למכור להם פסולת של חיטים מהשנה השישית חיטים אלו היו שבורות ומתולעות.

ראש ענף הפלחה פנה אל הרב בשאלה, מה לעשות, לנוכח חוסר חיטים טובות? ענה הרב אם אי אפשר להשיג חיטים טובות, הכשרות על פי ההלכה, נאמין בחיי העולמים, וה’ יתברך יעזור שברכתו תבוא מחיטים שבורות אלו.

השמועה שקוממיות קנתה חיטים מתולעות ברבבות לירות התפרסמה בכל הסביבה. בכל הישובים הסמוכים התלוצצו על אנשי קומיות שהם משליכים סכום גדול לטמיון. כולם היו בטוחים שמחיטים אלו לא יצמח אפילו גבעול אחד.

ראש ענף הפלחה, ר’ יחיאל, מילא את הוראות הרב בתום לב ובבטחון מלא בה’ יתברך. מיד לאחר סוכות החל בחריש השדות שנחו כל שנת השבע, ולאחר גמר החריש זרעו את החיטים המתולעות והשבורות. עבודות אלו נמשכו מספר שבועות עד אמצע החורף.

באותה שנה נעצרו השמים ולא ירד גשם, עד אשר אנשי קוממיות סיימו את הזריעה. החקלאים תושבי הישובים הסמוכים שזרעו את שדותיהם בקיץ שנת השמיטה, זרעיהם נרקבו באדמה. ואילו קוממיות, הישוב היחיד בכל האזור שאיחר את החרישה והזריעה, דוקא אצלו הצליחה התבואה.

וראו כולם כי ה’ יתברך שולח את ברכתו לשומרי שביעית.

בשנת תשי"ב החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים בכמה ישובים, וביניהם גם בישוב קוממיות.

אנשי קוממיות התנו תנאי, שבשנת השמיטה הפרדס לא יעובד. אנשי הסוכנות לא הסכימו לתנאי זה ולכן התעכבה נטיעת הפרדס על אדמת קוממיות. במשך הזמן נעשו נסיונות להגיע להסכם לנטיעת הפרדס, אך התנאי של שמירת שמיטה, עמד כאבן ולא הגיעו לכלל הסכם.

בשנת תשי"ח היתה לרבה של קוממיות שיחה ארוכה עם המנהל האחראי מטעם הסוכנות על נטיעת הפרדסים. הרב הסביר לו את גודל קדושת השמיטה, עד כמה חביבה מצווה זו, מה רבה חשיבותה ועד כמה היא קשורה לביאת משיח צדקנו. מר ויגודסקי, האחראי על הפרדסים, נסחף בשטף התלהבותו של הרב ואישר נטיעת פרדס על אדמת קוממיות שבו ישמרו כל דיני שביעית לפי הוראות הרב.

ההשקעה בנטיעת הפרדס היתה כחצי מליון לירות. שנת השמיטה היתה השנה השניה לנטיעת הפרדס, כשהשתילים עדיין קטנים וזקוקים לטיפול מתמיד. הטיפול ניתן רק לפי הוראות הרב, האחראים מטעם הסוכנות הזהירו את הרב שהוא מסכן את הפרדס, וכל ההשקעה עלולה לרדת לטמיון, אך הרב התחזק בבטחונו בה’ יתברך, בזכות המצוה.

בחודש מנחם אב לקראת סוף השמיטה, בא מנהל הפרדס בהתרגשות רבה לרב וסיפר, כי מתוך שנים עשר הפרדסים שבפיקוחו, באחד עשר מהם עבדו בשמיטה כרגיל, ורק באחד מהם, בפרדס של קוממיות, נשמרה "שבת הארץ" ודוקא הפרדס של קוממיות הצליח יותר משאר הפרדסים.

מנהל הפרדס שאל את הרב, כיצד הוא מסביר את הדבר. הרב ענה לו בלהט אמונתו: "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו, הוא לבדו עשה, עושה ויעשה לכל המעשים – וגם את הפרדס. ולפי שאנו עשינו את רצונו, שלח ה’ יתברך את הצלחתו לפרדס".

שנות הערלה של הפרדס עברו, העבודה התנהלה כמו ביתר הפרדסים, היבול השנתי הרגיל היה כשבע מאות מיכלי פרי הדר מידי שנה בשנה.

הגיעה שנת תשל"ב – ערב שמיטה – ואנשי הסוכנות לא יכלו להאמין לרישומים שהגיעו אליהם.

הפרדס של קוממיות הניב למעלה מאלפיים מיכלי פרי הדר, בתחילה חשבו שאולי נפלה טעות בספירה, בדקו וחזרו ובדקו, ואכן היבול היה פי שלוש מבכל שנה.

כאשר באו אל הרב לבקש הסבר על התופעה, חייך הרב חיוך רב משמעות, פתח לפניהם חומש ויקרא והקריא: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו? וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלוש השנים".

תשי"ח – ערב שמיטה קיץ של ערב שמיטה דומה ליום שישי אחר חצות. עובדים בקדחנות, חורשים, זורעים, מכינים בור תחמיץ, שבו ישמר האוכל לבהמות, הכל צריך להיות מוכן מבעוד מועד כאשר קדושת שביעית תשי"ט, תפרוס כנפי קדושתה על פני כל ארץ ישראל, תהיה קוממיות מוכנה ל"שבת הארץ".

התבואה למאכל בהמות שנזרעה בערב שביעית, גדלה והצליחה, בעוד ימים אחדים עתידים לקצור אותה כדי להאכילה לבהמות בשנת השמיטה בקדושת שביעית כראוי.

באותם ימים הופיעו נחילי ארבה מכיוון מצרים והתפשטו על פני כל הנגב.

באחד הבקרים התדפקו תושבי קוממיות על דלת ביתו של הרב, וסיפרו בהתרגשות שהארבה מתקרב ונשקפת סכנת כליה לכל היבול שהוכן במאמץ כה רב.

הרב, שכל אנשי הכפר הכירו את אומנותו התמימה, הרגיע את החברים הנרגשים באמרו: "התייצבו וראו את ישועת ה’ היום".

נחילי הארבה החלו מתקרבי לאיזור, ענני ארבה כיסו את שמי הנגב, והחלו לנחות שעל פני השדות, אולם בהגיעם לשדות קוממיות, כאילו יד נעלמת עצרה בהם. תוך זמן קצר פנו הנחילים לאחור ולא הגיע ארבה אחד לכל גבול קוממיות,ישועת ה’ כהרף עין.

שמירת ההלכה – מביאה ברכה אנשי קוממיות חזו עין בעין את הברכה שחלה במעשי ידיהם באותו איחור גשמים שהיה במוצאי שנת השמיטה. על כך סופר רבות באותה תקופה.

מוצאי שביעית תשי"ב לפני סוכות תשי"ג באו אנשי קוממיות אל החזון איש ושאלוהו האם מותר להם לעבוד בחול המועד משום מניעת הפסד ממון.

הם השביתו את אדמתם כדין במשך כל שנת השמיטה, ועתה הם מצפה מידי יום ביומו לירידת הגשמים ואם לא יזדרזו לחרוש ולזרוע עד תחילת עונת הגשמים, הם צפויים להפסד כספי גדול. לכן הם שואלים אם מותר להם לחרוש בחול המועד סוכות כדי להספיק לזרוע בטרם יחל הגשם.

לא נזקק החזון איש לענין מצד ההלכה, אלא השיב להם ומנין לכם שתאחרו את עונת הגשמים? שמא על ידי עבודת חול המועד הקדימו יותר מידי, ודוקא בגלל עבודת חול המועד תפסידו?

שמעו אנשי קוממיות לעצת החזון איש ואף בשנה זו לא עבדו בחול המועד. רק לאחר החג החלו בחריש.

משך כל זמן החרישה והזריעה נעצרו הגשמים ולא ירדו גשמים עד חנוכה. איחור הגשמים גרם הפסדים מרובים לכל אלו שהקדימו בזריעה, לאנשי קוממיות הביאו הגשמים באותה שנה ברכה מרובה ושדותיהם הצליחו מיעל למשוער.

בקונטרס "קדושת שביעית" מובא סיפור שבו ניכרת ההשגחה הפרטית המיוחדת המלווה את שומרי שביעית כהלכתה:

אנית משא מצרית נעצרה בהתקרבה לחופי הארץ. רב החובל של ספינת המשא טעה בניווט, וכאשר הבחינו אנשי הצוות  שהם מתקרבים לחופי ישראל, הורידו סירת הצלה, ונמלטו בחסות החשכה. הספינה על כל מטענה נפלה שלל.

אותה שנה (תשי"ט) שנת שמיטה היתה אנשי ועדת השמיטה, לא חסכו במאמצים כדי לספק לשומרי שמיטה את כל הירקות הדרושים למחיה.

למרות כל המאמצים, הם לא הצליחו להשיג בצל בכמות הדרושה עבור שומרי השמיטה שמספרם הלך ורב.

הספינה המצרית, היתה טעונה בכמות גדולה של בצל, ולאחר השתדלות רבה סופק הבצל לשומרי שמיטה.

יהודי המאמין שה’ משגיח על כל בריותיו, ויודע שאין אדם נוקף את אצבעו למטה, אם אין מכריזים על כך מלמעלה, יודע שבעיני בשר "טעה" אותו רב חובל ערבי בדרכו. אך במבט רוחני ודאי שדוקא ה"טעות" היא שהוליכה לדרך הנכונה. (מורשת אבות)

המשך - פרשת בהר - חלק שני

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: הגאון הרב אהרן יהודה לייב בן גיטל פייגא בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת טובה בת חנה מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רננה בת רות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת הילל רפאל בן יעל בתוך שאר חולי ישראל ולרפואה שלמה עבור רועי עובדיה בן שולמית רעות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת אשר ורפאל בני שמחה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לתהילה יהודית בת רינה ולחזרה בתשובה לעידן בן שולמית וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת אביבה בלה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 13875813

אתר השבת