מאמרים
פרשת שופטים - חלק ב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת שופטים
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:43
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 318
פרשת שופטים - חלק ב
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך (שופטים יח-יד)
עכשיו מבאר הכתוב למה הוזהרו כל כך שלא להיגרר אחרי המעוננים והמכשפים, כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, שהם נתונים להשגחת השרים הממונים עליהם ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך שלא מסר אתכם הקב"ה ביד המזל, ואין אתם תלויים בסדר המזלות, ולכן עליהם לפנות אל נביאי האמת ואל אורים ותומים.
ויש מפרשים ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך, הקב"ה עשה שלא יתקיימו בכם הדברים שמגידים עליכם, כמו שאמרו חז"ל אין מזל לישראל. ישראל מעל המזל.
שנאמר "ישראל חזא מזליה חזא" שישראל מעל המזל ולא כמו הגויים שמיום היוולדו רשום להם את גורלם. ואילו ישראל ע"י תורה ומצוות משנים סדרי עולם כמו שנאמר צדקה תציל ממות., כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך...וכן על זה הדר.
תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה’ אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח (שופטים יט-ג)
ועכשיו נבאר לפי סדר הפסוקים:
תכין לך הדרך תתקן הדרך, שאם יש פרשת דרכים. שכמה דרכים נחלקים צריכים להעמיד לוח עץ ובו כתוב מקלט, שהרוצח יכיר מיד באיזה דרך לפנות שאם לא כן ילך בדרך אחרת וגואל הדם ימצאו ויהרגהו.
ושלשת את גבול ארצך שהארץ תהיה מחולקת בשוה לארבעה רבעים כדי שיהיה מרחק שוה בין שלש הערים שמדרומה של ארץ ישראל עד חברון ששם העיר הראשונה יהיה אותו המרחק כמו מחברון לשכם, ומשכם לקדש כמו מקדש לצפון. וקבעו שלש בעבר הירדן ושלש בארץ ישראל, והיתה כל אחת מן השלש שבעבר הירדן כנגד אחת מן השלש בא"י כמו שתי שורות שבכרם, וזה שנאמר אשר ינחילך ה’ אלהיך בא לרבות שגם בעבר הירדן יש לעשות כאותה צורה.
לא יקום עד אחד באיש (שופטים יט-טו)
מעשה באדם אחד ששמו היה טוביה. טוביה חטא בחטא וראה זאת אדם ששמו היה זינגוד.
בא זינגוד לפני רב פפא והעיד על טוביה שעבר עברה. והנה לתדהמתו היכה אותו רב פפא מלקות.
פנה זינגוד אל רב פפאו שאלו טוביה עבר עברה ואת המלקות אני מקבל?
אמר לו רב פפא, אתה חייב מלקות על כך שאתה לבדך אמרת עדות על טוביה, צריכים שני עדים שכתוב "לא יקום עד אחד באיש" ואתה שאמרת לבדך עדות הוצאת עליו שם רע ואין כל ערך לעדותך ועל כך אתה עובר על לא תלך רכיל. (מסכת פסחים דף קיג ע"ב)
לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על דיי שני עדים או על ידי שלשה עדים יקום דבר (שופטים יט-טו)
ובאיסורים יש כלל גדול עד אחד נאמן באיסורים, וטעמו של דבר, יש אומרים מפני שהתורה האמינה לאשה בספירת ימי נדותה, שנאמר וספרה לה, ודרשו וספרה לה, לעצמה, ויש אומרים שהרי התורה האמינה לכל אדם על השחיטה ועל ניקור הגיד ועל הפרשת תרומות ומעשרות
והר"אש קבע י"ד כללים בדיני עד אחד נאמן באיסורים וצריך עיון.
שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות
טעם המצוה: אסור לעדים לדון את האדם, כי אולי מכיון שראוהו עובר עברה לא יוכלו ללמד עליו זכות ויחיבוהו בדין. וענין זה נאמר אפילו בדיני ממונות (ע"פ החינוך).
השמש כבר שקעה, רוח קרירה נשבה בין צמרות העצים. שבת המלכה פרשה את כנפי על העירה היהודית.
מפתח בית הכנסת יוצאים התושבים, לבושים בגדי שבת, ידיהם אוחזים בכפות הזאטוטים המקפצים, ואחד אחד ניגשי הם אל רב העיירה רבי יהודה, לברכו בברכת שבת שלום.
רבי יהודה יוצא אף הוא מבית הכנסת בצעדים מדודים, מוקף בבניו ובאורחים שזה עתה הזמין לביתו.
כמנהגו מידי שבת בשבתו היה מארח את העניים המגיעים לעיירה, ודואג לסעודותיהם.
הירח שהיה במלואו, האיר את הדרך ליהודים, ואחר זמן קצר התרוקנו רחובות העירה ומעבר לחלונות המאירים החלו להישמע זמירות שבת המלכה.
רבי יהודה, רב העיירה, עם אורחיו לסעודת שבת כשמדי פעם הוא מביט ודואג שיאכלו, ישבעו ויתענגו בשבת המלכה. העניים עטו על תבשילי השבת הטעימים שהכינה הרבנית, ונהנו מטעמם המשובח. כשראה הרב את עיניהם הנעצמות של אורחיו קיצר בסעודתו ומיד בסיום הסעודה הפנה את העניים לחדר צדדי, ששם היו ערוכים ומוצעים מיטות לאורחים. העניים השתרעו במהירות על המיטות ועד מהרה שקעו בשנה עמוקה.
כאשר נרדמו האורחים העניים, נכנס הרב לחדרו פתח את הגמרא והחל לשקוע בתלמודו.
שקט השתרר סביב, רק קול תקתוק האורלוגין שבחדר הסמוך נשמע בבית, הרב ישב על כסא במשך מספר שעות שקוע בסוגיה שלפניו. ולפתע, הרים את ראשו, נדמה היה לו כי הוא שומע פסיעות חרישיות מתגנבות בבית. נשא הרב את עיניו ומבעד לדלת הפתוחה למחצה ראה לתדהמתו כי אחד מאורחיו העניים עומד ליד הארון, המגרות פתוחות והוא כולו שקוע, מחטט, מחפש....
"גנב" חפה מחשבה במוחו של הרב "אני מארח גנב בביתי".
לא הספיק הרב לקום ממקומו וכבר הכניס הגנב דבר מה לכיסו, העיף מבט בהול מסביב, התחמק ונמלט מהבית.
דבר הגנבה שארע בלילה נודע למחרת בבוקר, עת נכנסה הרבנית לחדר, המגרות הפתוחות החפצים הזרוקים והאורח שנעלם העידו על שהתרחש בלילה.
הרב, שראה וידע, לא פצה פיו, ולא סיפר מאומה את שראו עיניו, שמחת השבת נמשכה אצלו כרגיל.
חלפו להם שנים מספר, בבית הדין אשר בעיר הסמוכה ישבו הדיינים וחיכו לגביר העיר, הלה הודיע כי יבא היום להתדיין אצלם.
בשעה היעודה הופיע הגביר כשמשרתיו אוחזים בחזקה ביהודי לבוש קרעים, שכל מראהו מעורר חמלה.
"הביטו בו" אמר הגביר בקול רם "עני, מתחזה, כפוי טובה הנהו" המשיך ארחתי אותו בביתי, דאגתי לכל מחסורו ומה הגמול שגמל לי?
באמצע הלילה התעוררתי לקול רשרוש סיפר הגביר ולתדהמתי ראיתי את אורחי זה העומד כאן לפניכם סוגר בחפזה את דלת הארון ומתחמק. לשמע זעקותי הגיעו במרוצה משרתי, לאחר מבט בארוני נתגלה לי כי אבן יקרה שהיתה שמורה בארוני נעלמה, ברור לי כי ידו של גנב זה בדבר, המשרתים החלו לרוץ אחר הגנב הבורח הנמלט, יומיים תמימים חפשוהו והנה סוף סוף מצאוהו והרי הוא כאן לפניכם.
החזר את הגנבה מיד!" זעק העשיר כשפניו מאדימות מכעס "החזר את האבן" הוסיף הגביר כשידיו מנופפות לעבר הגנב.
הביטו הדינים בפני העשיר והעני, העני טרם פצה פיו והנה אחד הדינים הביט בפני העני וזכרון צף ועלה במוחו, הביט בנאשם ברכוז רב ולפתע קם ועמד על רגליו והודיע לשני חבריו הדיינים: "אינני יכול לפסוק בדין זה" אמר את דברו ויצא מן החדר.
הביטו הדיינים בפליאה בחברם הרב רבי יהודה שהגיע זה מכבר להתגורר בעירם ותמהו. הן תלמיד חכם הנהו וכבר דנו לא אחת מקרים דומים, מדוע זה קשה לו מקרה זה, מדוע לא ירצה לדון בדין זה?
מאחר ורבי יהודה עזב את המקום ונשארו רק שני דינים, דחו הדינים את בעלי הדין והזמינום לבוא בשעה מאוחרת יותר.
השנים פנו לרבי יהודה שישב בחדר הסמוך ולמד ושאלוהו לפשר התנהגותו.
השיב להם חברם: "הן מצוה מפורשת לנו כי אין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות במקרה זה אני עד ויודע אני כי אכן אדם זה הוא גנב". וכאן סיפר הרב את אשר ארע בביתו לפני מספר שנים והוסיף ואמר: "מחמיר אני על עצמי, אמנם אין זה אותו מקרה, והפעם הדין הוא עם גנבה אחרת, אך אני מרגיש שאיני יכול ללמד עליו זכותו לכן איני יכול לדונו ועליכם להביא רב אחר שיוכל לדונו דין אמת" סים רבי יהודה את דבריו, והדיינים פנו לחפש דין נוסף לדון בבית דינם ביום זה. (613 סיפורים על התרי"ג)
שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען יטב לך והארכת ימים (שופטים כ-ז)
ובכתוב ואת הבנים תקח לך יש רמז שמותר לאכול ביצים אע"פ שהם יוצאים מן החי והייתי יכול לומר שדינם כאבר מן החי.
ועוד למען ייטב לך והארכת ימים, אמרו חז"ל בקדושין למען ייטב לך בעולם שכולו טוב, והארכת ימים בעולם שכולו ארוך.
ויש לציין כי במצווה הזו יש הרבה פרטים כיצד לקיימה כתיקונה כמו שכתוב "שלח תשלח את האם", ולא את האב, ואיך יוכל אדם להבחין אם האם נמצאת על הביצים או האב? אל שביום האב נמצא ובלילה האם. ויש עוד תנאים במצוה זו, שיהיו הביצים ראויים לאכילה, ואם זה גוזלים שתהא האם רובצת עליהם ממש שזה רק כעשרה ימים אחרי הבקיעה וגם שיהיה ברשות הרבים ולא מזומן, לכן יש לעיין בכל הפרטים בהלכות שילוח הקן, ולאחר שילמד את המצוה הזו יזכה בע"ה לקיימה כתיקונה.
ומסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל שהיה רגיל למסור שיעור בגמרא בפני פקידים, סוחרים, ותעשיינים. כשהגיעו לסוגיית מצות שילוח הקן (בגמרא חולין קל"ט): אז דנה הגמרא על הפסוק, "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ", מה יהיה הדין אם ימצא קן על ראשו של אדם? אחד מן השומעים אמר: איזו מין שאלה לא מציאותית זו, מדוע עוסקת הגמרא בכזו שאלה? ענה לו הרב בנועם אך בתקיפות: דברי הגמרא הם קדש קדשים, ואין להרהר אחריהם ומכיון שראה הרב שלא הועילו דבריו לאותו תלמיד, התפלל מתוך כאב ואמר: רבונו של עולם תוכיח את אמיתות תורתך הקדושה.
והנה לפתע נכנס אחד מהתלמידים שנעדר זמן רב, שמח הרב ואמר בלבו: יש כאן הזדמנות להסיח את דעתו של העיקש, ושאל את הבא: היכן היית זמן כה ארוך? ענה ואמר: היה לי עסק בהודו שהיא ארץ מוזרה ואורחותיה מוזרים. תארו לכם יושב אדם משועמם בידים משולבות תחת עץ יום יומיים שלושה, ומשום שלא שינה את תנוחותו באה ציפור ובנתה לה על ראשו קן, והוא אפילו לא הזיז את ידו כדי לגרשה. מה אתם אומרים? אמר הרב עזרא עטיה זצ"ל: אנו אומרים משה אמת ותורתו אמת! ואותו אדם שלעג על כך כבש עיניו בקרקע מרוב בושה. (לבוש יוסף).
כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום (שופטים כ-י)
נראה לי בסיעתא דשמיא, דהאדם נקרא (נדרים לב): "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וכמו שנאמר בקהלת (ט יד). והדבר ידוע שיצר הרע יתגרה וילחם באדם באסור עריות יותר מכל אסורים, ואפילו חכם וצדיק שעוסק בתורה ימים ולילות, אינו יכול להכניע היצר הרע עד שישא אשה. פק חזי מה שנאמר בגמרא (קדושין כט): כשבא רב המנונא לפני רב הונא וראה דלא פרס סודרא, ושאלו: מאי טעמא? ואמר לו: משום דלא נסיבנא, ואהדרינהו רב הונא לאפה מנה ואמר לה: חזי, דלא חזית לאפאי עד דנסבת! ואמרו בגמרא – משום דסבר רב הונא: כל מי שלא נשא אשה, יהיה בהרהורי עברה כל ימיו, ולכן, הרוצה להלחם ביצרו, אינו יכול לו עד שישא אשה, וזה שכתוב: "כי תקרב אל עיר" – הוא הגוף שלך שנקרא בשם "עיר", "להלחם" – עם היצר הרע, "עליה" – רוצה לומר: בשבילה, שלא יחריבנה היצר הרע – אז תחילת הכל צריך שתקרא אליה לשלום, היא מצות הנשואין, שיהיה לה עזר במצוה זו יותר מכל המצוות, מה שאמרו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב): כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שלום, שנאמר (איוב ה כד): "וידעת כי שלום אהלך וכו’" וכנזכר בגמרא דיבמות (דף סב). (בן איש חי)
אמרו חז"ל (יבמות ס"ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום וכו’, עיין שם, ואמרו (במדרש רבה, פרשת בראשית, פרשה יז, סימן ב’): כל שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, ויש אומרים אף בלא שלום, אף בלא חיים, אף אינו אדם שלם וכו’, עין שם. לזאת צריך כל אחד להפיל תחינתו אליו יתברך, שיזכה למצוא את זיווגו, ויזכה לכל הטובות האלו שמנו חכמינו הקדושים, זכרונם לברכה , כנ"ל, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ח) על פסוק (תהילים ל"ב) : "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", אמר רבי חנינא – ’לעת מצא’ זו אשה, שנאמר (משלי י"ח): "מצא אשה מצא טוב", עין שם, וכשהשם יתברך עוזרו, וזכה למצא את זיווגו, ונכנס לחופה, אז עיקר שלמות השמחה, כמו שנאמר (שיר השירים ג’): ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, וכן אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוכה כ"ה): אין שמחה אלא בחופה, ואמרו (מגילה ה): איזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו, עין שם, ועיקר שלמות השמחה היא, כי אז מוחלין לו על כל עוונותיו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי בכורים, פרק ג’ הלכה ג’) ואמר (בפרקי דרבי אליעזר, פרק ט"ז): החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה, אף החתן אינו עושה מלאכה, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה, מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה, מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, עיין שם, על כן כשזוכה אדם שבא יום חתונתו, ישוב בתשובה אמיתית, ויקיים מאמרם זכרונם לברכה (כתובות י"ז): כיצד מרקדין לפני הכלה, כמו שפרשו רבנו ז"ל, ואמר לאחד סמוך לחתונתו, כיצד מרקדים ומדלגים על מה שהיה לפני הכלה, הינו לפני החתונה? שיראה לשכוח כל מה שעבר עליו עד יום חתונתו, כי על פי רוב האדם נופל בדעתו ממה שעבר עליו בימי נערותו וכו’, ועל ידי עצה זו יזכה להתחדש מחדש, ובפרט ביום חתונתו, שהוא יום שמחתו, שאז זוכה להשלים את עצמו, ולהיות האדם השלם.
והנה מבואר בדברי רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק ב’ סימן כ"ג), שעיקר שלמות השמחה, כשזוכים לחטוף את היגון ואנחה לתוך השמחה, וזה ידוע, שעיקר אחיזת העצבות והמרה שחורה הוא בבחינת האשה, שהיא סטרא דנוקבא, ועל כן אצלה שכיח ביותר העצבות והמרירות, כמו שנאמר (קהלת ז’): ומוצא אני מר ממות את האשה וגו’.
וזו מצות פריה ורביה, שצריך האדם דיקא לקיים מצוה זו בקדושה ובטהרה, ועל ידי המצוה הזאת הוא זוכה לחטוף את המרה השחורה והיגון והאנחה לתוך השמחה, וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ו): אשה, בעלה משמחה, וכן אמרו (בבא בתרא י): מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ישמח אשתו לדבר מצוה, עין שם, כי עיקר קדושת הזיווג הוא על ידי שמחה שהוא קדושת הברית, כי זה עיקר היחוד והזיווג דמצוה, שעל ידי שמתחברים איש ואשה, על ידי זה נמתק ונתבטל היגון והאנחה שהוא העצבות, ונהפך לשמחה, וזה עיקר השלמות בקדושת הזיווג - להתחזק ולהיות רק בשמחה, ותכף ומיד כשזוכה להפוך את היגון והאנחה לתוך השמחה, זהו עיקר שלמות היחוד והזיווג בכלליות ובפרטיות, בכלליות – העולם, שהוא בחינת יגון ואנחה, וכולם מלאים עצבות (עין לקוטי מוהר"ן חלק ב’ סימן קי"ט) וכשזוכה לקשר את כל העולם ומלואו אליו יתברך שהוא עצם השמחה, על ידי זה מכניס שמחה בכל העולם, כי מאחר שמגלה שאין בלעדיו יתברך כלל, על כן נעשה על ידי זה היחוד בין העולם הזה, שהוא תוקף היגון והאנחה אל העולם הבא, שהוא מקור השמחה, וכן בפרטיות – האשה, שהיא תמיד במרירות ועצבות, כי דעתן קלה עליהן (שבת לג), ודרכן לקנא בחברתן, כמו שאמור (מגילה י"ג): אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה, והאיש צריך תמיד לשמח את אשתו להרחיב דעתה ולמלא חסרונה וכו’, ולהפוך את יגונה ומרירותה וכו’ אל תוקף השמחה, שזהו עיקר היחוד, כי (ברכות נ"א), אין פרי בטנה של אשה מתברך, אלא מפרי בטנו של איש, ועל ידי שהאיש משמח את אשתו, זוכים שניהם שהשכינה ביניהם, כי השכינה היא שמחתן של ישראל, ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי, ברכות, פרק ט’): אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, ואי אפשר לשניהם בלא שכינה.
וזה בחינת השמחה של חתונה, שהיא מצוה גדולה, כמו שהפליגו חכמינו, זכרונם לברכה, בגודל המצוה לשמח חתן וכלה, עד שאמרו (ברכות ו): כל הנהנה מסעודת חתן, ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, שנאמר: קול ששון, וקול שמחה, קול חתן, וקול כלה וכו’ עיין שם, וכן הפליגו הרבה במצוות שמחת הכלה (כתובות י"ז). עד שאמרו (שם): על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה, רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת וכו’ עיין שם, כי זהו עיקר שלמות היחוד – להיות תמיד בשמחה, ועל ידי זה מתרחב מוחו ודעתו וזוכה לקדושת הברית, וכן מרחיב את מוחה ודעתה, ומבטלת דעתה לדעת בעלה, וגרים ביחד באהבה ואחדות אחת, כי (סנהדרין כ"ב): אשה גולם היא,ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ועיקר השלמות הוא דיקא כשנעשה בשמחה רבה וכו’, כי בבית שמח שם הוא השראת השכינה.
וזה בחינת כלי זמר שמנגנין בחתונה, בשביל השמחה, ומדקדקין מאוד מאד שיהיו כלי זמר דיקא, כי כלי הזמר הם בחינת עשרה מיני נגינה, שעל ידם עיקר השמחה כנראה בחוש, כי הכלי זמר מבררים את הרוח הטובה מהרוח הרעה (עיין לקוטי מוהר"ן חלק א’ סימן נ"ד), והכלי זמר מכניסים שמחה רבה בלב האדם, כמו שנאמר (תהלים צ"ב): "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני השם בפועלך וגו’" (מקור שימחה).
כי האדם עץ השדה וכו’ (שופטים כ-יט)
ואמרו חז"ל מה עץ כל זמן שאין חופרין תחתיו ולא משקיעים בו אינו עושה פירות טובים ואם יעשה פירות הרי פירותיו מקולקלים ואינם ראויים לאכילה, כך כאשר האדם לא עובד על מידותיו ולא עוסק בתורה ובמצוות אז ודאי שלא יבוא לכלל עשיית פרי וילך וידרדר מדחי אל דחי, ועל זה רמז כי האדם עץ השדה, שבאותה בחינה הוא נידון במעשיו ובמפעליו (וידבר יוסף).
ועוד פירוש לפסוק ששמעתי מפי תלמיד חכם: העץ כדי לגדול ולהוציא פירות צריך מים. ולא חשוב איזה מים אתה משקה אותו. העץ אינו צריך מי עדן או מים מסוננים ואפילו לא מים מהברז אפשר להשקות את העץ במים מלוכלכלים עם חולות והוא צומח ומוציא פירות מתוקים. כלומר אתה משקה אותו במים מלוכלכים (בזבל) והוא לא מחזיר לך "זבל" אלא מחזיר לך פירות מתוקים. התורה מצפה שכך ניתנהג "כי האדם עץ השדה" גם אם מישהו פגע בך, חירף וגידף אותך וזרק עליך זבל אתה צריך לכבוש את היצר ולתת לו פירות מתוקים ולפזר אוירה נוחה ונעימה לעודד ולחייך תמיד לזולת, ולהבין שאין אדם עובר עברה אלא בגלל שניכנס בו רוח שטות ומסתבר שמי שחוטא זה מין סוג של חולה נפש מעודן וצריך לרחם עליו ולא להפגע ולנסות להחזירו למוטב בדרכי נועם.
כי אין הקב"ה חפץ במות הרשע אלא שישוב בדרכו ויחיה. הרמב"ם דיבר על זה בסיפרו היד החזקה בהלכות תלמוד תורה נאמר: שאדם צריך להיות תמיד מהנעלבים ולא מן העולבים.
כי האדם עץ השדה (שופטים כ-יט)
מיתת האדם, אינה חידלון סופי. אלא רק תהליך של מיחזור אלוקי, כדי לשוב לחיים חדשים – אך הפעם יותר יפים – מהחיים של עכשיו.
ואם אתה אחי האהוב, תרצה לראות תחיית המתים עין בעין. התבונן נא בתולעת המשי, היא חיה כמה שבועות ומתנועעת ואוכלת, אחר כך אוחזנה השבץ. אורגת היא סביב עצמה פקעת חוטים, ומתקשה בתוכה, ונהפכת לגולם, וביתה זהו קברה. שם היא מונחת כמתה במשך חמישה או שישה שבועות אם תפתח פקעת כזו של גולם בתוך זמן זה, תמצא בה דבר מושחת, הנראה כמעופש ואפילו מסריח.
אולם לאחר כלות זמן התהוותה בתוך הפקעת, במקום להתפורר ולהיכחד, לפתע מנקרת הבריאה הזאת את הקליפה, ויוצאת לאור עולם בדמות בריה חדשה, שכנפיה מבריקות ויפות, ופרפר עליז ושמח יעופף לו הנה והנה.
וכמו סוף התולעת המקבלת צורה חדשה, ומבריקה בכנפיה ומעופפת לה לחיים חדשים, כן הוא סוף האדם. מכין הוא את עצמו לחיים חדשים בקברו, משם אם יזכה – יגאלנו ה’ גאולת עולם, ויצא ויעופף לו לחיים חדשים המתוקנים לו עדי עד, כאשר אמר הנביא (יחזקאל ל"ז י"ג): "כי אני ה’, בפתחי את קברותיכם".
מי שלא ידע, ולא ראה תהליך זריעה מעולם. והוא חיזר אורח בכדור הארץ ויספרו לו שנשמת האדם לא מתה. וגם יספרו לו: שאם יקחו גרעין פרי אחד – ויניחוהו בתוך האדמה עד שירקב ויכלה, ולאחר מכן יצמח מהגרעין הזה – עץ נחמד למראה עם עלים לחים, ופרחים יפים, ופרות טעימים, אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זה אשר נרקב תחת רגבי האדמה. מה יחשוב זה השומע?
הלוא יחשוב בעצמו שמעשה הזריעה שסיפרו לו, הינו מעשה בדוי. ויעדיף להאמין יותר בהשארות הנפש! כי איך אפשר להבין בשכל קר והגיוני, שאחרי שנרקב הגרעין לגמרי ונהיה מעופש, מסריח, ונימוח לגמרי! שוב יחיה, יתפתח, ויתרבה עוד – פי אלפי פעמים יותר מאשר היה בתחילה?
אם נעמיד לפנינו אדם, שלא ראה ושמע על חורף, שלג, קרח וכפור, ועצים יבשים. ויספרו לו שהטבע לא מת, אלא עובר תהליך של מנוחה ומיחזור. ואחר כך יחזור הטבע עם כל הצמחיה לחים ותשגשג שנית. מה יחשוב האדם הזה? הלוא יאמר בליבו: איזה מן דיבורים אלו? הרי כאן רואים בחוש, כי הטבע והצמחיה מתה בדיוק כאדם, ולא ישוב כל זה לפרוח ולשגשג עוד בארץ החיים!
אבל כל זה רק מנקודת מבט של אדם בור, שאינו יודע כי אין המות המדומה הזה, השולט בחורף בכל הטבע – אינו, אלא רק סיבת החיים שלו. ושינת הטבע בחורף בלי שום סימן חיים – אינה, אלא מנוחה כדי לאסוף חיים חדשים, על מנת לשוב באביב לימי נעוריו.
איך עפר יכול לחיות?
קיסר אחד שאל את רבן גמליאל: "איך אתם אומרים: שהמתים חיים לעתיד לבוא, הלוא הפכו להיות עפר. והאם עפר יוכל לחיות?"
אמרה בת הקיסר לרבן גמליאל: "הנח לו! ותן לי להשיב לאבי על שאלתו". אמרה לאביה: "אילו היו בעירנו שני יוצרי כלים אחד יוצר כלי מן המים, ואחד יוצר כלי מן הטיט. איזה מהם יוצר משובח יותר?" אמר לה: זה שיוצר מן המים! כיון שבלתי אפשרי ליצור כלי מן המים". אמרה לו: אף הקב"ה כן, אם מן המים הוא מייצר אדם (כי אדם בא מטיפה סרוחה, שהיא כמים) מן הטיט שזה העפר לא כל שכן שיכול לייצר אדם מחדש?!"
בישיבת רבי ישמעאל, למדו "קל וחומר" מהתשובה שהשיבה בת הקיסר לאביה, על כלי זכוכית: "ומה כלי זכוכית שנעשה ברוח של אדם, שנופח בו מתוך השפורפרת ונעשה כלי, ואם נשבר יש לו תקנה להתיכו ולחזור ולעשות ממנו כלי. אדם שנעשה ברוחו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה שיחיה אחר מותו!" שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים והיית לנפש חיה".
כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וכו’ כי ממנו תאכל וכו’ (שופטים כ-יט)
דרך העולם כאשר מדינה יוצאת למלחמה על חברתה היריבה, וכשהיא רואה שהנצחון אינו נמצא בדרכה אלא ההיפך אז היא משמידה כל אשר בדרכה, שאם לפחות לא עלה בידה הנצחון תגרום נזק לשכנתה ככל האפשר, ובא הכתוב לבשר לעם ישראל שכאשר יצאו למלחמה אל להם להכרחית ולהשחית את העצים ושאר דברים שיש באותה מדינה, כי מובטח להם שהנצחון יהיה בידם, ומאותם עצים הם יאכלו לשובע כפי שאמר כי ממנו תאכל, ואם כך אל תכריתו ואל תשחיתו מאומה (וידבר יוסף)
והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל (שופטים כא-ג)
והיה העיר הקרבה אל החלל שמכיוון שבתחומה נהרג אדם ודאי גם הם עשו עבירה דומה. שאם כל בני העיר צדיקים אין הקב"ה מגלגל תקלה סמוך להם.
ומעשה היה בר’ יהושע בן לוי שהיה אליהו רגיל לדבר עמו יום אחד אכל ארי אדם אחד בתוך ג’ פרסאות לעירו ושוב לא רצה לדבר עמו שלא הגן זכותו על אותו אדם שלא יאכלו ארי. אף כאן כיון שאירע דבר כזה בסמוך לעיר הזאת, כל בני העיר חייבים לראות עצמם אשמים בדבר.