מאמרים
פרשת כי תישא - אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תישא
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:10
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 726
פרשת כי תישא - אריה קרן
וידבר ה’ אל משה לאמר כי תשא את ראש בני ישראל לפקידהם ונתנו איש כפר נפשו לה’ בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם (תשא ל-יא)
עכשיו עליכם לדעת שכל הפרשיות האלו, היינו פרשת תרומה ותצוה ופרשה זו של שקלים, שהיו דברים הנצרכים למשכן, כל אלו ציוה הקב"ה אחרי שכבר עשו את מעשה העגל כדי שיכופר להם קצת עון העגל. שכשם שנתנו זהב לעגל כך יתנו נדבה למשכן. ואע"פ שכולן נכתבו בתורה לפני פרשת העגל, אבל האמת היא שנאמרו לאחר מעשה העגל ונכתבו שלא כסדר. וזהו מה שאמרו חז"ל בהרבה מקומות אין מוקד ומאוחר בתורה. עכשיו צוה הקב"ה לאחר מעשה העגל למנות את ישראל. משל למה הדבר דומה לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגפה ומתו חלק מהם. אחרי שפסקה המגפה אמר לרועה רוצה אני שתמנה את הצאן לראות כמה נשארו. כך אמר הקב"ה למשה אחרי מעשה העגל שנפלו הרבה נפשות מישראל, כפי שנבאר להלן רוצה אני שתצוה את ישראל ותדע כמה נשארו. ואע"פ שאין הנמשל דומה למשל ממש, כיון שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה ואין לו הכרח למנות כדי לידע כמה נשארו, אבל רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל וצוה למשה למנותם כדי לידע כמה נשארו, להודיע שיחזור ויחבבם אם יעשו תשובה ויהיו בני ישראל כשרים.
ונתנו איש כופר נפשו לה’: כלומר ציוה הקב"ה שלא תימנו את בני ישראל לי הגולגולות אחד ועוד אחד, לפי שבדבר המנוי שולטת עין הרע, ואם תמנה אותם לפי גולגלות תפרוץ בהם מגפה. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שמנה את ישראל לי גולגלות ופרצה מגפה ונפלו שבעים אלף נפשות מישראל לי שעין הרע דבר רע מאוד וצריך אדם להיזהר ממנה הרבה.
"זה יתנו" הראה ה’ למשה כמין מטבע של אש ומשקלה כחצי השקל ואמר לו "כזה יתנו" (רש"י).
ומספרים על המקובל רבי מרדכי שרעבי זצ"ל שיום אחד פנה אליו יהודי בדמעות שליש ואמר לו שיש לו גידול בגוף ב"מ, וצריך לעבור ניתוח בעוד שבועים. הסתכל הרב על הצילום ואמר לו בעזרת ה’ לא תצטרך לעשות ניתוח, רק תתן שתים עשרה אלף לירות עבור התיקון שנעשה. למרות שבדרך כלל הרב היה מבקש ששים לירות אבל במקרה הזה למרבית הפלא ביקש הרב סכום גדול. באותו יום הלך החולה, לוה את הכסף ונתן לרב את כל הסכום הנדרש. ומיהר הרב וחילק למוסדות ולאברכים את כל הכסף, ועשה תיקון. לאחר שבועיים אמר לו הרב תאמר לרופאים שאני מבקש שלא יעשו ניתוח לפני שעושים צילום חוזר. הלך ואמר לרופאים כדברי הרב ולא הסכימו, וטענה בפיהם יש לנו צילום ברור מפעם שעברה, ושום דבר לא ישתנה. לאחר הפצרות רבות הסכימו הרופאים לצילום חוזר ואכן נדהמו למראה עיניהם כשראו שאין שום דבר בגופו ושלחוהו לביתו לחיים ולשלום על זה נאמר צדקה תציל ממות. (לבוש יוסף).
זה יתנו כל העבר על הפקודים (תשא ל-יג)
וכבר אמרו חז"ל ששלשה דברים נתקשה בהם משה רבנו וסימנם משה, מנורה שנאמר וזה מעשה המנורה, שקל שנאמר זה יתנו כל העובר על הפקודים, החודש שנאמר החודש הזה לכם ראש חודשים, כזה ראה וקדש, ובמצות מחצית השקל נתקשה משה רבנו להבין כיצד במצוה זו יהא בה כח לכפר, עד שהראה לו הקב"ה כמין מטבע של אש ואמר לו זה יתנו כל העובר על הפקודים, והרמז בזה שכמין מטבע של אש הראה לו הקב"ה למשה, שאם האדם נותן את הצדקה בבחינה של אש בחשק ובחמימות כאש אז ודאי יש בו כדי לכפר על נפשותיכם, וכאשר מקיים האדם את מצות הבורא בבחינה של אש בוערת לעבודת הבורא יש בכח הכוונה של אותה מצוה לכפר אפילו על חטא העגל, וזה שאמר לכפר על נפשותיכם.
ועוד טעם למחצית השקל כיון שאין אדם יכול להסתפק בטובות שיש לו. תמיד הוא מרגיש חסרון. כיון שהוא נוצר מארבע יסודות עפר, מים, רוח, אש ושני היסודות עפר ומים ניתנים להישקל. אבל רוח ואש אינם ניתנים להשקל וזהו רמז למחצית השקל שאין אדם יכול למלא תאוותו.
ובאופן אחר נראה לומר כמין מטבע של אש הוציא לו הקב"ה ואמר זה יתנו, כי הרי ידוע שטבע האש מצד אחד היא לתועלת האדם ולעזרתו למאכל ולחמום וכדומה, מאידך גיסא האש היא סכנה גדולה ונזק גדול יכול לצמוח ממנה ע"י שיכולה לשרוף כל העומד בדרכה, אבל זה תלוי אם האדם יודע להשתמש באותה האש אז זה לתועלתו, ואם חלילה אינו יודע אז אש אוכלתו, וכמו כן מטבע של אש הראה לו הקב"ה, לומר לו שבמטבע זה אפשר לפעול דברים נשגבים ומועילים בבחינת האש שהיא לתועלת האדם, ואם אין האדם יודע להשתמש באותה מטבע כראוי אלא הוא מבזבזה על דברים בטלים ואסורים א"כ זה בבחינה של אש שורפת, וכמו שדרשו על הפסוק והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם הוא בגימטריא ממון, שאותו ממון הוא מוצב ארצה, אבל אפשר לפעול בו בדברים שיכולים להגיע השמימה. וכך בכל דבר, שנאמר "והלך לפניך צדקך" הצדקה שהיהודי עושה מהממון הולכת לפניו בעולם הבא ואם מאותו ממון היה משקיע בתאוות ובמותרות הממון שמור לבעליו לרעתו שבגללו הפסיד עולם הבא.
ראיתי בספר של ליקוטי החיד"א הקדוש הסבר יפה למישנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ...לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" לכאורה נאמר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אז למה צריך לקיים מצוות ומעשים טובים מיראה. מה שיהיה נוח לאדם ח"ו יקיים מאהבה ומה שלא נח לא יקיים? אך אם נתעמק במשנה נבין שמי שלא מאמין בתחיית המתים ואינו פועל לקיים מצוות אין לו חלק בעולם הבא. ובאר היטב "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר לעולם ירשו ארץ" (תחית המתים) נצר מטעי (מצוות שנטע כאן אוכל מפירותיהן בעולם הבא שנאמר אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעולם הזה הקרן קיימים לעולם הבא ואלו הן כיבוד אב ואם גמילות חסדים... ועוד נאמר היום לעשותם ומחר לקבל שכרם) "מעשי ידיו להתפאר" (אלו מצוות שיש לנו כלל "קדש במותר לך" כל העולם הזה מעשה ידיו של הקב"ה אם זה האוכל או השתייה, הנוף, הבריאה, האנשים ועוד וברגע שהאדם רוצה ליהנות ממשהו, צריך הוא לברך ברכה ראשונה ואחרונה, גם אם ירצה לחיות ביחד עם אישה צריך הוא לקדש אותה ולברך על מצוות עשה כמו ציצית וכו’. שנאמר אשר קדשנו במצוותיו וציונו וכו’ על כל הדברים הגשמים שתכליתם לעלות לקדושה ולפאר אותם ממדרגה גשמית לרוחנית שנאמר מעשי ידי להתפאר לפאר להלל ולקלס את הקב"ה בזה העולם. ומי שלא מאמין בתחיית המתים ולא מעלה את מעשה ידיו של הקב"ה לקדושה שנאמר מעשי ידי להתפאר אין לו חלק בעולם הבא ועד רבה הוא גוזל ממטעיו של הקב"ה בעולם בלא ברכה ומרגיז את הקב"ה בארמונו. כגון: אוכל ולא מברך או מסתובב עם אשה ולא קידש אותה כדת וכדין וכדומה, אוי לו מיום הדין אוי לו מיום התוכחה וכמובן שאין לו חלק בעולם הבא כי לא קיים את תכלית העולם הזה. לכן ישמע חכם ויוסף לקח כי כשם שהבגד מעיד על היצרן שיצר אותו והגינה מעידה על הגנן שסידר אותה כך העולם מעיד על בורא עולם שנאמר בתהילים "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" כלומר המראה של מפת השמים איך השמש שוקעת וזורחת מימים ימימה והעונות קיץ סתיו חורף אביב מסודרות הכל עובד כמו שעון ועוד יש לנו לוחות מתוקנים לעוד שנים שאומרים לנו מתי השקיעה וזריחה בדיוק זה רק מראה על עולם מתוכנן וכל דבר מתוכנן זה מלאכת יוצר לכן בעל כורחך יש בורא לעולם והשמים מספרים כבוד אל מספיק רק להביט כי תמונה אחת שווה אלף מילים. וכשם שאי אפשר להסתכל על השמש שהיא רק כוכב אחד מתוך מיליארדי כוכבים בשמים שהם חלק מהבריאה אז קל וחומר אי אפשר להביט או להבין את בורא עולם שהוא יצר את הכל כמו שנאמר לא יראני אדם וחי ועוד נאמר לא מחשבותיי מחשבותיכם לא דרכי דרככם ועוד החקר אלוק תמצא. לכן עלינו לקבל ענוה וחכם עיניו בראשו בעין אחת יראה את גדולת הבורא ובעין השנייה את אפסות עצמו ויחזור בתשובה ויתקדם מעלה מעלה בסולם היראה לפני יום הדין הגדול והנורא בראש השנה שספרי חיים ומתים לפניך נפתחים וחבל שהאדם יבזבז את העולם הזה בחומריות ודמיונות שמעולם לא מביאים סיפוק כי כך זה טבעם והאמת היחידה זה עבודת השם שנאמר על המצוות "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" לקבל את שכרם בעולם של נצח ושכרם הוא הטוב הנצחי ולעולם לא נמאס והחי יתן ללבו ולא יהיה כאותם כסילים שעינים להם ולא יראון אוזנים להם ולא ישמעון אף להם ולא יריחון. יש לכולנו בחודש אלול הזדמנות להכין את עצמנו להתחרט להתוודות ולעזוב את החטא לקבל החלטות טובות ולצעוד לדרך חדשה ולהתחיל שנה חדשה בתשובה ומעשים טובים כאשר כל עוונותינו ימחקו ובע"ה נגיע לראש השנה מוכנים ומזומנים לקבל עול מלכות שמים מעתה ועד בכלל אמן כן יהי רצון.
ונתנו איש כפר נפשו וכו’ (תשא ל-יב)
את המילה ונתנו אפשר לקרוא גם מהסוף להתחלה, והרמז בזה שבענין צדקה האדם צריך לתת בכל פעם ובכל זמן, כי עליו לדעת כי הממון שנמצא ברשותו אינו אלא רק בבחינת פקדון המופקד אצלו ואינו בטוח כלל, כי אינו שלו, וכמו שאמרו מדוע קוראים להם זוזים, שזזים מאחד לשני, ולכן יתמיד האדם במצות הצדקה, כי אם ימנע את עצמו ממצוה זו יכול הוא להביא את עצמו למידה זו, כי ה’ משפיל אף מרומם, ואם אדם זוכה ומקיים מצוה צדקה אל יחשוב כי יחוסו לו ע"י כך, אלא אדרבא עשר בשביל שתתעשר, וכמו שאמרו מלח ממון חסר, ז"א אדם רוצה שממונו יתקיים אצלו יחסר, וממילא יעמוד לאורך ימים, כמו המלח המקיים את הבשר לאורך ימים, וזהו מלח ממון חסר, לכן אפשר לקרוא "ונתנו" מהסוף להתחלה ונקבל ונתנו כי חוזר אליו הממון למפרע (וידבר יוסף).
זאת בגדי השרד ואת בגדי הקדש וגו’ (תשא לא-י)
בגדי שרד בגדי כהונה. וזה שנאמר אחר כך ואת בגדי הקודש לאהרון הכהן, משמע שבגדי השרד אינם בגדיו של אהרון, כך באור הדברים, ואת בגדי השרד שהם בגדי הקודש, ולמה נקראו בגדי כהונה שרד, שאלמלא בגדי כהונה לא נשתיירו משונאיהן של ישראל שריד ופליט, בגלל העבירות שעושים. וע"י הקרבנות שמקריבים הכהנים כשהם מלובשים בבגדי הכהונה מתכפרים כל עונותיהם ובכך הם יכולים להתקיים בעולם. נמצא שבגדי הכהונה הם הגורמים לכך שאין ישראל כלים, ולכן נקראו כן.
ומעשה היה בזמן שמעון הצדיק שרצו הכוהנים להחריב את בית המקדש והסבירו לאלכסנדר מוקדון שהיהודים מרדו בו, ולכל זה גרם בית המקדש שיש להם, שבכוח בית המקדש אין עליהם שום מורא של מלכות, ונתן להם המלך רשות להחריב את בית המקדש ולעשות בהם כטוב בעיניהם. באו היהודים והודיעו הדברים לשמעון הצדיק. מה עשה שמעון הצדיק לבש את בגדי הכהונה כדי שהבגדים יגנו עליהם מבואר בפרשת תצווה שהטעם שנכתבו שמות השבטים בבגדי הכהונה, כדי להזכיר זכות השבטים לפני הקב"ה, ובשעה שיראה הקב"ה השמות יזכור מעשה השבטים וירחם על ישראל. ולקח עמו מגדולי ירושלים ואלף חכמים שהיו כולם מלובשים בגדים לבנים, וכמה פרחי כהונה שהיו מנגנים בכלי שיר רבים מבית המקדש, והיו אבוקות דלוקות לפניהם ויצאו לפגוש את המלך. והיו הולכים כל אותו הלילה. כשהאיר השחר וראה אותם המלך שאל את הכותיים מי הם האנשים האלה הבאים לקראתי. אמרו לו הכותיים, אלה הם היהודים שמרדו בך. כשהגיעו לפני המלך שאל אותם המלך מי הם. אמרו לו: אנחנו בני ירושלים ובאנו לקבל את פניך. וכשראה המלך את שמעון הצדיק, ירד מן הסוס והשתחוה לפני שמעון הצדיק, אמרו הכותיים למלך, מלך גדול וחזק כמוך ישתחוה לפני יהודי. אמר להם דעו שדמותו של זקן זה מופיעה לי בכל המלחמות שאני נלחם, ומנצחת בשבילי בכל מלחמותי. ואם כן כיצד לא אשתחוה לזקן זה ולא אחלוק לו כבוד. אמר לה דעו שדמותו של זקן זה מופיעה לי בכל המלחמות שאני נלחם, ומנצחת בשבילי בכל מלחמותי. ואם כן כיצד לא אשתחוה לזקן זה ולא אחלוק לו כבוד. אמר המלך ליהודים: מפני מה באתם לכאן. אמרו לו: וכי יתכן הדבר שהמקום שאנו עורכים בו תפילה לחיים ולשלום מלכותך ייחרב, שבאו אנשים רעים ודיברו בפניך רעה עלינו ושידלו אותך להחריבו. אמר להם המלך: מי הם אותם האנשים שביקשו לעשות רעה זו. אמרו לו: כותיים אלו העומדים לצידך הם שזממו דבר זה. אמר להם המלך: הכותיים מסורים בידיכם ועשו בהם כטוב בעיניכם. עמדו ונקבו עקביהם וקשרו אותם לזני הסוסים וגררו אותם כל אותה דרך עד שהגיעו להר גריזים, משהגיעו להר גריזים ששם היה מקור מדורם של הכותיים החריבו את בית פולחנם כפי שרצו לעשות לבית המקדש. ואותו היום קבעוהו יום טוב על הנס שנעשה להם.
נמצינו למדים מן המעשה הזה שבגדי הכהונה הגנו ולא נחרב בית המקדש וניצולו היהודי מן המיתה, ולכן נקראו בגדי הכהונה בגדי שרד.
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל (תשא ל-טו)
הנה יש לנו להבין מי הוא הנקרא עשיר ומי הוא הנקרא דל? מורגלים אנו לחשוב שאדם אשר צבר ממון רב הוא זה הנקרא עשיר. ואילו אדם שלא עלתה בידו כך הרי הוא עני. האם גם כך היא הסתכלות התורה?
להבנת הדברים נעיין בדברי המשנה באבות (ד א): "בן זומא אומר: איזהו עשיר? השמח בחלקו!" לכאורה, משנה זו צריכה ביאור גדול: איך אפשר לקרוא לאדם "עשיר" רק משום שהוא שמח בחלקו? אמנם שמחה יש לו אך לא עשירות!
מכאן אנו יכולים ללמוד יסוד גדול בהנהגת חיינו. העושר לא נקבע לפי מה שיש לאדם יותר ולפי מה שמקובל בעולם. העושר נקבע לפי מה שחסר לו פחות! כך צריכה להיות הסתכלותו של האדם על מידת עושרו. וכפי שראינו אצל יעקב אבינו ועשיו: יעקב אמר "יש לי כל" (בראשית לג יא) ואילו עשיו אמר: "יש לי רב" (בראשית לג ט) כלומר שזה עדיין לא מספיק לו יעקב אומר יש לי כל כלומר מאושר בחלקו ולא מחפש ורודף אחר ממון מי העשיר השמח בחלקו.
ידוע מאמר חז"ל (מד"ר קהלת א יג) "יש לו מנה רוצה מאתים כלומר, מטבעו של האדם אשר ככל שיש לו יותר כך גם יחסר לו יותר. אדם שיש לו מאתיים חסר לו ארבע מאות. וכן על זה הדרך ככל שכספו של האדם רב יותר כך יחסר לו יותר על כן ברור מדוע הוא אינו נקרא "עשיר".
מכאן ברורה המסקנה אדם שיש לו מאתיים ואינו מרגיש שחסר לו כסף נוסף הוא זה שייקרא עשיר. זו כוונת המשנה (אבות ד א) "איזו עשיר? השמח בחלקו! וכמו שנאמר ’יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך (תהילים קכח ב) "אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". אדם השמח בחלקו לא יהיה לו טוב רק בעולם הזה אלא "וטוב לך בעולם הבא" משום שעיקר קילקול החיים בעולם הזה הוא בכך שאדם מתאווה לנכסים הרבה ומקנא במי שיש לו יותר, ובכך גורם רעה לעצמו ומביא עליו ועל משפחתו דאגות רבות שנאמר "מרבה נכסים מרבה דאגה" אבל אם טוב לו במה שיש לו ולא חסר לו מאומה אז הוא מלא אושר וחיים (אור דניאל).
ואת אהרון ואת בניו תימשח וקידשת אותם לכהן לי (תשא ל-ל)
מצות משיחת כהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה
שמואל הנביא משח את שאול למלך על ישראל. שאול נצטוה להרוג את אגג מלך עמלק ולהשמיד את כל זרע עמלק, אך שאול רחם על הצאן ולא קים את צו ה’ במלואו. בגלל חטא זה נלקחה המלוכה משאול. ועל כך היה שמואל מצטער.
הקדוש ברוך הוא פנה אל שמואל ואמר לו עד מתי תתאבל על שאול, לך אל ישי המתגורר בבית לחם, מלא קרנך שמן ואחד מבניו יהיה מלך.
קרן השמן היא קרן מיוחדת שבה משחו את מלכי בית דוד ובה שמו את שמן המשחה שהכין משה במדבר. משמן זה נמשכו גם כהנים גדולים וכן מלכי יהודה.
אמר שמואל: "אם אמליך מלך בחייו של שאול יהרגני כדין מורד במלכות!"
ענה לו ה’: "קח עמך עגלת בקר בבואך לבית לחם" ותזבח שם שלמים, כדי שלא תודע סיבת בואך. לאחר מכן תקרא לישי ובניו שיקחו חלק בסעודת הזבח, שם אודיעך את מי עליך למשוח למלך.
לקח שמואל את קרן השמן ועשה כפי שהצטוה והלך לבית לחם.
כאשר הגיע לבית לחם, קדמוהו זקני העיר וחשוביה וברכוהו לשלום.
אמר להם שמואל "לזבוח לה’ באתי, התקדשו ובואו לסעודת הזבח".
הלך שמואל לבית ישי לאחר הקרבת הקרבן וראה שם את אליאב בנו בכורו של ישי. בן זה היה איש יפה תאר וגבה קומה, והדרו הדגר מלכות. אמר שמואל בלבו אליאב ראוי להיות מלך. באותה עת הצטירה דמותו של המלך שאול לעיני שמואל, שאף הוא היה איש יפה מראה, גבוה משכמו ומעלה מכל העם.
אמר לו ה’: "אל תביט אל יפי מראהו, כי לא בו בחרתי, כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללב".
העביר ישי את בנו השני, אבינדב, לפני שמואל, לקח שמואל את קרן השמן כדי לצקת על ראש אבינדב והנה השמן לא נשפך! לפליאתם של הנוכחים נעלם פתאום השמן ונבלע כולו בקרן. רק כאשר יצא אבינדב, חזר לפתע השמן ומלא את הקרן. בראות שמואל את הנס הבין שגם בו לא בחר ה’. העביר ישי את בנו השלישי לפני שמואל ושוב נעלם השמן. הבין שמואל שגם בו לא בחר ה’.
שבעה בנים העביר ישי לפני שמואל בזה אחר זה, בכל פעם השמן נבלע בקרן ונעלם, ושמואל נאלץ לאמר: "לא באלה בחר ה’". אחרי שעברו הבנים שאל שמואל את ישי "האם אלה הם כל בניך?"
"לא" השיב ישי "נשאר עוד אחד הקטן, והוא רועה צאן בשדה. ישי לא החשיבו לעומת אחיו הגדולים ולכן לא קרא לו.
אמר שמואל לישי, שלא ישבו לאכול עד אשר יבוא!
מיד נשלח שליח לקרוא לדוד מן השדה, כאשר הגיע דוד והוא אדמוני יפה עינים, נחרד שמואל: אדמוני כעשו, זה יהא שופך דמים! אמר לו הקדוש ברוך הוא אמנם אדמוני הוא, אך אל תחשוש לכך, אמנם הוא עתיד לשפוך דם, אך את דמם של הרשעים אשר יהרוג במלחמה. ואף זאת הוא יעשה, רק על פי דעת סנהדרין. הנה האיש אשר בחרתי בו עומד לפניך, ואתה יושב? קום משחהו כי זה הוא!
שמע שמואל את דברי ה’, לקח את קרן השמן, והנה עלה השמן מעצמו ונצק על ראש דוד!
קרשו טפות השמן הזוהרות על מצחו,עטרו את ראשו כעטרה משובצת יהלומים ומרגליות, הקרן שבה והתמלאה כפי שהיתה לפני המשיחה.
ישב דוד בין שני גדולי הדור – ישי ושמואל רמז לעתיד לבוא שאין מחיצה של צדיקים שאין דוד ביניהם, ומאותו יום והלאה שרתה על דוד, רוח נבואה ורוח גבורה. וכן מאותו יום ואילך התעורר בו רוח הקודש ובהשראתו חיבר את מזמורי ספר תהילים. (613 סיפורים על תרי"ג).
ועשית אותה קטורת רוקח מעשה רוקח ממוח טהור קודש (תשא ל-לה)
"בעל הטורים" מביא מדרש: "מעשה רוקח – "זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (קהלת י, א), זהו שדרשו רבותינו שהיו מרננים אחר הקטורת לומר: בה מתו נדב ואביהוא, בה מתו עדת קרח, שנאמר "מוות" גבי "רוקח", דהיינו קטורת. ואמר להם משה: ראו שאין הקטורה ממית, אלא אדרבה, מחיה, שנאמר לאחר מעשה קרח ועדתו: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה חל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר, קרח יז, יב-יג), דכתיב: "טהור קודש", אלא החטא ממית, ע"כ.
נדב ואביהוא נשרפו על שהקטירו קטורת, כפי שנאמר: "ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אשר וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא ציוה אותם, ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה’" (ויקרא י,א-ב). אצל קרח ועדתו אומר הכתוב: "ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטורת ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרון" (במדבר, קרח טז, יח), ואחר כך: "ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם, לה). יוצא מזה שקטורת יכולה לגרום למיתה למי שמשתמש בה. ומצד שני, אנו רואים בשעת המגיפה שאותה קטורת יכולה לגרום לחיים ולהצלה. איזה דבר ישנו בקטורת שגורם לקוטביות הזו, שמצד אחד זהו הדבר הכי מסוכן לשימוש, ומצד שני זהו הדבר הכי יעיל נגד מיתה?
אמרו חז"ל בגמרא כריתות (ו ע,ב) אמר רבי חנא בר בזנא אמר רבי שמעון חסידא כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי "חלבנה" ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת, ע"כ. ה"חלבנה" מנויה בין אחד עשר סממני הקטורת, ככתוב: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה" (שמות, כי תשא ל, לד). הגמרא למדה מכאן, למרות שסמים נועדו לתת ריח טוב בזמן הקטרת הקטורת, מכל מקום מערבים בו גם סם שריחו רע, לרמוז שאין לנו להקל ברשעים פושעי ישראל שלא יהיו בכלל תעניותינו ותפילותנו. ושואלים המפרשים, מה מוסיפים כביכול אותם רשעים בתענית של כלל ישראל? וכי לא עדיף שיהיו כולם צדיקים? ואילו מלשון הגמרא משמע שצריך לצרף עמנו פושעי ישראל, שנאמר: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית.
אומר על כך המהר"ל בפירושו על התורה "גור אריה" (שמות, כי תשא): דע, כי הדבר הזה הוא דבר מופלג בחכמה, שכאשר גזרו תענית שכל תענית הוא העינוי שירחם השם עליהם, ואין הכנעה ממי שהוא כבר קרוב אליו כמו הצדיקים, ולכן אין הצדיקים מביאים הרחמים. אבל הרשע מביא הרחמים, כי כאשר הוא רחוק מן השם יתברך, ההכנעה הוא יותר, שאין לך הכנעה רק כאשר שונאו מכניע מפניו. וזה מביא רחמים, ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל שבו ראוי הכנעה, אינה תענית, ע"כ. מסביר המהר"ל, שאם נגזרה גזירה על הציבור והציבור רוצה לשנותה על ידי תענית, אזי הדבר אפשרי אם מראים הכנעה לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן, רשע שנכנע לפני הקודש ברוך הוא, גודל הכנעתו היא יותר מאשר צדיק אשר ממילא כנוע כבר מקודם לקדוש ברוך הוא. מכיון שסגולת תענית היא ההכנעה, כי ברגע שהאדם מכניע את עצמו, הוא אינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה אלא אדם אחר, ממילא הגזירה מתבטלת. והשינוי הכי גדול באדם יכול לבוא דווקא מאדם רשע, שהיה רשע ומשתתף בתענית ומכניע ליבו לקדוש ברוך הוא, אזי ממילא כל הציבור הוא ציבור אחר, ולכן בטלה הגזירה.
וכמו שתענית ציבור תוקפו חזק יותר במן שהרשעים מבטלים עצמם ומכניעים ליבם, כך גם הקטורת, חזקה יותר דווקא כשלוקחים חלבנה שריחה רע והיא מעורבת ומתבטלת עם כל הסממנים. ולכן, מכיון שכוח הכפרה והסגולה של הקטורת הוא בהכנעה ובביטול, אם חס וחלילה המקטיר את הקטורת אין בו הכנעה וביטול, אזי כוח החלבנה יפעל לצד השני, ואז כביכול הריח הרע גובר וגורם למיתה. אבל אם המקטיר הוא מי שמכניע ומבטל את עצמו, באופן כזה הריח הרע מכניע עצמו ומשתף פעולה עם הריחות הטובים, וזה גורם להצלת נפשות.
נדב ואביהוא שעשו מעשה בלי לשאול אף אחד, כפי שנאמר בגמרא (עירובין סג ע"ע, יומא נג ע"א) תניא רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרון עד שהורו הלכה בפני משה רבן, ע"כ. והיתה בהם גאווה, כפי שנאמר בתורת כהנים על הכתוב: "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו" (ויקרא, שמיני י, א), "נדב ואביהוא" – מה תלמוד לומר "בני אהרון"? (וכי אין אנו יודעי שהם בני אהרן?) שלא חלקו כבוד לאהרון. "נדב ואביהוא" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" איש מעצמו יצאו, ולא נטלו עצה מזה, ע"כ. ומי שבא להקטיר את הקטורת מתוך גאווה וכבוד, אז זה נהפך לסם המוות – לריח רע, כשם שאין אתה מבטל ומכניע את עצמך, כך גם החלבנה לא תתבטל ותכניע עצמה, וממילא הקטורת נהפכת לסם מוות.
ענין זה היה גם אצל מקטירי הקטורת בעדת קח, הם נלחמו כביכול על כבודם, ואמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (במדבר, קרח טז, יג), הם טענו על משה שנטל לעצמו מלוכה ואת הכהונה נתן לאחיו, ואומר להם משה רבינו: "ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה’ אתה והם ואהרון מחר, וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטורת" (שם, טז-יז) אומר על זה המדרש תנחומא (במדבר, קרח אות ז) כשראה משה שעמדו בגאוותם ובמרדיהם, אמר להם: אתם יודעים "ויאמר משה אל קרח וגו’" ע"כ. משה ראה את גאוותם. לכן כשבאו מקטירי הקטורת מתוך גאווה להקטיר, אז סם החיים נהפך לסם מוות ונשרפו באש.
לעומת זאת אהרון, שהוא אוהב שלום ורודף שלום, ויש בו הכנעה כשהוא מקטיר את הקטורת, ממילא היא הופכת לסם החיים. ואכן גם בעצם מעשה פעולת ההקטרה שהפסיקה את המגיפה, לא עושה זאת אהרון מעצמו, אלא על פי משה רבינו, כפי שאומר הכתוב: "ויקח אהרון כאשר דיבר משה...ויתן את הקטורת ויכפר על העם" (במדבר, קרח יז יב). וזה בניגוד לנדב ואביהוא שלקחו מעצמם איש מחתתו, מבלי לשאול איש.
תגובת הקטורת היא קיצונית, ותלוי מי מקטיר אותה, כי סוד ביטול גזירה, מגיפה או אסון, הוא בהכנעה. זאת רואים בסמים, שבהם מקטירים גם סם חלבנה שריחו רע, והוא מוסיף לאחרים על ידי שהוא מתבטל (במו אותם רשעים שמתבטלים בתענית בעם ישראל). לפיכך, אם יבוא בעל גאווה וינסה להקטיר, יתגבר הריח הרע ויהפוך הכל לסם מוות. אבל אם מקטיר הקטורת הוא בעל ענווה והכנעה, הקטורת תהיה סם חיים.
צריך לדייק באמירת הקטורת שנאמר אם חוסר אחת מכל סיממניה חייב מיתה. (אור חדש)
והטעם שחביבה קטורת יותר מכל הקרבנות, לפי שכל הקרבנות שהם חטאת עולה אשם שלמים מנחה באים על איזה חטא. אבל קטורת לא היתה באה על שום חטא, אלא לשמחה, כפי שנאמר בכתוב: ושמן וקטורת ישמח לב (משלי כז), היינו שמן המנורה והקטורת משמחים הלב, שנעשו לשם שמחה. וכן היו קשורות זו בזו. שבשעה שהיו מדליקים את המנורה היו מקטירים את הקטורת, כמו שנאמר בפסוק: ובהעלות אהרון את הנרות בין הערבים יקטירנה. ולכן היתה חשובה מאד בפני הקב"ה.
ומעלה גדלה היתה לקטורת שהיתה תרופה מאירה לטהר הבריות מן החטא. שכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעה שהיו מקטירים אותה על גבי המזבח, היה מתעורר לבו לתשובה שלמה והיה לבו נטהר מכל הרהור רע ומטומאת היצר הרע. וכמו הציץ שהיה חרות עליו שם הקב"ה, שכל המסתכל בו היה מקבל יראה גדולה בלבו, והיה חוזר בתשובה שלמה, כך היה בכל מי שהיה מריח בריח הקטורת בשעת הקטרתה. וכן היתה שוברת את הסט"א שלא היה יכול לדבר רע על ישראל, ולכן נקרא מזבח מקטר קטורת (שמות ל, א) אע"פ שלא הקריבו עליו שום קרבן אלא הקטורת היתה שוברת ומכניע את הסטרא אחרא. ולכן נקרא המקום מזבח שבו היה נזבח הסט"א.
וכיון שחשובה כל כך מעלת הקטורת, ישתדל אדם לומר פרשה זו בכל יום, בבוקר ובערב, ואל יקשה הדבר בעיניו להתעכב עוד שעה קלה בתפילה לאומרה כדי לעשות נחת רוח לקונו כיון שהקטורת גדולה מן התפילה, שהתפילה נתקנה במקום הקורבנות, וכבר בארו לעיל שהקטורת חשובה יותר מכל הקרבנות, נמצא שהקטורת חביבה יותר מן התפילה. וכן בהיותה רפואה טובה לטיהור החטאים.
ואמר רבי שמעון בר יוחאי, אילו ידעו הבריות כמה גדולה מעלת פטום הקטורת לפני המעטרים אותה ושמים אותה על הראש כעטרת של זהב. וכל האומר כל יום פטום הקטורת בשחרית ובערבית בנחלת, תיבה בתיבה, שלא מדלג אפילו תיבה אחת, ומבין את מה שהוא מוציא מפיו, ינצל מכל מיני מאורעות רעים ומהרהורים רעים וממיתה רעה, ויהיה מובטח כל אותו יום שלא יגיע לו שום נזק, ויינצל מעונשי הגיהנם, ויהיה לו חלק בחיי העולם הבא. וח"ו בזמן מגפה אין רפואה טובה יותר מפטום הקטורת. וזו היתה המתנה שנתן מלאך המוות למשה רבנו כשעלה לרקיע לקבל את התורה, שנעשה ידידו וגילה לו סוד זה של הקטורת שמסוגלת לעצור המגיפה וכן האמירה בפה עוצרת את המגיפה.
ומעשה היה בחכם אחד ושמו רב אחא, שהלך לעיר אחת שנקראה טרשא ונתארח אצל בעל בית אחד. ובעיר זו פשטה מגפה קשה שבעה ימים רצופים. וכשראו בני העיר את ר’ אחא כשהוא בא, אמרו זה לזה: נלך אצל החכם הזה שבא מחוץ לעיר ונראה אם יש לו תקנה לצרה זו. הלכו אצלו ואמרו לו, דע רבנו שיש בעיר מגפה זו שבעה ימים והיא הולכת ומתגברת. שמא יעשה רבנו שום עצה לפורענות זו. אמר להם: נלך לבית הכנסת ונתפלל לפני השי"ת שיעצור בעד המגפה הזאת. ובעודם הולכים לבית הכנסת הלכו ובאו אנשים וסיפור שהמגפה הולכת ומתגברת. ופלוני ופלוני מתו ופלוני ופלוני גוססים. אמר להם רב אחא מאחר שהפורענות קשה והזמן דוחק, לא נלך להתפלל, אלא תעשו כפי שאני אצווה אתכם. בחרו מביניכם ארבעים אנשים, מן המובחרים שבכם, שאתם מכירים בהם שהם יראי שמים ואני ביניהם, ונלך לארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד. ותאמרו מלב ונפש פטום הקטורת ופרשת הקורבנות, ובע"ה תוסר המגפה. והם הלכו ועשו כן בארבע רוחות העיר, עשרה אנשים לכל צד, ואמרו פטום הקטורת ג’ פעמים. ואחרי שעשו כן אמר להם ר’ אחא, הבדילו כמה אנשים מבינכם וילכו לבתים ששם שוכבים חולים וגם שם יואמרו, וכשיגמרו יאמר ג’ פעמים שלושה פסוקים אלו והם: ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה’ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים והחיים ותעצר המגפה. והם הלכו ועשו כדבריו, ובטלה המגפה באותו מקום ואף נתרפאו אותם שהיו קרובים למיתה ואז שמעו בת קול האומרת למזיקים כדברים האלה: העצרו למעלה ואל תרדו למטה לעשות שום נזק בעיר הזאת, לפי שדין של מעלה אינו שולט בעיר הזאת כיון שהם ראוים שיבטל. ואחרי כל זה נרדם ר’ אחא מרוב חולשה, ושמע שאומרים לו בחלומו, כשם ביטלת מן העיר את המגפה, כן תעשה להחזירם בתשובה, שזה בלי זה אינו מועיל כלום, שבהיותם אנשים רעים נגזרה עליהם גזרת המגפה. הלך רב אחא וסיפר הדברים לאנשי העיר והחזיר את כל אנשי העיר בתשובה שלמה, ואז שינה רב אחא שם העיר שהיתה נקראת טרשא וקרא לה מתא מחסיא. היינו עיר הרחמים, שריחם הקב"ה על העיר הזאת וביטל ממנה הגזרה הרעה. וזה ששינה שם העיר, כדי שהאנשים יזכרו כל שעה אותה גזרה רעה שנגזרה עליהם על מעשיהם הרעים ולא יחזרו לכיסלה עוד.