מאת מערכת אתר השבת 

 

זהו. בני ישראל כבר יצאו ממצרים. מותניהם חגורים, מקלותיהם בידיהם, משה רבינו הולך לפניהם, ומצרים המאיימת מאחוריהם – הכל טוב. 

והנה, הם מגיעים אל מול ים סוף, והמצרים רודפים אחריהם. מיצר. רק נחלצו ממצרים – והנה הם מגיעים לדרך ללא מוצא. מה עושים?

 

ידוע המדרש מהמכילתא (בשלח ב) וזה לשונו: 

 

והמצב הזה, שעמדו בפניו בני ישראל, הוא המצב שבו עומדים אנו, כולנו, במדינת ישראל שנת תש"פ. אחרי אלפיים שנים בניכר חזרנו לארץ ישראל – אבל הגלות עוד נמצאת איתנו. בתוך חשיבתנו, בתוך תודעתנו. כל עוד לא גאלנו את עצמנו, אין אנו נגאלים. 

 

ופתאום, כאן, בארץ ישראל, אליה נמלטנו מכל ארצות תבל, פתאום מגיע האויב ורודף אחרינו כאן, בארץ שלנו. כבר חשבנו שנמלטנו! כבר חשבנו שניצלנו! והנה הם פה. 

 

קדושת עם ישראל הולכת ונרמסת. רוב המהגרים לארץ הם כבר לא יהודים בכלל. מאות אלפי לא יהודים היגרו הנה בגלל חוק נאצי קדמון ובגלל כמה מתבוללים רפורמיים שחילקו תעודות סבים מזויפות לכל מיני אנטישמיים מרוסיה. תנועות חוץ יהודיות מאיימות להשתלט על השלטון ולהחליט לקרוא לכל הגויים יהודים, ולהפוך את המדינה לערב רב של סנטה קלאוס וסופגניות, כמו אצל התנועות החוץ יהודיות בארה"ב. 

קדושת השבת הולכת ונרמסת. השבת, מצווה מעשרת הדיברות, שמהווה היסוד הכי בסיסי של יהדותנו, כבר אסור בכלל להזכיר אותה. חנויות נפתחות. אוטובוסים נוסעים. מקומות הבילוי הומי אדם. איפה היהדות שלכם? אנו זועקים ופתאום נזכרים אנחנו שבעצם - - - בעצם היהדות שלהם איננה ולא היתה גם מעולם... בעצם מדובר כאן במאות אלפי גויים גמורים שהובאו הנה, עיין בסעיף הקודם. 

אנו רוצים ללכת לכותל ולבכות על המצב – אבל גם הכותל, מקום התפילה של הדת היהודית, אפילו הכותל כבר לא בידינו. מדי ראש חודש מתחללת עזרת הנשים בכותל על ידי קבוצת נשים רפורמיות ציניות שלא מאמינות בכלום ועוברות בתוך הכותל עצמו על כללי הדת היהודית, ורק משתמשות בכותל ככלי להשמדת היהדות של עם ישראל – וכל זה על פי ההצהרות שלהן עצמן. 

ואנו רואים אותם ונבהלים. מה יהיה? האם אחרי כל המסע של 2000 שנות גלות, זה מה שאנחנו צריכים לראות? לחוות? עיסה דביקה של ערב רב ששונא את היהדות, ששונא את השבת, ששונא את המצוות, שמגיע לשריד בית מקדשנו רק מתוך שנאת חינם, רק מתוך סאדיזם, רק כדי ללעוג למאמינים ולקבל על כך כסף מהמתבוללים בחו"ל? והם עוד מצהירים: דרך ההכרה בכותל, דרך הרס התפילה היהודית, דרך ביטול המחיצה ומלחמה נגד המתפללים על פי היהדות, כך הם רוצים לקבל הכרה וכביכול לגיטימציה ודרך הכותל, שאצלם הוא סתם קיר אבנים שהם חולמים להפיל, הם רוצים חלילה להפיל את כל קירות התמך של עם ישראל. ובעצם להשמיד ולאבד כל זכר של העם היהודי, ולהפוך אותו לאותה עיסה דביקה של סנטה קלאוס עם סופגניות ביחד. 

ואנו נבוכים. מצד אחד כל מה שסבלנו עד כה, ומצד שני גם כאן בארץ קמים עלינו מהגרים אנטישמיים ונלחמים נגדנו. נלחמים בתוך הבית שלנו, עליו חלמנו אלפיים שנה. מאיימים על קיומנו, מאיימים על יהדותנו. מאיימים על חיינו, בעצם. מה יהיה?

וכאן אנו נעשים לארבע כתות – וחושבים על ארבע דרכי תגובה:

יש את קטני האמונה שמאבדים תקווה. ויכולה להיות להם מסיכה פורימית מאוד מרשימה, עם זקן ארוך עד ברכיים, אבל אמונה באלקים אין להם. עם האיום הקטן ביותר שמופנה כנגדם, מיד הם מתקפלים ומפסיקים להילחם. כל מה שאומרים להם לתת לרפורמים, הם נותנים להם, גם כשזה מנוגד להלכה. שכחו את השם. שכחו בזכות מי אנחנו פה. שכחו שהשם הוא הנותן לנו לחם והוא הנותן לנו כח והוא הנלחם. ואין לנו הרשות להיכנע.  

ויש את מי שאומר "נחזור למצרים". נוותר, נתפייס, נשלים, ננהל משא ומתן, נוותר להם - - - נכיל, נבליג, נסכים, ניתן, נחלק, נעניק, נספוג, נסבול - - -

אבל מי הרשה לכם לעשות את כל זה? מי נתן לכם את הקרדיט לוותר על מה שלא שייך לכם בכלל? האם שלכם הוא בית המקדש? האם שלכם היא השבת? האם אתם ילדתם את העם הזה או אתם שמרתם עליו אלפיים שנה? ואיך אתם מוותרים על העם הזה שסבל כל כך הרבה? מי נתן לכם מנדט? מי נתן לכם רישיון? הלא תבושו! מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי???

 

ויש את אלו שאומרים : נילחם, נפעל, נפעיל, נעשה צעד אחד פה וצעד אחד שם ובאסטרטגיות ובתחבולות ובהסברה ובמסעות בסוף אנחנו ננצח אותם ונצליח. נחוקק חוקים. נסגור מרכולים. ניאבק אקטיבית נגד הרשעים הרפורמים ונגיש נגדם בג"צים. 

והאם נצליח? הרי אין לנו כח מול אוקיאנוסים של שנאה. מול מאות מליוני גורמים אנטי יהודיים שרוצים להגר הנה, ואלפי מיליונרים מתבוללים שמממנים להם תעודות מזויפות וכרטיסי טיסה. הרי אין לנו כח מול גורמי חוק שאינם עומדים מולם. הרי אין לנו כח מול שופטים שפוסקים בניגוד לחוק ומול שוטרים שעומדים בחיבוק ידיים מול הפרות חוק בוטות, ומול פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה, ומול גורמים חסרי אמונה שנותנים לרפורמים יד חופשית לחלל את הקודש במקום הכי קדוש, ולא עושים כלום כנגדם. ומול כל אלו, הרי אין לנו כח בכלל. 

והכת הרביעית אומרת: נצווח כנגדם. פשוט נצעק. פשוט נזעק. פשוט נפגין. נפריע לרפורמיות בטקס העבודה זרה שלהם. נפגין ליד ביתו של חולדאי. נפגין ליד הדיונים בבג"צ. נצעק עד שנהיה צרודים. נצעק עד שכולם ישמעו וייראו. נצעק עד שכולם שאנחנו מוחים נגד הפשע. נגד השנאה. נגד הניסיון להשמיד עם שעבר כל כך הרבה צרות! ועכשיו באים ומנסים חלילה להשמיד אותו ואת האמונה שלו במקום שהכי קדוש לאמונה הזו. 

אבל הצעקות והצווחות לא תמיד עוזרות. קודם כל, בוודאי שאין הן עוזרות לבריאותם של מיתרי הקול שלנו. וחוץ מזה, האם מחללי השבת יתחילו לשמור שבת אם נצעק להם "שאבעס"? והאם יש איזושהי רפורמית שחזרה בתשובה והפסיקה לחלל את הכותל בגלל שצעקנו לה שזה אסור? והאם מחלקי תעודות הסבים המזויפות יפסיקו לעשות זאת אם נצעק עליהם? והאם חוק השבות ישתנה כפונקציה של הדציבלים היוצאים מגרוננו? אז נכון, זה עוזר להוציא קצת את הכאב, את הלחץ. לא בריא לשמור הכל בלב, ולפעמים זו גם מצוות הוכח תוכיח את עמיתך. אבל האם זה מה שיפתור את הבעיה? 

אז מה כן?

אומר ה' אל משה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל וייסעו". 

מה לומדים אנו מתוך דברי ה'?

ראשית כל, אנו לומדים שמשה רבנו צעק אל ה'. שגם כאשר אין אנו יודעים מה לעשות, עלינו לפנות אל ה' ולהתפלל אליו ולבקש את רחמיו ואת ישועתו, ולומר לו: ריבונו של עולם, כל כך הרבה עבר העם שלך עד שחזר לעצמו, אנא רחם עלינו והושע אותנו ממה שהבאנו אנחנו על עצמנו. אנא חלץ אותנו מהבור אליו נפלנו בתמימותנו ובטיפשותנו. אנא הצל אותנו מכל הגויים האלו שהבאנו לכאן ועכשיו מאיימים לאסור עלינו את קיום התורה. אנא עזור לנו לשמור על קדושת המקומות הקדושים שנתת לנו מול כל הגורמים האנטי יהודיים שבאים הנה ומנסים בכח לפגוע בקדושת המקומות הקדושים בדת שלנו. אנא ה' עזור לנו לשמור על קדושתנו אנו מול כל האיומים. 

אבל עוד דבר לומדים אנו, והוא: תשובת ה' אל משה: דבר אל בני ישראל – וייסעו. 

אומר ה' למשה: כדי להינצל, כדי לראות נס, כדי לראות ישועה, נדרשת מסירות נפש. לא לחשוב יותר מדי, לא לראות בכלל את האויב, לא לראות בכלל את הסיכון והסכנה והמסכנות. לראות את העתיד מול העיניים, לראות את התקווה, לראות את השאיפה – ולהמשיך בטוב. 

עוד יש תקווה שעוד נגיע. עוד יש תקווה שייקרע הים בפנינו. עוד יש תקווה שנינצל. ואנחנו נמשיך בעזרת ה' בשלנו. נמשיך לשמור את השבת ונמשיך לקדש את החודש ונמשיך להתפלל ונמשיך להתפלל בכותל ונמשיך להתפלל בכותל על פי האמונה היהודית! ונמשיך להאמין שמי שנלחם לנו באמת זה לא אנחנו, ולא בכוחנו תבוא הישועה, ולא בכוחנו תישמר השבת, ולא בכוחנו יתנקה הכותל מהעשבים השוטים שחולמים חלילה להפילו, ולא בכוחנו יינצל העם היהודי, אלא ה' הוא שנלחם לנו, ואנחנו בסך הכל כמו ילד קטן שנוסע בתוך האוטו של אבא שלו ומניע הגה צעצוע וחושב שהוא עושה בכלל משהו. 

ה' ילחם לנו. ואנו, בין אם נזעק ובין אם נצעק ובין אם ניאבק עם העולם בכדי לזעוק ובין אם ניאבק עם עצמנו בכדי להחריש – בכל מקרה, יחסית למה שה' עושה עבורנו, יחסית לנסים ולנפלאות ולישועות ולנחמות שה' מרעיף עלינו, כל מה שנעשה וכל מה שלא נעשה, כמוהו כמציאות של "אתם תחרישון". כי כל מה שנעשה וכל מה שנפעל וכל מה שנחשוב שאנחנו פועלים, הכל הוא אפסי ביחס לאינסוף. ובאמת רק הוא יתברך יחלץ אותנו מכל זה.

ויקרב משיחנו ויגאלנו וישרה שכינתו עלינו. במהרה בימינו אמן.