מאמרים

פנסים בלב

פרטים
קטגוריה: סיפורים לשבת
פורסם בחמישי, 16 יולי 2020 13:59
נכתב על ידי Super User
כניסות: 592

פנסים בלב

מתוך כתבה של א. בראון, באדיבות מרוה לצמא.

מספרת רחל: אני מחנכת, והאזנה להרצאות בעייני חינוך אינה זרה לי, אך הפעם הזאת הייתה שונה. בסיומו של יום מתיש, כשאני מוכנה ומזומנה לעזוב את כל העיסוקים ולאחל לעולם לילה טוב, דפקה שכנה על דלתי, והזכירה לי את מה ששכחתי בעייפותי: באולם הקטן שליד בית הכנסת ביישוב שלנו מתקיימת היום הרצאה. שמה של המרצה לא אמר לי דבר. השכנה הצליחה לשכנע אותי שזאת הזדמנות חד פעמית, כי לא הרבה מרצות מעולות כמוה מתנדבות להרחיק עד ליישובנו. נכנעתי. ניגשתי לצרוך כוס אחת נוספת של קפה, התארגנתי ויצאתי, ומה אומר לך - רחל ניצבת מולי ועיניה מבריקות, נראה שהרשמים מתעוררים ונחווים אצלה מחדש במלוא עוצמתם - ההרצאה הזו פתחה לי עיניים. אני יכולה לחלק את תקופת עובדתי בהוראה לשניים, וההרצאה הזו היא נקודת החלוקה.

לפני כן הייתי מורה. נחמדה, משקיעה, משתדלת לעשות את מה שצריך, ולעשות אותו טוב. גם טועה לפעמים. עובדת לפי הספר, בעיקר לפי הספר. כל פרט ופרט מחייה של כל תלמידה נלקח בחשבון וחושב במכלול. החלוקה בעיניי הייתה ברורה מאוד, בין תלמידות טובות, לכאלה שלדאבון הלב אינן כאלה.

 המרצה התמקדה בדבריה בנשמה הטהורה שנתן אלוקינו בכל יהודי ויהודי, חלק אלוק ממעל. הנשמה חצובה ממקור הטוב, ורוצה לעשות רק הטוב והישר. היא דיברה אלינו בזיקה לחינוך הילדים - לראות בכל ילד את החלק הטהור הזה שרוצה להיות אהוב ומוערך; שמתחנן בפנינו, ההורים והמחנכים: אנא, התעלמו מהחסרונות שלי, אל תראו בי שק של בעיות! כל אלו הם לא אני, אלא לבושים ותחפושות! האני האמתי זאת הנשמה! האני זה הטוב שבי!

יצאתי משם אישה אחרת, אמא אחרת, מורה אחרת.

חשבתי על כל אותן תלמידות, שהנשמה שלהן מוסתרת כל כך בקשיים ובהפרעות, עם כותרות ושמות שונים: הפרעת קשב, בעיות התנהגותיות, קשיי התארגנות, חוסר דרך ארץ, אי עמידה בזמנים ועוד ועוד. חשבתי בלב מתפלץ, איך אנחנו חורצים את גורלן באמצעות הראייה השלילית שלנו וההתמקדות באותם חלקים חסרים, וזה פשוט המם אותי. יצאתי מההרצאה הזו בהחלטה נחושה: לשנות את נקודת המבט, ולהתחיל מהיום ולהבא לתת משקל כבד יותר לחלקים היפים שיש בכל אחת. ויש. כי האדם הוא לא האדם, אלא הנשמה.

אני מעבירה זאת להורים, לאמהות. אני משמיעה באוזניהן של אמהות לתלמידות לכאורה 'בעייתיות' זמירות אחרות מאלה שהן הורגלו בהן עד עתה.

 הייתה לי תלמידה, נקרא לה שרה. כבר בשיעור הראשון של השנה הטעימה אותי שרה מנחת פועלה. היה בה שילוב של חוצפה והתרסה, ביחד עם דימוי עצמי בשפל המדרגה. הקולניות והמילים העזות שיצאו מפיה בלי חשבון היו חיפוי לשבריריות הפנימית שלה. ביום שאחרי ההרצאה, התחלתי לנסות ליישם את מה שלמדתי אך אמש. וזה לא היה קל בכלל. נדרש ממני מאמץ כביר להסיר את הכיסויים ששרה עטתה על עצמה, למחוק את ההגדרות, שנתתי אני לשרה עד כה, להתחיל לגלות בה את החלקים היפים, המאירים. התחלתי לשים לב למעשים טובים שהיא עושה, אפילו קטנים, ולהעצים אותם, להגדיל במאות אחוזים. להחמיא על מחווה של נתינה, אפילו קלה שבקלות (חשוב לציין, שהעבודה היא למצוא דברים נכונים ואמיתיים ולא להמציא דברים שאינם קיימים במציאות!), להניח בצד את הכתבים והמעידות, כמו על מדף צדדי.

 המפנה הגדול אירע באסיפת ההורים. עוד קודם לכן הודיעה שרה קבל עם וכיתה, שאמא שלה לא באה לאסיפת ההורים. התעניינתי בעדינות "למה?" והתשובה הדהימה אותי: "מה כבר יש לה לבוא? כל שנה אומרים לה את אותם דברים. המורה לא מחדשת לה כלום!" אם הייתי רחל של לפני כמה חודשים, הייתי מגיבה ופועלת בהתאם. מגנה בחריפות את האמירה המזלזלת, ומלמדת את שרה לקח לתמיד, שככה לא מדברים, ובוודאי לא למורה. אבל הייתי רחל המורה האחרת. הצלחתי לחוש את הלב הפצוע שמאחורי המשפט. את הכאב, הייאוש, חוסר האונים. קראתי לשרה הצדה ואמרתי לה: "תאמרי לאמא שכדאי לה לבוא. היא תשמע ממני דברים שישמחו אותה מאוד!"

אמא של שרה הגיעה שפופה ועייפה. כמעט גררה את עצמה פנימה. דבריה של שרה מהבוקר השתקפו היטב בפניה המכווצות. מבחינתה, היא באה לשמוע את אותם דברים שהשמיעו לה המורות בשנים הקודמות. אין שום חידוש.

 פתחתי את מחברתי המוכנה מראש, והתחלתי לספר לאמא של שרה על שרה שלה, מהכיוון החדש שדרכו בחרתי להביט בבה. לקחתי מעשים קטנטנים, בלתי נראים כמעט - אך אמיתיים, והארתי אותם, בדיוק כפי שלימדה אותי המרצה בהרצאה שכמעט החמצתי. שיבחתי, תיארתי אופי של טוב לב, רצון לעזור, חוכמה, יצירתיות ומקוריות. אמא של שרה בהתה בי בחוסר אמון, כמו ענן עכור שייט בעיניה, מבטה התבהר לאט לאט, והיא התחילה להנהן בראש|: "ידעתי, ידעתי..." היא מלמלה בקול חנוק, "ששרה שלי ילדה טובה. היא ילדה טובה, שרה, היא לא רוצה להתחצף. היא רוצה להיות בסדר, ולא הולך לה". "הולך לה!" עודדתי את האם, "ממש הולך לה".

אני לא מורה שמטייחת, גם לאחר השינוי בגישה שלי. אני כן חושבת שאת הטעון תיקון יש לתקן, ולכן העברתי בשטחיות רבה גם את המידע לגבי אותם עיינים הדורשים שיפור, אבל שוב חזרתי לחלקים המאירים, החלקים המבטאים את יוקרתה של הנשמה הטהורה.

סיפרתי לאמא של שרה אי אלו רעיונות ששמעתי באותה הרצאה, שכנעתי אותה להצטרף אליי, ולהתחיל לפעול עם הילדה לאורם של אותם עקרונות. זה לא היה פשוט; היה צורך לשקם את האמון שלה בילדה שנסדק ונחלש כל כך עם השנים. הבטחתי שאלווה אותה בעבודתה, וביחד, בעבודה משולבת שלי ושלה, שרה תפרח. ובאמת, שרה פרחה, וממשיכה לפרוח, כפי שאני שומעת מהאם בהזדמנויות שבהן אנו נפגשות. איך זה יכול להיות? אם ה' נתן בתוך כל יהודי נשמה יקרה כל כך, האם יש מצב שהיא לא תאיר באור יקרות, לאחר שמסירים ממנה את כל המסכות והתחפושות?