קישורים נוספים
פרשת משפטים - חלק ג - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת משפטים
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:08
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 649
פרשת משפטים - חלק ג - הרב אריה קרן
ונתת על השולחן לחם פנים (משפטים כב-ל)
במיקדש אסור שיהיה חמץ לכן הלחם היה מקמח מצה ונישא חם מי שישי עד שישי בתבנית כיכרות לחם כך מי שמחשיב את עצמו תמים עניו ושפל לעומתו יתברך כמו חמץ שלא תופח שמסמל ענוה הקב"ה דואג לו שהארת השבת תשמור עליו קדוש מי שישי ועד שישי.
מעשה באחד מהאנוסים בתקופת האינקויזיציה הצליח להמלט מפורטוגל והגיע לצפת שבגליל. מיד בבואו לצפת הזדמן האיש לדרשתו של הרב, והדרשה – עסקה בלחם הפנים, שהיה במקדש מידי שבת בשבתו.
תוך כדי דבור פלט הרב הדורש אנחה כבדה ובקול ספוג צער אמר: "ועכשיו, אין לנו דבר מוכן, כדי שיחול השפע גם על הבלתי מוכן".
שב האנוס לביתו ובתום לב צוה על אשתו, כי מידי שבוע בשבוע, ביום השישי, תכין שתי ככרות לחם, עשויות קמח המנופה י"ג פעם, את הבצק עליה ללוש בטהרה – כך אמר – ולאפות היטב בתנור ביתם. זאת, משום שרצונו להקריב את הלחם לפני ה', כפי שהיה במקדש.
בציתנות מלאה האשה את הבקשה. מדי יום שישי היתה אופה – על פי הוראותיו המדויקות של בעלה – שתי ככרות לחם, הבעל נוטל היה את הככרות אל בית הכנסת, שם התחנן והתפלל לפני ה', שיקבל את לחמו ברצון. ובתום תפילתו – היה יוצא מבית הכנסת ומותיר אחריו את שתי הככרות.
לשמש בית הכנסת נכונה מתנה מידי שבוע בשבוע: בכל יום שישי היה מוצא בבית הכנסת שתי ככרות לחם טריות וניחוחיות. מי הביא את הככרות – זאת לא ידע. אף לא טרח לברר. שמח וטוב לב היה נוטל את שתי הככרות לביתו ומענג בהן את שבתו.
לעת ערב היה אותו אנוס שב לבית הכנסת, וכמובן – את שתי ככרותיו לא מצא. שמחה גדולה מלאה את לבו. וכך היה מספר לאשתו: "השבח לה', שלא בזה את בקשתי וקבל את לחמי ואף אכלו בעודנו חם וטרי. ואם כך, עליך להמשיך ולהקפיד על הכנתו עשרת מונים. הן חובה עלינו לגרום לאלוקינו נחת רוח!"
כך נהגו האנוס ואשתו לטרוח באפית הלחם ולהביאו לבית הכנסת מידי שבוע בשבוע.
והנה, באחד מערבי השבתות, בא הרב אל בית הכנסת וניצב על הבמה כדי להתכונן לדרשה שאמור הוא לשאת ביום המחרת, יום שבת קודש.
עודנו עמד שם – ואל בית הכנסת נכנס האנוס ובידיו שתי ככרות לחם, כמנהגו. הניח את הלחם והחל שוטח את דברי תחנוניו, בלי להרגיש ברב, הניצב על הבמה.
והרב – הוא עקב אחר מעשי האנוס. ברגע הראשון נדהם למראה עיניו, אך מיד התעשת והחל גוער בקולי קולות: "שוטה שכמוך! כלום ה' אוכל ושותה? בודאי השמש הוא שלוקח את לחמך, ואתה – בתמימותך – מאמין שה' מקבלו! הן זהו חטא כבד מנשוא ליחס גשמיות לה' יתברך!!"
לא הספיק הרב לסיים את דברי גערתו, ואל בית הכנסת נכנס השמש. כהרגלו מידי שבוע, בא בשעה הקבועה ליטול את שתי ככרות הלחם הטריות...ניגש אפוא ליטול את הככרות, וגערותיו של הרב השיגו גם אותו: "אתה, השמש, תן תודה לאיש זה, שהביא לך מידי יום שישי שתי ככרות לחם טריות!"
"תודה! תודה!" מלמל השמש, ללא בושה או מבוכה.
מבט אחד לעבר האנוס גילה לרב ולשמש כי פניו חפו ועיניו החלו זולגות דמעות. "ימחל נא לי הרב על טעותי", התחנן האיש. "לא הבנתי את הדרשה בדבר לחם הפנים... מצוה התכונתי לעשות – והנה, עברה חמורה עברתי"...
עודנה בוכה בדמעות שליש, ואל בית הכנסת נכנס אדם נוסף, היה זה שליח של האר"י הקדוש. פנה השליח אל הרב וכך אמר לו: "שוב לביתך ואמור לבני משפחתך כי ביום המחר, באותה שעה שבה התכוננת לדרוש את דרשתך בבית הכנסת – מות תמות! כבר הוכרז על כך למעלה בשמים!"
נבהל הרב למשמע הבשורה הרעה. חיש מהר נשאוהו רגליו אל האר"י הקדוש. "מה חטאתי שכך באה לי?" שאל בקול נכנע.
השיבו האר"י: "כיון שביטלת נחת רוח שהיתה לקדוש ברוך הוא – נגזר עליך כזאת. דע לך, כי מיום שחרב בית המקדש לא נגרמה למלכו של עולם נחת רוח כפי שגרמו לו מעשיו התמימים של האנוס הזה, בהביאו את שתי הלחם ובסברו שה' קבלם. על שום שאתה גרמת לו להפסיק להביאם – נגזרה עליך מיתה, ואין כל פתח של תקוה להצלה!"
עצוב ומתייסר שב הרב לביתו והודיע לבני משפחתו את דברי האר"י הקדוש.
ואכן, ביום המחרת – הוא יום שבת קודש – בשעה שאמור היה לדרוש בבית הכנסת, השיב הרב את נשמתו ליוצרה. (מעשיהם של צדיקים).
מכאן ניתן ללמוד שתמימות זה שלימות ומסמלת את שיא האמונה בה' יתברך. לכן זכה יעקב אבינו שפרצופו יהיה בכיסא הכבוד שנאמר "איש תם יושב אוהלים" ובכל מקום שיש שם תמימות שם שוכנת השכינה.
אנשי קדש תהיו לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו (משפטים כב- ל)
ויש לכם לשאול והרי הכתוב היה צריך לומר לכלב תשליכון אותה, כיון שמדובר בבשר של טריפה, אבל יש כאן רמז שכל המאכיל נבלות וטרפות לישראל יתגלגל לכלב וצערו יהיה גדול. וזהו שנאמר לכלב תשליכון אותו, ר"ל את זה ששוחט ומוכר הבשר, ואם שוחט בסכין פגומה מיתתו במגפה, שכן פגימה אותיות מגיפה.
ומעשה היה בשוחט אחד שהיה מאכיל לישראל נבלות וטריפות ולא היו יודעים. שהיו סומכים עליו. יום אחד ערב יום הכיפורים היה, שתה הרבה יין, ואח"כ עלה לגג לשאוף רוח, והיה שיכור כל כך שנפלה למטה ומת, ובאו הכלבים וליקקו את דמו. כשראו זאת הבריות באו לפני ר' חנינא וביקשו רשות ליטלו משם. ענה ואמר להם: הכתוב אמר: ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. וזה שהיה מאכיל נבלות וטרפות לישראל נצא שהיה גוזל את הכלבים ומאכיל לבני אדם אם כן הניחוהו שם, משלהם הם אוכלים.
ויש שהעושה כן מתגלגל לעלה של אילן, והרוח מנענעת אותו מלמעלה למטה ולכל הצדדים, ויש לו צער מזה, ואין לו תקנה אא"כ העלה נופל. ויש המתענה בזה מאה פעמים ויותר, כפי כמות הנבלות והטרפות שהאכיל לישראל.
ומעשה היה ברבי אבא ששאל אותו גוי אחד, כיצד אומר הכתוב ''טרף נתן ליראיו'', והרי נאמר לכלב תשליכון אותו. אמר לו ר' אבא, ריקא שכמותך שאתה שואל שאלה כזו. אילו היה נאמר טרפה נתן ליראיו, היית יכול לשאול, עכשיו שנאמר טרף, הכוונה מזונות, שמשגיח על הצדיקים לתת להם אכלם. ואפילו אם תאמר שטרפה ממש, אין בזה קושיא, שהכונה שדיני הטרפה נתן הקב"ה לעצמו כדי לקדשם שיהיו עם קדוש ויקיימו המצוות בקדושה. לא יטמאו פיהם במאכלות אסורות, שבו הם לומדים התורה הקדושה, וזהו שנאמר טרף נתן ליראיו אבל לא לכם.
וכן אמרו בגמרא שהצדיקים בטוחים שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם ואפילו בהמתם של צדיקים אין הקב"ה מביא חטא על ידם שאינם נכשלים במאכל אסור. כפי שראינו בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שהיה שרוי שלושה ימים בלי מאכל, לפי שהשעורה שנתנו לו לא היתה מעושרת. והבטחה זו אינה אלא בדבר מאכל, שבזה משגיח הקב"ה על הצדיקים שלא יבוא לידי אכילת מאכל אסור, אבל בשאר איסורים אינם בטוחים ממכשול, אלא הם עצמם צריכים להיות זהירים בכך, שיתכן שיזדמן שום איסור בשוגג והם לא ירגישו בכך.
באחת הפעמים, עת הוזמן ה"חדושי הרי"ם" לסעודה, הובא לפניו בשר.
בעל ה"חדושי הרי"ם" הביט בצלחת הבשר שהוגשה לפניו ולא נגע בה. שאלוהו: "מדוע הרבי אינו אוכל את הבשר?"
ענה בעל ה"חדושי הרי"ם": "בשר זה איננו נאכל, איני יכול לאכלו"
לא הבינו הסובבים אותו, מה כונתו: מדוע בשר זה לא "נאכל", אך הבינו שלא דבר של מה בכך הוא. הלכו חסידיו לברר את מקור הבשר. בדקו אצל השוחט, ולא מצאו כל דופי. בררו אצל בעל הפרה, והתברר שהיה זה בשר שאסור לאכלו מפני קדושת בכור.
באו בתדהמה אל האדמו"ר וסיפרו לו אודות חקירתם. נענה האדמו"ר ואמר: "בודאי חושבים אתם שאני נביא ויודע, אך אין זה כך. כל אדם מישראל יכול להרגיש זאת, לפעמים ליבו לא נותן לו לאכול".
והמשיך ואמר "הכתוב: 'בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, מה פרוש נאכלת? יש בשר "שנאכל", שרוצים לאכול, ומה פרוש אשר לא תאכל? יש בשר "שלא נאכל" שאין רצון לאכלו. (613 סיפורים על תרי"ג).
ומעשה ביהודי אחד שהיה לו מכיר גוי אחד בכפר. ומפעם לפעם היה הולך ומתאכסן בבית הגוי לרגל מסחרו, והיה הגוי מביא בפניו תבשילים שלהם, והיה היהודי אומר לו, ידידי, דבר זה אסור לנו על פי תורתנו הקדושה. והיה יושב שם כמה ימים ומסתפק בפת חריבה שהיה מביא עמו בילקוטו. פעם אחת נזדמנו שני יהודים בכפר, וימות החורף היו, ולא היה להם מקום ללון. ונתדפקו על דלתו של אותו גוי, והניח לפניהם לאכול ממאכליו שבישל. והללו הושיטו ידם ואכלו מן המאכלים האלו כדי שובעם. כשעמדו מן השולחן ביקשו מקום ללון. אמר להם אותו הגוי, לכו אל מקום אחר באשר תמצאו. תמהו היהודים והתחילו מתחננים בפניו. אמרו לו, היכן נלך עכשיו בליל סופה וסערה. ומה עשינו לך ומה חטאנו. אמר להם הגוי, כיון שאכלתם מתבשילי סימן שאינכם נאמנים על דתכם, ושוב אין אתם נאמנים בכל דבר. וחושש אני פן תגנבו חפצים מביתי, כי מי שאין לו שורש ועיקר בדתו אין בו שום אמונה. שהרי יהודי פלוני יושב אצלי ימים ושנים ולא טעם שום דבר מתבשילי, ולכן היה נאמן בעיני.
ובשר בשדה טריפה לא תאכלו (משפטים כב-ל)
מדוע כתוב "בשר בשדה טריפה" וכי רק בשדה אסור ואילו בבית מותר? (עיין בפירוש אבן עזרא).
אלא ניתן לפרש על דרך הדרש. כי בדרך כלל מי שבני ביתו מקפידים לשמור על מאכלים כשרים, אע"פ שהוא אינו ירא ה' כל כך, הוא מתבייש לאכול מאכלים שאינם כשרים מפני שהוא נמצא במסגרת, או מפני שמצוי לו בלאו הכי בשר כשר ולמה לו לאכול בשר טריפה? אבל כשהוא נמצא בשדה כלומר מחוץ לבית כגון בטיול או במילואים וכדומה אז יש חשש שמא יכשל ויאכל טריפה כשאין לו בשר כשר, וגם אין לו ממי להתבייש, חוץ מבורא עולםולכן מפני חשש תאוות הבשר הזהירה התורה בפירוש "ובשר בשדה" טריפה לא תאכלו, בכל מצב שיהיה.
ומעשה בעיירה אחת שהממשלה גזרה לפנות את בית הקברות שלה לצורך כביש, ופינו את כל המתים ובכל בית הקברות נמצאו רק עצמות, חוץ משני קברים שהיו גופות שלמות האחת היתה של רב העיירה שהיה איש צדיק וקדוש. והשניה של חייל אחד וכולם תמהו איזו זכות היתה לחייל הפשוט הזה שנשאר גופו שלם?
לאחר שחקרו נודע שאותו חייל היה משרת בצבא הפלוני והיה תמיד נזהר שלא לטעום מפיגוליהם. פעם אחת ספרו לקצין הגוי שכך נוהג היהודי שלא טועם מהאוכל שלהם. חרה לו מאוד וציוה לכמה חיילים להאכילו בכוח בשר חזיר. השכיבו את החייל היהודי ודחפו לתוך פיו בשר חזיר ולא בלע עד שנחנק ומת. וכעת לאחר מאה שנה נתגלה קברו והיה גופו שלם ורענן ונכתב כל זה בספר חברה קדישא ונעשה על ידי זה קידוש ה' גדול (קול יהודה).
כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו (משפטים כג-ה)
עזב תעזב עמו. וזהו שנאמר "עזוב" היינו הנח את איבתך, וברגע זה אל תחשוב בה. וזה שנאמר "תעזב" שתלך לסייע לו לפרוק משאו. וזוהי אחת ממצות עשה שבתורה ונקראת מצות פריקה. ר"ל פריקת המשא מעל גבי הבהמה. ויש בזה עוד מצוה ששמה מצות טעינה, כלומר לעזור לו להטעין המשא על גבי הבהמה, כפי שמוזכר בפרשת כי תצא. ויש הבדל בין מצוה אחת לחברתה, שבמצות פריקה יש חיוב לילך ולפרוק בחנם, כיון שיש בזה צער בעלי חיים, שלבהמה יש צער מן המשא המוטל עליה, בין אם המשא הוא כשיעור שיכולה לסבול, ובין אם הוא יתר מכדי יכולתה. וכן אם תמות הבהמה יאבד בעליה ממונו, ובגלל ב' הטעמים האלו ציוה הקב"ה לעזור לו לפרוק משאו. ומי שרואה אותו בכך ואינו עוזר לו, עובר על ב' מצות. האחת מצות עשה והאחת מצות לא תעשה. אלא אם כן הוא כהן והבהמה בבית הקברות, או שהוא זקן או תלמיד חכם, שפטרה אותו תורה ממצוה זו.
מעשה היה בשני בני אדם שהיו מהלכים בדרך. והיו שונאים זה לזה, באמצע הדרך נפל משאו של אחד מהם מחמורו, וכשראהו חברו בכך רץ להטעין משאו כדי לקים מצות התורה. באותה שעה אמר הלה בלבו, אני טעיתי בפלוני, שחשבתי אותו לאויבי, ועכשיו בא וסייע לי להטעין המשא. ובכך התחילו מעט מעט לדבר זה עם זה עד שבאו לאכסניה. ושם אכלו ושתו יחד ונעשו רעים אהובים. ומה גרם להם זאת על שקיים זה מצוה אחת מן התורה. שמצוה גוררת מצוה. ואומר הכתוב: דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג) ר"ל בגלל המצות שרוים שלום ואהבה בין הבריות.
ודעו שאמרו בגמרא שבין במצות פריקה ובין במצות טעינה החיוב הוא כשיש בינו ובינו כשיעור רס"ו אמות ושני שלישי אמה. שאם היה רחוק מן השיעור הזה, פטור.
עזב תעשב עמו (משפטים כג-ה)
פעם עברה אשה אחת סמוך לביתו של רבי יוסף זונדל מסלנט, מורו ורבו של רבי ישראל סלנטר, לחפש את שואב המים. כשלא מצאה אותו ופגשה בר' זונדל, שחשבתו על פי תלבושתו לזקן עני, הציעה לו לשאוב לה חמישה פחי מים במחיר סכום מסוים. ר' זונדל קיבל את הצעתה בשמחה, ושאב לה את המים. כשסיים לסיע לה אמר לזקנה שעכשיו אין לו צורך בשכר, ולכן יקח ממנה את השכר אחרי שישאב לה מים בפעם הבאה. אחרי שבוע חקרה הזקנה אודות שואב המים כדי לשלם לו את שכרו ונודע לה שהשואב היה ר' זונדל. שכשבאה אליו ובקשה את סליחתו, צחק ר' זנדל ואמר לה יישר כוחם, שעל ידך נזדמן לי לגמול חסד בגופי! ("רבי יוסף זונדל ורבותיו").
מעשה ונקלע ר' יוסף זונדל לעיר וילנא, ועמו מכתב מעיירתו סלנט למוסרו לרבי גרשון אמסטרדם מרבניי וילנא. הלך ר' זונדל לביתר' גרשון, עמד ע"י הפתח והגיש לו את המכתב. הרב בחושבו לי מלבושיו שהוא אחד העגלונים, רצה להנות אותו בשכר טרחתו, קרא לו שיכנס פנימה ומזג לו כוסית יין שרף, כפי שנהוג לתת לעגלונים. ר' זונדל לא סירב וקיים את ההלכה "כל מה שאומר לך בעל הבית עשה" (פסחים פו, ב) ושתה מן הכוס.
הרב בשומעו שהוא בא בשיחות מהעיירה סלנט, התחיל לשאול אותו על שלומו ומעשיו של ר' יוסף זונדל, החסיד הפלאי, הוא התחיל לגמגם בתשובות והמעיט את דמותו. הדבר עורר אצל הרב חשד ושאל לשמו, רק אחרי ששמע ששמו "זונדא", פנה ואמר לו: ה' רצון יראיו יעשה, שלא יהיה ניכר עליו כלל מי הוא. (אור ישראל לוקטו ממורשת אבות).
לא תטה משפט אביונך בריבו (משפטים כג-ו)
שני יהודים באו לדין תורה לפני רבי חיים ליב רוטנברג (מישקובסקי) רבה של סטויסק. התובע היה מוכר כפורק עול תורה ומצוות והנתבע היה שומר תורה.
הם הרצו את טענותיהם, שמע הרב וזיכה בדין את התובע פורק העול. הנתבע שיצא חייב סירב לציית לפסק דין, ועוד כעס על הרב שזיכה אדם רשע ובליעל...
לאחר שהלה המשיך לעמוד בסירובו אמר הרב לתובע: לך ותבע אותו בערכאות של גויים בעיר המחוז לידא, ואני אסע ואעמוד בבית המשפט להעיד עבורך. והימים היו בסוף ימי ספירת העומר.
אמר התובע לרב להזמין משפט בערכאות, אפשרי שיחול בחג השבועות. השיבו הרב אני אסע קודם החג לעיר לידא, ואסכים בעצם החג להופיע בבית המשפט ולהעיד לטובתך. הדבר עורר זעם ותמהון בין התושבים, וטענו האם לרשע הידוע הזה, צריך הרב לעמוד לימינו במסירות כה גדולה, ולבזות את כבודו בעצם ימי החג?
כידוע עבודת ה' של רבי חיים לייב בכלל, ובימי החגים בפרט, היתה בהתלהבות ויגיעה עצומה.
כאן מצא לנכון לעזוב את עירו וביתו וגם ללכת ביום טוב למסור עדות לפני עכו"ם.
אמר ר' חיים לייב הרי זו דרשת חז"ל מפורשת "לא תטה משפט אביונך בריבו" אביונך במצוות! אם כן חייב אני איפוא לעשות כל מאמץ ולהקריב הכל למען הציל את ממון ה"אביון במצוות" הזה היות ו"צדיק" הוא בריבו. ("פעולת צדיק" לוקט ממורשת אבות).
ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים ויסלף צדיקים (מישפטים כג-ח)
מעשה בשני יהודים באו לדין תורה בפני רבי אברהם יהושע מאפטא. הרצה כל אחד מהם את טענותיו במשך שעות ארוכות, וכשסוף סוף נסתימו הטיעונים, ציוה עליהם הרב להמתין בחדר סמוך עד שיקבע פסק הדין.
בחדרו נותר הרב והתעמק בדין שהובא לפניו. מידי זמן ביקש משמש בית הדין להגיש לו ספר זה או אחר, עד שנתגבהה ערמת ספרים על שולחנו. תוך כדי עיון בספרי הפוסקים היה הרב מוציא קמצוצי טבק מקופסתו, עד שאזל הטבק. הושיט הרב את קופסתו לשמש, ורמז לו שהתרוקנה. השמש, שבקי היה בעבודתו, הבין את הרמז ופנה למלא את הקופסה בטבק ריחני. בצאתו, הבחין כי אחד מבעלי הדין יושב בחדר הסמוך ומעיין בספר, ואילו בעל הדין השני יצא החוצה לסעוד את ליבו.
הציץ השמש החוצה, וראה כי מעטה שלג פרוש על הרחוב. התעטף אפוא במעיל הפרוה שלו ועמד לצאת.
עקב בעל הדין אחר מעשי השמש הזקן, ובראותו כי מתעד הוא לצאת לרחוב המושלג, אמר: "הנח לי ללכת במקומך. צעיר אני, וקל יהיה לי ללכת בשלג". בלי להמתין לתשובה פנה לכיוון הדלת. הושיט לו השמש את קופסת הטבק ומטבע של כסף, והלה יצא.
ברגע זה נזכר השמש הזקן, כי לפני עשרות שנים, כשקיבל את תפקיד השמשות, הורה לו הרב כיצד עליו להתנהג בתפקידו. באותו מעמד הזהיר אותו הרב, לבל יניח לבעלי הדין שיעזרו לו בדבר מה, ובפרט לא לפני מתן פסק הדין. עשרות שנים הקפיד למלא את מצותו של הרב, ואילו היום שכח ונכשל.
"שנית זה לא יקרה!" החליט. "לא שלג, לא רוחות סערה, לא ברקים ורעמים יעצרוני מלמלא את כל תפקידי!"
מקץ דקות אחדות שב בעל הדין ובידיו קופסה גדושה בטבק טרי וריחני. נטל השמש את הקופסה ונכנס אל חדרו של רבי אברהם יהושע. הרב היה שקוע רובו ככולו בדין התורה המסובך, וכלל לא הרגיש בצער הנבט מפניו של השמש. הוא נטל בתודה את הטבק, ושב ליטול מן הקופסה קמצוץ אחר קמצוץ.
והנה – פלא. ככל שהעמק בספרים שלפניו, הרגיש עתה הרב, כי העניין נעשה מסובך ובלתי מובן יותר ויותר. הוא שאף אל קרבו מן הטבק – והסבוך והבלבול גברו עוד יותר. שאף עוד – והרגיש כי במקום להצדיק את אחד מבעלי הדין ולחייב את השני, כפי שסבר תחילה, התהפכו היוצרות! התפלא הרב: מדוע בתחילה סבר כך, ואילו כעת הכל נראה לו, בבטחון רב שכזה, שונה לחלוטין? בטרם קרא לבעלי הדין להכנס ולשמוע את פסק הדין – ביקש לעיין שוב בספרים.
תוך כדי עיון בספר הושיט ידיו אל קופסת הטבק ליטול עוד מתוכה, ואז נתקלו אצבעותיו בחפץ נוקשה. קרב אליו את הקופסה והחל מחטט בה – והנה נימצא בקופסת הטבק מטבע זהב!
נדהם רבי אברהם יהושע: כיצד הגיע המטבע אל תוך קופסתו?!
קרא לשמש ושאלו: "מנין לקחת את הטבק?"
נבהל השמש: כיצד הבחין הרב כי הוא, השמש, לא ציית להוראותיו, והניח לאחד מבעלי הדין לקנות את הטבק?!
בקול רועד סיפר לרב, כיצד התכון לצאת לרחוב המושלג ולקנות טבק, אך אחד מבעלי הדין התנדב ללכת במקומו. באותו רגע, היתודה השמש, נשתכחו ממנו הוראותיו של הרב. ועתה מבטיח הוא, כי מהיום הזה והלאה הדבר לא ישנה!
"קרא אפוא לבעל הדין הזה", ביקש הרב, בלי לספר לשמש על מטבע הזהב.
כשנכנס בעל הדין, הגיש לו הרב את המטבע וצוה עליו בכל תוקף לקחתו. "את פסק הדין שלכם אני לא אוכל לחרוץ", אמר לו הרב בקול קשה. "כלום לא ידוע לך, מה אמרה התורה? כלום מימיך לא למדת את הפסוק האומר: 'השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים'?!
צאו וראו את הכח של השוחד שהארתו משפיע על החלטות הדיין ועוד שפסוק זה נאמר מהקב"ה בכבודו בעצמו כלומר שאין אדם שאינו יכול להינזק משוחד כי השוחד יעור עיני חכמים (שהקב"ה קורא להם חכמים סימן שהם חכמי אמת) ויסלף דברי צדיקים (שהקב"ה חוקר כליות ולב קורא להם צדיקים) מסקנה שהשפעת השוחד עצומה מאוד ואין לה חסינות אלא צריך מלכתחילה לברוח ממנה ומכל התולדות שלה כגון שקר מירמה וכדומה.
מדברי חז"ל אנו למדים, שהרי כל אותם התנאים והאמוראים שפסלו את עצמם לדין מחמת הפחד של קבלת טובת הנאה פעוטה, לא עשו זאת אלא מפני החשש שהשוחד יטעה אותם ולא ירגישו בטעותם. וכל המסתכל הסתכלות נכונה במהלך כוחות נפש האדם, רואה את נפתולי המידות והידיעות המשוחדות, כיצד הם טופלים שקר על שקר ויוצרים תלי-תילים של רעיונות ודיעות, מסולפים אף הם, כדי להחזיק את השקר הראשון.
האדם עומד בפני ניסיון האמת יום-יום. ניקח לדוגמא את העישון. אין אדם שאינויודע את נזקו, אנשים מקבלים מחלות, לאנשים אחרים זה גורם הפרעות גופניות שונות, ולמרות הכל אחת התעשיות הגדולות במדינה היא העישון. ולא רק זאת אלא שאלפים מצטרפים מידי שבוע למעגל המעשנים למרות האזהרות המודפסות על הקופסאות. כולם יודעים את האמת ולא רק זאת, אין מדובר כאן בטיפשות, מדובר כאן באנשים חכמים ומשכילים ואף רופאים. מכאן המסקנה: אדם הנתקף בתאווה מתעלם מהאמת כי האמת מפריעה למילוי רצונו.
לצערי כיום העולם מלא כסף ושוחד ומירמה והחוצפה תישגה כאשר אנחנו רואים שרים ח"כ כנסת ואנשי ציבור אחרים נתפסים במתן שוחד במירמה ובמינהלים לא תקינים והכל מתחיל ונגמר בפוליטקה עד שזה נכנס לבתי המשפט, כאשר שופטים משפטים עם נגיעות פוליטיות ולפי דעתם האישית ולא לפי דעת נטרלית שמחפשת אמת ולא כאן הזמן המקום להאריך בנושא זה ונסביר זאת במליצה: שופט התישב על כיסאו ופנה אל עורכי הדין שהתיידנו בפניו: "ובכן שניכם ניסיתם לשחד אותי לפני המשפט". שני עורכי הדין הסמיקו והתכווצו בכיסאותיהם. "אתה, עו"ד פלדמן נתת לי 15.000 דולר, ואתה עו"ד לוי נתת לי 10.000 דולר".
השופט הוציא צ'ק מארנקו בזמן שכולם חשבו שהוא מתכוון להחזיר את מתן השוחד. השופט רשם צ'ק והושיט לעו"ד פלדמן ואמר: "הנה אני מחזיר לך 5000 דולר וכעת נוכל להמשיך במשפט ללא משוא פנים" מצחיק אך דברים כאלה קורים רק לא בדוגמאות קלאסיות כאלו אלא באינטרס פוליטי ובנגיעות אישיות שקשה להוכיח אותם.
היה בזמן מלחמת המפרץ יהודי חילוני ששיעמם לו מרב שינאתו לחרדים הוא נכנס לשכונת מאה שערים עם רכבו בשבת. החרדים נדהמו מחוצפתו והתקהלו סביב רכבו שמוציא צלילים חזקים של שירים מהרדיו. היהודי יצא מרכבו והחל לירות באויר ולכיון רגליהם של החרדים וכשניכנסה המשטרה ועצרה אותו, עשו לו משפט.
השופטת פסקה מרוב חוצפתה א. זה שהיהודי נכנס לשכונה החרדית עם רכבו בשבת זאת זכותו המלאה ואי אפשר להתיחס לתובעים לגבי סעיף זה ואילו לגבי הסעיף השני התובע שהיהודי ירה לכל עבר גם השופטת זיכתה את היהודי משום הגנה עצמית. ואני אומר שזה ממש צחוק מהעבודה כי לדעתי המרחק בין דעותיו של היהודי והשופטת לא רחוקות ואפילו קרובות זו לזו. תארו לכם שיהודי היכנס לכפר ערבי ויתחיל לירות לכל עבר אני מבטיח לכם שהוא יקבל עונש כראוי לו. כנראה הערבים נראים בעין יותר טובה מהחרדים במדינת ארץ ישראל.