movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת ויקהל - חלק א

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (ויקהל לה-א)

 משה רבנו הקהיל את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל ומסר להם על אודות מעשה המשכן וכליו, ומדוע צריך לאסוף את כל כללות עם ישראל במצווה זו, כי לבנין המשכן דרושה האחדות כאיש אחד בכללות עם ישראל, כי הרי ראינו שלא חרב הבית אלא בעון שנאת חנם, שזהו שורש הפירוד והמחלוקת בעם ישראל, וכבר אמרו שאינו עתיד להבנות אלא ע"י אהבת חנם, שהיא מציאות האחדות כאיש אחד בעם ישראל, לכן כאשר משה רבנו מצווה על בנין המשכן הקהיל את כל עדת ישראל, ולכן פרשה זו נאמרה בהקהל דוקא ולאחר מעמד הר סיני, ששם זכו בני ישראל להגיע לשיא המדרגה של ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, מאותו מעמד נצטוו על הקמת המשכן שדורש את אחדות עם ישראל. (וידבר יוסף)

אחדות היא עמוד גדולה לתקון העולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו" שאפילו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צז ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם.

וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגודות אגודות ונפק חורבא והיא לא תצלח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפילו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפילו גבור שבגבורים אינו יכול לשבור אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה.

והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טועים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ואל יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי. (פלא יועץ)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וינפש (ויקהל לה-ב)

א נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכו’, אלא נאמר תיעשה כלומר, מי ששומר שבת כהלכתה יש לו ברכה בימות החול המלאכה והמפרנסה תיעשה מעצמה ותיזדמן ממנו יתברך. שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. יש כאלה שחושבים שהשבת ניתנה בעיקר לשינה ולמנוחה "שבת וינפש" שכן שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, ומנצלים את השבת למנוחה ולבטלה. אך טעות היא בידם! אכן שינה בשבת תענוג, אך צריך להבין משמעותה של השינה בשבת ולמה היא ניתנה.

משל למה הדבר דומה? ראובן הוא פקיד בחברה מסויימת ונזדמן למסעדה יוקרתית.  להפתעתו הוא רואה את שמעון חברו הטוב העובד באותו חברה יושב גם הוא במסעדה בחברת אנשים נוספים, ובסיומה של הסעודה חותם הוא על שובר של העסק, ואינו משלם, ולא זו בלבד, אף מזמין הוא על חשבון העסק את כל אותם אנשים שישבו ואכלו עמו.  סבר ראובן לתומו שכך הוא הנוהל בחברה, שאכילה במסעדה היא על חשבון העסק ואין צורך לשלם.
לאחר מספר ימים שוב סעד באותה מסעדה כיד המלך, ובתום הארוחה ביקש לחתום על שובר של העסק ולשלוח את החשבון להנהלה.  "ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יוקרתית על חשבון העסק?" שאל אותו מנהל החברה כשקיבל את החשבון.
"מה השאלה? הלא לשמעון אתם משלמים".
"נכון", ענה מנהל המפעל - "שמעון הוא איש מכירות ותפקידו הוא להיפגש במסעדות יוקרתיות עם לקוחותינו. לשמעון אנחנו לא "מרשים". אותו אנחנו מחייבים כיון שמן הארוחה שלו מרוויח העסק ולכן אנחנו נשלמים את ההוצאות. אך אתה, מה לך ולארוחות אלו? למפעל לא תצמח כל טובה מכך אלא רק נזק!"
כך הוא לגבי השבת. בני התורה אשר תורתם אומנותם ועוסקים יום ולילה בתורה, להם מתאימה המנוחה גם כדי לצבור כוחות מחודשים לכל השבוע, וגם כדי לענג בכך את עצמם בשבת. אין ספק גם בליל שבת הם נשארו ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. אך אדם שכל השבוע אין לו כל עסק עם לימוד התורה והוא נתון רק לפרנסתו עבורו השינה היא נזק. עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה כדי לקדש את עצמו בשבת, ובכדי לייקר את השבת יותר משאר ימות השבוע.
כך צריכה להיות ראייתו של האדם את השבת. השבת לא ניתנה לנו כ"עונש" של אי-עשיית מלאכה, אלא היא ניתנה לנו כדי לעסוק בתורה ולחזק את האמונה ולהטעין את הנשמה כל שבוע מחדש שלא נשכח את היעוד שלנו בעולם הזה ולא כאותם כסילים ששבת בשבילם זה יום של הוללות מעורב, כדור רגל, ומסיבות של שטן אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’

כל העושה בו מלאכה יומת (ויקהל לה-ב)

לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת’ בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?
אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם.
זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת’ בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים.  אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר:  כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה’ הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה’". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם.
ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

בספר "הכל לאדון הכל" מספר בתו של הרב יעקב-יוסף הרמן זצ"ל, מחלוצי עולם התורה בארה"ב, על דבקותו של אביה בקיום המצוות ובשמירת השבת:  אבא ואמא יצאו למסעם לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי. בהתאם נעשו סידורים עבודם לשהות מספר ימים בבית הרב אלפא ורעייתו בחיפה.  בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון, מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל ביום ששי, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי-קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים פורקו על הרציף והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית.
מהומה שלטה בכל.  אבא ואמא היו מודאגים ביותר: איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע לביתו של הרב אלפא בעוד מועד לפני כניסת השבת?  אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה-קומה האזין להסברו של אבא:  "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ-הקודש ולחלל את השבת כאן - לא בא בחשבון!"  - דמעות שטפו את לחייו של אבא.
הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה. עליך לקחת זאת בחשבון!"
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת!" - ביקש אבא.
"זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה, חייב גם הרציף להיות פנוי!"
"לא אכפת לי מחפצינו. רק החתם את דרכוננו כדי שנוכל לעזוב!"
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"
"ששה עשה ארגזים בתא המטען, ותשע מזוודות בתאנו."
"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב ישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? על מחר בערב לא ישאר זכר לחפציך! הערבים ישדדו הכל!" - אמר הקצין בהדגשה.
"אין לי ברירה, השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת!"
קולו של אבא עלה נואשות. הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם והרשה להם לקחת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם".
הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת.
במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: "ה’ עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי-פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך" ולקדש את שמו!" 
לאמא היה קשה להשתתף בהתרוממות הרוח הזו במלואה. היא היתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על ליבה ועל מוחה. אובדן כל רכושה. בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.
במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה, ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך."
אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו אך בכל זאת הצטרפו אליו. משקרבו
לאיזור המואר, נשמע קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?" אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר-הצהריים המאוחרות."
אמר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?"
"יעקב י. הרמן." - השיב הרב.
"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן! הובטח לי שברגע שתשקע השמש תבוא. איחרת בכמה שעות. מפקדי הקצין איים עלי לכרות את ראשי אם יחסר משהו מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר. וחתום על ניירות אלה. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית. אני תשוש לגמרי..."

מכאן המסקנה ברורה, שהשומר שבת לא יינזק במאומה ולעומתם אותם אנשים המשתכרים בשבת וחושבים לעצמם "הנה הוספנו ממון", על כך עונה ה"חפץ חיים":

משל למה הדבר דומה? לאותו שוטה שדימה ברוב טיפשותו כי אם יוסיף עוד ברז למיחם יוכל להוציא ממנו יותר מים, ולא העלה על דעתו כלל שעל ידי זה לא זו בלבד שאין הברז הנוסף מוסיף מים למיחם אלא אף המים הנמצאים בו יכלו במהרה. כך אותו יהודי הראוי לקבל שפע מהקב"ה אם ישתכר בשבת אותה מנה הקצובה לו תישפך בדיבור אחד וגם בשבע צינורות. (אור דניאל)

אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו.

"מה מעשיך?" שאל אותו הרבי.
"עובד אדמה הנני", השיב הכפרי.
"האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול.
התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי, כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם." כששמע הצדיק, כי מודה הנהו, שעושה הוא את שבתו חול, התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר, שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה, שלא ינזקו יבוליו בשדה.  סוף סוף, לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע, נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי, אך בקשה אחת לו, אמר, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף, שהם ימי העבודה ה"בוערת" בשדה, ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה.
חיוך עלה על שפתיו של הרבי מבלז, והוא אמר לכפרי: "שמע נא את הסיפור אשר אספר לך"  בימי קדם נהוג היה, כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה, והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע.  פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו, ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל.  כטוב לב הפריצים ביין, החלו להתפאר איש איש ביהודי "שלו", וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו.
כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם, התנצח עמם והתפאר, כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו, כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ, ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ.
"אם אמנם כדברך כן הוא", נענו הפריצים האחרים ואמרו, הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא."
"ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?" שאל הפריץ.
"אתה תצווה עליו להמיר את דתו, ואם ישמע בקולך, אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו".
מיד ציוה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו, לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכים התיצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו.
"מושקה", פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה, שלא כהרגלו, "דורש אני ממך שתמיר את דתך."
"מה זאת תבקש ממני, אדוני הפריץ?" גמגם היהודי בפחד.
"אחת גזרתי ולא אשנה", הרעים עליו הפריץ בקולו, "ואם לא תשמע לדברי, דע לך כי מרה תהיה אחריתך".
הכפרי המסכן הרהר רגע, ולבסוף אמר: "תן נא לי, אדוני, רשות ללכת ולהמלך באשתי".
נאות הפריץ לבקשתו, והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל.
האשה, שהיתה קלת דעת, נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: "אל תמרה את פי אדונך, אלא לך ועשה כדבריו".
שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו, והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידו, ובשביעות רצון אמר: "טוב איפוא, מהיום והלאה יהיה שמך איון, ואף את שם אשתך תחליף, ועתה לך לשלום".
עברו חדשים אחדים, ושוב הופיע שליח מאת האדון, לקרוא אליו את "איון". כשהלה בא אל הארמון, אמר לו הפריץ: "מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם".
"גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי", ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה, אך האשה החמיצה פניה ואמרה: "אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה, אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח, והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו, לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח, ואז נעשה כרצונו, ונהיה יהודים כמקודם..."
כשסיים הצדיק מבלז את סיפורו, נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה, כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל.
"רבי", אמר, "שוב לא אוסיף לדבר דברי הבל כאלו, והנני מקבל עלי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה".

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה יש לי בבית גנזיי, שואלים ועונים חז"ל, מה זה בית גנזי?
זה כמו קופסא של תכשיטים שיש לאשה בתוך ביתה שם היא שמה את התכשיטים הרכוש הכי יקר וחשוב שיש לה. אומר הקב"ה למשה רבנו שמתנה יקרה יש לי בבית גנזי והיא השבת. תארו לכם מכל העולם המופלא שבו יש ים גדול ונופים אדירים ותענוגות מסוימות וזה רק כדור הארץ ומה נאמר אם נביט למעלה ונראה אין ספור כוכבים שהמרחק בין כוכב לכוכב זה בספרות של שנות אור שכל שנת אור זה ביליון ומיליארדים של ק"מ. ואין בידינו את היכולת להגיע אליהם. ומכל היצירה המדהימה הזאת אומר הקב"ה שהמתנה הכי יקרה זאת השבת. רק שאנו לא יודעים להעריך אותה ואת השפע שהשבת מורידה מעולמות עליונים, אך שנגיע לחיי עולם הבא ניווכח עד כמה ששמירת השבת הועילה לנו לקבל שכר עולם הבא. יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא (שקורת רוח פירושה ריח שמחוץ לגן עדן) מכל תענוגות העולם הזה. מי שיודע להעריך את השבת ועוסק בתורה ביום הקדוש הזה לאט לאט הוא מבין שהיא מעין עולם הבא. והוא יכול איך שהוא לתפוס בקצה הדמיון מה זה עולם הבא אך לא לגמרי שנאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך למחכה לו", כי אף אחד מעולם הזה אינו יכול להשיג את שכר העולם הבא, כי שעת של קורת רוח (שזה רק ריח גן עדן, מבחוץ נקרא קורח רוח) יפה ומענגת יותר מכל תענוגות העולם הזה גם אם נרכז את כל הרגעים המאושרים של כל הנבראים מבראשית לשעה אחת עדין הפסוק בא ואומר שרק שעה של קורת רוח שווה את כל זה. מספרים על צדיק אחד שדפק על דלת בביתו עני וביקש צדקה.  חיפש הצדיק כסף בבית ולא מצא הלך לבית גנזיה של אשתו וחיטט בתכשיטים וראה טבעת קטנה. ונתן לעני את הטבעת במקום הצדקה. העני שמח מאוד והלך לדרכו לפרוט את הטבעת בכסף על מנת להרוויח ארוחה או איזה בגד. במקביל חזרה אשתו של הצדיק ופתחה את בית גנזיה לראות מה קורה ולתדהמתה הטבעת נעלמה, והחלה לצעוק גנבו! גנבו! שאל אותה בעלה מה את צועקת, ענתה לו, היתה פה טבעת ונעלמה. ענה לה בעלה אל תדאגי, לא גנבו פשוט היה פה עני ולא היה לי מה לתת לו ונאמר "אל תשיב דש נכלם" אז נתתי לו את הטבעת הקטנה. אמרה לו אשתו מה עשית, אתה יודע כמה הטבעת הזאת עולה 42 זהובים זה זהב טהור. שמע זאת הצדיק ונבהל לבש את מעילו והחל לרוץ לכוון העני.  והעני הסתובב וראה אותו רודף אחריו התחיל לברוח כל עוד נפשו בו ונערך ביניהם מרוץ ארוך ובסוף הצדיק תופס אותו, מתנשף ואומר לו הצדיק: "תשמע!" התחיל העני לרעוד ולבכות ואמר: "מה אתה רוצה אתה נתת לי את הטבעת אני לא גנבתי אותה". הצדיק מתנשף ואמר "אבל לא ידעתי". ואומר העני בלחץ "אבל אתה נתת לי את הטבעת. לא גנבתי אותה". ענה לו הצדיק, רק רציתי לעדכן אותך, הטבעת שווה 42 זהובים. אל תמכור אותה בזול, כי ממנה אתה יכול להתעשר, רציתי שתדע שזאת מתנה יקרה, ע"כ המשל.
הנמשל הקב"ה אומר למשה רבינו "משה מתנה יקרה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וברצוני להביא אותה לבני ישראל. תודיע שלא ימכרו אותה בזול לא בשביל כדורגל ולא בשביל קלפים, ולא שש בש. שבת נתתי וכל השומר שבת כהלכתה מוחלים לו על 70 שנה של עוונות אפילו חטאים של עבודה זרה מוחלים לו, זאת ערכה של שבת "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית" מי שמחלל שבת ככופר בקב"ה ותורתו. ישנם יהודים שאומרים אני מקיים מצוות אבל בלי סיגריה בשבת אני לא יכול ישנם יהודים שהולכים לבית כנסת ומבקש בעלית התורה בלבו שקבוצתו תנצח בדרבי בשבת רחמנא ליצלן. אבל הוא לא מבין למה השבת קימת וגורם לחילול ה’ כשמחלל השבת בפרהסיה. השבת ניתנה בעשרה הדיברות ושבת זה עדות לבריאת העולם שאם ה’ שבת ביום שביעי גם אני צריך לשבות. אם אינני שובת כי אני נהג מונית שמרויח 300%בשבת אז אני כופר בבריאה ואינני מאמין בה. הקב"ה לא עבד עבודה פיסית, כשברא את העולם שנאמר בעשרה מאמרות ברא הקב"ה את העולם. "ויאמר ה’ ויהי אור" ועוד "ויאמר ה’ יקוו המים אל מקום אחד ותראה יבשה", "ויאמר ה’ תדשא הארץ". ויאמר... וכולי. "ה’ אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" כך נברא העולם בעשרה אמירות. ביום שבת הקב"ה שבת מאמירות אז כל שכן מעבודה עלינו לשבות. אף אחד לא ביקש מאיתנו שלא נדבר כמו שה’ שבת אלא לשבות מעבודה מל"ט מלאכות שנעשו במשכן. קדושת השבת יותר קדושה מבית המקדש. כשבנו את המשכן, אמר הקב"ה למשה רבינו לא לבנות את המשכן בשבת כי קדושת השבת גדולה יותר. יש כאלה אנשים שהולכים לבקש ברכות מרבנים ואינם שומרים שבת. הרי זה מצחיק על מה תשרה הברכה. אומר הקב"ה למשה רבנו "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" היא המקור לשפע "ויברך אלהים את יום השביעי", הקב"ה בכבודו ובעצמו מברך את שומר השבת כמו שנתן ברכה במן ששה ימים היה עושה נסים כשעם ישראל הולך ארבעים שנה במדבר, בהמוניהם, ויום יום יורד מן במקום הפקר במדבר.  ביום ששי הקב"ה מוריד כפלים גם ליום שבת וגם ליום ששי, כי שבת וינפש. לכן אנו מברכים על לחם משנה הצדיקים היו מקבלים את המן בפתח הבית והרשעים מחוץ למחנה כדי שיתבישו במעשיהם ויעשו תשובה שתוכם יהיה כברם. אף גם למקדשי שביעי הקב"ה ימטיר פרנסה כפי שהובאו, האדם לוקח הבטחה אלוקית "ברית ביני ובייכם" שהיא השבת, כשהברית לא היתה בין הקב"ה לגוים שנאמר "לא נתתו לעובדי אחדות ולא הנחלתו לעובדי אלילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה" ועוד נאמר גוי ששומר שבת חייב מיתה. אז איך שלא ננצל מתנה גדולה שנתן לנו בורא עולם, העיקר מחפשים עצות ורפואות מכל מיני אנשים. הרבה אנשים שהיו עובדים בשבת נראה שהרויחו כפלים אך לא היתה להם ברכה בזה. כל זה יכול להעיד כל חוזר בתשובה שעבד בשבת כי יותר ממה שאנו שומרים את השבת השבת שומרת עלינו. ואנשים זוכים לראות בחוש. יש רק לקיים נעשה ונשמע. 

בע"ה נעשה ונצליח והקב"ה ברחמיו עלינו ירויח שפע ממקור הברכות שנקראת "השבת".  שמצילה אותנו מן הגוים שאין להם שכר עולם הבא ורק לישראל יש שכר שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". השבת מבדילה אותנו מהגוים לכן במוצ"ש אומרים בהבדלה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים" ומי שאינו שומר שבת אינו עושה הבדלה וכשיגיע לעולם האמת הוא יבין שחי כמו גוי, ואין הבדל בינו ובין גוי בגלל חילול השבת שאמורה להבדיל בין ישראל לעמים.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (ויקהל לה-ג)

בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה.

בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה  בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו.

פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זכר צדיק לברכה, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זכותו יגן עלינו אמן, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.

רבותינו הזהירונו מאד בענין הכעס, שעל ידו אפשר לאבד גם את שלוותו, וממש לאבד את כל חייו. מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.

כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.

בספרים הקדושים מובא, שאדם צריך להיות סבלן, ולא להפך חס וחלילה, כיון שפעמים רבות כשאדם הוא חסר סבלנות, הוא יכול לדחות אנשים ולטרדם מהעולם, ובמדרש קהלת רבה מובא מעשה בפרסי אחד, שבא לפני רב ובקשו ללמוד תורה, ואמר לו הרב לומר "אלף", שאלו הפרסי, ומי אמר שזו אלף? וכן עשה בשאר האותיות. כעס הרב וגרשו, הלך אותו פרסי לשמואל ובקש ללמוד תורה, ושוב חזר על אותם קושיות, מי אמר שזו אלף? ומי אמר שבו בית, גימל, וכו’. תפס שמואל באזנו חזק, ואז צעק הפרסי: "אוי האוזן", אמר לו שמואל, ומי אמר שזו אוזן? ענה לו הפרסי, כולם יודעים שזו אוזן, ענה לו שמואל, כולם יודעים שזו אלף, בית וכו’. ואז ישב ולמד בשמחה, ועל כך אמרו "טוב ארך אפים של שמואל מהקפדתו של רב".

סיפרו על אדם חשוב שאשתו צעקה עליו ושתק, ואחר כך לקחה קתון של מים ושפכה עליו, וגם לכך לא הגיב, אלא אמר לה בחיוך: "ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם", האדם כשפוגעים בו לא די שאינו צריך לכעוס, אלא צריך הוא לשמוח על כך. ותמיד ירגיל אדם את עצמו שלא לכעוס משום סיבה שבעולם, ואפילו אם יש סיבה להתרגז. לכן נימשל האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" כמו שעץ מקבל מים מלוכלכים ונותן פירות מתוקים כך אדם צריך לינהוג גם אם פוגעים בו יגיב בחיוב. ומסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שהיה פעם באמצע שעור, ובא אדם שוטה ושאל אותו, מדוע עשה הקדוש ברוך הוא את האף והאזנים בולטים, ואילו את שאר האברים שקועים? ענה לו הרב בניחותא: "כדי שיהיה למשקפים מקום לנוח"... וכל זה ענה בפשטות ללא כעס על שסטה ממסלול השיעור אם ששאל שאלה שטותית, וכיוצא בזה.

מצינו להרמב"ם שכתב, שהמידה שהאדם צריך להתפאר בה ביותר היא מידת הסבלנות, משום שאין למעלה ממנה, ולא לחינם אמרו: שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, והאם לא משתלם לעשות כל העבודות שבעולם כדי להינצל מכל מיני גיהנום, ה’ ישמרנו ויצילנו. (כתונת פסים).

הקב"ה בהתיחסו לגונב ממון חברו אומר (שמות כא, לז, כב, ג) "כי יגנוב איש וכו’ שנים ישלם". (כלומר, הוא לא חס על טרחת ויגיעת חברו להשיג ממון, ישלם נא לו כופל מהסכום שגנב. וכך א. יפוצה חברו על הצער שהצטער בהיוודע לו דבר גניבת סכום זה.  ב. יתחנך הגנב לאחר שיקבל את התחושה הקשה שבהפסד ממון בסכום שנטל).

ואילו על מחלל השבת הוא אומר (שמות לא, יד)

"ושמרתם את השבת...מחלליה מות יומת".

והדבר כמובן דורש הסבר האם מחלל השבת גרוע בעיני האלוקים יותר מגנב??
אולם כדי להבין את הדברים עלינו להעמיק מעט ולהבין את מהות השבת. מדוע הצטווינו עליה, ומהו המסר הטמון בשמירתה.

לפי פנימיות התורה המספר שש מסמל כל דבר חומרי. ואכן, לכל דבר חומרי ישנו שישה צדדים שסובבים אותו, מזרח, מערב, צפון דרום, מעלה ומטה. המיספר מרומם מהחומר הוא שבע.

נצטט שאלות ותשובות מתוך קונטרס ברית נצח של הרב זמיר כהן.

לאחרונה שאלני נהג מונית בעל חזות שאינה דתית, במילים אלה  "אני יהודי מאמין. ואני יודע שהתורה שלנו כל כך נפלאה, דרכיה דרכי נועם, והיא מחנכת למוסר, מצפון ומידות טובות וישרות. איך יתכן אם כן שיש בה גזר דין מוות על מחלל השבת? הרי הוא לא רצח!" הבנתי ללבו, והשיבותיו תשובה פשוטה ’’כיהודי מאמין, בודאי יודע אתה שכל אדם הנפטר מן העולם אינו חדל להתקיים, אלא בסך הכל פושט את הלבוש החומרי, אותו לבוש שארוג מבשר ועצמות, ומשאיר אותו כאן בעולם הזה. ואילו החלק הפנימי הרוחני שהוא בעצם ה"אני" האמיתי של אותו אדם, ממשיך להתקיים ולחיות חיי נצח (וכמו שנאמר בספר קהלת (יב, ז) "...וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" כאשר מצבו בחיי נצח מושפע מרמת האיכות של אותן כמה עשרות שנים בודדות(!) אשר חי בעולם הזה בהתאם לספר הוראות בורא העולם. שמר את מצוות תורת ה’ כראוי, הרי זכה להזדכך ולהאיר את עצמו האמיתי רוחני, ולהתרומם בכך לרמות רוחניות גבוהות, המאפשרות קירבה ודבקות בבורא יתברך בחיי הנצח. (דבר המהווה את העונג וההנאה ברמה הגבוהה ביותר שתתכן, אשר כל הנאות העולם נחותות ורחוקות מאד מלהיות לעונג זה שהוא למעשה תכלית בריאתנו על ידי הבורא). והנה מחלל השבת מכריז במעשה החילול כי אינו מכיר בעובדה שהאלוקים ברא את העולם בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי. ואין לך קלקול והחשכה לנשמת האדם יותר מההכרזה על הכפירה באלוקים. ומעתה, המחלל את השבת בפני עדים, והיתרו בו והזהירו אותו שיתבונן ויראה כי הוא חוטא בחללו את השבת, ואף על פי כן חטא, והעידו עליו בפני הסנהדרין שרק להם הייתה הסמכות לדון דיני נפשות וחקרו ובדקו ודרשו היטב והתברר מעבר לכל ספק כי אמת העידו העדים, ופסקו את דינו להיהרג ונהרג, והתכפר לו עוונו בכך, הרי עם צאתו מלבושו הגשמי רואה את חיי הנצח אשר הרוויח, ומבין מאיזה הפסד נצחי ניצל על ידי שניגזר דינו להיהרג, הרי הוא מודה ומהלל ומשבח על ששילם בעולם הזמני תשלום קטן לעומת חוב גדול שהיה עליו לפרוע בעולם הנצחי. ונמצא שאף בזה יש כאן הטבה ולא נזק חלילה וצריך להבין את עוצמת החסד אשר עשה עימנו אלוהים כאשר חקק שיהיה בכח התשובה לכפר על העוונות ולנקות את הנשמה אפילו מתוצאות חילול שבת ע"כ לא צריך להבין שהקב"ה נפח בנו את הנשמה שהיא רוחנית ואין באפשרותנו להבין היות ואנו מוגבלים כיצד ולמה חילול שבת או שאר עוונות מפחמות ופוגמות בזיכוך הנשמה לכן אני ממליץ לסמוך על הקב"ה שנתן לנו הוראות יצרן (המיצוות) לטובתנו שנשמור  את הנשמה מזוככת שתקבל שכרה בעולם האמת שנאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" אומר רש"י כשם שבאתם לעולם ברוך ללא חטא כך בע"ה ניצא מהעולם ברוך ללא חטא והחי יתן לליבו.

שאלה: מדוע אסור בזמננו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה או ההצתה נעשית כיום באמצעות גפרור או מצת, ללא טרחה כמו בעבר שבה קשת אבנים זה בזה היו מדליקין וזה הצורך טורח רבה?

תשובה: ראשית, אילו היה נאמר בתורה "לא תטרחו ביום השבת", או "לא תבצעו פעולה מעייפת ביום השבת", השאלה אכן היתה במקומה. ועם זאת, היה חל איסור על כל פעולה מעייפת כגון העברת כסאות רבים או כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים ומגשים גדולים העמוסים במטעמי השבת כגון בשבת חתן או בשבת ברית, כי הם מעייפים את נושאיהם, ואפילו ללכת בעיר הליכה מעייפת של קילומטרים אחדים היה אולי אסור, שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.

אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, כאשר היא לצורך השבת.

מדוע אם כן הבערת אש בשבת אסורה?

משום שעצם פעולת ההבערה היא מלאכת בריאת ויצירת דבר חדש, וכל מלאכת יצירת צורה או בריאה חדשה אסורה בשבת ללא שום קשר לטרחה. וכמו שנאמר בתורה:

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג)

מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה.

וההסבר פשוט.

כאמור בתורה, אנו מצווים לשבות ממלאכה ביום השבת כדי להעיד על הכרתנו ואמותנו בעובדה שהאלוקים ברא ויצר במשך ששת ימי המעשה את הבריאה על כל פרטיה, ושבת ממלאכה ביום השביעי. לא שביתה מטרחה, אלא ממלאכה. כלומר, מבריאה, מיצירה. הבערת אשר היא מלאכת יצירה של אש שלא היתה כאן קודם,  ואין שום הבדל אם המלאכה נעשית בטורח רב או בקלות מוחלטת.

יקל עלינו להבין זאת כאשר נתבונן בעובדה שהאלוקים לא טרח ו"התעייף" בששת ימי המעשה, אלא "בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו) "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד" (שם ט) וכמו שנאמר בתורה בפרשת הבריאה "ויאמר אלקים יהי...ויהיה..." ברור אפוא שהתורה מגדירה את הבריאה בשם מלאכה על שם התוצאה שענינה יצירה וחידוש, ולא משום עייפות וטרחה.

יש לציין שהתורה אף השתמשה בשני המקומות באותו מטבע לשוני. במעשה הבריאה נאמר "ויכולו השמים וכו’ ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, א-ב) ועל אותו משקל נאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות יט, י). כלומר מלאכת בריאת דבר חדש או יצירת צורה לאשר כבר נברא, וכפי שהיה במעשה הבריאה. ואין המשנה כלל אם כרוכה טרחה בעשיית המלאכה או לאו. נאמר "ששת ימים תעשה מלאכה ביום השביעי שבת שבתון" איזה מלאכה? מלאכת המישכן. ל"ט מלאכות איתם בנו את המישכן מה שבא ללמד שהשבת יותר חשובה מהמישכן שהוא בית המיקדש שבו שורה השכינה הקדושה.

וכיצד נדע איזו פעולה בדיוק מוגדרת כמלאכה היוצרת ומחדשת ואיזו אינה נחשבת כזו? הרי לא יתכן שנושא רב משמעות זה אשר חיי שעה וחיי נצח תלויים בו יושאר על ידי הבורא ללא הגדרות ברורות! (למשל, אריגה, האם היא נחשבת מלאכה לענין שבת? הרי חוטי הצמר היו כבר בעולם, אולם מאידך חיבורם על ידי האריגה יצר וחידש בגד שלא היה? אותה שאלה ניתן להציב לגבי תפירה, בישול, בניה וכו’) לשם כך ניתנה תורה שבע"פ בזמן שניתנה תורה שבכתב שנאמר "אם בחוקותי תלכו"...חוקותי לשון רבים תורה שבכתב ותורה שבע"פ שניתנה מדור לדור עד שרבי יהודה הנשיא החליט לכתובה. בתורה שבעל פה קיבלנו כי בהגדרת מלאכה לענין שבת, נכללות שלושים ותשע פעולות משום כך הן על כל סניפיהן (ובלשון ההלכתית המלאכות נקראות "אבות מלאכה" וסניפיהן "תולדות"). אסורות בשבת. הנה למשל אחד מהן הזורע (אפילו תחב זרע אחד לאדמה. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי זרע זה יתחיל לנבוט!) הקוצר (אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. אין כאן טרחה, אבל יש כאן מלאכה. ניתוק הנקטף ממקום גידולו) המבעיר (אפילו הדליק גפרור או מצת או יצר ניצוץ באמצעות הנעת הרכב או לחיצה על מתג החשמל בשבת. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי יצר וחידש אש) המבשל (אפילו השליך גרגר אפונה אחד אל הסיר הרותח. אין כאן טרחה אבל יש כאן מלאכת בישול) הלש (כנ"ל) וכו’.

נבין מעתה את הנאמר בתורה לענין מלאכת הבערה "לא תבערו אשר בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה. בכל מצב, עצם ההבערה מלאכה היא ואסורה בשבת.

שאלה: השומר חלק ממצוות השבת וחש שהשבת "כבידה" עליו. האם נכונה תחושתו שאם ישמור אותה בשלמות עם כל הלכותיה היא תכבד עליו עוד יותר?

תשובה: מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר, אשר תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום  בביתה.

היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר, כי חלק מהמצרכים חסרים בבית, והזמן דוחק.

לאחר הרהורים אחדים, התעודדה ואמרה "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים<< העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזים של העוגה. ולגבי השאר, במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלש כוסות סוכר במקום חלב, מים במקום שמרים, אבקת אפיה ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר"..

אמרה ועשתה.

העוגה נדחתה בנימוס על ידי כל טועם, היא טלפנה לחברתה תמהה, מתלוננת ואפילו זועמת "עוגה כזו את מהללת?? וכי זוהי עוגה מיוחדת?? ואם היא אישה "חכמה" במיוחד, היא תוסיף ותאמר "למזלי הרב שיניתי וחיסרתי מהכתוב במרשם שמסרת לי!! שהרי אם חלק מן המרשם יצר עוגה כה גרועה, מה היה אילו הייתי מצייתת לכל הפרטים בשלמות??"

והנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא משום שאינו שומר בשלמות! השמירה החלקית אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, אך טעמו של המרשם בשלמותו הוא המעניק את ההנאה היוקרתית, את אוירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת, נובע דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

ובפרט שיש לזכור כי מלבד החלק שלנו ביצירת האוירה המיוחדת של השבת באמצעות שמירת מערכת מצוותיה, גם מן המימד הרוחני מרומם הוא יום זה משאר הימים, בעצם מהותו. שהרי קידש אותו האל יתברך והעלה את מדרגתו הרוחנית עד אשר התבשרנו והובטחנו כי יום השבת אחד מששים מהעולם הבא הוא (תלמוד, ברכות נח ב) ובמילים אחרות ניתן להרגיש ביום השבת מעין העונג שמרגישות הנשמות הרוחניות בעולם הבא, נאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך".

יש לציין שמימד רוחני זה הוא הגורם שאפילו עניינים גשמיים כמו תבשילי השבת מושפעים מן המימד הרוחני של יום נשגב זה, עד שכל אחד מאתנו יכול להעיד כי טעמם וניחוחם של תבשילי השבת מיוחדים הם רק ליום זה וכל ניסיון להכין כמותם ממש ביום חול יעלה בתוהו מעניין שאפילו גויים  יכולים לחוש בכך וכמסופר בתלמוד (מסכת שבת דף קיט. א) "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? (כלומר מה גורם לריח הנעים במיוחד הודף ממנו?) אמר לו "תבלין אחד יש לנו ו"שבת" שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". אמר לו תן לי ממנו. אמר לו "כל המשמר את השבת מועיל לו (תבלין זה להשביח את התבשיל) ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו".

ואכן, רק מי ששומר השבת בשלמות לפי ספר הוראות ה"יצרן" ניתן לשמוע כי השבת עבורו היא גן עדן, או מעין עולם הבא, ושאר ביטוים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר.

הדבר תלוי רק בנו! אם רק נשכיל לעצור את מרוצת ההרגל של חיי היום יום אחת לשבוע ליממה אחת רמה, ולהתעלות מן החומר המכביד ומושך אותנו אל העפריות הארצית ואל חיי החול, ונתמסר בשלמות מתוך רוממות של שמחה ומשמעת עצמית לקיום מלא של המרשם השבתי אשר הוענק לנו על ידי הבורא שהגדירו "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם!" (שבת י, ב) אז אין ספק שנזכה להרגיש את ה"מעין עולם הבא"(!) והרי חיים אנו בדור שכל כך מבקש ומחפש אחר העלאת סף העינוג הרוחני.... והנה זה לפנינו בהישג יד! לא בחודשי חיפוש ביערות הודו, ולא בשנות עינוי במחשכי טיבט כי אם כאן, ביום השביעי, בכל שבוע מחדש.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רועי עובדיה בן שולמית רעות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת אשר ורפאל בני שמחה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לתהילה יהודית בת רינה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת אביבה בלה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 16277517

אתר השבת


מאמרים אחרונים