קישורים נוספים
פרשת כי תצא - חלק ג
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תצא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:45
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 511
פרשת כי תצא - חלק ג
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
והיה בהניח אלקך לך מכל אויבך... תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (תצא כה-יט)
לפי מדרשים אלו, נגזרה גזירה על זרעו של אברהם אבינו להיות עבדים במצרים ארבע מאות שנה. ומכיון שעשו ידע זאת, הוא הסתלק מפני יעקב אחיו, כדי להתחמק מן הגזירה ואותה גזירה "נפלה" על זרעו של יעקב. ובמקום להודות לעם ישראל שעבר את השפלת הגלות והעבדות במקומו, הוא בא להלחם ראשון עם עם ישראל בצאתו ממצרים, וזוהי כפיות טובה שאין כמותה; הרי הגזירה היתה צריכה להיות בשווה גם על זרעו של עשו, ועם ישראל נהיה תחליף לזרעו של עשו, ובמקום להודות - יוצאים למלחמה?! לכן עשיו השריש את השנאה לאליפז בנו ואליפז השריש את השינאה לעמלק בנו ועמלק חיכה שבני ישראל ישלמו את החוב שמוטל עליהם מנבואתו של אברהם שארבע מאות שנה יהיו עבדים בארץ לא להם ועבדום ועינום אותם וכו' אמרה אשת עשיו תימנע לעמלק הנכד שאם הוא יהרוג את יעקב החוב יהיה מוטל עליו לכן הוא חיכה בקוצר רוח שבני ישראל יצאו ממצרים כדי ליפרוק את שינאת החינם שמבעבעת בגופו לעם ישראל כאשר הוא הלך 400 פרסה במדבר כדי להלחם בעם ישראל בלי שום סיבה. לכל מלחמה יש סיבה כגון קינאה אבימלך ביקש לגרש את יצחק כי הוא הצליח להתעשר, בלק בקש מבלעם לקלל את עם ישראל מחשש להשתלטות ופחד שאמר שהוא פוחד שילחכו אותו כלחוך השור את עשב השדה וכו'. מצרים שעבדו את ישראל מחשש להשתלטות השלטון בידי עברים שנאמר הנה קם עם רב ועצום הבה ונתחכמה לו כו'. לפחות למלכויות אלו יש סיבה אך המלחמה של עמלק אין לה סיבה אלא זו מלחמה בה' בכל דור ודור כל תפקידו של עמלק זה לקרר את היהודים מלקיים מצוות ואם כבר הוא מקיים את המצוות אז הוא יגרום לו לקיימן בקרירות ויזום גזרות רעות על עם ישראל כמו שקרה בפורים שגזר המן הרשע להרוג להשמיד ולאבד את כל היהודים.
אצל מואב עמון ואדום, אמנם הם היו כפויי טובה, אבל לא יצאו להלחם נגד ישראל, רק לא רצו לעשות טובה, ולכן עונשם הוא רק שלא מקבלים מהם גרים, ומכיון שישנו קשר אחווה נאמר: "לא תתעב אדומי וגו'",. מה שאין כן עמלק, כפיות הטובה הגיעה לדרגה כזו שיצא להילחם, לכן לא רק שלא מקבלים גרים, אלא "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים".
והנה, אמרו חז"ל בגמרא (בבא בתרא קכג ע"ב) שאל רבי חלבו את רבי שמואל בר נחמני, כתיב: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף וגו'" (בראשית, ויצא ל', כה) ואזי יעקב אבינו רוצה לעזוב את בית לבן, מה שונה הולדת יוסף? אמר לו ראה יעקב אבינו שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש וגו'" (עובדיה א, יח). ועוד מצינו במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי על הכתוב: "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות, בשלח יז, ט) וכי משה עומד ואומר ליהושע לעשות מלחמה עם עמלק? אלא מסורת היא שהיא בני עשו נופלין אלא ביד בניה של רחל (יהושע בן נון היה משבט אפרים(, ע"כ. מה המיוחד שזרעו של עשו-עמלק, יפול דווקא בידי זרעו של יוסף? אלא יבוא זרעו של יוסף, שבו היתה מידת הכרת הטוב, אשר למרות שאחיו פגעו בו ומכרוהו לעבד, הוא לא השיב להם רעה, אלא היטיב עמהם, וילחם בעמלק המסמל את מידת כפיות הטובה. אנו תפילה לה' שנזכה בקרוב לקיום הכתוב: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).
זכור את שעשה לך עמלק אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים (תצא כה-יח)
אשר קרך: שציננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל למה הדבר דומה לאמבטיה רותחת שאין כל בריה יכלה לירד לתוכה. בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אף על פי שנכוה, קירר אותה בפני אחרים. ויזנב בך: מכת זנב, שהיה חותך מילותיהם של ישראל וזורקן כלפי מעלה. כל הנחשלים אחריך: חסרי כח מחמת חטאם שהיה הענן פולטם, ואתה עיף ויגע: עיף בצמא שנאמר ויצמא שם העם למים, וכתוב אחריו ויבא עמלק. ויגע: בדרך ולא ירא אלקים: מוסב על עמלק שלא ירא מאלהים מלהרע לך.
ולכאורה יש לכם לשאול, למה לא נצטוה יהושע למחות את עמלק, והלא דין מלך היה לו. והתשובה לדבר זה, שכיון שלא נמשח בשמן המשחה לא דין מלך היה לו אלא כשופט ומנהיג. ולמה לא נמשח, כי לא נצטוו ישראל להעמיד להם מלך אלא בכניסתם לארץ לאחר ירושה וישיבה, ויהושע שמלך קודם לא היה לו דין מלך. ולאחר שבע שנים שכבשו ושבע שחלקו, כבר לא היתה שייכת משיחה, שאין משיחת המלך באה אלא להודיע לכל שהוא מלך, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות ביהמ"ק, ויהושע לא היה צריך לזה. (מעם לועז)
והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח (תצא כה-יט)
מלחמה לה' בעמלק מדור דור, שכבר הובא בבאור לפרשת בשלח שעמלק עשה בכישוף ושלח להילחם ביהושע אנשים שראה בכוכבים שלא ימותו באותה שנה. ולכן נאמר ויחלוש יהושע את עמלק ולא המיתם. וזהו שאמר משה לישראל, מלחמה לה' בעמלק מדור דור, שבכל דור תהיה מלחמה לה' בעמלק, והלא לא יתכן שלא יימצאו בכל דור אנשים שעומדים למות.
לא תשכח ודרשו חז"ל בספרי זכור בפה. לא תשכח בלב. והטעם שמצוה זו אנו צריכים לקיים גם בלב, לפי שבזה חטאו ישראל, שבאו לנסות את השי"ת ואמרו היש ה' בקרבנו היינו נהרהר בלב ונראה אם הקב"ה יודע מחשבות או לאו, וכעונש על כך בא עמלק. ולכן לתיקון הדבר צריכים לזכור מצות מחייתו גם בלב. ויש מפרשים שמאחר שעונש עמלק בא להם לישראל מפני שהסתפקו בהשגחת השי"ת ואמרו היש ה' בקרבנו, שכן עמלק בגימטרי"א ספ"ק, לכן אף המלחמה עם עמלק היה בספק, כמו שנאמר: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", וזו מדה כנגד מדה.
לא תשכח יש אומרים מצוה זו נוהגת פעם אחת בשנה. ודעת הרמב"ם שצריך אדם לזכור תמיד מעשיו הרעים של עמלק כדי לעורר את איבתם, וזהו כוונת הספרי זכור בפה ולא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו. וזה שתיקנו לקרות פרשת זכור לפני פורים, מפני שנאמר והימים ההם נזכרים ונעשים, הרי שיש להקדים זכירה לעשיה ומן הדין היה לקרות פרשת זכור ביום הפורים, שהרי זה מענינו של יום, שהמן הרשע היה מזרעו של עמלק, אבל כדי להודיע שיש לזכור קודם העשיה הנס הזה קבעוה לקרותה לפני פורים. וזה שלא תיקנו ברכה על זכירת מחית עמלק כמו שתיקנו על מגילת אסתר, מפני שאין עשייתה גמר תכליתה, כמו שאין מברכין על הקידושין, אף כאן עיקר המצוה שנזכור שנאתם, שתהיה חקוקה בלבנו שעל ידי זה נבוא לידי מעשה מחייתם. ומפני הטעם הזה לא נזכר שם השי"ת במגילת אסתר, שאין הקב"ה מזכיר שמו על הנס שעדיין לא בא לתכליתו. ויש אומרים כיון שבא ע"י עבירה, שאם לא היה שאול עובר לא היה נשאר זכרו, ועוד שישראל חטאו שרפו ידיהם מן התורה. ואין יוצאים בה אלא בקריאה בספר תורה בציבור. ואע"פ שזכירת יציאת מצרים ושאר זכירות אינם צריכים להיות בספר תורה בציבור, כי למדים כן מקריאת מגילה שצריכה להיות בספר.
ויש לכם לשאול, מה נשתנה מצות זכירת מעשי עמלק שצריכה להיות בספר תורה בציבור. דעו שיש שני טעמים לדבר.
הטעם האחד, לפי שלא בא עמלק אלא מפני שהרפו ישראל ידיהם מן התורה. ואמרו חז"ל על כך משל למה הדבר דומה, למלך שהיה לו כרם והקיפה גדר והושיב בה כלב נשכן. אמר, כל מי שיבא ויפרוץ את הגדר ישכנו הכלב. לימים בא בנו של המלך ופרץ את הגדר ונשכו הכלב. כל זמן שהיה המלך מבקש להזכיר חטא בנו היה אומר לו זכור כיצד נשך אותך הכלב. כנ"ל כשרוצה הקב"ה להזכיר לישראל החטא שחטאו ברפידים אומר להם זכור את אשר עשה לך עמלק. וכיון שמצוה זו באה להזכיר לנו החטא שחטאנו שרפו ידינו מדברי תורה, צוה הקב"ה שתהיה מצוה זו ע"י קריאה בספר תורה. הטעם השני, שמאחר שהדבר תלוי גם בנו, שנשבע הקב"ה שלא יהיה שמו שלם ולא הכסא שלם עד שיימחה שמו, באה זכירה זו בספר תורה שכולה שמות הקב"ה. לרמוז שאנו למטה והקב"ה למעלה יעשו זאת, שהקב"ה תלה הדבר גם בנו.
ובמגילת אסתר נאמר והימים האלה נזכרים ונעשים, שכוונת מרדכי ואסתר בקביעת ימי הפורים וקריאת המגילה היה כמו מצוה זו של מחיית עמלק, לזכור איבתו ולקרוא בספר מה שעשה לנו עמלק שאין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה עמלק כמו שנאמר: "כי יד על כס י"ה", כי יד היא השבועה שנשבע שנאמר י-ה בלבד, עד שיימחה שם עמלק. ולכן תיקנו ימי הפורים בי"ד ובט"ו, רמז שביום מועד, העיירות הקוראים בי"ד נרמז נוסח השבועה, ובאזורים הקורים בט"ו רמוז השם הקדוש (מעם לועז)
עמלק יש לכל אחד מקירבנו. יש אדם שהעמלק שלו זה הכעס, יש אדם שהעמלק שלו זה הליצנות ויש אדם שהעמלק שלו זה העצלות ואילו לשאר המידות הרעות יש לו יצר הרע, אך לא כמו במידה מסוימת שקשה לו איתה מאד. לדוגמא "כעס", במידה זו ניכנס העמלק לכן יש למחות אותו כי כל מה שהעמלק רוצה זה להשחית ולאבד כל מה שניראה ומריח רוחני. עמלק כל כך חזק, שמכניס באדם ספקות של כפירה בבורא עולם. עמלק בגימטריה הוא ספק שגורם לאדם להרהר בכפירה ח"ו. לדוגמא: אדם שנפטר מגיע לשמים ישאלו אותו מדוע לא שמרת תורה ומצוות? ואז יאמר את המשנה בפרקי אבות "על כרחך אתה בא לעולם, על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה עתיד לתת דין וחשבון" כלומר יאמר אדם מי ביקש ממכם להביא אותו לעולם, לא רציתי לבוא לעולם מרצוני למה אתם כופים עלי חיים שאינני רוצה ועוד אתם תובעים ממני לתת דין וחשבון. יאמרו לו: אתה אומר לנו "על כרחך אתה בא לעולם" אנחנו נאמר לך "על כרחך אתה חי" שהיה לך אפשרות לא לחיות אז למה נהנת מהעולם הזה, הלא אדם שחולה במחלה סופנית רחמנא ליצלן יהפוך עולמות כדי לחיות עוד שעה או עוד יום כלומר שהחיים הם חשובים לך לכן אין מקום לתירוץ הזה. משל למה הדבר דומה לאדם שביקש משכנו לעשות חומה שתבדיל בין השטח שלו לשטח של כבוד השכן. השכן הסכים בשמחה ובטוב לבב אך אמר שמצבו הכלכלי לא כל כך יציב ואם ברצונך חומה תבנה בעצמך. השכן קיבל בשמחה את הסכמתו ובנה חומה מכספו. אחר חודשים השכן שלא הסכים להשתתף בהוצאות החומה עשה פרגולה ושנעזרה בחומה, אמר לו השכן: "חביבי תשלם לי על בנית החומה. אומנם אינך מתנגד לחומה אך אתה משתמש בה ונהנה מקיומה ואם אתה משתמש בה תשלם". ע"כ המשל. והנמשל כבר מובן יהודי לא יכול לומר שכפו עליו חיים כי נהנה מהחיים. ועוד משל למה הדבר דומה לאדם שהיו לו שתי בנות אחת מכוערת ואחת מקללת ולא הצליח לשדך אותם ופנה לרב שיושיע אותו. הרב נתן לו עצה את המכוערת תשדך לעיור ואת המקללת לחרש וכך היה. אחר כמה שנים שהתפתחה הרפואה התפרסם שרופא המציא שיטה לפקוח עיוורים ולגרום לחרשים לשמוע, כמובן הם הלכו ושילמו הון תועפות לרופא ושמחו עד מאוד. העיוור התחיל לראות אמר בלבו בשמחה איך אני מחכה לראות את אשתי וכשבא הביתה צעק חמס איזה אשה מכוערת, הצילו! ברח. ונמלא לכיוון הרופא. וכשהחרש הגיע הביתה שמע קללות גידופים והשפלות וכמעט שהקיא את הנשמה וברח ונמלט לרופא. שניהם הגיעו לרופא בטענות מה עשית לנו לפני כן היה לנו חיים שלווים ורגועים איזה אישה יש לנו אמר להם הרופא חברה אין לי בעיה אתם רוצים שאני אחזיר אותכם לקודמכם, הפיקח עיוור והשומע חירש, בפה אחד חשבו ואמרו לא ח"ו. לכן "על כרחך אתה חי" החיים הם חשובים ועל כרחנו אנו ניתן דין וחשבון כי האדם הוא כמו מטוס מתי שהמטוס מתרסק מנקים את הרסיסים. מה שמחפשים זה את הקופסה השחורה ששם מצוין מה סיבות האירוע. הקופסה השחורה שלנו זאת הנשמה. כשהגוף נקבר מה שיחפשו בשמים זה את הנשמה שהיא מתעדת מה קרה בעולם העשיה. לכן עלינו לחזור בתשובה שלמה ואמיתית ולחזק את האמונה. ונהיה מבחינת "וישמע יתרו" שנאמר: וישמע יתרו כהן מדין חתן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו (שמות, יתרו יח, א)
ה השמועה ששמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י).
ביאור נפלא על דברי רש"י אלו הרב יוסף ליב ננדיק שליט"א: כך טיבו של עולם, יכולים לשבת מספר אנשים ולהאזין יחדיו לאותו סיפור, ובכל זאת ישמע כל אחד מהם את הסיפור בצורה שונה, ואף יגיע למסקנה שונה. לדוגמא, כאשר יוצאת שמועה כי פלוני התעשר, אוהביו ישמעו וישמחו, הסוחרים ידעו כי כדאי מעתה לבוא במסחר עימו, ואילו הגנבים יהרהרו על מקום נוסף שנזדמן להם לפרוץ... גם אנו צריכים לבחון את אשר אנו שומעים. יש וצדיק נותן דרשה לפני קהל עצום ורב, וגדולה מאוד ההתלהבות, והנה נדמה לנו שמיד לאחר הדרשה ישובו השומעים כולם בתשובה שלמה, אך לצערנו לא כך קורה, יהיו שיהנו מהדרשה ובזה יסתיים עבורם העניין, ודאי שיהיו גם כאלו אשר הדרשה תותיר חותם בנפשם ולאחריה יעשו שינוי באורח חייהם ובקיום המצוות. שמיעה לצורך שמיעה בלבד כמעט שאין בה תועלת, שהרי גם העמים שמעו את הניסים שעשה הקב"ה, כנאמר "שמעו עמים ירגזון" (שמות טו, יד) ואף רעד אחז בהם, אך בזה הדברים הסתיימו, לא היתה המשכיות לשמיעתם. מן האדם נדרש להסיק את המסקנה הנכונה המתפרשת מן השמיעה.
ליתרו היה יתרון בשמיעתו. היתה לו לא רק שמיעת האוזן אלא שמיעת הלב!!! על פני העמים האחרים. השמיעה היתה עבורו המפתח לעשות מעשה. השמיעה גרמה לו להחליט: אני בא! אני חוזר לאבינו שבשמים!
הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל המחיש את דברי רש"י הנ"ל במשל: אדם הלך באמצעו של כביש סואן ועמוס מכוניות נוסעות, הנהגים צופרים לו שיזוז מדרך נסיעתם ולא יפריע לתנועה, אך אותו אדם אינו משים לבו לבקשותיהם. שוב צופרים לו הנהגים ביתר חוזקה כדי שישמע. מפנה אותו אדם ראשו לעברם ואומר להם: "שמעתי! שמעתי את צפירותיכם!"
פונה אליו אחד מן הנהגים ואומר לו: "האם לזו תקרא שמיעה? הרי שמיעה פירושה, נתינת אפשרות לכלי הרכב להמשיך בדרכם. וכי מה תועיל ה'שמיעה' ללא ביצוע מיידי של כוונת הצפירה?"
זהו שכתב רש"י "מה שמועה שמע ובא?" - השמיעה צריכה שתשפיע על מעשי האדם, ואם אין היא משפיעה, אין זו "שמיעה אמיתית". השמיעה נבחנת רק בכך שהיא מולידה מעשה לאחר מכן. כשנבחן את עצמנו יווכח לגלות שלמרות היותנו שומרים תורה ומצוות ויודעים ערכה של כל מצווה מ"מ אין אנו שומעים נכונה את ציווי של הקב"ה. כפי שמעיד הפסוק, יתרו שמע מה ששמעו כולם - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת" (שמות טו, יד). והרי כל העולם כולו נפלה עליהם אימתם של ישראל, כאשר ראו ניסיו ונפלאותיו של הקב"ה, אם כן מהו המיוחד בשמיעתו של יתרו?
אלא באה התורה להעיד לנו ש"וישמע יתרו", השמיעה אצלו לא היתה כמו אצל כולם. ברגע שהוא שומע שיש מנהיג ובורא לעולם, הוא מסיק מסקנות, עוזב את הרגלי חייו, את מקומו ומעמדו, והולך לחפש את האמת, ואפילו תהיה היא במדבר, ובמקום שומם, שם מוצא הוא את מבוקשו. ולא זו בלבד, אלא אף מודה הוא בפה מלא "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (שמות יח, יא)!
נמצאנו למדים שכל עלייתו של יתרו ברוחניות היתה בזכות שמיעתו, וכפי שאומר הנביא ישעיה (נה, ג): "הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם" - אין לך דבר שמחיה את נפשו של האדם יותר מאשר השמיעה. וכפי שאכן שמיעה אחת שינתה את כל חייו של יתרו.
הרב אליהו מנחם שליט"א מחדד את היתרון שבשמיעת האוזניים: הגמרא (ע"ז יח.) מספרת, שכאשר נתפס רבי חנניא בן תרדיון על דברי תורה, הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבלי זמורות, והציתו בהם את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו במהרה. אמרה לו בתו: "אבא! אראך בכך?" - וכוונת שאלתה, האם כך אתה צריך לסבול?! האם זו תורה וזו שכרה?!
אמר לה: "אלמלי אני נשרפתי לבדי הדבר היה קשה עלי, ועכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה יבקש את עלבוני!" דהיינו, הקב"ה בוודאי לא יפלה בין קדושת ספר תורה לקדושת לומד התורה, שהרי גם הוא כספר תורה חי, ובוודאי שיבקש הקב"ה את עלבונו.
אמרו לו תלמידיו: "רבנו! מה אתה רואה?"
אמר להם: "גוילין נשרף ואותיות פורחות באוויר!" וכוונתו: אמנם רואים אתם איך שגופי נשרף, אך דעו לכם, שאין הוא אלא כמו הספר שנשרף ואותיותיו פורחות באויר - דברי הקדושה, לימוד התורה, והמעשים הטובים, עודם קיימים ועומדים לעד.
את כל הדו-שיח שבין רבי חנניה לבתו ותלמידיו שומע התליין הגוי, אשר הוא אדם רשע וצמא דם, שומע הוא איך שרבי חנניה אומר שיש הקב"ה בעולם שיתבע את עלבונו, ויש עולם הנשמות, והקב"ה עתיד לתת שכר טוב על כל מעשה שאדם עושה, ועונש על כל מעשה רע.
הדברים חודרים לפנימיותו והוא שואל את רבי חנניה: "רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין מעל לבך, אתה מביאני לחיי עולם הבא?"
אמר לו "הן!" נשבע לו על כך.
ואותו תליין קפץ לתוך האש.
יצאה בת קול מן השמים: "רבי חנניה והתליין מזומנים לעולם הבא!"
הרי לנו דוגמה נפלאה לאדם שמתבונן במה שהוא שומע, שהרי התליין היה האדם הירוד והשפל ביותר, ובכל זאת כאשר הוא שומע דבר שלא שמע בחייו, אין הוא ממשיך בשגרת חייו, אלא השמיעה פועלת אצלו למעשה התבוננות ולשינוי מעשי עד כדי מסירות נפש וזריקת עצמו לכיבשן, ועד כדי הגעתו לדרגה בה הבת-קול כוללת אותו יחד עם רבי חנניה לחיי עולם הבא. על כגון זה נאמר "שמעו ותחי נפשכם"!
אכן, אוזניו של האדם מהוות תפקיד כה חשוב, שכן, כאשר דנים את האדם בעולם האמת, את מי מענישים תחילה? את האוזניים, מפני חשיבותם הרבה ואחריותם למעשיו של האדם, וכדברי הגמרא (כתובות ה:) "הן נכוות תחילה לאיברים". ובכך יש מידה כנגד מידה, בהיות והם תחילה וראשית לעלייתו וירידתו של האדם, הם אשר קובעים לשאר האיברים איך לתפקד ועל כן הם לוקים תחילה. ועל פי דברים אלו מובנים דברי הגמרא (קידושין כב:) על הפסוק "והגישו אדונו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדוניו את אוזנו במרצע", אמר רבי יוחנן בן זכאי: אוזן זו ששמעה בהר סיני 'לא תגנוב' והלך וגנב - תירצע! לכאורה, צריך להבין: וכי האוזן היא שגנבה? והרי הידים הן שעשו את מעשה הגניבה, וכן הרגליים הן שהובילו את האדם לפעולה שעשה, אם כן מדוע הקב"ה מעניש את האוזן, והרי מעשה הגניבה נעשה על ידי הרגליים והידיים והן האשמות?
אלא ההסבר הוא - כך מובא בספר דרכי מוסר" - שהטענה היא על האוזן, לפי שאילו הייתה שומעת בצורה טובה, והיתה מחדירה בצורה מעמיקה לכל האיברים - אף הם לא היו פועלים כפי שפעלו, ואם בכל זאת עשו משמע ששמיעת האוזן היתה פגומה. (אור דניאל)