movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

פרשת תולדות - חלק א

 פרשת תולדות - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א

ויעתר לו ה’ ותהר רבקה  (תולדות, כה-כא)

הקב"ה גרם לכל האימהות להיות עקרות מכיון שמיתאווה לתפילתן של נשים צדקניות

מעשה באשה שלא ילדה עשר שנים. הלך בעלה אל רבי שמעון בר יוחאי, ואמר לו שברצונו לגרש את אשתו.

השיב לו רבי שמעון: "כשם שנשאתם זה לזה במאכל ובמשתה כן תתגרשו זה מזה במתוך מאכל ומשתה".

עשה, אפוא, האיש סעודה גדולה, ובמהלכה השתכר מיין. כשהתפכח מיינו אמר לאשתו: בתי, כל חפץ טוב שיש לי בבית תוכלי ליטול עמך בשובך אל בית אביך".

אותה אשה חכמה היתה. היא המתינה עד אשר נרדם בעלה, ואז הורתה לעבדיה לשאת אותו אל בית אביה.

באישון ליל נעור האיש משנתו ושאל: "היכן אני נמצא?"

השיבה לו האשה: "הן אמרת לי בערב: ’כל חפץ טוב שיש בביתי טלי אותו אל אביך’. ואני לא מצאתי חפץ טוב יותר ממך!"

הלכו אפוא שניהם אל רבי שמעון בר יוחאי. עמד הצדיק והתפלל עליה עד שנפקדה וילדה.

ללמדך, מה הקב"ה פוקד עקרות אף צדיקים פוקדים עקרות במיוחד נשים צדקניות. (על פי מדרש רבה, שיר השירים א, ל"א לוקט ממעשיהם של צדיקים)

ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה’ (תולדות כה-כב)

כשנכנסה לחודש השביעי לא היו שני העוברים שווים, כי האחד היה צדיק והאחד היה רשע, ולרבקה היה צער מזה כי הם היו נאבקים זה עם זה שהאחד רצה להרוג את חברו. וכשרבקה היתה הולכת ברחוב, ומתקרבת על יד ישיבה של שם ועבר או אחרת היה יעקב מפרכס לצאת, וכשעברה על  יד בית עבודה זרה היה עשו מפרכס לצאת. ואע"פ שאסור לעבור לפני בית עבודה זרה. אלא רבקה לקחה בידה את אומנותה של שרה לגייר גיורות, כפי שאברהם היה מגייר גרים, לכן היתה רבקה עוברת כמה פעמים על פתחי עבודה זרה כדי להסביר לנשים את כללי היהדות. וכן היו רבו השנים אודות הירושה של העולם הזה ושל העולם הבא. ומי שרב למעשה הם מלאך מיכאל שהוא שרו של ישראל, ומלאך ס"מ שהוא שרו של עשו, הם היו מריבים זה עם זה, כי ס"מ רצה להרוג את הבן הטוב. בא מיכאל בכעס כדי לשרוף את ס"מ, היות והמלאכים שם של אש. הגדול שורף את הקטן. עד שהקב"ה הפריד ביניהם וחילק את הירושה בין שני הבנים. שכן הרשע לקח את העולם הזה והצדיק לקח את העולם הבא, ולא טענו זה כנגד זה שהחלוקה היתה מן השמים.

ובגלל הסיבות האלה נצטערה רבקה צער הרבה. והיתה מסובבת בין הנשים ושואלת אותן, האם הרגשתן צער כזה בימי עיבורכן. ואם הייתי  יודעת שמרובה כ"כ צער ההריון, לא הייתי מבקשת מאת הקב"ה שיתן לי בנים.

ודעו כי רבקה היתה עתידה לילד י"ב בנים שהם י"ב שבטים, אבל אמרה: אם צער ההריון גדול כל כך איני רוצה בי"ב שבטים כי לא אוכל לעמוד ביסורים.

ותלך לדרוש את ה’ והלכה לישיבת שם בן נח כדי לשאול מה יהיה סופה. ולא רצתה ללכת למדרשו של אברהם אבינו כדי שלא לצערו כי הוא הסבא של בנייה וביקשה משם בן נח שיסביר לה הסיבה למה יש לה צער כזה כפי שאין לנשים אחרות בעולם. אפשר לשים לב איך אישה צדקת נוהגת כשהיא בצער ישר הולכת לרב שיתן לה סיבה רוחנית לצערה אח"כ הולכת לרופא ואילו הנשים שבימינו רצות לרופא.

ידוע המעשה באשת רבי מאיר, ברוריה, שמובא במדרש שוחר טוב (משלי, לא) על הכתוב: "אשת חיל מי ימצא" (משלי לא י). רבי מאיר דרש בשעת מנחה בשבת בבית המדרש, באותה שעה מתו בביתו שני בניו, הניחה ברוריה את שניהם על המיטה ופרסה עליהם סדין, בא רבי מאיר במוצאי שבת לביתו ושאל על בניו, נתנה לו כוס להבדיל, ואחרי שאכל וברך אמרה לו: שאלה יש לי לשאול אתמול בא אדם ונתן לי פיקדון, עכשיו בא לקחתו, הנחזיר לו? ענה לה רבי מאיר לתומו: פיקדון צריכים להחזיר. הוליכה אותו אל החדר שבו שכבו הילדים המתים והסירה מהם את הסדין, בכה רבי מאיר, אך ברוריה אמרה לו: רבי! לימדתני שפיקדון צריכים להחזיר, וכן נאמר בכתוב: "ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה’ מבורך (איוב א כא) ע"כ.

בדרך כלל האשה מגיבה על אסון בצער רב יותר מאשר בעלה, כי היא יותר קשורה לילד, וכמו כן האשה יותר רגשנית, הנה כאן רואים להיפך, ברוריה מגיבה באופן רוחני, באמונה נדירה, ובעלה רבי מאיר הוא אשר פורץ בבכי.

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדגה ויעקב איש תם יש אהלים (תולדות   כה-כז)

בעודם קטנים ידעו הבריות מעשיהם כי שניהם היו הולכים יחד ללמוד בישיבה ולא הכירו ברעתו של עשו. בעודם במאי אמם היה נאבק כדי לצאת לבית העבודה זרה, אבל כבר לפני שהתינוק נולד טופח לו המלאך על פיו שישכח את כל מה שיודע, ולכן בעוד עשו קטן לא ידע לעשות רע, אבל כשנעשה בן י"ג שנה אז גילה כל אחד את מה שהוא באמת. דהיינו יעקב היה לצד הטוב, וכל היום היה יושב ולומד בבית המדרש בישיבה של שם בן נח ובישיבה של עבר בנו. ועשו היה הולך בדרכים רעות והיה צייד שאומנתו היתה לי לך ל שדה ולצוד חיות ועופות. והיה רמאי שידע להטעות את הבריות, והיה מוכשר למשוך לצדו אנשים בדיבור פיו, כתחבולה שהיה עושה נמרוד ואילו לפני יצחק התראה כחסיד, וכל פעם היה בא לפניו ושאלה בפיו, כיצד מעשרים את המלח ואת התבן וכיו"ב, והיה אביו סבור שהוא יושב ולומד כל היום והוא יהודי כשר, כפי שרגילים הנערים בני הדור הרע הזה להטעות אבותיהם לומר אני לומד, את כותב, ובאמת אינו מגיע כלל לישיבה, והיה מחניף ליצחק, וכשנזדמנה לידו חתיכת בשר שמן או יין טוב היה מביאם לאביו, וכל יום היה נותן לו מתנות כדי להטעותו. וכך החזיקו יצחק כבן כשר ואהבו, כי אמר בני מדקדק במצות.(מעם לועז)

ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב (תולדות כה-לג)

כיצד אפשר למכור בכורה, הרי כשם שהכהן לא יכול למכור את הכהונה משום שזה קדושת הגוף, כמו כן אי אפשר לכאורה למכור את הבכורה כי גם היא קדושת הגוף?

ויש לומר כי למרות שלא ניתן למכור את הבכורה, במעשה המכירה נעל יעקב הדרך בפני עשו שלא יוכל להקריב קרבנות לעתיד לבוא, וזו היתה מטרתו.

רשעים מרוב שהם חומרים וירדו לשלושת הקליפות הטמאות אין הם מיחסים חשיבות כלל לרוחניות עד שמוכנים למכור את בכורתם או את העולם הבא שלהם בשביל פרוטות או בשביל תאות העולם הזה.

מעשה שהיה אל חדרו של הצדיק מאפטא נכנס יהודי שבור ורצוץ. "רבי", התחנן הנכנס. "עזור לי! בת בוגרת יש לי בביתי ואין בידו להשיאה!"

"מהו הסכום הדרוש לך כדי להשיאה?" שאל הרבי את היהודי הנסער.

"אלף רובל", באה התשובה.

"וכמה כסף יש לך?" התעניין הרבי.

"רובל אחד בלבד מצוי בכיסי", השיב היהודי המסכן. הרהר הצדיק כדי רגע ואז אמר: "לך לך לשלום, והעסק הראשון אשר יזדמן לך בדרך – אותו עליך לעשות, וה’ יהא בעזרתך".

’איזה עסק אוכל לעשות ברובל אחד בלבד?’ תהה האיש בלבבו. אך אמון רב רחש לשברי הצדיק, ועל כן לא הרהר אחר דבריו. חיש יצא לדרך, לשוב אל ביתו, נסע שעות אחדות והחליט לנוח ולסעוד בפונדק שעל אם הדרך.

נכנס לפונדק וישב לשולחן לטעום דבר מה, אגב כך שוטטו עיניו ברחבי החדר וסקרו את עוברי האורח שנקלעו – כמוהו – אל הפונדק. חבורת סוחרים, שהסבה באחד השולחנות, משכה את תשומת ליבו. עד מהרה הבחין כי הללו הנם סוחרי יהלומים, המנהלים עתה ביניהם מקח וממכר. את עיניו משכו יהלומים ואבני חן שנחו על שולחנם של הסוחרים. מתוך סקרנות קם האיש, קרב אל החבורה כדי להתבונן ביהלומים מקרוב.

הסוחרים, העסוקים בממכרם, הבחינו בזר הניצב מן הצד ומביט בהשתאות ביהלומיהם, "מה לך לוטש עיניים?" פנה אליו אחד מהם, "כלום חפץ אתה לקנות יהלום?"

המילה "לא" כבר עמדה על קצה לשונו של העני, אך בעוד מועד צצו ועלו בזכרונו דברי הצדיק מאפטא, כי עליו לעשות את העסק הראשון שיזדמן לו. ועל כל מהר להשיב: "כן!"

"וכמה כסף יש לך?" שאלו הסוחר.

"רובל אחד", היתה תשובתו של האיש, תשובה שגררה פרצי צחוק אדירים מפי כל המסובים.

"המתן רגע קט", אמר הסוחר כששככו גלי הצחוק,  "יש לי הצעה גם תמורת רובל אחד".

"ומהי?" שאל העני.

"את חלקי לעולם הבא!" השיב הסוחר תשובה ניצחת. "מסכים!"  לא היסס העני. "אך הבה נערוך שטר מכירה כדת וכדין ואז יהא העסק שריר וקיים!"

הסוחרים שאצל השולחן, התמוגגו מנחת – עיסקה שכזו לא ראו מימיהם! אחד מהם נחפז להביא גליון נייר, שני תרם עט -  וחיש נרשמו כל פרטי המכירה, בשולי הגליון חתמו המוכר והקונה, וכמובן – לא נפקדו חתימותיהם של העדים. העני מסר לסוחר את הרובל שלו, ותמורת זאת קיבל את כתב המכירה – והעיסקה יצאה לפועל.

לקול צחוקם הרועם של הסוחרים שב האיש אל שולחנו. בזה הרגע נכנסה לפונדק אשתו של סוחר היהלומים וראתה את בעלה וידידיו מתמוגגים מצחוק. "מה פשר הצחוק והשמחה?" התעניינה.

"חי...חי....חי.... רואה את את הבטלן ההוא, היושב על יד השולחן שבפינה?" אמר לה בעלה, ופניו זורחות. "זה עתה הוציא הוא את הרובל האחרון שלו על כלום שבכלום!"

"מה מכרת לו?" שאלה האשה, מתכוננת להשתתף בצחוק הכללי.

"את חלקי לעולם הבא מכרתי לו", השיב בעלה, צוחק בפה מלא. אך בהבחינו בהבעת פניה של אשתו – קפא צחוקו.

"החלק הזעום, שאולי יכולת לזכות בו בעולם הבא", התפרצה האשה, "גם אותו מכרת בעבור בצע כסף! ועתה, הנך גוי לכל דבר! אינני חפצה להיות אשתו של גוי! רצוני להתגרש ממך!"

בעלה בהה בה בעינים נדהמות, "אבל....גמגם", זו היתה רק מהתלה...."

"לא!" ספקה האשה את כפותיה, "מכירה עם שטר מכר וחתימת עדים איננה מהתלה, זוהי מכירה של ממש. ועתה, אבדת את חלקך לעולם הבא, ועל כן רצוי להתגרש ממך!"

אובד עצות ומיאוש ניצב הסוחר על עמדו. אך לפתע עלה רעיון במוחו. הוא שלח את אחד ממשרתי הפונדק להביא לפניו את היהודי שקנה ממנו את חלקו בעולם הבא...

עוד רגע – והיהודי ניצב לפני הסוחר.

"ר’ יהודי", פנה אליו הסוחר בקול ידידותי, "בודאי מבין אתה, כי כל אותה מכירה לא היתה אלא מעשה לצון. הבה נחסל את הענין. הנה, אני נותן לך את הרובל שלך, ואתה השב לי את שטר המכירה".

"לא היה זה מעשה לצון", השיב היהודי, "אני התכונתי לקניה במלוא הרצינות. לגבי – העסק שריר וקיים".

"יודע אתה?" אמר הסוחר בקול רך כחמאה, "אתן לך כמה רובלים ובלבד שתשיב לי את השטר".

אך היהודי דחה זאת בפסקנות: "אשיב לך את שטר המכירה רק אם תעניק לי אלף רובלים!"

"אלף רובלים?!" הזדעזע הסוחר, "כלום נטרפה עליך דעתך, שהנך מעז לדרוש סכום אדיר שכזה תמורת גליון ניר עלוב!"

"הבררה בידך להשאיר את הניר העלוב בידי", חתך קולו של היהודי.

"יהא כך!" זעק הסוחר, אך מיד שמע את קולה הצועק של אשתו: "אם כך, נלך לרב ויתן לי גט פטורים ממך!" "הן לא אוכל לשלם לו סכום רב שכזה בעבור הנייר העלוב", הסביר הסוחר לאשתו בקול מעורר חמלה.

"אך אני – אינני מוכנה לחיות עם גוי גמור", זעקה האשה. "עליך לפדות את חלקך לעולם הבא, ואף אם תדרש לשלם תמורתו חמשת אלפי רובלים!"

נפנה הסוחר אל היהודי וניסה להפציר בו להוריד מהמחיר, הוא נאות לשלם מאתים רובל ואפילו שלוש מאות רובל. אך העני עמד על שלו: "אלף רובל, ואף לא פרוטה אחת פחות!"

חכך הסוחר בדעתו, גרד את פדחתו ולבסוף שלך את ארנקו והעניק ליהודי אלף רובלים. רק אז מסר לו היהודי את שטר המכירה, והסוחר קרעו לגזרים בחמת זעם.

תוך כדי דברים סח היהודי העני באזני אשת הסוחר על אודות הצדיק מאפטא שממנו הוא שב זה עתה, ועל הבטחתו של הצדיק, כי העסק הראשון שיעשה – יצליח.

"רצוני לנסוע אל הצדיק מאפטא", הביעה אשת הסוחר את משאלתה, לאחר ששמעה את אשר סיפר היהודי, ואכן, בו ביום נסעה אל הצדיק.

כשנכנסה אשת הסוחר אל חדרו של הצדיק, אמרה לו: "שמחה אני מאוד, שעל ידי נתגלגלה הזכות להושיע את היהודי הנצרך, אך רצוני לשאול את הרבי: האמנם חלקו של בעלי בעולם הבא שוה אלף רובלים?"

השיב הצדיק: "כאשר מכר בעלך את חלקו ברובל אחד – לא היה חלק זה שוה אפילו רובל אחד. אך לאחר מכן, כשקנה את חלקו תמורת אלף רובל – וסייע בכך ליהודי להשיא את בתו – שוב לא יסולא בפז חלקו בעולם הבא!" (מעשיהם של צדיקים) 

ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)

נמרוד ועשו ונזיד העדשים

ביום ההוא הלך עשו השדה לצוד ציד וירא את נמרוד ואת גבוריו מרחוק. ויהי כראותו כי התקבצו אל נמרוד חיות ועופות הרבה מאוד, כי משכה אותם אליו תבנית כל חיה ועוף המצוירים על בגדיו, ויקנא בו עשו ויחמוד את הבגדים. ויארב עשו לנמרוד וירא כי הלכו גבוריו היערה לצוד ציד ולא נשארו עמו בלתי אם שני אנשים. ויתגנב עשו לבוא אל נמרוד ויפול עליו פתאום ויכהו בחרבו ויכרות את ראשו מעליו. וירוצו אליו שני האנשים ויאבק עשו עמהם ויתקפם ויכם וימיתם. ויקח עשו את בגדי נמרוד החמודות ויכון ללכת וישא את עיניו וירא והנה גבורי נמרוד רצים לקראתו כי שמעו את קול הצעקה וירוצו לדעת מה זה ועל מה זה. ויחרד עשו ויבהל וינס לביתו ויחביא את הבגדים. והמלחמה אשר נלחם עשו עם נמרוד ועם שני גבוריו הרגיעה אותו עד מאוד ותחלשהו ויאמר בלבו אין זאת כי הולך אנכי למות! ויהי כי צר לו מאד ויגש אל יעקב וירא והנה פניו חמרו מבכי ויתמה אליו מאד ויאמר מה לך, כי בכית, ואף גם זאת מדוע לא עשית היום מטעמים ותזר את נזיד העדשים אשר לא יאכלהו בלתי אם העניים?! ויאנח יעקב במרירות ויאמר אהה אחי הטוב! האמנם לא ידעת ולא שמעת, כי לקח ה’ מאתנו את אברהם אבי אבינו אשר היה לנו לכבוד ולתפארת?? ויהי כשמוע עשו את הדבר הזה ויקרא לאמר אם גם הזקן הזה מת כאחד האדם למה זה אאמין בה’ ובשכרו אשר יתן לעשוי טוב וחסד עתה ראה נא גם ראה, כי אין אלהים ואין מתן שכר לצדיקים וכאשר ירדו שאולה לא יעלו עוד! ויוסף עשו לדבר אל יעקב ויאמר הנך רואה אותי עייף ויגע מאוד וכח אין בי לאכול, על כן היטיבה נא עמי והלעיטני נא מן הנזיד אשר לפניך! ויאמר יעקב אם תמכור לי את בכורתך ונתתי לך את שאלתך! ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה? ויאמר יעקב השבעה לי וישבע לו ויפתח עשו את פיו וירחיבהו, וייצק יעקב את העדשים אשר בסיר בפי עשו. ויהי כאשר אכל עשו את העדשים וישב לו כוחו וימלא פיו שחוק ויאמר הוי כסיל! הן קנית היום דבר אשר לא ישוה גם באגורה אחת! ולא ענה יעקב את עשו דבר, כי הסכן הסכין לשמוע את חרפתו מפי עשו אחיו ולידום ויהי כאשר כילה עשו לדבר וירץ החוצה ויקרא לרעיו הפוחזים והריקים ויבואו אליו. ויקחם ויביאם האהלה אל יעקב ויספר להם את דבר ממכר בכורתו, ויהתלו כולם ביעקב וישחקו עליו וילעגו לו עד אשר לא היה בהם עוד כח לשחוק, ויעזבו את יעקב ויצאו לדרכם.

ויבא עשו מן השדה והוא עיף (תולדות כה-כט)

 ברציחה, כמה דתימא כי עיפה נפשי להורגים (ב"ר). ובגמ’ אמר ר’ יוחנן: חמש עבירות עבר אותו רשע באותו היום, א) בא על נערה המאורסה, כתיב הכא, ויבא עשו מן "השדה", וכתיב התם כי "בשדה מצאה", ב) והרג את הנפש, כתיב הכא, והוא "עיף", וכתיב התם, אוי נא לי כי "עיפה" נפשי להורגים, ג) כפר בעיקר, ד) וכפר בתחית המתים, דכתיב הנה אנכי הולך למות, ה) וביזה את הבכורה, דכתיב ויבז עשו את הבכורה.

מעשה שהיה על מלך אחד, מלומד גדול, ואוהב ישראל, ומבין בתנ"ך, שהיה לו אהוב, רב גדול בישראל, וחכם בהוויות העולם, והמלך היה מתיעץ אתו בעניני הממלכה, וגם היו מחליפים דעות, ומתווכחים בעניני דת ומדינה. פעם אחת כשבא הרב לארמון המלך, שאל אותו המלך: כעת למדתי בספרי האגדה, אודות עשו, שנאמר עליו, ויבא עשו מן השדה והוא עיף, ודרשו עליו חז"ל שהוא עיף מרציחה, ואני תמה מאוד, כי הלוא לא מוזכר בתורה רק שהוא עיף, וטבעי הדבר שאדם שבא מן השדה הוא עיף, ואלו חכמיכם מרוב שנאתם לעשו, טפלו עליו אשמה כבדה שהוא עיף מרציחה, ולעומת זאת, דוד מלככם, שחטא עם בת שבע, וגם רצח את אוריה החתי, כתוב בתלמוד שלכם, "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט לאשתו, ונמצאת בת שבע פנויה היתה, ואף אוריה בדין נהרג, כי מורד במלכות היה, ואני סבור, שחכמי התלמוד נשוא פנים לדוד, ומרוב אהבתם אליו חיפו על מעשיו, בתירוצים שונים, ואני רוצה תשובה ממך! ענה הרב למלך: אני אשיב למלך תשובה כהלכה בהזדמנות אחרת, ותוך כדי שיחה, הגיעה שעת הסעודה, והעבד הכושי אשר למלך הגיש לפני המלך מים כדי שיטול ידיו לפני האכילה, והמלך לפני הנטילה, הסיר את טבעתו והניחה על השלחן, ושכח להחזירה אחר הנטילה, והרב לקח בחשאי את טבעת המלך והטמינה בכיסו, והמלך התחיל לסעוד ממנות האוכל שהגישו לפניו, ולפני הרב הגישו המלצרים פירות משובחים. בינתיים נכנס מזכיר המלך והגיש לפני המלך, מסמכים חשובים לחתום עליהם, משרצה המלך לחתום, הופתע לראות שהטבעת אשר בה חותם אינה בידו, והתחיל לחפש אותה על השלחן, ומתחת לשלחן, ומשלא נמצאה, פקד מיד להזמין את העבד הכושי שהגיש לו מים לנטילת ידים, וכשהתיצב לפניו, שאלו המלך בכעס: איפה הטבעת שהנחתי על השלחן, כשרחצת את ידי? והעבד ענהו: אין לי כל ידיעה, מהטבעת של אדוני המלך! מיד ציוה המלך, שייסרו אותו בשוטים עד שיודה, על גניבת הטבעת, מדי התחילו להלקותו בשוטים, והעבד צווח שהוא לא גנב את טבעת המלך. אז בקש הרב מהמלך לתת הוראה, שירפו מן המלך ולא ילקוהו, ויוציאו כל איש מעליהם, ולאחר שנשאר לבדו עם המלך, פנה הרב אל המלך בשאלה: מדוע חשדת מיד בעבד הכושי שגנב את הטבעת? והרי אני הייתי יותר סמוך לשלחן המלך, ויתכן שאני חמדתיה ולקחתיה, ואיך לא חשדת בי, שאולי אני לקחתיה, ומיד חרצת משפט, לייסר את העבד קשות? ענהו המלך: איך יתכן לעלות על הדעת, שאדוני הרב, הישר והנאמן, היקר והחביב, וחכמתו כמלאך אלוקים, יגנוב את טבעת המלך, אשר הוא אהבו וידידו הטוב? אבל העבד הכושי, הנבזה, בודאי ובודאי, שהוא חשוד לגזול ולגנוב, וע"כ מיד חשדתי בו ולא בך. מיד הוציא הרב את הטבעת מכיסו והושיטה למלך. המלך נדהם! ופנה אל הרב בשאלה: מדוע עשיתה את הדבר הזה? השיבו הרב: דבר זה נאלצתי לעשות, כדי להשיב על שאלתו של אדוני המלך, והנני רואה שאדוני המלך, התנהג בדיוק כמו שהמליצו רבותינו על דוד המלך, וכמו שהטיחו דברים כלפי עשו, כי בודאי חלילה וחס שדוד המלך חטא! משיח ה’ החסיד והישר, לא יכשל חלילה בעוון אשת איש, וכמו שנאמר: "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה’ עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? ולכן הצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ואמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ואולם עשו הרשע, שאף בוראו אמר עליו "ואת עשו שנאתי" והוא חשוד מאוד על רצח וניאוף וכדומה, ע"כ טפלו עליו חז"ל שהוא רצח, כי תולים הקלקלה במקולקל. ובאמת קבלה ביד חז"ל, כי אותו היום, רצח עשו את נמרוד, וכמו שאמרו במדרש: פעם אחת הלך עשו לצוד חיות ועופות, מצאו נמרוד ואמר לו: למה אתה צד ביער שלי? בוא והלחם אתי, וקבעו זמן להלחם זה בזה, הלך עשו והתיעץ עם יעקב, איך לנצח את נמרוד? אמר לו יעקב: כל זמן שנמרוד לובש את בגדיו החמודות של אדם הראשון לא תוכל עליו, אלא אמור לו, שיסירם מעליו תחילה, ואח"כ תלחם עמו, וכן עשה, וכשפשט נמרוד את בגדיו, קפץ עשו ולבשם במרמה, וקם והרג את נמרוד, ולפיכך היה עשו עיף, שנאמר כי עיפה נפשי להורגים, מיד הודה המלך לאהבו הרב על תשובתו המאלפת לאחר הדגמה אישית מהמלך עצמו. (ויאמר אברהם)

שאל גוי אחד את ר’ יהושע - כיצד אתם אומרים שה’ אלוקיכם יודע את העתיד להיות, והרי כתוב "וינחם ה’ כי עשה את האדם בארץ". משמע שבזמן הבריאה לא ידע שהם יהיו רשעים. ענה לו ר’ יהושע - נולד לך בן, אמר לו כן. ומה עשית? שמחתי ושמחתי ועשיתי סעודה גדולה. ולא היית יודע שסופו למות? אמר לו ודאי, אך בשעת שמחה שמחה בשעת רעה רעה. אמר לו ר’ יהושע אף כאן כך, אע"פ שידע הקב"ה שסופם להרשיע בכל זאת לא נמנע מלבוראם.

קיסר רומא היה רגיל להתווכח עם ר’ יהושע בן חנניה. שאל אותו פעם הקיסר האם מישהו שולט בעולמנו? בודאי, השיב ר’ יהושע היתכן שעולם יתקיים בדרך מקרה. ומי ברא שמיים וארץ? הוסיף הקיסר לשאול. הקב"ה, שכל בריאת השמים והארץ כתובה בפרשת בראשית. שאל הקיסר מדוע אין אלוקיכם מתגלה לפחות פעם אחת בשנה ויראוהו ויפחדו ממנו. השיב לו ר’ יהושע, זה בלתי אפשרי כל יצורי עולם לא יוכל ולשאת את זיוו וזהרו של בורא עולם. וכן נאמר בתורה הקדושה "כי לא יראני האדם וחי". אמר הקיסר אינני מאמין לך אני - הקיסר אנדריאנוס רוצה לראות את ה’. אמר לו - המתן עד מחר. בשעת הצהריים ביקש ר’ יהושע מן הקיסר לצאת עמו אל מחוץ לארמון, היה זה בעיצומו של חודש תמוז והשמש יקדה במלא עוזה העמיד ר’ יהושע את הקיסר אל מול השמש ואמר לו הבט אל תוך השמש. אמר הקיסר הדבר בלתי אפשרי, כיצד אפשר להסתכל אל תוך השמש המסנוורת. אמר לו ר’ יהושע: תשמענה אוזניך מה שפיך מדבר, השמש אינה אלא אחד מאלף אלפי משרתיו של הקב"ה. אליה אינך יכול להביט, קל וחומר שאת בורא עולם שמלא כל הארץ כבודו אינך יכול לראות - נכנע והלך לדרכו.

אחד המשכילים בא פעם אל המגיד מדובנא ואמר לו, כי שמע את דרשתו של המגיד, אבל היא לא השפיעה עליו כלום, וסימן הדבר שלא היו אלו דבריו היוצאים מן הלב, כי אם כן היו כך, היו משפיעים עליו, כדברי חז"ל: "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב".

ענה לו המגיד במשל לפחח שהיה לו מפוח שנועד להלהיט את הגחלים שבוערים מתחתיו, והנה עבר לידו כפרי אחד וראה איך שהפחח מניף את המפוח והאש מתלהטת בכל פעם בחוזקה. הלך הכפרי ורכש לעצמו מפוח כזה, באומרו לעצמו: עד עכשיו עומדים אני ובני ועובדים קשה כדי להדליק את האש ולהפיחה, מעכשיו יהיה לנו מפוח ולא נצטרך עוד לעמול. אבל כמה התאכזב כאשר לקח את מפוח והניפו פעם אחר פעם - ואש אין!...

רץ האיש אל הפחח וקבל לפניו: למה רימיתני? אני מניף את המפוח בלי הרף והאש לא מתלבה? השיב לו הפחח: המפוח לא יוצר אש, הוא רק מלבה אותה, ומסתמא לא הקדמת לשים מתחת למפוח גחלים בוערות, שאילו כך עשית, היה המפוח עושה את פעולתו כראוי.

ובזה, אמר המגיד מדובנא לאותו משכיל, אתה דומה לכפרי ההוא. אם יש לאדם לב - יש תועלת במי שעומד מולו ומעורר את לבו, ואזי הדרשן שמשמיע דברים שיוצאים מלבו, מובטח להם שייכנסו ללב השומע, אבל אתה, שאין לך לב כלל, וה"גחלים" שלך כבויות, מה יעזור שאעמוד ואניף את ה"מפוח"? אדרבא, כאשר מניפים מפוח על גחלים כבויות, הן מתקררות עוד יותר!... (שאל אביך ויגדך)

וירא אליו ה’ ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אלך (תולדות כו-ב)

כך אמר לו הקב"ה דע שמזמן העקידה אתה נחשב כעולה ואין אתה רשאי לצאת לחוץ לארץ. לכן אני אומר לך שתעשה מגורך הקבוע בארץ.

ארמי אובד אבי וירד צרימה וכו’ (תולדות כו-ה)

ולכאורה מה הקשר בין ירידת אבותינו למצרים לעניין לבן הארמי, וכבר אמרו חז"ל בהגדה של פסח שמתחיל בגנות ומסיים בשבח, והרמז בזה שכל סיבת ירידת אבותינו למצרים הייתה בגלל לבן הארמי, שהרי אחי יוסף מכרוהו בגלל קנאה שהייתה להם בכותנת הפסים ובגלל שאביו אהבו וכל זה מכיוון שלבן החליף, את לאה ברחל, כי אם רחל הייתה נשאת ראשונה ממילא יוסף היה הבכור ואז לא הייתה שום קנאה בין האחים כי הבכור נוטל פי שנים משאר האחים, ואז לא היה נמכר יוסף וממילא לא היית נגרמת גלות מצרים נמצא שאותו לבן הארמי גרם לזה, וזה שאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה. (וידבר יוסף)

מעשה בחמדה ובקנאה שהלכו לטייל בגן, ראה אותם המלך בזמן שהיה לו מצב רוח טוב ואמר להן חברותי החביבות בקשו בקשה ואני אמלא את מישאלת ליבכם, מה שתבקש האחת לשניה אתן כפול. שמחו מאוד ופתאום התחילו לריב החמדה אומרת לקנאה את תהי ראשונה והקנאה מסרבת וטוענת שהיא רוצה להיות שניה (כמובן כדי לקבל כפול). והמצב יתלהט בוויכוחים עד שהמלך כעס ואמר אם לא תבקשו את המשאלה אני הולך אז הקנאה קפצה ואמרה תוציא לי עין המוסר השכל מובן מאליו כדי שלחמדה הוא יוציא שתי עיניים והעיקר שלא יהיה לה יותר ממנה.

וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמור אשתי פן יהרגוני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא (תולדות כו-ז)

בפרשיות לך-לך, וירא ותולדות, מצינו שלוש פעמים שהאבות מסתירים את נשותיהם ומציגים אותם בתור אחותם.

הפעם הראשונה: כשירד אברהם אבינו למצרים, אומר אברהם אבינו לשרה אשתו: "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו, אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (בראשית לך-לך יב,יב-יג). אברהם עשה כן על מנת למנוע הריגתו, כפי שנאמר על פי המדרש (תנחומא לך-לך) שהמצרים שטופים בזנות, ולכן עשה פעולה שנתן את שרה בתיבה שלא יראוה המצרים,ובסוף גילוה, ע"כ.

הפעם השנייה: כשהיו אברהם ושרה בגרר אצל אבימלך. גם שם הציג אברהם אבינו את שרה אשתו בתור אחותו, כי אמר אברהם אבינו: "כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי" (בראשית, וירא כ, יא). מהיכן ידע אברהם אבינו שאין יראת אלהים? הרי אבימלך מתלונן על אברהם אבינו: "מה עשית לנו  ומה חטאתי לך כי הבאת עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים שלא יעשו עשית עמדי" (שם, ט), לכאורה אומר לו אבימלך: הרי אנחנו אנשים מתורבתים ויש לנו סדרי שלטון וחוק וכמעט הבאת עלינו מעשה אשר לא יעשה במקומותינו. אם כן, היכן חוסר היראה?

על זה אומר רש"י לפי הגמרא (מכות ט ע"ב): אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכלה ושתייה שואלין אותו, או על עסקי אשתו שואלין אותו? אשתך היא או אחותך היא? – אומר אברהם אבינו, במקום שהחוקים אינם נובעים מיראת ה’ אלא מדעת בני אדם, אזי במסגרת החוק תוכלו לחוקק חוק להרוג את הבעל לקחת את אשתו עבור המלך.

וכך כתוב במדרש הגדול (בראשית, וירא כ, יא): שכל שאין בו יראת שמים, מוחזק לו שאינו מונע עצמו מכל חטא, ע"כ. בני אדם שקובעים חוקים על פי הבנתם ולא על פי יראת ה’, יכולים להגיע לאיסורים חמורים ביותר. גם בסדום ועמורה, איסור נתינה לעני היה במסגרת החוק, ובמסגרת החוק: מי שנותן לעני – חייב מיתה. גם השמדת היהודים בשואה האיומה היתה במסגרת החוק, במסגרת "חוקי נירנברג" גם משטרים טוטליטריים נמצאים במסגרת החוק שלהם. לכן, חוקי שקובעי בני אדם, למרות שזה נראה יפה ואפילו במסגרת דמוקרטיה, יכולים להגיע להתרה של רציחה ופריצות במסגרת החוק. ועל פי הסוד גם הטוב שהגויים עושים אין זה טוב ככל כי נפשותיהם משלוש הקליפות הטמאות שאין בהם טוב בכלל וכל הטוב שהם עושים זה לא מתוך פנימיות וכוונה לשם שמים אלא זה לכבוד וגאווה  או לשם עולם מתוקן שיוכלו לחיות בו בסדר ושקט בשביל עצמם בלבד ולא בשביל הזולת ולשם שמים.

בשני המקרים שהובאו לעי’’ל אצל אברהם אבינו היתה סיבה להתנהגותו, אם במצרים – בגלל שהיו פרוצים  בזימה,  ואם אצל אבימלך – על שאין יראת ה’.  אבל אצל יצחק אבינו לכאורה התנהגותו וחששותיו אינם מובנים כלל, שאומר הכתוב: "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגוני אנשי המקום" (בראשית, תולדות כו, ז), הרי יצחק הגיע לאותו מקום שהיה אביו אברהם  - גרר, ושם מלך עדיין אותו מלך –אבימלך. ואם היה חשש כפי שאמר אברהם אבינו, שאין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי, הרי שאנשי המקום ומלכם כבר עמדו במבחן שמעשים כאלה לא יעשו, אצל שרה אמנו. אם כן, מדוע כל חשש יצחק לספר את האמת למלך אבימלך? מה עוד שאבימלך הכיר את אברהם ואת גדולתו?

אלא, יהודי בכל מקום שהוא נמצא אין הוא יכול לסמוך על מערכת החוקים שנעשתה על ידי בשר ודם. לפעמים היא עומדת בפרץ ולפעמים לא. חוקי ה’ הם חוקי תמידיים שאינם ניתנים לשינוי, מה שאין כן חוקי בשר ודם, ואפילו שידברו בשם האחווה והשוויון. ואל יטעה אותך מראם החיצוני של אותם בני תרבות, כי בלא חוקי ה’ יכולים להיות יותר גרועים מחיות, ואם תופתע – ההפתעה היא לא לאורך זמן.

בדורות האחרונים ראינו לכך דוגמאות לרוב. בצרפת "זכו" היהודים לאמנציפיה (=שוויון) וניסו להשתלב בחברה ובצבא הצרפתי וזה גרם להתבוללות. כשהגיע עלילת הקצין היהודי דרייפוס, ראו את פרץ האנטישמיות והשנאה במדינה של חוק האחווה והשיויון כביכול. בגרמניה, יהודים השתתפו במלחמות והתערו בחיי החברה הגרמנית. הגרמנים שהנם אנשי תרבות ומוסיקה ודואגים אפילו לבעלי חיים, אם כן בוודאי שידאגו לחיי אדם. אביו של בעל ה"תורה תמימה" אמר עוד לפני השואה, שיגיע דור שיקיים את הכתוב: "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע יג, ה) –את בעלי החיים יטפחו וינשקו, אבל את בני האדם יאכלו. והנה אותו עם תרבותי מוסיקלי, עם חוקי יושר וצדק הדואג אפילו לבעלי חיים, התנהג יותר גרוע מהחיה הכי רעה שיכולה להיות עלי אדמות. חשבו היהודי לחיות במקום מסודר לפי כללי הצדק והיושר, אך אם  זה על פי דעתו ושכלו של האדם, הוא מוגבל וזמני.

יצחק אבינו אמנם ידע שבגרר ישנו חוק וסדר, אבל זה תמיד יכול להשתנות, כי זהו חוק וסדר שנקבעו על ידי בני אדם. אכן בסופו של דבר יצחק אבינו לא טעה, כשהתעשר אומר הכתוב: "ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאוד" (בראשית, תולדות כו, טז). וכי היכן הם אותם עקרונות הצדק היושר והשויון? ולא עוד, אלא שדורשים חז"ל בבראשית רבה (סד, ז): כל העושר והעוצם שעצמת – לא משלנו?! לשעבר היה לך כבש אחד, עכשיו יש לך הרבה כבשים, ע"כ.

זהו סמל האנטישמיות לדורותיה, שהיהודי מתעצם על חשבון הגוי. ולכן כשיצחק מגיע אפילו למקום שהתנהג בעבר בהגינות, אין הוא מסתמך על הגינותם, אלא משנה ואומר שאשתו היא אחותו. (אור חדש)

ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית (תולדות כז-טו)

אמר רבי שמעון בן גמליאל: כל ימיי הייתי מכבד את אבי ולא הגעתי חלק המאה מן הכבוד שעשה עשיו לאביו! כי אני בשעה  שהייתי נותן לו אוכל ורוחץ ידיו או מכבד ומרבץ לפניו, הייתי לובש הבגדים הישנים ביותר כדי שלא ללכלך בגדי. וכשאני יוצא לשוק, אני לובש בגדים נאים ואילו לעשיו הייתה מעלה זו כי כשבא לשרת את אביו היה לובש את בגדי החמודות. אמר: אין כבוד לאביו לשרתו בבגדים פשוטים אלא בבגד מלכים (ב"ר סה, טז).

האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקים בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה (מתוך שמקשים זה לזה), ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה.

מעשה ברבי חיים מצאנז ובנו רבי יחזקאל משינובא דרו במרחק רב זה מזה, ועל כן התנהלה ביניהם חליפת מכתבים – מרביתם בעניני הלכה.

באחד המכתבים התעוררו בין האב לבין בנו חלוקי דעות בענין הלכתי כלשהו כיון שכך, קם רבי יחזקאל ונסע לצאנז, אל אביו, על מנת לברר עמו בעל פה את הדין.

בהגיעו לצאנז, לא מיהר לגשת אל בית אביו. תחילה שם פניו אל בית המדרש, ושם פתח את ה"שולחן ערוך", בחלק יורה דעה, ולמד היטב את הלכות כבוד אב ואם, וזאת למען ידע כיצד ואיך מותר לו להתוכח עם אביו, אחר כך אמר כמה פרקי תהילים והתחנן לפני ריבון העולמים, שיעבור בשלום הויכוח הצפוי לו עם אביו, ולא יכשל חלילה בהלכה, ואף לא במצות מורא אב.

לא היה זה הויכוח ההלכתי היחיד והראשון והראשון שהתנהל בין רבי חיים מצאנז לבין בנו. עוד קודם שעבר רבי יחזקאל לשינובא ניטש ביניהם ויכוח בסוגיה חמורה, ובמהלך הויכוח הלוהט גזר רבי חיים על בנו, שלא ידרוך עוד על סף ביתו.

כאמור, באותה עת עדיין התגורר רבי יחזקאל בבית אביו, ולשמע דברי אביו היה עליו לעזוב את הבית. אך כיצד יצא מבעד לפתח, והרי אביו גזר עליו "שלא  יצא לכן קשר כמה שמיכות אחד לשניה וירד מהחלון ראו עד היכן מגיע ההידור של המיצוה.

ויאמר אבימלך אל יצחק לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד (תולדות כו-טז)

אמר לו אבימלך איני יכול לעמוד בקנאה, שכן ראיתיך בא לכאן במעט נכסים ובזמן מועט נעשית עשיר יותר ממני. ואני שאני מלך אין לי כ"כ הרבה מקנה כמוך, ובזיון הדבר שביתך יהיה יותר מפואר מארמוני.

ויבוא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה  בני

ויאמר יעקב אל אביו אנוכי עשו בכורך... ( תולדות כז, יח-יט)

למרות שרבקה הכריחה את יעקב לקחת את הברכות במירמה יעקב מצא דרך לא לשקר ששאל אותו יצחק מי אתה בני ענה לו יעקב אנוכי (זה אני) ואילו עשיו זה בכורך וכך היתחמק מהתשובה.

לכאורה הדבר תמוה למה יצחק רוצה לתת לעשיו את הברכות הגשמיות ולא ליעקב?

כי יצחק ידע שיעוב איש תם ויושב אוהל ותורה וכסף לא הולכים ביחד לכן רצה לתת את הברכות לעשיו ודי לו ליעקב שעשיו יעשר לו ויתן לו מספיק כדי לחיות וכבוד אך רבקה ידע מה שלא ידעה יצחק שהלכה היא עשיו שונא ליעקב לא רק שהוא לא  יעשר לו אלא יקח ליעקב את כל מה שיש לו לכן ביקשה מיעקב לקחת את הברכות הגשמיות במירמה.

וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אבינו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. ויחפרו עבדי יצחק בנחל ויצאו שם באר מים חיים וירבו רעי גרר עם רעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו (תולדות כו,יח-כ)

אחרי שרבו עבדי יצחק התפלל יצחק אל ה’ ויבשה אותה הבאר, ולכן אם באו ואמרו שלהם הבאר אמר הלא חפרתיה במו ידי ומעצמם נתמלאו המים.

ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו ויאמר אלהים יצחק מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אתי ותשלחוני מאתכם (תולדות כו-כז)

ואבימלך זה לפי שגירש את יצחק מארצו היה לשני ענשים:

העונש הראשון שבשרו נמלא נגעי צרעת כמו איוב. ולכן אומר הכתוב ואבימלך הלך אליו מגרר, והרי יודעי אנו שעירו של אבימלך היא גרר א"כ היה הכתוב יכול לחסוך תיבה זו. אבל תרגומו הוא שנגרר ונסחב מחמת צרעתו, שהתחרט על שגירש את יצחק.

העונש השני שבללה באו גנבים סביב ארמונו והיו מצווחים ולא נתנו לו לישון, ובכך ידע אשמתו. כי האנשים שבאותו דור היו חכמים מאוד, וכשהגיעה להם איזו פורענות היו מפשפשים יפה במעשיהם שמא יש בהם עון שגרם לכך. ומכאן אפשר ללמוד לקח, שאם יש בלילה נדודי שינה לאדם יידע שלא לחנם הם, אלא סימן גדול הוא מן השמי לפשפש במעשיהם ולתקנם. לפי שהנשמה עולה בכל לילה לרקיע והיא יודעת מכל הגזרות שגוזרים בישיבה של מעלה, והיא חוזרת ומודיעה לגוף, וכן רואים אתם אצל אחזורוש שנדדו שנתו לילה אחד והוא ביקש להביא לפניו את ספר הזכרונות כדי למצוא שם איזו עון שלא פרע לאדם איזה חוב. ולא היה כמו האנשים של היום שאם שנתם נודדת הם שותים בקבוק של יין כדי למשוך אליהם השינה. כי זוהי פחיתית גדולה, אלא מדרך בעלי הנפש לישב ולפשפש במעשים כדי להזכר באיזה חטא קטן או גדול ויחזרו בתשובה, ואל יאמרו שהפרעושים או הפשפשים הם שגרמו לנדודים, לפי שהכל מן השמים הוא.

ויאמרו ראו ראינו כי היה ה’ עמך ונאמר תהי נא אלה בינותינו בינינו ובינך ונכרתה ברית עמך: אם תעשה עמנו רעה כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה’ (תולדות כו,כח-כט)

ואע"פ שאין ראוי למלך להתיירא מפני אדם ובפרט מיצחק שלא היה בעל מלחמות שיערוך מלחמה נגדו, אבל בהיותו בנו של אברהם חשש אבימלך מפניו שלא יעשה לו רעה , ולפי שגירשו מן העיר ועבר על השבועה שנשבע אבימלך לאברהם אף יצחק יעשה כן עם בניו ויגרשם, כי ידוע כבר שהארץ מובטחת ליצחק, לכן רצו לחדש את השבועה. אמרו לו: אע"פ שרבנו עמך וגירשנו אותך מן העיר,אבל לא עשינו לך שום נזק, אף אתה ברוך ה’ צריך לנהוג כך עמנו. ומאחר שהיית בעירנו ולא נגעו בך האנשים לרעה, בדבר זה עצמו אתה צריך לשמוח.

ומעשה שהיה בימי רבי יהושע בן חנניה שהמלך נתן רשות לבנות את בית המקדש. ורצונו של המלך היה חזק כל כך שכתב אגרות לכל חלקי הממלכה שהיהודים יבואו לירושלים בהקדם. ושלח סכום גדול של כסף עד שהיו מעמידים שולחנות מעכו ועד אנטוכיא ועליהם ערמות של כסף כדי להעניק ליהודים כסף וזהב. כל אחד כפי שהוא צריך, והתחילו היהודים ללכת לירושלים. אבל בעונות לא הסכימו מן השמים שיבנה בית המקדש כ"כ מהר בפעם השלישית, נתחרט המלך, כי אנשיו אמרו לו: אם יעשה כך ירד מנכסיו ויעני, שכן היהודים יקימו ממלכה  משלהם ולא ירצו לשלם לא מס ולא ארנונה וכיו"ב שצריכים לשלם עבור השדות. ודברים מצא חן בעיני המלך, אבל אמר להם: כיצד אוכל להתחרט ובידם נתונה פקודתי. אמרו לו: אפשר לתקן הדבר בזה שתשלח להם אגרת זו: "אני שמח שנתתי  לכם רשות לבנות את בית המקדש, אבל לפי שעשיתי עמכם חסד גדול דבר שלא עשה לכם שום מלך שקדם לי ופיזרתי ממון הרבה לשם כך, רוצה  אני להיות בעל הבנין ושמי יהיה נקרא עליו, וכדי שלא להקניטכם אני נותן הברירה בידכם שתשו אחד משלשת הדברים האלה: שתבנוהו במקום אחר שיהיה טוב יותר מן הקודמים. או לעשותו ה’ אמות גבוה ממדתו או ה’ אמות פחות.  כטוב בעיניכם עשו, ואני אסכים בתנאי שתעשו אחד הדברים האלה".   ובכך תיפטר מן הענין, כי היהודים עצמם יתחרטו על כך. שכן ידוע הדבר שאסור לשנות את המקדש בשום פנים.

והיהודים כשקבלו את המכתב התחילו בוכים בבכי מר, והממונים התכנסו והחליטו לא לשאול את פי המלך שכן ראו שבכסף אפשר לעשות הכל, וחשבו למרוד במלך. אבל החכמים התכנסו במקום אחד וטיכסו עצה מה לעשות להניא את היהודים מן המעשה שיש בה משום סכנה, שאם המלך התחרט מי יעיז להמרות פיו. החליטו הזקנים שרבי יהושע  בן חנניה ידרוש בפניהם דרשה. כי בהיותו חכם גדול ובעל דיבור נעים יוכל להניעם שלא יפצו פה בענין זה. עמד רבי יהושע ודרש בפניהם דרוש זה וסיפר להם המשל הזה:

עצם נתקעה בגרונו של האריה. הוציא כרוז ואמר: מי שיכניס ראשו בגרונו ויוציא העצם יעשה עמו האריה חסד ויפרע לו כגמולו. בא עוף גדול שמקורו ארוך מאד מאד והוציא לו את העצם בקלות. וביקש מן האריה שישלם לו שכרו. השיב והאריה ואמר: וכי אתה  צריך לפרעון גדול מזה שהיית בגרוני ויצאת בשלום. כי כל ימי חייך לא יספיקו לשבחני על כך. אף אנו צריכים לשמוח שיצאנו בשלום מידי האומות, והמקדש יבנה כשיגיע זמנו מן השמים.

אף כאן אמרו אבימלך ואנשיו כך: אם הייתם אצלנו ויצאתם בשלום, הרי אתם צריכים לשמוח על כך. זה בא להמחיש עד כמה הגוים שונאים את ישראל (מעם לועז)

להמשך הפרשה

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל, שרה צפורה בת רינה, רועי עובדיה בן שולמית רעות, אשר ורפאל בני שמחה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת אביבה בלה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 16687621

אתר השבת


מאמרים אחרונים