מאמרים
פרשת ויחי - הרב אריה קרן שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: ת ויחי
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:57
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 958
פרשת ויחי - הרב אריה קרן שליט"א
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו’ (ויחי מז-כח)
רצה לומר רק אותן י"ז השנה שהיה יעקב בארץ מצרים הוא חי במנוחה והיה שמח אבל כל אותן השנים שעברו עליו אינן מן המנין.
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד (ויחי מז-כט)
ויקרבו ימי יעקב למות ויבואו האנשים אשר הפקידם יוסף לשרת את אביו ולהיות שומרים לראשו ויאמרו לו אביך חולה ויצונו לאמר לכו אל יוסף בני ואמרתם לו בואה אל אביך כי דבר לו אליך ויהי כשמוע יוסף את דבריהם ויצר לו מאד. וימהר ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים ויבוא אל יעקב אביו. ויאמר יעקב הנה נא ידעתי בני, כי יבואו ימים וחיו המתים בדבר ה’ אפס כי בראשונה יקיצו כל אלה הקבורים בארץ ישראל והקבורים בארץ אחרת יתגלגלו במחילות ובמערות עד בואם ארצה ישראל והמר להם הדבר הזה מאד, ואף גם זאת בהקברי בארץ מצרים ובאו אנשי המקום והשתחוו לקברי כאשר ישתחוה איש לאלהיו כי קדוש אני בעיניהם...והיה ביום היות כל עפר ארץ מצרים לכנסם ועלו ובאו בגופתי על כן אנכי שואל ממך בני את השאלה הזאת לאמר במותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורת אבותי במערת המכפלה ועתה בני אם תתן לי את שאלתי ושמחתני שמחה גדולה ואם אין ויצאה נפשי כרגע ומתתי ויאמר יוסף שלום לך אבי אנכי אעשה לך ככל אשר דברת אלי ויאמר יעקב השבעה נא לי בני וישבע יוסף על הדבר הזה וישתחו יעקב ליוסף כי אמר בני מושל בכל ארץ מצרים על כן אשים לו את הכבוד הזה. ברגע הזה מלא כל הבית אורה גדולה וידע יעקב כי בא אליו ה’ ויעמוד מראשותיו אחר הדברים האלה לקח יוסף את מנשה ואת אפרים ויגש אותם אל יעקב אביו לבעבור יברכם אולם ברגע הזה יסת כבוד ה’ מעל יעקב ותחשכנה עיניו פתאום ויחרד יעקב ויבהל מאד וירא והנה מתוך החושך עולה לקראתו אחד ממלכי שראל ובידו עגלי זהב ועם רב מאד נאספים אליו והוא קורא להם בחזקה לאמר אלה אליהך ישראל וימרר המראה הזה את יעקב מאד ביום אבדן יוסף בנו ויואמר אל לבו אם אוסיף אראה מראות כאלה ומתתי.
ויהי ברגע הזה וירא יעקב והנה בית בנוי אבני אפל לפניו...ועם רב מאד נאספים אל הבית ומשתחוים לאליל נבזה ונמאס ואומרים אתה הוא אלהינו!...וכאשר יוסיפו האנשים לעבוד את האליל כן יכסה החושך את הארץ וכן יעלו עננים כבדים מקצה השמים ועד קצה השמים להכות את כל היקום בסנורים (עוורון) ויאמר יעקב בליבו אאנחה הפעם ונפחתי נפשי באנחתי לבלתי אראה עוד את התעבות האלה אולם ברגע הזה קרבו אנשים רבים אל בית האליל ויחלו לנתוץ אותו וכאשר יוסיפו להכות את קורות הבית כן ימעט החושך וכן ילכו העננים האפלים הלוך וחסר וישמח יעקב על המראה הזה שמחה גדולה ויבט אל האיש אשר צוה לנתוץ את בית האליל וירא והנה הוא הולך וקרב אל עגלי זהב ומשתחוה להם ויצר ליעקב מאד ויבט כה וכה וירא כי גם בני האיש הזה חוטאים ומחטיאים את העם וירגז תחתיו ויאמר ליוסף עתה זה הראיתי לדעת כי יצאו משני בניך ירבעם והוא ובניו...ויסר רוח ה’ מעמי ועל כן לא אוכל לברך אותם לפני מותי....
וישמע יוסף את דברי יעקב אביו ויפול על פניו ארצה ויתפל אל ה’ לאמר אל מלא רחמים הן לא תשפוט את בני האדם כמעשיהם אשר הם נכונים לעשות כי אם כמעשיהם אשר הם עושים עתה על כן אנכי מתחנן אליך ה’ לאמר אנא תנוח נא רוח קדשך על יעקב אבי לבעבור יברך את שני בני אשר לא חטאו לך ולא אצא היום מלפניך בבשת פנים וישמע ה’ את תפילת יוסף וישב ליעקב את ששונו ותאורנה עיניו וישלח יעקב את יד ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה ויאמר אמנם יגדל מנשה בנך כי האיש גדעון אשר יצא ממנו יושיע את ישראל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו ויאמר יוסף הואילה נא אבי והגדת לי במה יגדל אפרים ממנשה? ויען יעקב ויאמר מאפרים בנך יצא יהושע בן נון. הוא האיש אשר יביא את כל בני ארצה כנען ועשה נפלאות גדולות אשר לא נראו כמוהן ולא נשמעו מיום ברוא ה’ שמים וארץ. כי ידבר לעיני בני ישראל לאמר שמש וירח עמדו בחצי השמים ולא תבואו עד כלותי את כל המלחמה אשר אנכי נלחם ושמע ה’ בקולו ועשה כאשר דבר ועמדו השמש והירח ולא ימשו ממקומם עד אם כלה את מלחמתו ויברך יעקב את אפרים ואת מנשה לאמר ה’ אלהי ישמרכם מכל רע ורבית ופריתם והייתם כדגי הים אשר לא תשלט בם עין איש לרעה.
ויהי כאשר כילה יעקב לברך את אפרים ואת מנשה ויצא יוסף מאת פני אביו בשימחה רבה.
ועשית עמדי חסד ואמת (ויחי מז-כט)
"חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול" (רש"י).
נביא מספר סיפורים שכולם קשורים לעשיית חסד אמיתית, בהצנע וללא כל צפיה לתשלום גמול
בעיר אחת היה עשיר מופלג שהיה נודע ל"קמצן העיר" אפילו פרוטה אחת לא נתן לעני. עקב זאת היה שפל ומבוזה בעיני בני העיר באותה עיר היה אדם הרחוק מעשירות שהיה פזרן גדול לצדקה, והיה דואג לכל צורכי עניי העיר.
לימים נפטר העשיר הקמצן מיד למחרת כשבאו העניים לנדיב השיבם ריקם וגילה להם שכל מה שנתן היה מכספו של העשיר שמת הוא לא רצה להנות מכבוד וחפץ שהמצוה תהיה בלא שום אבק פניה זרה לכן, העדיף שיחזיקוהו לקמצן וישפילוהו, ואת כספו חילק באמצעות ידידו.
כששמע הבעש"ט את תכסיס העשיר, התפעל ואמר אשריו ואשרי חלקו.
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו שים נא ידך תחת ירכי אל נא תקברני במצרים (ויחי מז-כט)
צוה אותם שלא יקברוהו במצרים,וכן כתוב שקברוהו במערת המכפלה,וכתוב בגמרה שיעקב לא מת אלא חי,ואיך כתוב בתורה שיעקב מת? אלא ידוע שאמרו חז"ל שכל מי שיש לו בן או תלמיד ממלא מקומו אינו נקרא מת,שנאמר מה זרעך בחיים אף אתה בחיים ופה אצל יעקב אבינו עליו השלום לא די שכל בניו צדיקים כל שכן יוסף שהתורה העידה שיוסף צדיק,ובכל זאת יעקב אבינו עליו השלום לא האמין באף אחד מהם,על זה אומר ויקרבו ימי ישראל למות. פה יש שאלה: מדוע יעקב אבינו לא האמין ביוסף ונאלץ להשביעו למרות שידע בברור שהוא צדיק,מאחר שיוסף סבל במצרים סבל נורא כדי לא ללכלך את עצמו מטנפת של מצרים ונשאר חי ונקי,בכל זאת בשעת פטירתו של יעקב אבינו חשב שהוא הולך למות? מרמז לנו שהאדם לא יאמין בבניו שיצילוהו מדינה של גיהנם עד שלא יראה בעיניו את מעשיו כמו שמצינו ברשב"י שצוה שלא יתאבלו ישראל עליו אלא אדרבא במקום אבל יעשו שמחה "הלולא דרבי שמעון", ולמה זה? יעקב אבינו שהוא בחיר שבאבות פחד ורשב"י הקדוש לא פחד? התשובה היא פשוטה. יעקב אבינו עשה חשבון שחי מאה וארבעים ושבע שנים,מאה ושלושים שנה היו מלאי יסורים, ונשארו רק שבע עשרה שנה שישב במנוחה,לא כן ביוסף שחי מאה ועשר שנים,סבל יסורין רק שלש עשרה שנים, ותשעים ושבע שנים חי חיים טובים במנוחה וכבוד וכו’,אבל אצל רשב"י הקדוש, כל החיים שסבל היה יחד עם בנו, וחיו חיי צער, והיו עוסקים בתורה כל ימיהם,ועל זה אמר רשב"י שהוא יכול לפטור את העולם. כל ימיו היו כפרת עוונות והגמרא אומרת: יעקב לא מת, מה רוצה לומר? שכל מי שיש לו בן או תלמיד ירא חטא ועוסק בתורה ומרבה בצדקה ובגמילות חסדים הרי זה לא מת, שנאמר "ישמח זבלון (תומך תלמיד חכמים) בצאתך שישככר באהלך" הם הבנים שלך הם שתמכתה בהם ללימוד התורה באהלך", שהם ממשיכים את האור של זבולון בעולם מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. וזה התורה מה שהיה ליעקב, שלא מספיק שמיתתו שלמה,יחד עם יוסף הצדיק שלא חטא, ולמד את כל התורה ועשה צדקה ככתוב ויאמרו החייתנו נמצא חן בעיני אדוני, וכל שכן שעשה חסד עם כל משפחתו בכל זאת רצה להבטיח את עצמו בחייו על ידי שבועה שהשביע את יוסף,לא שלא האמין ביוסף,אלא כדי ללמד אותנו לדורות ובפרט בקץ הימים,מה יעשה אדם להציל את עצמו מחבלי משיח,אמר רבי אלעזר ירבה בתורה ובצדקה ובגמילות חסדים,ועל זה אמר שלמה המלך עליו השלום לא יועילו אוצרות רשע,וצדקה תציל ממות,הכל על ידי עצמו,מצוה בו יותר מבשלוחו,אמר רבי אבהו שאלו את שלמה המלך עד היכן כוחה של צדקה, אמר להם צאו וראו מה פרש דוד אבא,פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד. ועוד נאמר צדקה תציל מימוות. ועוד גדולה צדקה עד כיסא הכבוד וכך נאמר בראש השנה בתפילת עמידה "והאל הקדוש ניקדש בצדקה" וזה מה שילך עם האדם ביום פטירתו לא כסף וזהב אלא תורה ומיצוות ומעשים טובים שנאמר "והלך לפניך צידקך".
"ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" שינן לעצמו החסיד רבי צבי צימלינסקי בשם צדיקים:
יזכור כל אדם כי במוקדם או במאוחר יבוא יום קיצו ואז – "ופשט את בגדיו" – יפשיטו מעליו את הבגדים שלבש, "ולבש בגדים אחרים"-ילבישו אותו בתחריכים לבנים,"והוציא את הדשן מחוץ למחנה"-את הגוף המדושן יוציאו מחוץ לעיר-לבית מועד לכל חי,ואילו הנשמה – תעלה למרומים "אל מקום טהור"-ליתן דין וחשבון והחי יתן אל ליבו-לזכור תמיד את הדברים הנ"ל.
מעשה שהיה – איך ניגלה לדור האר"י הקדוש שהפיץ את תורת הניסתר בגלוי בשנה בה עלה האר"י-רבי יצחק אשכנזי ממצרים,נתבקש רבי משה קורדובירו לישיבה של מעלה.
היה זה בשנת ש"ל בכ"ג בתמוז,רבי משה עצם את שמורות עיניו-ואבל כבד ירד על העיר צפת.
רבים רבים דומעים ועטופי יגון נהרו אל בית הנפטר להשתתף בהלויתו.
כל החנויות ננעלו ואפילו הפחה של צפת והגליל באו לחלוק כבוד לצדיק היהודי.
רבני צפת וגדוליה צעדו ראשונה לאורך מסע הלויה,אחריהם הצטרף קהל עצום ורב,ראשיהם משפלים בצער ובכאב,עד הגיעם לבית הקברות.
מרן רבי יוסף קארו רבה של צפת, נשא דברי הספד נרגשים והכריז בהצביעו על הקבר הרענן- "כאן נגנז ארון התורה".
גם רבנים אחרים מבין הגדולים אשר התברכה בהם העיר הקדושה הספידו ובכו את גודל האבדה. לאחר שסיימו הללו את דבריהם,הזמין אחד מתלמידי רבי משה את רבי יצחק אשכנזי – האר"י – שיאמר אף הוא דברי הספד.
רבים מן הנוכחים תמהו על כך,מדוע ולמה זכה האר"י לכבוד זה,לומר הספד על רב גדול? הן אך זה לא מכבר בא לגור כאן,ואפילו שניכר היה כי תלמיד חכם הנהו,בכל זאת,מה מקומו של צעיר זה? מדוע הצעיר הזה מספיד בין יתר המספידים הנכבדים והדגולים,הגבוהים משכמם ומעלה משאר החכמים יושבי העיר הזאת?
ללא היסוס ומרך ניגש רבי יצחק לשאת את דבריו והדגיש כי אין מיתתו של הצדיק באה כעונש על מעשיו.
אדרבה- שלם היה האיש בכל דרכיו, וכה דרש את הפסוק :"וכי יהיה באיש חטא משפט מות,והומת, שתלו אותו על עץ" (דברים כ"א, כ"ב) – המלה ":חטא" משמעה – חסרון , אפשר להבין את הכתוב באופן זה:
וכי יהיה איש שיחסר בו משפט מות-שכן,צדיק הוא ושלם במעשיו,ואין מגיע לו אפוא משפט מות-ואף על פי כן הומת-אין לך לתלות את סיבת מיתתו אלא – "על עץ" – הוא עץ הדעת, בגלל חטאו של אדם הראשון, בעטיו נקנסה מיתה על העולם.
"אף אנו" – קרא האר"י בקול נשבר – אין לנו לתלות הסתלקותו של צדיק וקדוש זה מעמנו אלא בשל "עץ" ותו לא.
לאחר ההספדים ולאחר שהתפזר קהל המלוים ראו התלמידים לפי סמנים שונים שמסר להם הנפטר כי האר"י זצ"ל ראוי להיות רב עליהם והם היו נכונים לסור למשמעתו ככל אשר יורה, כתלמידים נאמנים. (613 סיפורים על התרי"ג)
ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם ויאמר אנכי אעשה כדברך (ויחי מז-ל)
חרדת פרעה
ויפל יוסף על פני אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה ויבך הרבה ככה ויקרא אבי! אבי! ויקרעו אחיו ונשיהם ובניהם את שמלותיהם וישימו שקים במתניהם ויזרקו עפר על ראשיהם השמימה וימררו בבכי ויודע דבר מות יעקב לכל אנשי מצרים וימהרו ויבאו ליעקב לספוד לו ולבכותו. ויהי אחרי כן ויצו יוסף את עבדיו הרופאים לחנוט את יעקב אביו בכל מיני בשמים ויעשו הרופאים ככל אשר יצום יוסף אדוניהם. ויעברו שבעים יום אחרי מות יעקב ויאמר יוסף בלבו עתה באה העת אשר אשאל מאת פרעה לתתי להלך ארצה כנען לקבור שם את אבי אפס כי אנכי לא אלך אליו הארמונה לדבר עמו פן תשמענה אזני ביום המר הבזה בקול שרים ושרות אשר בארמון המלך...על כן אין טוב לי בלתי אם אגיד את שאלתי אל האמנת אשר בבית פרעה ואמרה למלכה והגידה בשמי למלך וישלח יוסף ויקרא לאמנת ויאמר לה הואילי נא ואמרת למלכה ותגיד לפרעה לאמר תנה את יוסף לקבור את אביו בארץ כנען כאשר השביעהו לפני מותו וישמע פרעה וישלח אל יוסף לאמר לו לא אוכל תת אותך ללכת ארצה כנען לקבור את אביך וישלח יוסף אל פרעה ויאמר לו אתה השבעתני לבלתי גלות את סודך ואבי השביעני לקברו בארץ כנען...והיה אם לא תתנני להקים את השבועה אשר השביעני אבי כי קטן הדבר בעיניך ונקיתי אז גם מן השבועה אשר השבעתני אתה ביום ההוא.. ויהי כשמוע פרעה את הדברים האלה ויחרד חרדה גדולה עד מאד וישלח אל יוסף לאמר לו אל תהיה שבועה קלה בעיניך עלה וקבור את אביך, כאשר השביעך!....
שלשים וששת כתרים
ויצו יוסף ויעשו לאביו מטת זהב ויפארוה באבני שהם ובדלת ויקח יוסף מכסה נחמד מעשה ארג משובץ אבני שהם וברקת ויכס בו את יעקב אביו וישם כתרו בראשו ואת שרביטו שרביט הזהב נתן בידו וישכיבו את יעקב על המטה וישאו בני יעקב את המטה כאשר צום ויעברו לפניה גדודי מצרים לפנות את הדרך ויתר אנשי מצרים חגורי חרב ומלבשים שריונים הולכים אחרי המטה ואחריהם עם רב מאד מקוננים ובוכים את יעקב. וחמישים איש מעבדי יוסף הולכים לפני המיטה ומפזרים בכל הדרך מור ואהלות וכל מיני בשמים ובני יעקב נושאי המטה הולכים על הבשם בכל הדרך. ויהי בבואם עד גורן האטר אשר בעבר הירדן ויספדו ליעקב במקום ההוא מספד גדול מאד וישמעו כל מלכי כנען כי מת יעקב ויצוו את עבדיהם לאמר שימו שמיכות שחורות על סוסינו ועל חמורינו וחבשו אותם ובאנו כולנו אל יעקב בן יצחק בן אברהם העברי לספוד לו ולבכותו ויעשו העבדים כאשר צוו וירכבו המלכים ועבדיהם ויבאו עד לפני גורן האטר וירדו מעל סוסיהם ומעל חמוריהם ויתירו את אזורי מתניהם ויוציאו את כלי מלחמתם אשר מתחת למדיהם וישימו אותם על האדמה כי אמרו איכה נגש אל יעקב איש השלום והרחמים וכלי מלחמה תועבת נפשו עלינו?? ויהי כגשתם אל המטה ויראו והנה עטרת זהב גדולה נתונה בראש יעקב וימהרו ויסירו את כתריהם מעל ראשיהם וישימו אותם מסביב למטת יעקב ויהי מספר כל הכתרים המעטרים את המטה שלשים וששה. ואחר זקפו המלכים את קומתם ויביטו אל יעקב ביראת הכבוד ויאמרו איש אל רעהו אבל כבד זה למצרים וירא ה’ את החסד אשר עשו מלכי כנען ליעקב ויחשב את הדבר הזה להם צדקה.
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה ויאמר קחם נא אלי ואברכם (ויחי מח ח-ט)
המדרשים שואלים וכי לא היה מכירן, והלא בכל יום יושבין ועוסקין בתורה לפניו ועכשיו הוא אומר "מי אלה"? והרי קודם לכן אומר יעקב אבינו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם ה) ועכשיו שואל "מי אלה"? ומפרש רשי (ומקורו במדרשים כאן) ביקש לברכם ונסתלקה השכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה, "ויאמר מי אלה" מהיכן יצאו אלו שאינן ראויים לברכה? עונה לו יוסף "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" הראה לו שטר אירוסין ושטח כתובה ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש ע"כ.
לכאורה צריך להבין מה תשובתו של יוסף לטענתו של יעקב אביו שאין אפרים ומנשה ראויים לברכה בגלל שבעתיד יעבדו עבודה זרה. כיצד מה שמראה יוסף ליעקב אבינו שטר אירוסין ושטר כתובה, מספק את טענת יעקב ועל ידי כך נחה עליו רוח הקודש?
והנה, תרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם את הכתוב "בני הם שר נתן לי אלהים בזה" (בראשית ויחי מח ט) "בני הינון דיהב לי מימרא דה כדין כתבא דעליה נסיביתי אסנת ברת דינה ברתך" ע"כ. שיוסף לקח את אסנת בת דינה בת יעקב.
אסנת היתה בת דינה בת שכם בן חמור, וכשנולדה בת זו גירשה יעקב מביתו ותלה לה קמיע בצווארה שכתוב בו שהיא אסנת בת דינה בת יעקב, והושיבה במדבר בתוך סנה, וליכך קראוה "אסנת" ובא מלאך גבריאל והורידה למצרים לביתו של פוטיפרע ויוסף ראה את הכתב הזה ונשאהף ואת הכתב הצניעו. וזהו שאמר לאביו "בני הם אשר נתן לי אלהים בזה" הראה לו את הקמיע ההוא, ע"כ.
אך גם לפי האמור לעיל צריך להבין, איך דבר זה סילק את הטענה שלעתיד לבוא יחטאו זרעם של אפרים ומנשה שבגלל כך הם לא היו לכתחילה ראויים לברכה?
ויכוח מעין זה מצינו בין הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת לגבי ישמעאל. לאחר שגורש מבית אברהם אבינו עם אמו הגר, נאמר בכתבו "וישמע אלהים את קול הנער ויקרא מלאך אלהים אל הגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית וירא כא יז) ואמרו בגמרא (ראש השנה טז עב) אמר רבי יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר "כי שמע את קול הנער באשר הוא שם", ע"כ. וכן אמרו בבראשית רבה (נג, יד) אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו פניו ריבון העולמים! אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר? אמר להם עכשיו מה הוא? אמרו לו צדיק אמר להם הנני דן את האדם אלא בשעתו (אור חדש)
ויברך את יוסף ויאמר וכו’ המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים (ויחי מח-טז)
ויש לדקדק הרי לא מצינו שיעקב ברך את יוסף, אלא את בניו בלבד, וכיצד אומר הכתוב ויברך את יוסף, להודיענו שהברכה הכי חשובה ורצויה לאדם היא שבניו ילכו בדרך התורה וביראת שמים אמיתית, ולכן נאמר ויברך את יוסף שהברכה של הבנים היא הברכה של אביהם שנאמר בריא מזכה אבא. (וידבר יוסף).
המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרב בקרב הארץ (ויחי מח-טז)
כתוב במדרש: "וידגו כדגים הללו שגדלים במים,וכל טיפה שיורדת מקבלין אותה בצימאון, כמי שלא טעם טעם מים מימיו" וכן ישראל גדלין בתורה,ושותים בצמאון כל דבר תורה, והיא ברכת יעקב אבינו שנאהב,נבקש ונרדף אחר חכמת התורה,ואמר אחד החכמים: "כל זמן שאדם מבקש את החכמה הוא משכיל,וכל שחושב את עצמו למשכיל אינו אלא סכל".
שלמה המלך בקש מהשם יתברך: "ונתת לעבדך לב שומע" משאלה כיצד הלב יכול לשמוע? אלא הכונה כל מה שקשור לדברי תורה יכנס מהאוזן האחת וישר ללב מבלי סינונים שחלק יצא מהאוזן השניה והתענה ארבעים יום כדי לזכות לחכמה. ומטעם זה ספר משלי מתחיל באות מ’ רבתי,ואכן זכה לחכמה,לכסף ולזהב,ושאר תענוגים,וכן בגמרא בבא מציעא (פה). מסופר על רב יוסף שהתענה ארבעים יום,כדי לזכות לתורה.
והתורה מספר לנו שבח אחד ומיוחד על יהושע בן נון: "ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" חבל לו על כל רגע שהוא רחוק ממשה רבו,ולכן הוא עולה עמו להר סיני,עד למקום המותר,וממתין שם בלא לחם ובלא מים,כדי לשמוע ממשה רבנו עוד איזה דבר תורה מתוק,ללמוד עוד הנהגה יפה,וזהו השבח הגדול ביותר,שהיה כדי לתאר את מי שירש את משה רבנו, עליו השלום.
בדרך זו חנכונו רבותינו ואבותינו,והנחילו לנו דרך חיים לבקש את התורה באהבה ובחשק,עד שנחלה עצמינו עליה.
מספרים על הגאון הצדיק מחבר ספר "בני יששכר" זכותו יגן עלינו אמן, שהיה בקי בעל פה בכל התפילות והפיוטים של הימים הנוראים,וכשנשאל מהיכן היה לו את הזמן ללמוד זאת בעל פה, השיבם,שכאשר היה צעיר היה לומד ללא הפסקה ובקושי ישן בלילות רק הוגה בתורה ומקיים את הפסוק והגיתה בו יומם ולילה למהדרין ,והוריו מנעו ממנו בתוקף ללמוד בלילה, וכבו את האורות,אך תפסוהו קורא לאור הלבנה,לא היתה להם בררה, ונעלוהו לישון במחסן ללא ספרים,אולם היה שם מחזור אחד לימים הנוראים,ומרב חשקו ורצונו בתורה, העדיף לפחות לנצל את הזמן "וללמוד" את תפלות הימים הנוראים, וכך חזר וחזר עד שהיו שגורים על לשונו בעל פה,כך היתה אהבתם עזה לתורה, ורגע לא זזו מאורה, הלכו במסירות נפש מישיבה לישיבה לחפש איזה ספר,היו שולחים מכתבים אחד לשני בבקשה שיעתיקו איזה דף גמרא וישלחו להם,והפריע להם אם לא ראו את הדברים ברורים,וגם מי שכתב איזה נושא וחקר ודרש אותו,ושמע שיש עוד מאן דהוא שכתב או דן בזה,היו רצים ומחפשים בצמאון,שמא יתוסף להם עוד איזה דבר חכמה ותבונה.
דברים אלו וכיוצא בהם,מלמדים אותנו, שאדם שעמל בתורה, וצמא לשתות עוד טיפת מים,לעולם לא יפסיד,אלא ירויח רווח עצום,גם בעולם הזה וגם לעולם הבא. ואדם זה נעשה מנותק מסביבתו,ואינו מתפעל משום דבר שיראה,ופעמים רבות שוכח הוא לאכול או לשתות ולשון וכו’,והדברים מפורשים ביתר שאת במשנה תורה להרמב"ם,(פרק כ"ב מהלכות אסורי ביאה) שאין מחשבת העריות ויצר הרע שולטים אלא בלב הפנוי מהחכמה.
וכן בגמרא (ברכות סא). מסופר שפגש פפוס בן יהודה את רבי עקיבא יושב ומקהיל קהלות ברבים ושאלו: "מדוע אינך מפחד ממלכות הרשעה?" ענהו רבי עקיבא במשל: משל לשועל שאמר לדגים, בואו ותעלו ליבשה,ונחיה יחד כמו שחיו אבותיכם עם אבותי. ענוהו הדגים: אם עליך אומרים חכם שבחיות,לא חכם אתה,אלא טיפש שבחיות,שכן אם במקום חיותינו אנו מתיראים ביבשה,שאין לנו חיים,על אחת כמה וכמה,ובזה השיבו רבי עקיבא,ומה במקום חיותינו,שהיא התורה אנו מתיראים,אם נעזבה או נפסיק מלמודינו על אחת כמה וכמה שלא יהיו לנו חיים.
וידוע שהגאון רבי זלמן מוולאז’ין זכר צדיק לברכה היה מתמיד עצום בתורה,לילה כיום יאיר כחשכה כאורה,אך בשעת למודו לא היה מרגיש כלום,משום שהיה דבוק באהבה חזקה,ובחכמתה,ומשום כך לא עניין אותו שום דבר מהבלי עולם הזה,ומעשה אבות סימן לבנים,איך עלינו לאהוב את התורה,וכיצד עלינו להגות בה ולתלות עצמינו עליה, והיה זה שכרינו.
יהי רצון שנזכה ללמוד וללמד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי התורה, לעשות נחת רוח ליוצרינו, ולעשות רצון בוראינו, אמן כן יהיה רצון (כותונת פסים)
התורה שבכתב מתחילה באות "ב"-בראשית – ואילו התורה שבעל פה מתחילה באות "מ" – מאימתי קורין את שמע
רמז לכך מצוי בפסוק "ודברת בם" שדרשו עליו חז"ל "ולא בדברים אחרים" (יומא יט), כלומר-ודברת רק בדברים מן התורה שבכתב ומן התורה שבעל פה, המתחילות שתיהן באותיות "בם", ולא בענינים אחרים שהם דברים בטלים. ועוד שנאמר להגות בו יומם ולילה .
מידת אצילות ציינה את כל הליכותיו של הגאב"ד מטשובין.כאשר ילד היה נכנס לביתו,מיד היה הרב קם ודואג שיהיה לילד כסא לשבת. באותו חיבה שקיבל את טובי הלמדנים שבאו להתפלפל עמו בחדושי תורה,היה מקבל פני ילד הבא אליו וחומשו בידו,ומבקשו ממנו שיבחן אותו.
פעם בצהרי שבת קודש נשמעו דפיקות ממושכות על דלת ביתו. הרב שישן אותה שעה,התעורר וניגש לפתוח את הדלת. להפתעתו ראה לפניו ילד שבא אליו בבקשה שהרב יבחן אותו בשיעורו השבועי בפרשת השבוע שלמד ב"חדר". כדרכו קיבל הרב את הילד בפנים מאירות,בחן אותו,ולאחר שעמד במבחן כיבדו במיני מטעמים.
בעמדו לצאת פנה אליו הרב בלשון רכה,והדריך אותו: שמע נא חביבי, כשתצטרך פעם להכנס לבית זר באמצע היום,אל תדפוק הרבה על הדלת,כי שמא ישנים בבית מנוחת צהרים. הילד שהבין את הרמז,החל להצטדק ואמר: "יסלח לי הרב,לא עלה בדעתי שגם הרב מטשובין ישן באמצע היום..."נהנה הרב מתשובתו החריפה של הילד,ואותו גאון קשיש, חלוש ומיוסר בגופו, בענוונותו היה חוזר ומספר את המעשה,וחש מעין תביעה על עצמו.(לשכנו תדרשו).
אמר ר’ יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה אפילו בשעת המיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". אף בשעת המיתה תהא עוסק בתורה.
ר’ יוחנן היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת (פרקי אבות ב’).
"כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל,ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך – בעוה"ז, וטוב לך-לעולם הבא".
אמר רעיה חסידא קדישא- איזהו חסיד? זה המתחסד עם קונו,שקם בחצות לילה לעסוק בתורה בשעה שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים בגן עדן ונעשה חבר עמו. למה נקרא חסיד? על שום שהתורה נקראת תורת חסד,ודוד המלך עליו-השלום אמר לפני ה’ – "כי חסיד אני" שהיה קם בחצות לילה לעסוק בתורה.
תהילת הכל, צריך שידע האדם שהתורה היא חיותנו וכשם שדגים חיים במים וכשנפרדים מן המים הם מתים,כך האדם כשנתפרד ח"ו מן התורה אפילו לרגע אחד, דומה כמת, לכן מברכים על התורה – "וחיי עולם נטע בתוכנו" (ספר דקדוקי-התורה).
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי (ויחי מח-כב)
וכי יעקב כבש את שכם, והלא שמעון ולוי נלחמו עליה? אלא פירש בתרגום אונקלוס שהכוונה היא "בצלותי ובעותי", כלומר שכל הנצחון של שמעון ולוי לא היה בזכות כלי מלחמתם, אלא בזכות התפילה של יעקב (ועיין בבא בתרא קכג).
אולם יש לדקדק מדוע התרגום כפל בלשונו בצלותי ובעותי, הלא "צלותי" פירוש "תפילה", ו"בעותי" – פירושו: "רצון" (מלשון במה בעית טפי) אם כן די היה לומר בצלותי?
אלא שפעמים רבות מהשמים ממלאים את רצונו של הצדיק, גם מבלי שהתפלל על כך, כפי שאמר הכתוב: "רצון יראיו יעשה" זהו שרמז יעקב פעמים נעניתי על ידי תפילתי (בצלותי) ופעמים בעוד שרק רציתי (בעותי) לפני שהתפללתי נענתי .
אמר הרבי מקוצק זצ"ל שהתפילה נמשלה לקשת, כי כשם שבקשת ככל שאדם מושך אליו יותר את המיתר – הרי החץ מרחיק יותר לעוף, כך גם בתפילה כל כמה שאדם מתרכז יותר בכוונת הלב ומושך את התפילה כך מרחיקה התפילה יותר לעלות ולבקוע שחקים....
הדברים אמורים בפרט כלפי תפילת שמונה עשרה שאנו עומדים בעמידה ברגלים צמודות להדמות כמלאכים, כי תפילה זו היא ישירות אל הקדוש ברוך הוא ויש לה מעלה מיוחדת, שהרי ק"כ זקנים תקנוה שהם כנסת הגדולה ומהם נביאים. והשאלה נשאלת מה צריך אנשים ענקיים כאלה לתקן נוסח התפילה, לכאורה גם אם יתקבצו עשרה חכמים יוכלו לתקן תפילה שכזאת? ואכן התשובה היא שאנשי כנסת הגדולה כשתקנו את התפילה תקנו נוסח שיתאים לכל הדורות הבאים ודאגו שיתאים לכל אחד ואחד לפי המצב האישי שלו ולפי הבנתו, וגם לפי תיקון עולמות העליונים ושרשים הרוחנים. הרי שבודאי דרוש לזאת אנשים ענקיים ובעלי רוח הקודש להכין תפילה שכזו (נפש החיים ובליקוטי מאמרים פרק ט’).
אם תספור את התיבות של תפילת העמידה תמצא בה שש מאות ושלוש עשרה, כנגד רמ"ח אברי האדם, ושס"ה גידים של האדם (נתיבות החיים).
מספרים על רב חשוב בשם ר’ זלמן זצ"ל שהיה מאריך בתפילה העמידה כשעה. פעם ניגש אליו אחד מאנשי הציבור ושאלו: הרי חכמים תקנו לשנינו אותו נוסח תפילה. אני גומר תפילת העמידה בשלוש דקות, מה יש לכבודו להאריך כל כך הרבה? ענה לו הרב: דע לך שאני עדיין מקצר בתפילתי, ומשל למה הדבר דומה? לאדם שמוזמן אצל המלך לראיון בנפרד, כשהגיעה סוף סוף הזכות לדבר עם המלך הלא אין לתאר איזו שמחה יש לאדם, ועד שיש לו הזדמנות כה גדולה בוודאי שלא ידבר מהר אלא לאט, בכדי לשהות יותר במחיצתו של המלך.
כך להבדיל גם לנו, זכות גדולה ונפלאה נפלה בחלקנו להתפלל לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכל זמן שאנו נמצאים במחיצתו השמחה יותר גדולה.
הבחינה היא כמה זמן אדם נמצא במחיצתו של הקב"ה, למשל כאשר אדם הולך לחתונה ככל שהוא מקורב יותר לבעל השמחה הרי שהוא מקדים להגיע לאירוע והוא גם נשאר באירוע עד סופו, וככל שקירבתו לבעל השמחה אינה קירבה חזקה יתכן שיגיע לשעה או אף פחות מזה לשמחה. כך צריכה להיות ראייתו של האדם את התפילה ואת לימוד התורה: ככל שהוא מקורב יותר ל"בעל השמחה" (להקב"ה) כך הוא צריך להקדים בבואו ולאחר ביציאתו .
במפגשו של יוסף עם יעקב אבי ובטרם ימות יעקב מתגלה ביניהם אי הסכמה באשר לדרך שבה מברך יעקב את בני יוסף ככתוב:
וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה ויאמר יוסף אל אביו לא כן אבי, כי זה הבכר שים ימינך על ראשון וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים (ויחי מח-יז-יט).
ויכוח זה מבטא בעיה פסיכו סוציולוגית עתיקה שלא נפתרה במורצת הדורות כל דור סובל משגיאות הדור שקדם לו לכן הוא מנסה לתקנן כאשר הוא עומד ברשות עצמו אלא שלרוב אין התיקון עולה יפה בשל בעיות חדשות שהתיקון יוצר.
נסיונות התיקון מתחילים ביצחק בבית אברהם ראה הוא כיצד נאלץ אביו לגרש את ישמעאל בשל אי התאמתו לאווירת הבית בחוסר התאנה זה נוכחה שרה לאחר הולדת יצחק "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בר’ כא ט) שרה רואה שישמעאל הנו בנה של הגר ברוחו ורוח זו מצרית היה וכל הקשר שיש לישמעאל עם אברהם מתבטא רק בעובדה הביולוגית "אשר ילדה לאברהם" חוסר התאמה זה נעלם מעיני אברהם כנאמר "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו" (שם יא) הוא אינו רואה כל מניעה לראות בישמעאל בן גמור בגוף וברוח אלא שאלקים הכריע בענין לטובת שרה.
נראה שיצחק נעשה רגיש לפירוד במשפחה בשל הניתוק מישמעאל בהיותו צעיר לימים והוא מנסה למנוע גירוש נוסף במשפחתו שלו אין ספק, שיצחק ער למגרעות של עשו בנו וכי אפשר להתעלם מנישואי בנות חת הממררות את חיי יצחק ורבקה? וכי אפשר להתעלם מן העובדה שעשו לא התיחס לאזהרות אברהם לא לשאת אישה מבנות כנען (ראה בר’ כד) ואכן בזמן הברכה יעניק יצחק לעשו ברכה חומרית ושררה, אך את ברכת אברהם הוא ישמור ליעקב "ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגריך אשר נתן אלקים לאברהם" (בר’ כח ג-ד).
אולם במקום לגעור בבן הסוטה בבירור מערכי אבות ולהרחיקו מן הבית, מנסה יצחק לקרבו. הוא מרעיף עליו תשומת לב מיוחדת, מביע את שביעות רצונו ממאמצי כיבוד האב של עשו ומנסה בעזרת תכונה חיובית זו להכניס את עשו למסגרת של ברכה אלוקית "ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה (קרי ציד) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות" (בר’ כז ג-ד) אם יבורך עשו מי אביו במילים :ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני ארץ ורב דגן ותירוש" (שם כח) אולי ילמד איש השדה הלהוט למלא את בטנו, כי ברכת השפע החומרי שיזכה לה אינה פועל ידיו אלא היא ברכת שמים מעל וכך יישאר קרוב לערכי הרוח של בית אבא.
אולם נסיון הטשטוש של מגרעות הבן הביא לתוצאות קשות שנאה עזה שכמעט מסתיימת ברצח עשו אינו רואה את אי התאמתו לברכה האלוקית ועל כן הוא סבור כי רק מכשול אחד קיין בדרכו אל היעד הנכסף חיי יעקב גם כאשר הוא רואה כי בנות כנען רעות בעיני אביו אין הוא מתקן את משגהו אלא מחפה עליו בהוספת אישה מבית ישמעאל על נשיו (בר’ כח ו-ט) המוצא שנבחר על ידי הורי הבנים לפתרון האיבה הוא שוב הרחקת בן אלא שהפעם זהו הבן הראוי לירושה הרוחנית של אברהם שכן אלקים שוב יאשר את בחירת האם ויתן הבטחות מפליגות ליעקב הגולה לאחר שרימה את אביו במצוות אמו (בר’ כח יב-טו).
והנה הגיע הזמן שיעקב הוא אב למשפחה בעלת מבנה מסובך שנים עשר ילדים לארבע אמהות שונת מעמד ויעקב חושב שצריך להכריע באופן חד משמעי מי הראוי לעמוד בראש המשפחה שבה יש סיכוי גדול לבעיות רבות בתחום מאבק כוח ושליטה מניסיונו הוא יודע כי נולד ראשון אינו תמיד המתאים לעמוד בראש המשפחה (גם ראובן בכורו נמצא לא ראוי לאחר מעשה בלהה) ומצ’ שני אין מקחם לעודד ולהשלות את הבלתי ראוי לצפות למעמד גבוה בעתיד מתוך התבוננות מעמקיה באופי בניו כפי שעולה בבירור מפרשתנו בברכתו להם בסוף חייו בוחר יעקב ביוסף ליוסף יש ללא ספק יכולת ארגון חכמה ורצון להנהיג אחרים שיוכחו באופן בולט בעתיד אולם גם הפעם מסתבר שהעדפת האב מעוררת קנאה ושנאה הניזונה גם מהפליה הראה שאותה מספר יוסף ושוב יש ניסיון לרצח אח והרחקת בן מהבית לזמן ארוך גם אם להרחקה זו אחראי האב רק בעקיפין בנוסף לכך יזועזע כל הבית בעקבות האירועים הקשים ולבסוף כל המשפחה תנוד ממקומה.
והנה עומד יוסף בארץ גלותו גלות בית אביו, ורואה איך אביו חוזר על טעותו ושוב מעדיף בן על בן הוא חווה על בשרו את תוצאותיה של העדפה כזאת וחושש כי היא פתח לצרות מי משני בניו יעבור את דרך הייסורים שיוסף עבר? האם מנשה יורחק מן הבית או שמא אפרים? ומי ינסה לרצוח את מי? והאם הדברים ייגרמו הפעם רק בניסיון לרצח או שמא יגיעו עד לשלב של סיפור קין והבל? מוטב לדעת יוסף לחדול מהנסיכות לשנות את הסדר הטבעי הבכור יקבל כבכורתו והצעיר כצעירותו והשלום ישרור סוף סוף בבית.
נראה שיעקב מבין את חששות יוסף על כן הוא עונה לו בלשון מפייסת "ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים: (בר’ מח יט)כאומר אני מבין לרוחך אך מה אעשה וההיסטוריה אומרת שאכן אפרים יגדל ממנשה, ואין זה תלוי במעשה זה או אחר שאני עושה.
לשמחתנו עם מנשה ואפרים נפסקת שלשלת האיבה , ושני אלה יישארו אחים דבקים מבלי שהקנאה תעכיר את יחסיהם והם מתחברים כרצון יעקב לאחי יוסף גם אחי יוסף מחו כליל את הקנאה מלבם שכן קבלו את העדפותיו והכרעותיו של יעקב בלי שמץ טינה כשנוכחו לראות ששוב הפלה לטובה ובגלוי אחד מבני רחל ויתרה מכך הם היו מוכנים למסור נפשם על בן תפנוקים זה כמו כן אין כל תלונה בפיהם על הכללתם של אפרים ומנשה בכלל בני יעקב אף שבכך מתאשר שוב מעמדו המעודף של יוסף בעיני אביו בכך נמצאו ראוים כולם להיכלל בעם ישראל ולזכות בברכת אברהם כנאמר "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" (בר’ מט כח).
זהו גם הרגע המתאים לסיומו של ספר בראשית הרגע שבו נקבע סופית, מי הם מרכיבי העם שההיסטוריה שלו מתחילה להיות מסופרת בחומש הבא, ואז ייאמר עליו בפעם הראשונה "עם בני ישראל" (שמ’ א ט).
שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב מאופיינים בספרות חז"ל כמצטינים בתכונות מסוימות כל אחד מהם בתכונה מרכזית אחת אברהם במידת החסד "אברהם דרגי חסד" (ספר הזהר חלק ג ירושלים תשמ"ד עמ רלא) או "אברהם מידת חסד" (שם עמ שנב) יצחק במידת הגבורה "גבורה דאחיד ביה יצחק" (שם, חלק ב עמ רעו) "יצחק ידע ליהי לקודשא ברוך הוא בדרגא דגבורה" (שם חלק ג עמ שנב) יעקב במידת האמת "ודובר אמת בלבבו דא יעקב" (שם חלק א עמ’ קסא) "תפארת וכו’ אקרי אמת, ואקרי ביה יעקב" (שם חלק ג עמ’ רעו).
בדיקת מעשי האבות, כמסופר בספר בראשית מראה, שמעשיהם לכאורה לא רק שאינם מתאימים למידות המיוחסות להם אלא שהם ממש ההיפך הגמור מהן.
אברהם אבינו אמנם הכניס אורחים אבל יחסו להגר נראה כקשיחות ואפילו כאכזריות בתחילה הרשה לשרה לענות את הגר עד אשר ברחה מביתו. לאחר מכן כאשר כבר הייתה אם בנו ישמעאל גירש אותה עם בנה ונתן לה מעט צידה לדרך נשאלת השאלה האם התנהגות זו עולה בקנה אחד עם חסד? אברהם הוא גם איש מלחמה והוא נלחם נגד ארבעת המלכים, מלחמה היא מלחמה, ואיננה שדה חסד אפילו המעשה הנעלה ביותר של אברהם, מעשה העקדה איננו נראה בדיוק כמעשה חסד הוא כובש את רחמיו מבנו ולכאורה התאכזר כלפיו הכיצד עולה עקידת בן עם חסד ורחמים?
בעיה זהה אנו מוצאים אצל יצחק מכל המידות דווקא מידת הגבורה אינה נראית אופיינית ביותר ליצחק. לעומת אברהם הגיבור נראה יצחק כחסר אונים הוא מעולם לא נלחם. כאשר עבדיו חופרים בארות שהפלשתים העזו לסתום בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה" יצחק אינו נלחם בהם הוא קורא להם שמות על שם הריב והשנאה, וממשיך להבליג עד אשר רווח לו כאשר אומרים לו "לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (בר’ כו טז) הוא הולך אמנם הוא נאחז בארץ אבל המאבק הוא שקט שיא הפרדוקס נראה מעשה העקדה יצחק ידע בשלב מסוים שהולכים לעקוד אותו ככתוב "וילכו שניהם יחדו" (בר’ כב ח וראה מדרש הגדול ורש"י לבר’ כבר ח) לפי המושגים המקובלים הרי הליכה לעקידה מעידה על חולשה דווקא, שיאהניגוד בין המידה המצוינת ובין האדם נראה, לכאורה, בדמותו של יעקב. כל חייו מלווים כביכול במעשי מרמה וערמה. החל מנסיונו לעקוף את אחיו ולצאת ראשון מבטן אמו ועל כך נקרא שמו יעקב המעיד על מעשה זה מאוחר יותר קניית הבכורה ברגע חולשתו של עשו ועד לשיא גניבת הברכות ב"מרמה" ודווקא עליו נאמר במדרש תהלים "ודבר אמת בלבבו" (תה טו ב) זה יעקב", (שנאמר) תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ)".
נראה כי יש דברים בגוף שהרי חכמים אף הם יודעים את המסופר במקרא!
בענין אברהם אמרו חז"ל "כל שהוא רחמן על אכזרים לבסוף נעשה אכזר על רחמנים" (קה"ר ז לג) הדברים אמורים גם כלפי שאול שריחם על אגג העמלקי "וירב בנחל" (שמ"א טז ו) ולבסוף הרג באכזריות את אנשי נוב עיר הכהנים במבט לטווח ארוך היה זה מעשה הפוך מחסד עם ישראל סבל רבות במשך כל ההיסטוריה שלו מצאצאי אגג העמלקי.
אברהם לא גירש בנקל את הגר ואת ישמעאל, והגירוש לא נבע מאכזריות לטווח ארוך חשוב היה להפריד בין יצחק לבין ישמעאל אשר למלחמה מטרתה הייתה להציל את לוט ואת יתר השבויים כלומר היה זה מעשה חסד גדול שלמענו יצא אברהם למלחמה מסוכנת מלחמת מעטים נגד רבים אש לעקדה הכתוב מעיד על אברהם "את בנך ...אשר אהבת" (בר כב ב) לא היה כאן חסרון באהבת אב על חשבון יראת אלוקים (תופעה מוכרת לכשעצמה) אברהם הלך לעקוד את בנו מתך שלמות של רגשות גם כלפי בנו וגם כלפי אלוקים אף הביטוי הנהדר "הנני" המביע נכונות ללא סיג מופיע בהתחלה כלפי ה’ (שם כב א) ובהמשך כלפי בנו האהוב יצחק (שם ז) אברהם הלך לקיים את צו ה’ מתוך איזון מלא. לא היה חסר ולא כלום מאהבת ויראת ה’ ומאהבת בנו זכות אמונתו הגדולה עומדת לבניו ועד היום הם מבקשים חסד ורחמים בעבורה. כלומר במבט היסטורי היה זה מעשה חסד שממנו נהנה עם ישראל כולו העקדה אף היא זכותה עומדת לעם ישראל ועד היום הוא מבקש חסד ורחמים בגללה במיוחד פילות הימים הנוראים.
בהתאם לגישה זו מקבלת מיד הגבורה של יצחק משמעות הרבה יותר עמוקה. אם המקריב עושה חסד אזי הנעקד הוא גיבור שמוכן למסור את החיים עבור אידיאל מעידה על אומץ לב רב בניגוד להתנגדות בכוח ולהגנה על החיים שהיא תכונה שכל היצורים ניחנו בה ישנה גבורה רבה גם בהתמדה השקטה במאבק העקבי להיאחזות בארץ ונאמר "גברי כח עשי דבר לשמע בקולו דברו" (תה קג כ).
אשר ליעקב הוא אינו הולך בדרך המקובלת כאמת לא תמיד מה שמקובל כאמת הוא אכן אמת פעמים יש צורך בפרספקטיבה שמעל לחושים ולמציאות הממשית העכשווית בענין הבכורה יעקב הבין שלא הנולד ראשון הוא המסוגל או הראוי לשאת בתפקיד שהבכורה מחייבת בפרשת בראשית ישנן דוגמאות רבות המוכיחות את אי החפיפה שבין בכורה ובחירה לאחר מכירת הבכורה נאמר "ויבז עשו את הבכורה" (בר’ כה לד). הדבר חזר אצל יעקב בהעדפותו את יוסף על פני אחיו בהיותו סבור שהוא הראוי לבכורה, על אמת זו חזר גם אצל נכדיו מנשה ואפרים האם לא למד את הלקח הקשה מהעדפת יוסף? יוסף אכן נבהל ורצה למנוע את הדבר אבל יעקב עמד על שלו כי זו הייתה האמת בעיניו בצוואתו לפני מותו בברכות שבירך את בניו לא החליק בעיות אלא גילה דעתו בנחרצות מי ראוי לבכור מי ראוי למלכות מי לנזיפה וכו’ הוא מזכיר נשכחות ומגלה את האמת!
בענין הברכות רואים מתוך דקדוק במקרא, שיעקב עשה את ההצגה לא ביזמתו ובהחלט שלא לרצונו אלא בפקודת אמו, וחז"ל אומרים שנכנס אל אביו "אנוס וכפוף ובוכה" (ילקוט שמעוני רמז קטו) אחד הרמזים לכך הוא השימוש במילה "אולי" במקום "פן" בפסוק "אולי ימושני אבי" (בר’ כז יב) בסופו של דבר הסכים יצחק ואמר "גם ברוך יהיה" (בר’ בז לג) וכפי שאמר הסבא מקלם "האמת האמיתית ביותר היא לרמות את השקר" כך אמר יעקב על לבן עפ"י המדרש "אם ברמאות הוא בא אחיו אני ברמאות" (רש’’י לבר כט יב). כמו שנאמר "עם חסיד תתחסד..ועם עקב תתפל" (שמב כב כו).
לפיכך במאבק עם המלאך הודה גם שרו של עשו ששמו הראוי לו הוא ישראל בניגוד לשם יעקב שבו נרמזת העקיבה. השם ישראל מעיד על יושרו של יעקב. לכן נאמר שדווקא דמותו של יעקב חקוקה מתחת לכסא הכבוד של הקב"ה שחותמו אמת (אוצר המדרשים אייזנשטיין עמ’ קז) "מהו חותמו של הקב"ה אמת" (שבת נה ע"א) אף יעקב מידתו אמת.
בך יברך ישראל לאמר ישמך אלהים כאפרים וכמנשה (ויחי מה-כ)
למה יתברכו בני ישראל דוקא באפרים ובמנשה ולא בשני שבטים אחרים?
ברם, יסודה של התורה כולה הוא שלא יתגאה אדם על חברו ולא יקנא בו משראה יעקב אבינו כי למרות ששיכל את ידיו והקדים את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור, בכל זאת לא נשתלטה גאווה על אפרים ולא קנאה על מנשה כי אם נשארו שניהם כמקודם אמר, שיהיו כל בני ישראל כך ללא גאוה וללא קנאה.
ובכן, מה שאומר הכתוב "וישם את אפרים לפני מנשה" פירוש הוא על הברכה "ישימך אלהים כאפרים וכמנשה" לפיכך יהיו ישראל מתברכים בהם משום שעל אף אשר "וישם את אפרים לפני מנשה" לא השפיע על שניהם הדבר לרעה מה שלדאבון הלב לא היה אצל שאר האחים "ויקנאו בו אחיו
וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אותו ותחי רוח יעקב אביהם (ויחי מה-כז)
כשראה את העגלות נזכר שבאותו יום שנפרד ממנו יוסף למד עמו דיני עגלה ערופה. ותחי רוח יעקב אביהם ר"ל ששרתה השכינה עליו, שאין השכינה שורה על נביא בזמן שהוא שרוי בעצבות.
לכן מי שיוספף נעלם מחיי יעקב עברו עשרים ושתים שנה שלא מוזכר בתורה שום נס ונבואה שיעקב עשה ופעל כי היה בעצבות. כאשר ראה יעקב את יוסף במצרים חזר להיות בשמחה ורוח הקודש נדבקה בו ומיד החל להתנבות על עתיד ילדיו המוזכרים בפרשת ויחי.